מבקר חופשי

עד כמעט סוף הפרק הרביעי של הסדרה הנטפליקסית בת ששת הפרקים, "אנטומיה של שערורייה", חשבתי שזו סדרה טובה ושמרענן לראות סדרה שמעזה להתעמת עם רוח התקופה. הסדרה הבריטית, שבמרכזה שר בכיר שניהל רומן עם עוזרת צעירה שלו, המאשימה אותו באונס מעט אחרי סיומו של הרומן ביניהם, נראתה לי חורגת מרוח הזמן בשתי נקודות עיקריות. הראשונה: נדמה שהסדרה נטלה על עצמה להדגיש את ההבדל התהומי שבין שתי התנהגויות מיניות שתקופתנו הפוריטנית נוטה לא להבדיל מספיק ביניהן: ניאוף ואונס. הסנגורית החריפה של השר הבכיר מדגישה את ההבדל הזה בפני המושבעים ובחקירת העדים. השנייה: נדמה שהסדרה ביקשה לשרטט את המקרה יוצא הדופן והעדין עד מאד שבו מתלוננת ונאשם – שניהם כאחד – אינם משקרים. כלומר, שהמתלוננת אכן חוותה אונס אבל לנאשם היה יסוד *סביר* להניח שאמרו לו "כן" ולא "לא". זה מקרה חריג ונדיר, אבל אני מניח שהוא קיים בעולם וגם שיש דוגמאות משפטיות שלו.

אני רוצה להדגיש: סוגיית האונס היא, כמובן, סוגייה כאובה וסופּר-רגישה. בגלל שמטבעה האינטימי של ההתרחשות המינית הדיון המשפטי מתכנס פעמים רבות למילה של האישה כנגד מילה של הגבר, יוצא שאנסים רבים מצליחים לחמוק מהעונש המגיע להם. הטעמת התסכול הזה עומדת בהחלט לזכותה של הסדרה. ולמרות זאת, למי שברור לו שאונס הוא דבר מה פסול – כלומר, אני מרשה לעצמי להניח, לרובנו – יותר מעניין ומרענן לצפות במקרה החריג המוזכר מאשר במקרה של אונס חד משמעי.

אך בסוף הפרק הרביעי אירעו שתי התפתחויות עלילתיות מכריעות, שהורידו לטעמי בצלילה חדה את ערכה של הסדרה ושאחת מהן הפכה אותה דווקא למותאמת עד מאד עם רוח הזמן (כמובן שמדובר להלן בספוילרים).

התפתחות עלילתית אחת היא טלנובלית וזולה, אכן באופן שערורייתי: מסתבר לצופים שהתובעת במשפט השר היא מישהי שלפני עשרים ומשהו שנה נאנסה על ידו באוקספורד. מאז שינתה את שמה ואת מראהּ כך שהנאשם ואשתו לא מזהים אותה, לפחות בהתחלה.

ההתפתחות השנייה מקופלת בראשונה: השר אכן אנס, אנס בעבר, וכפי שמשתמע – ומתברר אכן בהמשך של שני הפרקים האחרונים – אנס באופן דומה גם בהווה את העובדת שלו. בכך הסדרה שבה באחת לרוח הזמן שלנו. היא, ראשית, רומזת כעת שאין הבדל גדול בין הדרמה של הבגידה באישה (תפקיד מרכזי בסדרה הוא תפקידה של הנבגדת, אשת השר, המגולמת היטב בידי סיינה מילר) למעשה אונס. ושנית, היא מלבה את הפרנויה של התקופה שלנו ביחס לגברים. מאחורי חזות הגבר האדיב – ואפילו מאחורי הגבר השרמנטי והרגיש שאת נשואה לו למעלה מעשרים שנה! – מסתתר אנס. הסוף המעוות של הסדרה מסגיר את המיזאנדריה שלה. אשת השר מחליטה להסגיר את בעלה לידי המשטרה. היא כורתת ברית אחיות עם התובעת. ובהפי אנד אנו, הצופים, רואים אותה ואת שני ילדיה מבלים וצוהלים להם באחו, בסצנה פסטורלית של פיוס וחדווה ושקט שאחרי הסערה. כאילו הפי אנד כזה אפשרי ואין להסגרת האב לידי המשטרה ולישיבתו העתידית בכלא השפעה מכרעת בקדרותה על ילדיו! (כלומר: ההסגרה אולי מוצדקת, אבל התיאור שלה כהפי אנד משפחתי בו הגבר נלכד והמשפחה הנותרת משחררת אנחת רווחה – מעוות).

אבל רוח התקופה המעניינת יותר וגם הבעייתית יותר שעולה מהסדרה אינה נוגעת לטעמי לליבוי פרנויה ביחס לגברים ואף אינה קשורה כלל ליחסי גברים ונשים. היא נוגעת לדבר מה אחר: לליבוי פרנויה פנימית, של גברים ביחס לעצמם ושל כולנו ביחס לעצמנו, המאפיינת אף היא את התקופה שלנו. זאת משום שהשר הבכיר היה סבור באמת ובתמים שהוא לא אנס. למרות שמסוף הפרק הרביעי, כשאנו עדים למה שקרה בינו לבין עמיתתו הסטודנטית באוקספורד, ברור לנו שזה אונס. כך ממקדת הסדרה את מבטה במצב שבו בן אדם סבור שהתנהגותו מוסרית לעילא – אך הוא בעצם מפלצת.

גם זו בעיניי רוח התקופה. והיסוד הזה – ליבוי הפרנויה-העצמית, הדגשת העובדה שגם מי שסבור שהוא טוב ומוסרי לעילא בעצם ייתכן והוא שוגה באופן רדיקלי – ניצב באופן מוזר בליבם של שני מאורעות ספרותיים מרכזיים בישראל של השנה האחרונה.

זו הרי הליבה של הרומן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום שזכה בפרס ספיר האחרון. לא אהבתי את הרומן הזה וכתבתי על כך. אבל לאחרונה הבנתי שסיבה מכרעת לאי אהבתי אותו נובעת מכך שהוא מלבה את תחושת הפרנויה הפנימית הזו. הרי במרכז הרומן אֵם שתוהה מדוע בתה רחקה ממנה. מדובר באם, שכפי שמתגלה לנו, הקוראים, התנהגותה המפוקפקת מאד תרמה ישירות לריחוק של בתה, אבל היא בטוחה שהתנהלותה היא מופתית. במילים אחרות: זה רומן על אשמה. ועל אשמה שמתגלה כמוצדקת. אך מי שאכן חטאה אינה מסוגלת להכיר בכך. בכך הרומן קולע לרוח התקופה שאני מתייחס אליה כאן: ליבוי של אותה פרנויה פנימית. כי הרי כל אחד שחש שהוא צח מרבבה יכול, בדיוק כמו האם, להוליך את עצמו שולל באשר לצחותו.

המאורע השני הוא ספרה של גליה עוז על אביה והשערורייה שעורר. הפרשייה הזו עוררה ריגשה אצל אנשים רבים כל כך בין היתר כי היא גירתה את רגש הפרנויה הפנימית הזה, שמאפיין כאמור את התקופה שלנו: הנה אדם, שכמו הגיבורה של "איך לאהוב את בתך", חשב על עצמו שהוא אדם מוסרי לעילא (עוז), אך לא ראה שבעצם הוא מפלצת! ואולי כולנו כאלה? (אני מסביר כאן חלק מהריגשה שהפרשה עוררה אצל אנשים רבים, כפי שאני תופס אותה. זו בהחלט לא עמדתי ביחס לעמוס עוז).

הסיבה שהרגש הזה – כאמור, לא רק פרנויה ביחס לבני אדם אחרים, כפי שזו מתקיימת, למשל, בקרב חלק ממתנגדי החיסונים, אלא פרנויה-עצמית, חשד-עצמי שלנו בעצמנו שאיננו טובים או מוסריים כפי שאנחנו חושבים – פופולרי היום נובעת מכמה מקורות שונים. ככלל, אנחנו חיים בתקופה שבה אנו, בני האדם, לא מעריכים את עצמנו. התברר לנו – פתאום! – שאיננו מה שחשבנו שאנו. איננו נזר הבריאה. הן בגלל מה שעשינו לפלנטה שלנו; הן בגלל התפתחויות מדעיות שמדגישות לכאורה שבני אדם הם ישויות שאינן נבדלות מטפיסית משלל היצורים האחרים בטבע; ויש עוד סיבות.

כמובן, ספקות עצמיים ופקפוק עצמי הם רגשות שיש הרבה לומר בשבחם. "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אמר כבר הלל הזקן בפרקי אבות. וכולנו מכירים אנשים שאינם מטילים ספק בעצמם ואינם מפקפקים בעצמם ועד כמה חבל שכך. אבל השאלה היא שאלה של מינון, ורוח התקופה נוטה אל הפקפוק העצמי הגורף.

אני מתעב את ליבוי הפרנויה-העצמית הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא, לעיתים, מונע מתפיסת עולם שונאת אדם, מרגש בוז שמאפיין גם נצרות מגוון מסוים המאמין שהאדם הוא יצור חוטא בבסיסו ופגום עד שורשו. שנית, אני מתעב את הליבוי הזה כי הוא תורם לריפיון ולשימור הסטטוס קוו ולא להתנערות לשינויו; אם אנו יצורים פגומים עד שורשנו, גם אם אנו סבורים שאנו בסדר, אז חבל להשחית זמן בניסיונות תיקון והצלה של המין האנושי. שלישית, הלך הרוח הזה מלבה פקפוק בתחושת המציאות שלנו, ולכן הוא בן ברית של הפסיכוזה והשיגעון ואויבהּ של השפיות. ורביעית, אני מתעב את הרגש הזה כי הוא גורם דווקא לאנשים בעלי המצפון המפותח ביותר להלקות את עצמם ולחשוד בעצמם על לא עוול בכפם. כפי שטען פרויד, דווקא האנשים המצפוניים ביותר הם אלה שהסופר-אגו שלהם הוא הרודני ביותר, והוא גורם להם להוקיע את עצמם ולהאשים את עצמם לשווא ותדיר בגין חטאים פעוטים או לא קיימים.

שלום חנוך בן 75.

אני מסביר לילדיי: הזמרים שאבא הכי אוהב הם שלמה ארצי ושלום חנוך. במידה שווה? במידה שווה.

(דרך אגב, אשתי ואני מקווים שאנחנו לא דנים את ילדינו לעתיד של בידוד חברתי בעיצוב טעמם המוזיקלי. הזמר האהוב עליהם: אריק איינשטיין. ולא שירי הילדים שלו. הם בקיאים במערכון חידון התנ"ך של "לול" כבשבילי נהרדעא. המקורית, לא זו של יובל המבולבל. הם, בני ובתי, לא ציינתי זאת, בני 7 ו – 5…).

כשראה אור הרומן הראשון שלי, "ובזמן הזה" ב-2004, הצבתי בראשו את המילים מהשיר "אין קשר" של שלום חנוך: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו, האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?". "אין קשר" הוא שיר לא מוכר וחזק מהאלבום הלא מצליח במיוחד "רק בן אדם" (1988). זה אלבום רוקיסטי כסחיסטי ואקזיסטנציאליסטי ומשבר-גיל-הארבעימי ובו שירים משובחים רבים (בצד כמה נפילות).

ביקשתי מהיח"צנית דאז של "כתר" לשלוח את הרומן לשלום חנוך. אחרי שנה וחצי, בשיחה אקראית, התברר לי שהיא שלחה אותו בטעות לאריק איינשטיין…הייתי רחוק כבר מפרסום הרומן וכאוב את כל השתלשלות האירועים שקדמו לפרסומו ועקבו אותו (שגרסה שלהם כתבתי ב"מדוע איני כותב" מ-2017) שלא מצאתי טעם בתיקון הטעות.

הנה קישור לשיר

"הסודות של איסטאון" (סדרה של HBO, בכיכובה של קייט וינסלט, המשודרת בארץ ב"סלקום טיוי") היא באמת סדרה טובה מאד. ואחד הגורמים לכך שהיא כזו היא שמוצגים בה אמריקאים לא גרוטסקים.

חידוש עצום.

אמנם מוזר לטעון שהנורמליות היא המאפיינת את בני העיירה בפנסילבניה שבה מתרחשת הסדרה, עיירה בה נערות נכנסות להיריון לפני גיל 18 והתמכרויות לסמים הן מכת-עיירה. ובכל זאת, מזמן מזמן לא ראיתי סדרה אמריקאית שבה הדמויות הן בני אדם, לא מוקצנות/ מסוגננות יתר על המידה/ הופכות-לסמל-משום-איזה-ריאליזם-חסר-פשרות.

אמריקאים לא רעים מאד, לא טובים מאד, לא יפים מאד, לא רקובים מאד, לא אקסצנטריים מאד, לא גזענים מאד, לא דתיים מאד, לא חילונים מאד, לא מאפיונרים מאד, לא אנשי פרסום נוצצים מאד, לא אפלים מאד, לא נאיבים מאד.

כאמור: אמריקאים לא גרוטסקים.

חידוש עצום.

שני יסודות שתרמו לנורמליות:

סוגיית הגזע מטופלת בנונשלנטיות. המפקד של מֶר (הבלשית הגיבורה בכיכובה של וינסלט) שחור *ובלי שזה עניין*. התושבים השחורים הם חלק אינטגרלי ממרקם החיים בעיירה. *ובלי שזה מוצג לראווה*. הסדרה לא מסריחה מדידקטיות פרוגרסיבית.

התושבים הולכים לכנסייה (רבים מהם קתולים, ממוצא אירי, אם אני מבין נכון) בלי שהדת נתפסת כשטנית, כסמל לפונדמנטליזם האמריקאי, ובלי שהיא נתפסת כמושיעה, בלי שהסיפור מזדהם בקיטש של חסד נוצרי.

*

יש לסדרה גם מבנה תסריטאי מעניין. למי שחושש מספוילרים שיעצור כאן: הסדרה מסתיימת פעמיים לפני שהיא מסתיימת באמת. אבל התחכום התסריטאי פחות עניין אותי מאשר המפגש עם אמריקאים בשר ודם, ובעיקר כאמור, אם הנקודה לא הובהרה: לא גרוטסקים.

אני מעתיק לפה דבר מה שכתבתי בפייסבוק (אגב, באופן כללי, הפייסבוק הוא "חיי שעה" ואילו הבלוג הוא מעין "חיי עולם", ואני מעתיק לפה דברים שאני מייחל שיהיו זמינים לקוראיהם זמן רב יותר)

——-

זה נכון, מדובר היה בממשלת מעבר ללא לגיטימציה של ממשלה מכהנת.

זה נכון, נתניהו צריך ללכת הביתה, הוא בעיניי מכשול לישראל.

זה נכון, "ממשלת השינוי" הייתה קרובה והמאורעות האחרונים ערערו את סיכוייה עד שיש כאלה שסבורים לא רק שהמאורעות הללו נוחים לנתניהו פוליטית אלא שהוא סייע בהצתתם (אני לא סבור כך, וליתר דיוק אני זקוק ליותר הוכחות: הלו"ז המשפטי בשייח ג'ארח לא היה בשליטת נתניהו וגם הוא לא זה שקבע את חודש הרמאדן במועד שבו הוא מצוי וכמו כן ההחלטה על ביטול הבחירות הפלסטיניות הייתה של אבו-מאזן).

זה נכון, סוגיית שייח ג'ארח, על פניו, אינה הוגנת כלפי התושבים הפלסטינים (כי אם משיבים רכוש לבעליו החוקיים מלפני 48' העיקרון צריך לעבוד לשני הצדדים).

זה נכון, על הרוב היהודי בישראל לסייע יותר בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערביים בהקצאות בנייה (בזה אני מבין פחות, אך מסתמך על פובליציסטים שאני סומך עליהם) ולבטח במיגור הפשיעה בקרבם.

זה נכון, כנראה שהשיטה של אפשור שלטון החמאס בעזה מחד גיסא ומאידך גיסא מירור חיי תושבי הרצועה על מנת שימאסו בו אינה עובדת. צריך להחליט, או או: או שמסייעים לשפר את החיים ברצועה על מנת שיהיה להם יותר מה להפסיד (כמובן, בהנחה שאפשר לעשות זאת תוך מניעת "זליגה" של אותו שיפור באיכות החיים להתעצמות צבאית!) או שמנסים למוטט את שלטון החמאס.

*

ועדיין, הייתי די המום בשבועיים האחרונים מחלקים נרחבים בפיד שלי.

קרוב לארבעת אלפים טילים יורה (ראשון) לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ארגון טרור רצחני שאינו מוכן לשום פשרה ולשום הכרה בישות הפוליטית היהודית בארץ ישראל – וחלקים נרחבים בפיד לא מתייחסים לזה, אלא רק למעשיה הרעים של ישראל ולסבל העזתי.

פורעים ערבים מקרב אזרחי ישראל משתוללים ברחובות פוצעים קשה ולבסוף אף רוצחים יהודי ישראלי – וחלקים נרחבים בפיד מתייחסים בעיקר ללינץ' בבית ים.

הפיד שלי אינו מייצג את עם ישראל. הוא בקושי מייצג את המילייה שלי. אבל השתוממתי לראות מהו הבון-טון במילייה שלי.

*

הייתי המום ממה שאני רואה כיישוב דעת מוגזם שגובל באינסטינקט א-הישרדותי: יורים עליכם, בני אדם! תרתחו קצת! תחשבו איך למגר את היורים קצת! לפני ההתחשבות, וההבנה וכו'.

והייתי המום מהחד צדדיות.

אך אני המום, למעשה, לא רק מהחד צדדיות, אלא מכך שהחד צדדיות לא נוטה לכיוון ההפוך.

מתגובות שראיתי בפיד שלי היה דומה שהמגיבים הם אנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. האמריקאית. ולא חלק מלאום היושב פה. הם משקיפים אובייקטיבים, כביכול. ומרחוק.

(אני רוצה להבהיר בחדות את הטון של הדברים שאני כותב: לא מדובר בהאשמות אלא בהשתוממות; אני רוצה לבטא את עמדתי וצערי לא להצר את צעדיהם של אחרים).

הרגש הלאומי תמיד היה בעיניי רגש חיובי. מעגַן בעולם סוער, חֵיק בעולם מנוכר. כשאנו מושלכים לעולם אינסופי ולכמה רגעים בזמן אינסופי, דבר מה מבדידותנו ותלישותנו וקוטננו האינסופיים מופג כשאנו יודעים שאנחנו חלק מתרבות מסוימת המתמשכת לאחור בזמן, חלק מחברה מסוימת המתפרשת לה במרחב.

הומניזם אוניברסלי נראה יותר שלם, לבטח יותר קוּלי. אבל אהבה שווה לכל בני האדם היא דבר מה מופשט מאד, רחוק מאד, שיכול להצטנן בקלות מאד.

הלאומיות נראתה לי תמיד רגש מיטיב מבחינה נפשית. מקום בעולם. המשכיות בזמן.

לא, בהחלט לא לאומנות, לא שנאת זרים, לא התעליינות אתנית. אבל כן רגש שייכות.

וגם: הזדהות עם בני עמך שמקדימה בפסע, בהחלט לא יותר, את ההזדהות עם אלה שאינם בני עמך.

*

נכון, הרגש הלאומי בישראל מצוי במשבר. בין היתר בגלל הפיצולים הגדלים והולכים בין ה"שבטים" הישראלים, עליהם דיבר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם ב-2015 (ואני מתייחס כאן, בהקשר הזה, ל-3 השבטים היהודים-ישראלים: החרדים, הציונים-דתיים והחילונים).

אני מאמין גדול בקונספט של "הישראליות", אשר עקרונית יכול לאגד תחתיו זהות לאומית רחבה דיה להכיל את "השבטים" האלה.

אבל ייתכן אכן שזו תוחלת נכזבת.

כך או כך: הלאומיות היא בעיניי רגש שגדול שכרו מהפסדו. והצטערתי ואף השתוממתי לחוש בהיעדרו בתגובות רבות בפיד שלי.