מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "שבעה לילות"

חמש שנים לפני התאריך הדרמטי כל כך בתולדותינו, 70 לספירה, חורבן הבית השני, געשה האימפריה הרומית בשנות שלטונו האחרונות של נירון קיסר, אחד הקיסרים הפסיכופטים ביותר בתולדות האימפריה. בנעוריו, מחנכו של נירון, היה הפילוסוף לוקיוס אַנַיוּס סנקה. אך נירון לא חס על מורו לשעבר כשחשד שהוא שותף לקשר נגדו. טקיטוס, ההיסטוריון הרומי, כתב על מוות זה דור וחצי אחר כך: נירון אפשר לסנקה להתאבד. סנקה, שבכתביו דן כמה פעמים בהתאבדות וראה בה מימוש של החירות האנושית, נותר שליו ואמר לידידיו שמכיוון שהקיסר מסרב לאפשר לו להוריש את רכושו כפי שנראה לו לנכון, הוא מוריש להם "את רכושו היחיד, והוא בכל זאת יפה מכול, את תמונת חייו" – כלומר את משנתו ובעיקר מופת התנהגותו. בהתנהגות אצילית, מתוך מודעות ברורה לתקדים האצילי שהתווה אחד מאבות הפילוסופיה במותו שלו, סוקרטס, ניגש סנקה אל מותו. האצילות הזו לוותה למרות זאת בתו גרוטסקי (בתיאור המפורסם של טקיטוס) כאשר אחרי שחתך סנקה את עורקי זרועותיו בושש המוות מלבוא, "משום שמגופו הזקן והכחוש מתזונה דלה דלף הדם באטיות". גם המוות תשוש, בזקנה. סנקה חתך לפיכך גם את עורקי רגליו וברכיו אך עדיין בושש המוות לבוא! סנקה ביקש מידידו להביא לו רעל, ועדיין "הוא שתה אותו לשווא, כי איבריו כבר היו קרים וגופו חסם את יעילות הרעל". לבסוף נשאו אותו לבריכת מים חמים ושם יצאה נשמתו, כשסנקה קורא: "אני מקדיש את הנוזל הזה [הדם] ליופיטר המשחרר" – "משחרר" כי המוות משחרר.

התיאור הזה, אחד הקטעים המפורסמים בספרות הקלאסית, תורגם אף הוא מלטינית בידי פרופסור דבורה גילולה, כלת פרס ישראל לספרות, תרגום ושירה, כנספח לספרו של סנקה על הכעס. סנקה, שהיה שייך לאסכולה הפילוסופית הסטואית (אחת משלוש האסכולות שירשו הרומאים מהיוונים, בצד האסכולה האפיקוראית והספקנית), פילוסופיה שגרסה את עליונות השכל, תמכה באדישות אצילית כלפי מכות החיים וחתרה לחירות מהתשוקות ואף מרגשות עזים, כתב את המסה הזו לאחיו, שהיה מושל הפרובינקיה אסיה (תורכיה של היום) באותה תקופה, עת שלטה רומא על כל סביבות הים התיכון. ואכן, יש לדעתי חשיבות בהכרה שהטקסט הזה נכתב לאדם שנשא תפקיד ציבורי רם ונכתב על ידי אדם שהיה מקורב בעצמו לשלטון (בקטע המשך, שגילולה לא תרגמה, אומר טקיטוס שלפי גרסה אחת ביקשו הקושרים נגד נירון להשליט את סנקה על האימפריה כולה! מעניין מה היה גורל העולם – ובתוכו גורלנו שלנו כאומה – אם האפשרות הפנטסית הזו הייתה מתגשמת!), כמו שיש אירוניה מיוחדת בהתוודעות ליחסים הקטלניים של סנקה עם השררה כשקוראים בטקסט הזה. זאת משום שהכעס, כנגדו כותב סנקה, הוא מידה רעה מיוחדת במינה, בהיותה, לכאורה, מידה נעלה, כי הרי היא מאפיינת שליטים רבים של המין האנושי. היא לא מידה של עבדים, כי אם של מושלים. אי לכך משקיע סנקה מאמץ אינטלקטואלי ניכר בעקירת המחשבה הזו ובהבאת דוגמאות היסטוריות רבות למגונותה. המסה הזו (מונטיין, מי שהטביל את הז'אנר בשם זה, "מסה", מצטט הרבה מסנקה במסותיו) מתעבת את הכעס כל כך עד שהיא מתווכחת גם עם אריסטו, שבכתביו (כ-400 שנה קודם לכן) צידד בשימוש מבוקר בכעס, בשיטת "שביל הזהב" המפורסמת שלו. סנקה, לפיכך, אוסר מלחמה על הכעס גם במלחמה, בדומה מעט למחבר ספר משלי שקישר גם הוא בין ההתגברות על הכעס למלחמה ("טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר"). סנקה, המדבר על חשיבות קור הרוח במלחמה ("יטען מישהו: 'אבל מול אויב הכעס נחוץ'"), מדגיש, לשם הדוגמה, שהעובדה שהגרמנים האמיצים בכל זאת נפלו בפני הצבא הרומי נובעת מכך שהמליכו את כעסם על שיקול דעתם.

זה טקסט מאלף, מבריק ורב דקויות. הנה דוגמה לדקות: סנקה מבחין בין ההתכעסות לפעולות אינסטינקטיביות כגון רעידת הגוף במגע עם מים קרים או הסמקה לשמע ניבול פה. יש דמיון, ובכל זאת יש לנו שליטה בכעס, שלא כבדוגמאות הללו. הנה דוגמה לברק: הכעס מעוות את מראה הפנים, מכער אותן, שער בנפשך, אומר סנקה, אם כך התנוול הגוף, עד כמה מכוערת הנפש במצב זה? וצריך לזכור את המובן מאליו: שזה טקסט. כלומר, הקריאה, המצריכה מצידה סבלנות ודחיית סיפוקים, עולה בקנה אחד עם החינוך המוסרי המותווה בתוכנהּ כאן: שליטה עצמית, לקיחת פיקוד, אי היסחפות בים הרגש הסוער. כשניטשה כתב פעם על כך שקומץ ספרות העת העתיקה שקולה על כל המון הספרים של המודרניות הוא התכוון גם לספר הזה.

אלה החיים לצד מלכים חשופים במיוחד למידה המגונה הזו, הכעס, מוסיף סנקה ומטרים את מותו שלו בקטע הנשגב והמצמרר הבא: "אומר למי שעלה בגורלו מלך היורה חיצים ללב ידידיו, ולמי שאדונו מפטם אב בבשר ילדיו […] לאן שתפנה מבטך, תמצא קץ לייסוריך. אתה רואה את הצוק הנישא הזה? משם נופלים אל החירות. אתה רואה את הים הזה, הנהר הזה, הבאר הזאת? שם, במעמקיהם, שוכנת החירות".

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

העלייה בשכיחותם של ממוארים בספרות הישראלית קשורה למִפנה הדוקומנטרי של הספרות (והתרבות) בכלל בעשורים האחרונים: כלומר עלייה בשכיחותן של יצירות שטוענות לאמיתוּת. והמפנה הזה קשור לכך שמכל השלוחות של "מדעי הרוח" – בראש ובראשונה פילוסופיה וספרות – הרי ההיסטוריה היא השלוחה ה"פוזיטיביסטית" ביותר, זו שאי אפשר לפטור אותה באמירה שהיא "פלספנית", "ספקולטיבית", "הזייתית", "דמיונית", "לא רלוונטית" – כי היא עוסקת באירועים שקרו באמת. תהיה הערצתנו למדעים המדויקים ומדעי הטבע גדולה ככל שתהיה, הם עדיין לא מסבירים לנו מדוע פרץ מאורע שהשפיע על חיי אבות אבותינו באורח כביר כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. יהיו הישגי ה- AI גדולים ככל שיהיו, הרי שהם לא יָדעו לנבא בפברואר האחרון אם ארה"ב תתקוף באיראן, באותם שבועות שקדמו למלחמה. ובכל זאת, אירועים משמעותיים אלה קרו. וצריך להסבירם.

יוסי וקסמן כתב ממואר הגון על ילדותו. אני משתמש בשם התואר "הגון" גם כדי לציין את היותו של הממואר מספק מבחינת הקורא אך גם לרמוז על כך שחלק מהסיבה לכך נובעת דווקא מנאמנותו למציאות. כי, כאמור בפתיח, גם לשם כך אנחנו קוראים בממוארים; על מנת ללמוד משהו על המציאות. והמילה "הגון" רלוונטית כאן במיוחד גם משום הפתיח הספציפי של הממואר הזה, שבהן מובחן אביו של המספר כך: "אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט". האב, למשל, טען שבדירה לידם חי יצחק שדה, ואילו מכיוון אחר, גרה הזמרת עליזה עזיקרי. אבל המספר יודע שלא כך הוא. הממואר לא דומה לשיח של האב. וטוב שכך.

וקסמן נולד ביפו ב-1959. שם, במשך כמה שנים, ניהל אביו, טוביה, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, בית קולנוע שנמסר לידיהם של כמה אנשים במעמד דומה לשלו כתשורה ומקור התפרנסות מהמדינה הצעירה (נדיב יהודי-אמריקאי תרם את הקולנוע). אמו של וקסמן, מרגלית, הייתה מצדה יתומה לאב שנהרג במלחמת השחרור. היא הייתה צעירה בעשור מאביו ועל אף שסבלה מגוזמאותיו של בעלה, כותב וקסמן יפה כי "[ש]אהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה". הביוגרפיה של משפחת וקסמן מקפלת בתוכה נתח משמעותי מתולדות הארץ הזו לא רק מבחינת האובדן והקורבן של המלחמה שהודות לה קמה המדינה (ובה נהרג, כפי שצריך להיות ידוע, אחוז אחד מהאוכלוסייה, שווה ערך למאה אלף איש היום!). היא מבטאת גם את תנועת החילון שהייתה כרוכה בהתעוררות הלאומיות היהודית, ושהייתה מהלך מרכזי באיפשורה: "אבא [ש]הציל אותה [את האם] מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו".

אם כי יש משהו פליניאי-צבעוני בזיכרונות הללו מיפו (בית קולנוע של נכים, גמדה ניצולת שואה במזנון וכו'), הרי שהממואר מתעכב גם על חומריהם הקשיחים-אפורים של החיים. למשל, במתח המעמדי בין האב, טוביה, לאחותו, אסתר, מעצבת אופנה, ובעלה, נתן, הסוחר הממולח, שגרו ברחוב יוקרתי בצפון תל אביב של אז (רחוב יחזקאל). "היינו שני מחנות: העניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים". אולי המחשה יפה במיוחד למתח שבין הפליניאיות למציאות המקורקעת מצויה בסיפור שובה הלב על דמי הכניסה שגבתה, כרוכלת, האם, מרגלית, מתושבי שכונתה שהתקבצו בדירתה לצפות בטלוויזיה בנחיתה על הירח ב-1969. מצד אחד – הלבנה, מצד שני – הלירות.

זה היה כבר בירושלים. כי לשם עברה המשפחה עם כישלון מיזם הקולנוע של נכי צה"ל. האב עבד בכנסת כסדרן (גם בזה יש משהו מפליני) והמשפחה חיה כמה שנים בשכונה אדוקה חיים אדוקים, אם כי ההורים חיו כאנוסים, עישנו בסתר בשבתות, למשל. עם תום מלחמת ששת הימים, יוצאת מהשכונה משלחת טיול נרגשת לעיר המזרחית. "נגאלנו, גברת וקסמן! נגאלנו!" קוראת לעבר אמו של וקסמן אישה אדוקה, שכנתם, המכונה הרבנית סוכטשוב. אבל יוסי הילד עסוק במראה מטריד שנגלה לו בטיול: אביו חיבק נער ערבי שהתלווה אליהם בדרך. "אתה בטוח שאתה לא מדמיין, יוסקי?", שאלה האם.

ואכן, במטפורה סמלית מבריקה ממחיש וקסמן את כוחו של הדמיון לפצות על מציאות עגומה או משעממת באותו עידן, והסמל הוא תמונת הטלוויזיה הלא ממש חדה בנחיתה על הירח (בגלל היעדר החדות הזה תיאר מרשל מקלוהן באותה תקופה את הטלוויזיה ככלי תקשורת "קר", התובע השתתפות של הצופה): "היום לא הייתי מבין כלל וכלל מה ראו שם על המסך, בינינו. אבל בימי הטלוויזיה ההם התאמצנו ממש, כי הדמיון היה חלק מהחיים, כמו בצ'יזבטים של אבא, כמו בחלומות הגאולה של הרבנית סוכטשוב. אוה! הקהל השתגע וצעק כשניל ארמסטרונג יצא מהחללית".

בממואר קובל וקסמן על עצמו כמה פעמים שהוא "קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב, מקורקע. אבל חלק מהקסם של הממואר הזה הוא היכולת שלו להבחין בין פנטזיות למציאות. בממואר מתחבא, בעצם, סיפור נוסף, בעל אופי פנטסטי, הנוגע לאב: לפעילותו באצ"ל, לקשריו עם ערביות וערביי ארץ ישראל. אבל וקסמן בחר רק לרמוז לסיפור הזה, שאולי בעתיד יסופר, ואולי לא כממואר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

באחד הפרקים הזכורים ב"סיינפלד" מחליט ג'ורג' לאחד את כל הנאותיו ולקיים יחסי מין תוך כדי אכילה וצפייה בטלוויזיה. האם אחת מכותבות הבלש המפורסמות של המאה ה-20, פ"ד (פיליס דורותי) ג'יימס, בספרה זה מ-1967, הטרימה את ג'ורג'? הרגשה מעט מוזרה יש לקורא שנוכח עד מהרה שסיפור הרצח שנקרא לפענח הבלש הידוע של ג'יימס, אדם דלגליש, אירע במושבת סופרים במחוז סאפוק באנגליה והנרצח הראשי הינו סופר בלשים בעצמו! אני אוהבת ומבינה בבלשים; אני סופרת – משער הקורא שחשבה לעצמה ג'יימס – הבה נלכד את כל אהבותיי במקום אחד!

אבל, במחשבה שנייה, יש בכך דבר מה אופייני לעידן שבו נכתב הרומן. שנות הששים של המאה העשרים הינן קו פרשת מים תרבותי מסיבות רבות. אחת החשובות שבהן היא שהגיעה בהן למודעות תחושת איזון חדש שקיים בין העולם – לייצוגו, בין העולם – לשכפולו. התרחבות הספֵרה שבודריאר כינה לימים – באופן היסטֶרי, מוקצן ונעדר חומרה אנליטית ומוסרית – בשם "סימולקרה". לא רק בגלל הטלוויזיה וכו'. כל עולם הייצוג – הספרים, העיתונים, המדע וכו' – האיץ או הוחש כמואץ. רק לפני שבוע כתבתי כאן על יצירת מד"ב של פרימו לוי, גם היא משנות הששים, וגם הוא עסק בה בתחושה הזו, של העולם המשתכפל. והנה, בספר של ג'יימס, לא רק שהגיבורים הם סופרים (דלגליש עצמו הוא משורר!), אלא שחלק מהעלילה מתרחש במועדון לונדוני בשם "גווייה", שמוקדש לפשעים מפורסמים ולפענוחם ובו יש ספרייה שספריה "יצרו אוסף קטן אך מקיף למדי של ספרות פשע". ג'יימס, כשהיא כותבת בלש בשנות הששים, אינה יכולה להתעלם מכך שיש כבר ז'אנר של ספרות בלשית, ולכן "מכניסה" אותו לתוך הרומן עצמו.

עוד נקודת מֶטַה (Anything you can do I can do Meta!, אם להשתמש בחידוד אקדמי) שמעניין לחשוב עליה בהקשר של הספר הזה. ג'יימס היא אישה. כלומר, אישה נוספת שניצבת במרכז הקנון הבלשי הבריטי, צעירה בדור אחד מאגתה כריסטי. אמנם הקאנון הבריטי הכללי של ז'אנר הרומן, לא רק זה הבלשי, חריג בספרויות אירופה, בנוכחות הנשית המרשימה בלב-לבו (אוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט, וולף), אבל הנוכחות של ג'יימס ככותבת בלש אחרי הדומיננטיות של כריסטי מעוררת מחשבות שנראות לי פוריות על הקשר בין נשים לספרות הבלשית. המוות בספרות הבלשית הוא מוות אזרחי, לא צבאי; והוא נעשה פעמים רבות באמצעים "נשיים", שאינם מצריכים כוח פיזי או מיומנות בשימוש בנשק חם (רעל, למשל). ואכן, במרוצת הרומן, מוזכרת גם רוצחת מפורסמת מהמאה ה-19 בשם מדלן סמית, שנחשדה ברצח מאהבה ברעל. העניין המגדרי רלוונטי כאן בעוד אופנים שלא אחשוף מחשש לספוילר.

טוב, לרומן גופא (או: גופה!). אחרי ההפתעה של הפתיחה, שעוררה את הרמת הגבה המוזכרת בפתיחת הביקורת, הרומן מהנה לקריאה, אפילו מהנה מאד. רוב ההתרחשות הינו באותו חבל ארץ במזרח אנגליה, לחוף הים הצפוני הפראי, והכפר המבודד מאפשר לג'יימס להבליט לפרקים את שורשיו הגוֹתיים של הרומן הבלשי. למשל, כבר בפתיחה, נרמז לנו שהגופה התגלתה בסירה שנסחפה ללב ים וכפות ידיה כרותות. הכתיבה מאד אינטליגנטית והדמויות משכנעות ומרובות ניואנסים ויש גם שימוש בהומור ובאנדרסטייטמנט בריטיים יבשים מענגים. ובכלל, המופנמות של דלגליש, שהינו איש שחשקיו מעומעמים ובלומים (הוא, למשל, מתלבט לגבי קשר לא אינטנסיבי שהוא מצוי בו), הוא רקע קלאסי לפרישת סבך יחסים עכור שמצוי בקהילת הכותבים שבה התרחש הרצח. ובאמצע הרומן ג'יימס יוצרת הברקה כמעט גאונית, או, הבה לא אתקמצן, גאונית ממש, כשהיא טורפת את הקלפים ומביאה את קוראיה וגיבוריה לחשוב שאולי כלל לא אירע רצח! בקיצור, ככלל, מדובר בבידור משובח.

אבל אני חייב להתייחס להתרה. כמובן, בלי ספוילר. ציטטתי כבר כמה פעמים את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון שהתייחס בעוינות לספרות הבלשית של זמנו (הוא כתב בשנות הארבעים). אחת הטענות של וילסון היא שהתרות ספרי הבלש הרבה פעמים מופרכות, אבל בגלל שהאטיקט הביקורתי לא מתיר לעסוק בהן, יוצאים סופרי הבלש בזול. כאן, ההתרה לא מבטלת את ההנאה מהקריאה, אבל מעט מעיבה עליה. ההתרה כאן מופלאה לכאורה. נורא מתוחכמת. אמנם לא כל כך מתוחכמת באופני התגלותה לקוראים כי, למרבה הנוחות, הרוצח/ת השאיר/ה קלטת ובה סיפר/ה את כל השתלשלות הרצח. אבל סיפור הפשע שנגלל לעיני הקורא בסוף הרומן מסעיר, אכזרי, מבריק. ובו זמנית הוא אכזרי מדי, מבריק מדי ובעיקר לא לגמרי אמין. הבעיה כאן דומה לבעיה בתיאוריות קונספירציה. בני אדם הם הרבה יותר מטומטמים ועצלנים ואימפולסיביים מאשר רוקמי מזימות פיקחים, סבלניים ורבי מרץ. מעבר לזה שמעשה הרצח לא לגמרי אמין כי בגלל מורכבותו הוא מסכן את המבצע/ת בגילוי וחשיפה, הרי שהוא כל כך מורכב, מצריך משאבי זמן ותבונה, שהוא מתנגש עם הכרתנו שבני אדם, ככלל, הם יותר יצורים מהסוג שאם הם גורמים למוות הם עושים זאת בגלל שהם שוכחים לרתום את חבל הבנג'י של עמיתיהם בני התמותה.