מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"אודיסיאה", שנדמה לי ששמעתי שמדברים עליה מעט לאחרונה, מלך הפיאקים מנחם את אודיסיאוס בכך שתלאות היוונים במלחמת טרויה יהפכו בסוף לשירה נצחית: "הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה/ מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון [=טרויה]?/ אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום טשרניחובסקי). נחמה מעט מפוקפקת כזו ניתן לנחם את סלמן רושדי, שתלאות חייו סיפקו לו חומר לממואר הזה. מדובר בניסיון לרוצחו בבוקר ה-12 באוגוסט 2022 בטקס בצפון מדינת ניו יורק. התוקף, צעיר אסלאמיסטי, פצע את רושדי קשה והוא איבד את עינו (בצד פגיעות חמורות נוספות).

הממואר הקולח והמעניין במתינות הזה מספר על קורות התקיפה והשיקום וגם על נסיבות ההיכרות המשעשעות של רושדי עם אשתו מזה חמש שנים (ביום התקיפה) והתמיכה שקיבל ממנה, משני בניו ומאחותו, בעקבותיה. בחלקו השני של הממואר מדמיין רושדי שיחה שלו עם התוקף בו הוא מנסה להבין את מניעיו ולהביאו להכיר בפגמים החמורים שבהשקפת עולמו. רושדי לא מעוניין להיפגש במציאות עם תוקפו ודווקא הדימיוּן של המפגש הזה הוא מעלל ספרותי מעניין. אני מציין גם כרגעים מעניינים למרבה הצער והאהדה רגעים בהם רושדי מתעכב מעט על כאבים גופניים יוצאי דופן ("קוראים ענוגים: אם יש באפשרותכם להימנע מתפירת עפעפיים…הימנעו"). ולהבדיל, רגע מעניין נוסף הוא הטענה של רושדי ששמו יצא למרחוק (לפני התקיפה) כסלבריטאי-ספרותי וכחיית מסיבות ניו יורקית רק משום שביקש לפרסם את חוסר הפחד שלו ברבים ("הדרך היחידה שבה יכולתי להפסיק להיראות בעיני אחרים כמו איזו פצצה מהלכת, הייתה להתנהג, לעיתים קרובות בפומבי, כאילו אין ממה לפחד"). נקודה שמעניינת גם אם אתה לא מקבל במלואו את ההסבר של רושדי. עוד רגעי עניין נקודתיים: הפירוט הריאליסטי המודע והמלין על עלות חלק מהטיפולים; נגיעה ביחסים המתוחים עם אביו המנוח השתיין.

רושדי, שגדל במשפחה מוסלמית אתיאיסטית בהודו ובפקיסטן והיגר לאנגליה ואח"כ לארצות הברית, הינו אתאיסט אדוק והתקיפה שלו (אגב, האינדוקטרינציה הקנאית של התוקף אירעה בזמן ביקור בלבנון!) , כמובן, כהמשך לפתווה שהוציא נגדו חומייני לפני כמעט ארבעים שנה, שלה נלוו כמה הסתייגויות ממנו, הליברל, דווקא מכיוון השמאל המערבי, הוא – ואני מקווה שאני לא חוזר כאן על הטעות האסתטיציסטית של הומרוס! – סמל למתח מרכזי בעידן שלנו. מתח בין דת לחילון, בין מהגרים לוותיקים, בין אינדיבידואליזם וחופש הדיבור לשבטיות ולפוליטיקת הזהויות. האתיאיזם המפוכח של רושדי נוגע גם ישירות בנושא הממואר: "הרשו לי לומר מה לא קרה. לא היה בזה שום דבר על-טבעי. אין 'מנהרת אור', שום תחושה של יציאה מהגוף. למעשה, רק לעתים רחוקות הרגשתי מחובר כל כך חזק לגוף שלי".

אבל אני רוצה לדון כעת בנושא לכאורה צדדי העולה מהממואר הזה. רושדי מודע לכך שההווה הספרותי הוא הווה של כתיבת ממוארים ואוטוביוגרפיות, כלומר שזהו, ככל הנראה, הזרם הספרותי הבולט בדורנו: "ברגע ספרותי זה, אוטוביוגרפיות הפכו לצורת אמנות מרכזית, המאפשרת לתפיסה שלנו את ההווה להתעצב מחדש באמצעות חוויות החיים האישיות, העבר יוצא הדופן, של כותבי הזיכרונות". מעניין, אגב, שהוא מדגיש את "העבר יוצא הדופן" של הממוארים. זוהי, כמובן, הגדרה קולעת לממואר שהמשפט הזה הוא חלק ממנו, אבל זה ההיפך הגמור מהחידוש ביצירה של קנאוסגורד, הסופר הבולט ביותר במגמה האוטוביוגרפית, המאיר באור יקרות דווקא את היומיומי. בהמשך, רושדי מבטא ברפרוף ביקורת על המגמה הזו, האוטוביוגרפית, כשהוא כותב על כך ש"משהו מוזר קרה לרעיון הפרטיות בזמננו הסוריאליסטי. במקום שיוקירו אותה, נראה שהיא הפכה עבור אנשים רבים במערב, במיוחד לצעירים, לתכונה חסרת ערך". הוא מציין שבהודו הפרטיות היא מותרות והיא אחד המאפיינים הבולטים של חיי העשירים. עם זאת, את הדחף לכתיבת הממואר שלו מתאר רושדי כרצון לקחת בעלות על חייו. הוא יספר את הסיפור שלו והוא יעניק לו את הפרשנות.

אך האין משיכתו ארוכת השנים לכתיבת ריאליזם פנטסטי גם היא עוינת את ז'אנר הממואר? רושדי נוגע במתח הזה בין הממואר ההולך ונכתב לבין כתיבתו הבדיונית ועל אף שהוא לא מעמיק בכך, יש במתח הזה דבר מה מעורר מחשבה.

והוא מעניין, בעצם, גם מאד כיוון, זה הנוגע בלב הנושא כאן, במאבק בין הפונדמנטליזם הדתי לחילון. "לא, אני לא מאמין בניסים, אבל, כן, הספרים שלי כן"! מהרהר רושדי. "במשך חצי מאה אני, שהאמנתי במדע ובהיגיון, שלא היה לי זמן לאלים ולאלות, כתבתי ספרים שבהם חוקי המדע הופרו לעיתים קרובות, ושבהם חיו אנשים שהיו טלפתיים, או הפכו בלילה לחיות רצחניות". הקורא מדורבן לחשוב על היחס בין הריאליזם הפנטסטי לחילון. הרומן הריאליסטי התפתח יחד עם המהפכה המדעית של המאות ה-17 וה-18. עניינו של הרומן היה בהסברה לא על טבעית של העולם. האם, לאור דברי רושדי כאן, ניתן להמשיג את הריאליזם הפנטסטי, שהוא אחד מנציגיו הבולטים, כמעין פיצוי (או ניסיון פיצוי) על עולם נעדר ניסים?

*

אני יוצא לחופשה של חודש מכתיבה בעיתון. נתראה (בפורמט הזה) בספטמבר!

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "שבעה לילות"

חמש שנים לפני התאריך הדרמטי כל כך בתולדותינו, 70 לספירה, חורבן הבית השני, געשה האימפריה הרומית בשנות שלטונו האחרונות של נירון קיסר, אחד הקיסרים הפסיכופטים ביותר בתולדות האימפריה. בנעוריו, מחנכו של נירון, היה הפילוסוף לוקיוס אַנַיוּס סנקה. אך נירון לא חס על מורו לשעבר כשחשד שהוא שותף לקשר נגדו. טקיטוס, ההיסטוריון הרומי, כתב על מוות זה דור וחצי אחר כך: נירון אפשר לסנקה להתאבד. סנקה, שבכתביו דן כמה פעמים בהתאבדות וראה בה מימוש של החירות האנושית, נותר שליו ואמר לידידיו שמכיוון שהקיסר מסרב לאפשר לו להוריש את רכושו כפי שנראה לו לנכון, הוא מוריש להם "את רכושו היחיד, והוא בכל זאת יפה מכול, את תמונת חייו" – כלומר את משנתו ובעיקר מופת התנהגותו. בהתנהגות אצילית, מתוך מודעות ברורה לתקדים האצילי שהתווה אחד מאבות הפילוסופיה במותו שלו, סוקרטס, ניגש סנקה אל מותו. האצילות הזו לוותה למרות זאת בתו גרוטסקי (בתיאור המפורסם של טקיטוס) כאשר אחרי שחתך סנקה את עורקי זרועותיו בושש המוות מלבוא, "משום שמגופו הזקן והכחוש מתזונה דלה דלף הדם באטיות". גם המוות תשוש, בזקנה. סנקה חתך לפיכך גם את עורקי רגליו וברכיו אך עדיין בושש המוות לבוא! סנקה ביקש מידידו להביא לו רעל, ועדיין "הוא שתה אותו לשווא, כי איבריו כבר היו קרים וגופו חסם את יעילות הרעל". לבסוף נשאו אותו לבריכת מים חמים ושם יצאה נשמתו, כשסנקה קורא: "אני מקדיש את הנוזל הזה [הדם] ליופיטר המשחרר" – "משחרר" כי המוות משחרר.

התיאור הזה, אחד הקטעים המפורסמים בספרות הקלאסית, תורגם אף הוא מלטינית בידי פרופסור דבורה גילולה, כלת פרס ישראל לספרות, תרגום ושירה, כנספח לספרו של סנקה על הכעס. סנקה, שהיה שייך לאסכולה הפילוסופית הסטואית (אחת משלוש האסכולות שירשו הרומאים מהיוונים, בצד האסכולה האפיקוראית והספקנית), פילוסופיה שגרסה את עליונות השכל, תמכה באדישות אצילית כלפי מכות החיים וחתרה לחירות מהתשוקות ואף מרגשות עזים, כתב את המסה הזו לאחיו, שהיה מושל הפרובינקיה אסיה (תורכיה של היום) באותה תקופה, עת שלטה רומא על כל סביבות הים התיכון. ואכן, יש לדעתי חשיבות בהכרה שהטקסט הזה נכתב לאדם שנשא תפקיד ציבורי רם ונכתב על ידי אדם שהיה מקורב בעצמו לשלטון (בקטע המשך, שגילולה לא תרגמה, אומר טקיטוס שלפי גרסה אחת ביקשו הקושרים נגד נירון להשליט את סנקה על האימפריה כולה! מעניין מה היה גורל העולם – ובתוכו גורלנו שלנו כאומה – אם האפשרות הפנטסית הזו הייתה מתגשמת!), כמו שיש אירוניה מיוחדת בהתוודעות ליחסים הקטלניים של סנקה עם השררה כשקוראים בטקסט הזה. זאת משום שהכעס, כנגדו כותב סנקה, הוא מידה רעה מיוחדת במינה, בהיותה, לכאורה, מידה נעלה, כי הרי היא מאפיינת שליטים רבים של המין האנושי. היא לא מידה של עבדים, כי אם של מושלים. אי לכך משקיע סנקה מאמץ אינטלקטואלי ניכר בעקירת המחשבה הזו ובהבאת דוגמאות היסטוריות רבות למגונותה. המסה הזו (מונטיין, מי שהטביל את הז'אנר בשם זה, "מסה", מצטט הרבה מסנקה במסותיו) מתעבת את הכעס כל כך עד שהיא מתווכחת גם עם אריסטו, שבכתביו (כ-400 שנה קודם לכן) צידד בשימוש מבוקר בכעס, בשיטת "שביל הזהב" המפורסמת שלו. סנקה, לפיכך, אוסר מלחמה על הכעס גם במלחמה, בדומה מעט למחבר ספר משלי שקישר גם הוא בין ההתגברות על הכעס למלחמה ("טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר"). סנקה, המדבר על חשיבות קור הרוח במלחמה ("יטען מישהו: 'אבל מול אויב הכעס נחוץ'"), מדגיש, לשם הדוגמה, שהעובדה שהגרמנים האמיצים בכל זאת נפלו בפני הצבא הרומי נובעת מכך שהמליכו את כעסם על שיקול דעתם.

זה טקסט מאלף, מבריק ורב דקויות. הנה דוגמה לדקות: סנקה מבחין בין ההתכעסות לפעולות אינסטינקטיביות כגון רעידת הגוף במגע עם מים קרים או הסמקה לשמע ניבול פה. יש דמיון, ובכל זאת יש לנו שליטה בכעס, שלא כבדוגמאות הללו. הנה דוגמה לברק: הכעס מעוות את מראה הפנים, מכער אותן, שער בנפשך, אומר סנקה, אם כך התנוול הגוף, עד כמה מכוערת הנפש במצב זה? וצריך לזכור את המובן מאליו: שזה טקסט. כלומר, הקריאה, המצריכה מצידה סבלנות ודחיית סיפוקים, עולה בקנה אחד עם החינוך המוסרי המותווה בתוכנהּ כאן: שליטה עצמית, לקיחת פיקוד, אי היסחפות בים הרגש הסוער. כשניטשה כתב פעם על כך שקומץ ספרות העת העתיקה שקולה על כל המון הספרים של המודרניות הוא התכוון גם לספר הזה.

אלה החיים לצד מלכים חשופים במיוחד למידה המגונה הזו, הכעס, מוסיף סנקה ומטרים את מותו שלו בקטע הנשגב והמצמרר הבא: "אומר למי שעלה בגורלו מלך היורה חיצים ללב ידידיו, ולמי שאדונו מפטם אב בבשר ילדיו […] לאן שתפנה מבטך, תמצא קץ לייסוריך. אתה רואה את הצוק הנישא הזה? משם נופלים אל החירות. אתה רואה את הים הזה, הנהר הזה, הבאר הזאת? שם, במעמקיהם, שוכנת החירות".

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

העלייה בשכיחותם של ממוארים בספרות הישראלית קשורה למִפנה הדוקומנטרי של הספרות (והתרבות) בכלל בעשורים האחרונים: כלומר עלייה בשכיחותן של יצירות שטוענות לאמיתוּת. והמפנה הזה קשור לכך שמכל השלוחות של "מדעי הרוח" – בראש ובראשונה פילוסופיה וספרות – הרי ההיסטוריה היא השלוחה ה"פוזיטיביסטית" ביותר, זו שאי אפשר לפטור אותה באמירה שהיא "פלספנית", "ספקולטיבית", "הזייתית", "דמיונית", "לא רלוונטית" – כי היא עוסקת באירועים שקרו באמת. תהיה הערצתנו למדעים המדויקים ומדעי הטבע גדולה ככל שתהיה, הם עדיין לא מסבירים לנו מדוע פרץ מאורע שהשפיע על חיי אבות אבותינו באורח כביר כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. יהיו הישגי ה- AI גדולים ככל שיהיו, הרי שהם לא יָדעו לנבא בפברואר האחרון אם ארה"ב תתקוף באיראן, באותם שבועות שקדמו למלחמה. ובכל זאת, אירועים משמעותיים אלה קרו. וצריך להסבירם.

יוסי וקסמן כתב ממואר הגון על ילדותו. אני משתמש בשם התואר "הגון" גם כדי לציין את היותו של הממואר מספק מבחינת הקורא אך גם לרמוז על כך שחלק מהסיבה לכך נובעת דווקא מנאמנותו למציאות. כי, כאמור בפתיח, גם לשם כך אנחנו קוראים בממוארים; על מנת ללמוד משהו על המציאות. והמילה "הגון" רלוונטית כאן במיוחד גם משום הפתיח הספציפי של הממואר הזה, שבהן מובחן אביו של המספר כך: "אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט". האב, למשל, טען שבדירה לידם חי יצחק שדה, ואילו מכיוון אחר, גרה הזמרת עליזה עזיקרי. אבל המספר יודע שלא כך הוא. הממואר לא דומה לשיח של האב. וטוב שכך.

וקסמן נולד ביפו ב-1959. שם, במשך כמה שנים, ניהל אביו, טוביה, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, בית קולנוע שנמסר לידיהם של כמה אנשים במעמד דומה לשלו כתשורה ומקור התפרנסות מהמדינה הצעירה (נדיב יהודי-אמריקאי תרם את הקולנוע). אמו של וקסמן, מרגלית, הייתה מצדה יתומה לאב שנהרג במלחמת השחרור. היא הייתה צעירה בעשור מאביו ועל אף שסבלה מגוזמאותיו של בעלה, כותב וקסמן יפה כי "[ש]אהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה". הביוגרפיה של משפחת וקסמן מקפלת בתוכה נתח משמעותי מתולדות הארץ הזו לא רק מבחינת האובדן והקורבן של המלחמה שהודות לה קמה המדינה (ובה נהרג, כפי שצריך להיות ידוע, אחוז אחד מהאוכלוסייה, שווה ערך למאה אלף איש היום!). היא מבטאת גם את תנועת החילון שהייתה כרוכה בהתעוררות הלאומיות היהודית, ושהייתה מהלך מרכזי באיפשורה: "אבא [ש]הציל אותה [את האם] מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו".

אם כי יש משהו פליניאי-צבעוני בזיכרונות הללו מיפו (בית קולנוע של נכים, גמדה ניצולת שואה במזנון וכו'), הרי שהממואר מתעכב גם על חומריהם הקשיחים-אפורים של החיים. למשל, במתח המעמדי בין האב, טוביה, לאחותו, אסתר, מעצבת אופנה, ובעלה, נתן, הסוחר הממולח, שגרו ברחוב יוקרתי בצפון תל אביב של אז (רחוב יחזקאל). "היינו שני מחנות: העניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים". אולי המחשה יפה במיוחד למתח שבין הפליניאיות למציאות המקורקעת מצויה בסיפור שובה הלב על דמי הכניסה שגבתה, כרוכלת, האם, מרגלית, מתושבי שכונתה שהתקבצו בדירתה לצפות בטלוויזיה בנחיתה על הירח ב-1969. מצד אחד – הלבנה, מצד שני – הלירות.

זה היה כבר בירושלים. כי לשם עברה המשפחה עם כישלון מיזם הקולנוע של נכי צה"ל. האב עבד בכנסת כסדרן (גם בזה יש משהו מפליני) והמשפחה חיה כמה שנים בשכונה אדוקה חיים אדוקים, אם כי ההורים חיו כאנוסים, עישנו בסתר בשבתות, למשל. עם תום מלחמת ששת הימים, יוצאת מהשכונה משלחת טיול נרגשת לעיר המזרחית. "נגאלנו, גברת וקסמן! נגאלנו!" קוראת לעבר אמו של וקסמן אישה אדוקה, שכנתם, המכונה הרבנית סוכטשוב. אבל יוסי הילד עסוק במראה מטריד שנגלה לו בטיול: אביו חיבק נער ערבי שהתלווה אליהם בדרך. "אתה בטוח שאתה לא מדמיין, יוסקי?", שאלה האם.

ואכן, במטפורה סמלית מבריקה ממחיש וקסמן את כוחו של הדמיון לפצות על מציאות עגומה או משעממת באותו עידן, והסמל הוא תמונת הטלוויזיה הלא ממש חדה בנחיתה על הירח (בגלל היעדר החדות הזה תיאר מרשל מקלוהן באותה תקופה את הטלוויזיה ככלי תקשורת "קר", התובע השתתפות של הצופה): "היום לא הייתי מבין כלל וכלל מה ראו שם על המסך, בינינו. אבל בימי הטלוויזיה ההם התאמצנו ממש, כי הדמיון היה חלק מהחיים, כמו בצ'יזבטים של אבא, כמו בחלומות הגאולה של הרבנית סוכטשוב. אוה! הקהל השתגע וצעק כשניל ארמסטרונג יצא מהחללית".

בממואר קובל וקסמן על עצמו כמה פעמים שהוא "קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב, מקורקע. אבל חלק מהקסם של הממואר הזה הוא היכולת שלו להבחין בין פנטזיות למציאות. בממואר מתחבא, בעצם, סיפור נוסף, בעל אופי פנטסטי, הנוגע לאב: לפעילותו באצ"ל, לקשריו עם ערביות וערביי ארץ ישראל. אבל וקסמן בחר רק לרמוז לסיפור הזה, שאולי בעתיד יסופר, ואולי לא כממואר.