פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
השליש הראשון של "רעש גדול" עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש בביתו, כך נרמז, את החבר שלה, יונתן. מייד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור בו הם חלים. למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פֶּגֶר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה, יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.
בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה – קיבלה לכאורה, כפי שאטען – אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימהּ של גבריאלה, נועה, תל אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ארבעים שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל אביב (!), אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללת גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם "to me", ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן ה – metoo.
אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל אביבים ותל אביביוּת, לוֹקוּס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל אביבית בת שישים ושש שנושאת על גבה את צלקת אי קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירת החידתית של ג'ויס, "פיניגנז וייק". החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל, עם זאת, כאמור, רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: "'תגידי', תולה ציפורה מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'. 'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה […] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.
אם "ביוטופ" שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של קסטל-בלום, הציג תל אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל אביבי". הרי ש"רעש גדול" מציג אף הוא תל אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאד לירושלמיוּת. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תל אביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים ועוד, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל אביבית".
זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
שם הקובץ מחייב. אתוודה, לפיכך, שאנו, מבקרי הספרות, להוטים אחר ספרים מסוגו, הכתובים בז'אנר נחשק בחוגי המקצוע: הקצר.
חמש מסות קצרות קובצו כאן. אורוול היה מסאי דגול ורבים סבורים שהוא גדול כמסאי מאשר כסופר. כאן אין מפסגותיו המסאיות, אבל כמה מהחמש מעניינות וכמה מאד מפורסמות. "זיכרונות מחנות ספרים" מ-1936 היא מסה משובבת נפש הכתובה באורח אופייני לאורוול: תיאור החיים, וחיי העבודה בפרט, כהווייתם, לעיתים מתוך התנסות אישית. "פעם עבדתי בחנות ספרים יד שנייה – בקלות אפשר לתארה, אם אינך עובד באחת כזו, כסוג של גן עדן שבו ג'נטלמן קשיש מקסים מפשפש לנצח בין דפי ספר בעלי כריכות עור עגל". אורוול משעשע בתארו את הטיפוסים התמהוניים הפוקדים את חנויות הספרים ויש לו כמה אבחנות מעניינות על צריכת הספרים באנגליה (חנות הספרים כללה גם ספריית השאלה), אבחנות שלא נס ליחן: "ועוד משהו – המו"לים שוקדים על זה [התרגום כאן מטעה. וראו להלן. הביטוי במקור הוא "get into a stew about it", כלומר, הסתבר לי, "חרדים על כך" או "מודאגים מכך" או משהו בסגנון] מדי שנה או שנתיים – חוסר הפופולריות של סיפורים קצרים. […] אם תשאל אותם [את פוקדי הספרייה] לסיבה, לעיתים הם יסבירו שמייגע מדי להתרגל לסט חדש של דמויות בכל סיפור". אך אורוול סבור שהסיבה האמיתית היא ש"מרבית הסיפורים הקצרים המודרניים, אנגליים או אמריקניים, לגמרי חסרי חיים וערך לעומת רוב הרומנים". המסה השנייה, "ספרים טובים-גרועים" מ-1945, מכילה הבחנה רבת ערך בדבר שני סוגים של ספרים שאינם מצטיינים באיכות ספרותית גבוהה אבל נקראים בעניין. הסוג הראשון הוא ספרי בידור מוצלחים, כמו סיפורי שרלוק הולמס, שמאפילים על ספרים חשובים לכאורה אך משעממים. הסוג השני מעניין יותר. אלה סופרים שאינם בדרנים בטיבם, אבל יש בהם משהו גס, חסר חוש מידה, לא אנין. אלה ספרים ש"משיגים מידה מסוימת של כנות משום שאינם מרוסנים על ידי טעם טוב". הדוגמה הבולטת שנותן אורוול לסוג ספרים זה הוא "אוהל הדוד תום". אורוול מכליל מכך הכללה מעוררת מחשבה: "מכאן נובע שעידון אינטלקטואלי עלול להיות חיסרון למספרי סיפורים". השנינה של מרטין איימיס, שנשאל פעם מה צריך לדעתו על מנת להיות סופר וענה ש"כדאי לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס", מקורה, לדעתי, במסה המעניינת הזו. "אני משער שעל פי כל קריטריון אפשרי יימצא שקרלייל אינטליגנטי יותר מטרולופ. על אף זאת, את טרולופ ימשיכו לקרוא ואת קרלייל לא: עם כל חוכמתו הוא חסר את השנינות לכתוב באנגלית פשוטה וישירה". המסה השלישית, "ספרים לעומת סיגריות" (1946), משעשעת וטרחנית. אורוול, לעיתים, נוטה להדגיש את האנטי-רומנטיות המפוכחת שלו, איזו גבריות המחוספסת, "תכל'סית". ראוותנות זו קיימת פה כשאורוול מפשיל שרוולים על מנת להוכיח שבניגוד לאמירה נדושה, צריכת ספרים היא פעילות פנאי זולה מְצריכת סיגריות. המסה (מ-1945) שנתנה לקובץ את שמו המבטיח דלילה ומאכזבת. אורוול כותב על מבקרי ספרים מקצועיים שנאלצים הרבה פעמים לכתוב על ספרים שאין להם יחס אישי אליהם. הוא גם מלין על דלות אוצר המילים הביקורתי שלפיו "המלך ליר" "טוב" כמו מותחן עכשווי. על אף שאורוול הוא מבקר ספרות דגול (ראו מסת הביקורת המופתית "בבטן הלווייתן", בקובץ מסותיו המתורגם ומוער למופת, "מתחת לאף שלך"), המסה הזו מבטאת עמדה של מישהו שלא אוהב את התחום ואולי אף לא מבין אותו עד תום. תפקידם של המבקרים אינו מתמצה באמירה שהספר הוא "טוב" או "רע", אלא גם בפרישה של מחשבות מעניינות שנובעות מהספרים שקראו ונוגעות להם. והרבה פעמים הסיבה שספר לא דיבר אלינו יכולה להיות מעניינת ביותר.
יש שגיאות תרגום גם בארבע המסות הראשונות. אבל ב"סופרים ולויתן" (1948), המסה האחרונה, הן פוגמות אנוּשוֹת בקריאה. "אולם כאן איני מודאג משום תנועה מאורגנת ומודעת כמו הקומוניזם, אלא רק מהשפעתה על אנשים עם רצון טוב, על הוגים פוליטיים ועל הצורך לאמץ עמדות פוליטיות" (עמ' 48). צריך לתרגם בקירוב: "אלא רק מהשפעתם של הגות פוליטית והצורך לאמץ עמדות פוליטית על אנשים עם רצון טוב" ("but merely with the effect, on people of goodwill, of political thinking and the need to take sides politically."). "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה נמצא בידי ולכן עליי לגלות את סגולותיו'" (עמ' 49). צריך לתרגם: "תגובה לא ספרותית היא 'הספר הזה בעד הצד שלי ולכן וכו'" ("This book is on my side"). "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, אין לנו את היתרון של חיים בקרב אידאולוגיות פוליטיות מובחנות" (עמ' 50). צריך לתרגם: "לעומת הסופרים הוויקטוריאניים, יש לנו את החיסרון של וכו'" ("we have the disadvantage of living among clear-cut political ideologies") . "ספק רב אם האורתודוקסיה של ה'שמאל' של היום עדיפה מהאורתודוקסיה האדוקה הקונסרבטיבית הסנובית". צריך לתרגם: "אין הרבה ספק שהאורתודוקסיה של ה'שמאל' היום עדיפה וכו'" ("Nor is there much doubt that the present-day ""left" orthodoxy is better than").
כמה דברים, חלקם (לא אותו חלק) אולי ירגיזו אנשים משני המחנות:
א. זה המובן מאליו ולמיטב ידיעתי המחאה לא חרגה מכך עד כה, אבל אומר שוב: אני נגד אלימות במחאה (ואני מצפה מהשוטרים, אחינו האזרחים, לנקוט במשנה זהירות באמצעיהם ולהימנע ממנה גם כן).
ב. אני גם נגד סרבנות. זה מכשיר בעייתי ביותר (כי מחר יסרב הצד השני להחלטות שנראות לצד שלנו וכו') וניתן להשתמש בו רק בשעת הדחק ממש. לדעתי אנחנו לא שם עדיין.
אבל אבל אבל: מלבד זה שכפי שציינו רבים, בממשלה הנוכחית יושבים נציגי סרבנים גאים חצופים של מאות אלפי אנשים (החרדים), כך שטלו קורה מבין עיניכם, הרי לחווֹת דעה נגד סרבנות קל יותר כשלא אתה זה שנדרש למשימות המסוכנות, כלומר מהיציע. אבל מי שמדבר מהיציע – כלומר לא חייל מילואים במשימות מסוכנות – צריך לדבר בענווה בנושא. לכן אני משתדל לחוות את דעתי בצניעות.
ג. המחאה צריכה להמשיך בכל הכוח, בלי קשר לשאלה אם יש הידברות או לא. רק כשיהיה – אם יהיה – הסכם משביע רצון שקיומו מובטח (!) אפשר, אולי, לדבר על סיום המחאה.
ד. אני בעד הידברות אבל ההצעה שפורסמה בימים האחרונים מטעם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן היא פשרה שאי אפשר להתפשר אותה. בעיקר בגלל הקלות היחסית שבה יכול להיות מחוּקק חוק יסוד שבג"ץ לא יכול לבטלו. ההצעה שפורסמה על ידי בן דרור ימיני לפני ימים אחדים – ונדחתה על הסף על ידי לוין ורוטמן – נראית לי בסיס ראשוני סביר למשא ומתן. בעיקר כי היא מבקשת לעגן בחקיקה "זכויות יסוד שלא זכו עד היום לעיגון, כמו עקרון השוויון ('כל אזרח שווה בפני החוק, אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע, מין, העדפה מינית, לקות פיזית, נפשית או שכלית'), וכן את חופש הביטוי, חופש הדת וחופש מדת." (מתוך הכתבה ב – ynet).
וכאן אומר משהו שיכול אולי להרגיז אנשים בצד שלי: אני לא רוצה שהצד שלי ינצח בנוק אאוט בוויכוח הזה. אני רוצה שתהיה הסכמה בסופו. כמובן, הסכמה שמשריינת את זכויות הפרט בחוקה או פרוטו-חוקה; הסכמה ששומרת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה מבחינה זו. בלי זה אין על מה לדבר. אבל עדיפה בעיניי הסכמה עם ויתורים כלשהם על פני ניצחון שלם.
ולא רק מטעמים "מלוקקים" כביכול או לא כביכול של "אחדות העם". אלא מטעמים של "ריאל פוליטיק" מוצק: ניצחון בנוק אאוט מבטיח את בואו של המאבק הבא, ובעוצמה רגשית מוגברת.
לא מרוויחים כלום מעלבון ניצח (למעט במקרים נדירים, שאינם סבירים במקרה דנן).
הרי חלק מעוצמת המחאה המתגברת נובע מעלבון עמוק, מהתחושה שמזלזלים במוחים ועוד מכנים אותם בכינויי גנאי שלא יעלו על הדעת ("טרוריסטים", "נפולת של נמושות", "לכו לעזאזל"). והרי חלק נכבד מהמוחים הם אנשים שתרומתם הכבירה למדינה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת.
יפה עשה סמוטריץ' שהתנצל ויפה עשה נתניהו שנזף באלה משריו שניבלו את פיהם בקללות כלפי המוחים. צריך לומר מילה טובה כשמגיע.
לענייננו: עוצמת המחאה הגדולה, אם כך, נובעת גם מעלבון, מהתחושה ש"לא סופרים אותנו", הציבור הציוני-דמוקרטי בישראל. ואין זה רצוי לגרום לעלבון כזה לציבור אחר או לגרום לו לתחושה שלתוצאות הבחירות אין משמעות. יש מקום, לפיכך, להידברות, שבה אולי ישוריינו לראשונה זכויות פרט בסלע, בחוקה או במגילת זכויות. כמובן, בתנאי שמסגרת ההידברות לא נועדה למסמס את המחאה; וכמובן, כמובן, בתנאי שתוצאות ההידברות לא פוגעות בדמוקרטיה המהותית.
כיצד להמשיג את המאבק הציבורי-הפוליטי-הרעיוני הגדול שמתחולל כעת בחברה הישראלית?
דרך אחת לעשות זאת היא לתאר אותו כמאבק בין זהותה ה"יהודית" של המדינה לזהותה ה"דמוקרטית".
ההפיכה המשטרית, שהציגו בפני הציבור הישראלי יריב לוין ושמחה רוטמן, היא כה קיצונית בתובעה "ביטוח" על גבי "ביטוח" על גבי "ביטוח" אשר יבַטחו ויבטיחו את שלטונה הבלבדי של הרשות המבצעת (שבישראל אינה נפרדת באופן ממשי מהרשות המחוקקת) – לפי הצעותיהם לחברי הממשלה יהיה רוב בוועדה לבחירת השופטים; והשופטים שייבחרו יזדקקו לרוב מיוחס על מנת לבטל חוק של הכנסת; והם לא יוכלו לבטל כלל חוקי יסוד, שבישראל קל לחוקק שכמותם; ואם יקרה הנס ויבטלו השופטים חוק, הרי שהקואליציה תוכל לבטל את הביטול ברוב של 61 חברי כנסת, שיש לה ממילא – עד שהפגיעה בזהותה הדמוקרטית של המדינה בוהקת למרחוק.
הפגיעה הברורה הזו הצליחה להוציא לרחוב מאות אלפי ישראלים ולעורר גל מחאה מרשים מאוד בהיקפו. השעה היא שעת סכנה אמיתית לזהותה הדמוקרטית של המדינה, חשים ישראלים רבים, והם נקראו לדגל והתייצבו עם דגל.
אבל יש דרך נוספת לתאר את המאבק הזה. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה שקמה בעקבותיהן הציגו בפני הציבור הישראלי תמונה בהירה נוספת. לא רק מאבק של "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא מאבק של מדינה ישראלית-ציונית מול מדינה יהודית-משיחית.
אם אנחנו מבינים את הציונות כניסיון החַזרה ההרואי של העם היהודי להיסטוריה, שלילת הפסיביות הגלותית וההיסמכות הדתית על חסדי שמיים, וחתירה לפתרון ריאלי לקיומו של העם היהודי (בדגש על "ריאלי"!) – כשקיומו כולל גם את שגשוגו התרבותי הייחודי – הרי שהתלכדו בממשלה הנוכחית באורח צלול מאוד כוחות לא-ריאליים, משיחיים, ולאור ההבנה הזו: אנטי-ציונים.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"
עשרות רבות של שעות, אולי יותר, שנפרשו על פני כמה שבועות, ביליתי בקריאת "מהתלה אינסופית". בקריאה שדמתה בזיכרוני לקריאה אי אז ב"ימי ציקלג" וב"יוליסס". כלומר, תקופת חיים שאתה שקוע במשכהּ בספר, תקופה שנִצְבַּעַת, במובן מסוים, בצבע הספר בו אתה קורא. ואף יותר מכך: תקופה בה אתה עובר להתגורר בתוך ספר. תהיינה אשר תהיינה – ותהיינה – ההסתייגויות שיש לי מ"מהתלה אינסופית": גרתי ברומן תקופה. זהו בהחלט ספר לגור בו.
על מה הספר? הנה ההסתייגות הראשונה. וואלאס שייך לאסכולה הספרותית המודרנית (או המודרניסטית) שמוצאת סגולה אסתטית בבלבול הקורא, בזריקת הקורא למים הקרים ללא הכנות מוקדמות. תנועות קריאה נמרצות רבות דרושות, אולי במשך מאתיים עמודים, על מנת להתחמם ולהתחיל לשחות ברווחה יחסית. לאט לאט (ושוב לאט) מתבהרת התמונה, ובמלואה המלא היא נפרשת רק לקראת סוף הרומן, בן האלף. אין הצדקה אמיתית לבלבול-הקורא הזה, לטעמי, והשורות הבאות הן, לפיכך, מעין שירות לקורא עתידי בהסברת התמונה השלמה. הרומן מתרחש בעתיד הקרוב ביחס לזמן פרסומו (1996), כלומר בתחילת המאה ה-21. הוא מתרחש במציאות דיסטופית באופן מתון, גרוטסקית יותר מאשר מפחידה (הכוללת, למשל, ניתוח עתידני-לזמנו מבריק על חסרונן של שיחות וידיאו לעומת שיחת הטלפון הישנה והטובה). במציאות זו ארה"ב פחות או יותר כפתה על מקסיקו וקנדה איחוד (אונ"ן שמו, כשמשמעות הלוואי התנ"כית מצויה גם במקור האנגלי: Organization of North American Nations=ONAN). אסון אקולוגי, הכרוך בפינוי פסולת (נושא שהעסיק את הספרות האמריקאית באובססיביות במפנה המילניום, ובדיעבד נדמה שבצדק, נושא המופיע גם ב"תת-עולם", האפוס המקביל של דון דלילו, שראה אור שנה אחרי "מהתלה אינסופית"; שני הספרים, אגב, מופיעים כדוגמאות שליליות ל"ריאליזם היסטרי", מאמר הביקורת המפורסם של המבקר ג'יימס ווד מ-2000), יצר זיהום אימתני בצפון מזרח ארה"ב שנמסרה בכפייה ביוזמת ארה"ב לידי ממשלת קנדה. הדיסטופיה מתבטאת גם בכך שמניין השנים אינו נוצרי עוד, אלא מוענק לנותנות חסות שונות. כך שבמקום 2002, 2003, נגיד, נקראות השנים "שנת דיפּנד הלבשה תחתונה למבוגרים", "שנת סבון דאב במארז ניסיון" וכדומה.
אבל זהו רק הרקע. לרומן שלושה מוקדים. מוקד פועם ראשון נעוץ בסוגיית ההתמכרות, השִפלוּת שמגיעים אליה בגינהּ, ההֶרואיות שבניסיונות להיגמל ממנה. המוקד הזה משוכן פיזית במעון לשיקום מהתמכרות לסמים ואלכוהול בסביבת בוסטון שנקרא "בית אנט". חלקים רבים במוקד הזה עוסקים באדם ושמו דון גייטלי, מכור לסמים ועבריין לשעבר שמנסה באופן מעורר הערכה להיגמל ולחזור למוטב. מוקד שני ממוקם פיזית באקדמית טניס לילדים ולנערים בשם אנפילד, אף היא בסביבת בוסטון, סמוך למעון הנגמלים. באקדמיה הזו, פנימייה בעצם, מקובצים כישרונות טניס מכל העולם לאימונים פיזיים אך גם מנטליים שמיועדים להפיכתם לכוכבי טניס מהשורה הראשונה. מבחינה מושגית נסוב החלק הזה על שאפתנות ותחרותיות שיצאו מכלל שליטה, אך גם על היופי שבהתמסרות למשחק, על ההיטמעות ושכחת "האני" שיש בריקוד הספורטיבי. את האקדמיה מנהלת משפחת אינקנדנזה. כלומר, אבי המשפחה, ג'יימס אינקנדנזה, שהנו גם קולנוען אוונגרדי, ומשלב מוקדם אנחנו למדים שהוא התאבד באופן גרוטסקי (בסיוע מיקרוגל); ולאחר מותו, גיסו ואשתו, אווריל אינקנדנזה, אישה מתעתעת מאד מבחינה רגשית, מתחשבת וחמה לכאורה אך לתחושת חלק מבניה מעמידת פנים בכך. שלושת ילדי הזוג הם אורין, שעבר מבינוניות בטניס להצלחה בפוטבול; מריו טוב הלב, הסובל מפיגור והיה עוזרו הנאמן של האב בצילומים; ולבסוף, מי שזוכה לתשומת לב הרבה ביותר, האל, עילוי טניס ועילוי לימודי בכלל, בן עשרה הסובל מבעיית התמכרות לסמים. המוקד השלישי של הרומן מערב את השירותים החשאיים של ONAN מחד גיסא וקבוצת בדלנים אלימים קוויבקית, המאופיינים למרבה הגרוטסקיות בנכות ובהתניידות בכיסאות גלגלים, מאידך גיסא. שתי הקבוצות מבקשות להניח את ידן על קלטת בידור, שלפי השמועה נוצרה על ידי ג'יימס אינקנדנזה, הגורמת למי שצופה בה להתמכר אליה. צופים שנחשפו לקלטת ישבו משותקים מולה. וכך גם אלה שבאו לבדוק מה שלומם. ואז אלה שבאו לחלצם וכולי. הבדלנים הקוויבקים מבקשים להפיץ את הקלטת על מנת לפגוע באונ"ן ואילו אנשי השירותים החשאיים מבקשים למנוע זאת.
שלושת המוקדים של הרומן, כפי שכבר מתחיל להסתמן, קשורים ביניהם. הנה עוד קישור לדוגמה: הטניסאים המוכשרים ביותר מיועדים להשתלב בדבר מה שמכונה ה"מופע", כלומר להפוך בעצם לבדרנים. כך שהסאטירה של וואלאס על התרבות האמריקאית מתמקדת בנושאים הבאים: בבידור; בהתמכרות לבידור; בהתמכרות בכלל; בגמילה מהתמכרות; בהתמסרות לדבר מה נעלה; בהתמסרות לניצחון בכל מחיר.
אך למרות השפע הנרמז כבר לקוראי הביקורת, דבר מה בולט חסר ב"מהתלה אינסופית", יסוד שכמדומני יצירה גדולה אינה יכולה בלעדיו. היסוד הזה – פַּשטוּת שמו. אמנות גדולה, נדמה לי, אינה יכולה בלי פשטוּת, משום שאמנות גדולה נוגעת לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר ואלה, בחלקם הגדול, פשוטים למדי. בזאת נבדלת האמנות מהמדע. המדע עובר התמחות גוברת והולכת, התפרטות גוברת והולכת, אך אבוי לאמנות שתעבור התמקצעות כזו (למרות שהיו תיאורטיקנים של האמנות שהמליצו לה, בעצת אחיתופל, לעבור תהליך כזה). "מהתלה אינסופית" היא יצירה מאנית, עולה על גדותיה, עשירה, מבריקה ונוצצת. וואלאס שולט (או נדמה כשולט) באופן מעורר השתאות בשפות ידע ודיאלקטי-התמחויות שונים (טניס, תרבות הסמים, מתמטיקה, בלשנות, טכנולוגית מידע, תוכניות טלוויזיה ועוד ועוד). יש כאן גם ראוותנות לשונית מעוררת התפעלות, למשל כשקטעים שלמים ניתנים באופן העילג שבו דובר צרפתית מדבר אנגלית (שאותו העבירה לעברית באופן וירטואוזי המתרגמת המעולה של היצירה, מיכל ספיר; עבודת התרגום של היצירה ראויה לשבח מיוחד). הראוותנות והמאניות נוכחת גם, כמובן, באורכה המופלג של היצירה, בעשרות הדמויות המשוקעות בה. הכל נוצץ ומבריק ולעיתים מצחיק מאד – אך נעדר פַּשְטוּת. פשטות וטבעיוּת. ראו, למשל, את מוקד ההתקפה הסאטירי הראשי הרשמי של היצירה: ההתמכרות האמריקאית לבידור בכל מחיר. כמה ההתקפה הזו מאומצת, עצית וגסה. הביקורת על ההתמכרות לבידור – שמומחשת, בצד סיפור הקלטת המוזכרת, בסיפור על ניסוי שנערך על חולדות שלחצו על דוושה שגרמה להן, בעזרת אלקטרודות מחוברות למוחן, לעונג חריף, שהביא אותן לא לאכול ולא להזדווג ולמות, בעצם, מרוב עונג – אף על פי שהיא נבואית, ולאו דווקא ביחס לטלוויזיה, כי אם בניוון האנושי מורכן הראש שמתבטא בהתמכרותנו לטלפונים שלנו, הרי היא שכלתנית וגסה מאד. ודוק: לא לא-נכונה! כי אם פשטנית וגסה. "מהתלה אינסופית" הוא ספר של ועל שנות התשעים, עם תחושת האפוקליפסה המיליניארית הקרבה שאפיינה את שנות התשעים, רומן התוהה מה נותר מהאדם הפוסט אידאולוגי, מה יש מלבד האדם הצרכני, האדם המתבדר? אבל הדיון הזה נותר מאולץ ושטחי.
דוגמה קטנה לגודש הראוותני של הטקסט: וואלאס מחדיר לסיפור המשפחתי של משפחת אינקנדנזה רמז מרפרף להמלט. כביכול האם, אווריל, נאפה עם הדוד. הרמז מיותר ולא מוסיף דבר לרומן, למעט הוספה לא נצרכת להיקף הידיעות שמפגין הסופר. ודוגמה גדולה יותר: השימוש האופייני לוואלאס בהערות שוליים, שימוש ראוותני שעוקץ חידושו יוצא בהפסד טרחנותו.
רגעי פַּשטות עמוקה דווקא מצויים כאן, אך בנושא שולי יחסית ברומן: הדיכאון. ישנן כאן כמה תובנות מצמררות בנושא הזה, שוואלאס הבין בו היטב, כידוע, וכתב עליו נפלא ביצירות אחרות. למשל, התובנה הנוגעת לשאלה מדוע אנשים בדיכאון מתאבדים, שחוזרת פעמיים ביצירה ונקראת באופן מצמרר לא רק בגלל סופו של וואלאס, אלא בגלל שאנחנו קוראים ביצירה אחרי 11.9.2001: "אל תטעו בקשר לאנשים שקופצים מחלונות בוערים. האימה שמעוררת בהם נפילה מגובה רב עדיין גדולה בדיוק כמו שהייתה האימה שלך או שלי אילו עמדנו ספקולטיבית ליד אותו חלון רק כדי להתבונן בנוף; כלומר הפחד מהנפילה נשאר קבוע. המשתנה פה הוא האימה האחרת, להבות האש; כשהלהבות מתקרבות במידה מספקת, הנפילה אל מותך הופכת לאיומה קצת פחות מבין שתי האימות. זה לא רצון ליפול; זאת אימת הלהבות". גם בתיאורי התמכרויות של כמה דמויות, וברגעי השפל, בין היתר העברייניים, שהן הגיעו אליהם, משוקע ידע עולם ועומק פסיכולוגי מרשימים וכרוכה בקריאתם ההנאה הייחודית שיש בכיבושה הלשוני של מציאות. יש בחלקים אלה גם קטעים מרגשים, אכן בפַּשְטות, בתיאור ההיחלצות הכרוכה בכוח רצון שלא ייאמן מכבלי ההתמכרות.
כך שהמכלול המרשים אך המאומץ; נעדר הפשטות ולעיתים הפשטני; המבריק אך הראוותני; השאפתני אך חסר חוש המידה; רחב האופקים אך הנוטה לאיזוטריות; הגרוטסקי והמצחיק אך המייגע לעיתים – ראוי היה לכאורה לסיכום כ"כישלון מפואר".
אך כמה תופעות שאפיינו את הקריאה בספר מונעות ממני לתמצת את חוויית הקריאה בחיווי הזה.
הראשונה היא שבאורח לא אופייני לי מצאתי את עצמי נהנה לפצח עמודי טקסט וליהנות מהם גם ללא שיבוצם בתמונה הכוללת של הרומן. ביני לביני קראתי לזה "קריאה נוסח רולאן בארת", כשאני מעלה את שמו של מבקר הספרות הצרפתי כמודל לקריאה מתענגת על מִקטעים לאו דווקא קוהרנטיים. בכל מקום שתפתח בטקסט, אתה מגלה טקסט מחושב ומחושל ועתיר באינטליגנציה ובאינטליגנציה ספרותית, כך שאתה יכול ליהנות מהמקטע גם ללא תודעת השלם, מהפיצוח וההבנה שלו אך לא רק מהפיצוח אלא גם מעצם התוכן והצורה. העלילה הבסיסית של "מהתלה אינסופית" נוגעת למרוץ של הבדלנים הקוויבקים והאונ"ניסטים אחר הקלטת הלוהטת. אבל העלילה הזו פרומה מאד בהתפרשה על פני רחבי הטקסט האדירים ו"מהתלה אינסופית" דומה, לפיכך, לקובץ סיפורים כמו "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (המצוין) יותר מאשר לרומן מחושל. וכאמור, למרבה ההפתעה, עובדה זו לא לגמרי פוגעת ביכולת ליהנות ממנו. התופעה השנייה קשורה בראשונה אך מוסיפה לה את אורך הפרויקט. זוהי יצירה שניתן להתכסות בה, להתכנס בה, שכאמור ניתן לשכון בה תקופה – חוויה שאינה דבר מה זניח בהערכת יצירה. והסיבה השלישית שאני מהסס בגינה לכנות את "מהתלה אינסופית" "כישלון מפואר" ותו לא, היא שבניגוד לכישלונות מפוארים אחרים, כשתמה הקריאה לא פסלתי קריאה חוזרת ביצירה. לא פסלתי ואפילו קיוויתי שתינתן לי בעתיד ההזדמנות הזו. כשהמתווה הכללי של היצירה מול עיניי ניתן יהיה אולי ליהנות ממנה יותר.
אהיה בקפלן במוצ"ש הקרוב, לתמוך במחאה המרשימה כל כך נגד ההצעות הקיצוניות של לוין ורוטמן המערערות את הדמוקרטיה הישראלית.
אני מקווה שהמחאה הזו על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תמשיך להיות חוצת מחנות ותכלול אנשים מהשמאל ומהימין, דתיים וחילונים, אשכנזים ובני עדות המזרח, ערבים ויהודים.
אני מתנגד לאלימות נגד אזרחים, שוטרים ונבחרי ציבור. בכל ההפגנות שנכחתי בהן, והייתי ברובן, לא הייתה אלימות כזו. בכל אופן אלימות פסולה מוסרית ולהבדיל גם מזיקה למאבק הצודק.
אני גם בעד הידברות. בתנאי היחיד של הפסקת תהליכי החקיקה. יש על מה להידבר והמציאות אינה בינארית, כשהאמת כולה נמצאת בצד אחד. אבל הידברות כשתהליכי החקיקה נעצרים וההידברות נעשית בתום לב. וכל עוד חרב חדה מונחת על צוואר הדמוקרטיה הישראלית – המחאה תמשיך. זו זעקה ספונטנית ומוצדקת. רק כשהחרב תורחק, הצעקה תיחלש.
נתראה במוצ"ש בקפלן!
למען החזון היקר המקורי של מדינתנו, שחזו אבותינו, ולמען עתיד ילדינו.
1. כשהייתי בשיעור א' בישיבה הגבוהה בבית אל, עצר פעם אחת לפתע אחד הרבנים, רב מרשים מהיישוב הר ברכה, את השיעור ונזף באחד התלמידים. "אתה שְכמי [משְכֶם], מְפלג המלוכה". הנזיפה הייתה כעוסה וחריגה כל כך. לא הבחנתי איזו שאלה או הערה עוררה אותה. אבל הבנתי, אולי לראשונה, שיכול להיות הבדל לא זניח בין רב מהר ברכה לתלמידים או רבנים מקבר יוסף או יצהר (למיטב זכרוני הופנתה הנזיפה אל שני תלמידים מישיבת קבר יוסף). ומוקד המחלוקת, לימדה אותי הגערה, קשור בתפיסה ממלכתית: מעשיהם הקיצוניים של "השכמים" יתרמו לפילוג המלוכה, כמו בימי ירבעם בן נבט.
2. ביום העצמאות 1983, לפני ארבעים שנה, חגג כפר ילדותי, כפר הרא"ה, חגיגות חמישים להיווסדו. ההכנות היו בעיצומן והשמועות על מה שעתיד להתחולל בחג זה הרקיעו שחקים, בינינו הילדים. אומגות מראשי עצים, רכבת רתומה לטרקטור שתעבור בכל הכפר, מתקנים כאלה ואחרים. והנה, כמה ימים לפני יום העצמאות, ביקש ממני אבי להתלוות אליו להקמת יישוב חדש בשומרון. אבי היה בוגר ישיבת "מרכז הרב" וממקימי תנועת "התחייה". אהבתי מאד את אבי ז"ל ועוד לא ידעתי להביע את רצונותיי בפירוש כך שהנהנתי והסכמתי. נסענו מעמק חפר לראש הר גריזים, הר הברכה. אותו מקום נישא בנחלת אפרים שנצפה בימים של ראות טובה גם מביתנו במישור החוף, מנחלת מנשה ובנותיו של חפר. האירוע היה הקמת היישוב הר ברכה, באפריל 1983 (אתמול בדקתי בוויקיפדיה, בצמרמורת, על החיבור בין הזיכרון האישי כל כך לתעודות היסטוריות "רשמיות"). ככל שטיפסנו במעלה ההר ראיתי מאות ואולי אלפי אנשים המטפסים רגלית מעלה, אבל הם לא נראו כמונו. הם היו חילונים. שאלתי את אבי מי אלה והוא ענה שאלה מפגינים מתנגדים, מ"שלום עכשיו". הייתי הלום. ואפילו מעט מפוחד. הם רבים כל כך, רבים, לבסוף, מאלה שנאספו על ההר לחנוכת היישוב החדש. ומה מביא אותם להתנגד ליישוב ארץ ישראל? ובכל זאת, כשחצינו את הקו הירוק לקראת חזרתנו לכפר הרא"ה, אבי ואני, אני משוכנע שהפסקנו ללכסן מבט דאוג אל תת-מקלע ה"עוזי" שהיה מונח על רצפת המכונית, ושאבי שאל מנשקיית הכפר, אמצעי הגנה הכרחי בכל נסיעה ליהודה ושומרון. שנים אחר כך סיפרו חבריי על חוויות יום העצמאות המופלא ההוא בכפר הרא"ה – ואני שתקתי.
3. כואב הלב כל כך על שני האחים הנרצחים בפיגוע אתמול, הלל ויגל יניב. מסיפורי מכריהם עולה תמונה של נערי חמד, אכפתיים, תורמים לחברה. ואילו התגובה האצילית של המשפחה מציגה אנשים שהם ההיפך מקנאים מפלגי המלוכה. "יש לנו חור, חור ענק בלב, ושום דבר, שום דבר לא יסגור את החור הזה. לא בנייה, לא הפגנה, לא שום דבר". אמרה האם, אסתי. ולהבנתי כיוונה בדיוק לנסות ולמנוע מה שלבסוף לא נמנע. "אתם יכולים לעשות גם כמו שתמיד היינו עושים – מכינים מרק והולכים ומחלקים לחיילים", המליצה לבני נוער לפי הדיווח ב-ynet. את קרניות עיניהם של האחים, שנשאו כרטיס אדי, תרמה המשפחה. והסבא הדגיש בביקורו בזירת הרצח: " הקדוש ברוך הוא יקום את דמם". הקב"ה – או צה"ל – לא כנופיות פורעים.
4. ההקשר של ההתפרעות בחווארה הוא הרצח הכפול. אין לשכוח זאת. ועדיין, זו התפרעות שמזכירה פוגרום. ועדיין, זו התפרעות שממחישה כיצד נראית מדינה דו לאומית.
5. תשעה חודשים מחיי שכנתי כמה קילומטרים דרומית לחווארה כחייל בפלוגת שריון ששוכנה סמוך לכפר ביתא ואיישה את מחסום תפוח. מדי פעם עברנו בלב חווארה בדרכנו ללוות מיכלית שמילאה מים בנקודה הצבאית בקבר יוסף או להגיע למחנה צבאי גדול ששכן צפונית מזרחית לחווארה. באחד מימי חורף 93-94 עצרה בפתח המוצב שלנו מכונית וממנה יצאו דוד ורחל גביש מאלון מורה, אותם הכרתי כילד כאשר משפחתם ומשפחתי עקרו לחבל ימית על מנת לנסות לעצור את הנסיגה מסיני. למיטב זכרוני הם עצרו על מנת לפנק אותנו, החיילים, במאכל ובמשקה. הזכרתי להם מי אני ונפרדנו בלבביות. ב-2002 נרצחו רחל ודוד, בנם אברהם (שאף אותו הכרתי היטב) ואביה של רחל, יצחק, בפיגוע נורא בביתם באלון מורה הסמוכה לשכם.
6. רובם ככמעט כולם של המתנחלים הם ישראלים טובים ויש בהם כמה וכמה דמויות מופת. מיעוטם הם שְכמים, מפלגי מלוכה, אנרכיסטים, אנטי ממלכתיים, אנטי ישראליים, גזענים. מיעוט.
7. אבל איני יכול להשתחרר מהמחשבה שהערבוב הזה לבלתי התר של האוכלוסיות, היהודית והערבית, מלבד זה שהוא מגביר, פשוטו כמשמעו, את סכנת הנפשות, הוא גם זה שמוביל למדינה דו לאומית. יש הבדל, ככלות הכל, בין עמק חפר להר גריזים. על אף שהר גריזים משמעותי בהיסטוריה היהודית הרבה יותר מאשר עמק חפר. זה כואב, נכון, אבל המגורים בתוך אוכלוסייה פלסטינית צפופה, ההזדקקות לעורק תחבורה מרכזי שעובר ביישוב פלסטיני, מקשים על עיצובה וכינונה של ישות ישראלית עצמית. אני מחזיק מאד מהאמירה של א.ב. יהושע (לפני ששינה את דעתו בערוב ימיו וצידד, בלית ברירה לטעמו, במדינה דו לאומית) על כך שהערבוב הזה מסגיר מעין יצר גלותי, חוסר יכולת להתנתק מהערבוב בין היהודי ללא יהודי. כך כתב יהושע ב-2005:
"ישראל עצמה, שמאז מלחמת ששת הימים טשטשה את גבולותיה וגררה את עצמה שוב למערכת סימביוטית עמוקה וחסרת בהירות בתוך רקמת חייו של העם הפלסטיני, ודרכו עם עולם ערבי ומוסלמי גדול, הסיגה לאחור את ההישגים החשובים והראשונים בהבהרה של גבולות הזהות הלאומית היהודית כפי שהיו עם ייסודה של המדינה. כך שוב חזרנו לדגמים היהודיים הישנים והמסוכנים, המלבים את הווירטואליות והאי מוגדרות שאליהן נמשכים באופן כה מסוכן גם אויבים מופרעים" .
8. אני יודע שאני יכול לקומם עלי רבים, ביניהם אנשים שאני אוהב בכל לבי. אבל אומר בכל זאת שההתנתקות מעזה, מלבד זה שלעניות דעתי חסכה חיי אדם (ושווה לבדוק זאת; כן, על אף הרקטות); ועל אף שהפריכה את הבטחות השמאל השאננות על שקט ושלווה שישררו אחרי הנסיגה לקווי 67 (הפרכה שאחראית לשקיעת השמאל רק מעט פחות מאשר האינתיפאדה השנייה) – כן, על אף זאת, הייתה צעד חיוני בהפרדת האוכלוסיות שיש לעשות בארץ ישראל המערבית. ומתוך תפיסה ציונית. מתוך התפיסה הציונית – בה"א הידיעה. זה נראה רחוק כל כך היום, אבל אולי יבוא יום והדברים יתקבלו על לב. או אז נזדקק לאנרגיות אוהבות ישראל, לטוהר הנפש והאכפתיות, של רוב המתנחלים בסיוע בשיפורה של החברה הישראלית.
חלק ניכר מהווירטואוזיות של גינצבורג ביצירת המופת הזאת נובע מהאמינות שהיא מעניקה לכינונה ולקיומה של מערכת יחסים לא סבירה העומדת במרכזה וכן לאמינות שהיא משווה למעשה הרצח שבסופה. מעשים חריגים קורים, כמובן, בעולם. הספרות הלא רצינית חובבת אירועים כאלה כי הם מגרים את רגשות ההתפעלות הגסים של הקוראים, את התאווה האנושית ליוצא הדופן, למדהים, לאסוני. הספרות הלא רצינית מסתפקת בהצגת המקרים החריגים, בהשקת קוראיה על גלי האדווה העזים הרגשיים שנהדפים מהם.
אבל הספרות הריאליסטית הגדולה מצליחה או להראות לנו את עושרם וזוהרם של החיים הרגילים, הלא סנסציוניים, או שהיא מתמקדת בניתוח הסיבות למעשים הנִִפלים, ולא בהם כשלעצמם. היא חושפת בפנינו בניתוח מדוקדק כיצד אירועים חריגים מתרחשים, ולעיתים על רקע יומיומי למדי, בגלל צירוף סיבות דקות ומגוונות.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
יש שדורשים ריבוי סגנונות כתיבה של סופר לשבח. אני נוטה לחפש אצל סופרים דווקא את התווים החוזרים, את התשתית הבסיסית, את האופי העיקש. ורסטיליות חשודה עלי כהיעדר אישיות ומפגש עם אישיות מובחנת ומעניינת ("המחבר המובלע") היא אחת ההנאות הבסיסיות של הספרות.
ומה בדבר ביוגרפים? עד כמה עליהם להיות בעלי אישיות ייחודית, שמתבטאת, בין היתר, בבחירת מושא הביוגרפיה שלהם? זו הביוגרפיה השלישית של המחבר, ד"ר עידו בסוק. קדמו לה ביוגרפיות על טשרניחובסקי ועל יהודה עמיחי. ורסטיליות ודאי יש כאן, כי רב המפריד על המשותף, כמדומה, בין שלושת היוצרים האלה. אך האם אין הרב-גוניות מעידה על כך שלא בהכרח ישנו קשר נשמות מיוחד בין הביוגרף למושא הביוגרפיה? ודאי, כפי שהדבר רווח בתרבויות ספרותיות עשירות משלנו, יש מקום של כבוד למחבר הביוגרפיות המקצוען, שהיום הוא כותב על ראובן ומחר על שמעון. אבל נראה לי שאין שורש נשמתי אחד לבסוק ולשבתאי, וחבל שכך. ובכל זאת זו ביוגרפיה ראויה, אף ראויה לשבח ומהנה לקריאה. ובכלל משמח שבתרבות שכחנית כשלנו לא אזלו זכרנים.
בסוק עובר באופן סדור ומפורט בתחנות חייו של שבתאי: הילדות התל אביבית, ההיכרות עם עדנה, השירות הצבאי והקמת המשפחה במרחביה, התחלות הכתיבה, החזרה לתל אביב, הכתיבה לתיאטרון, היחסים מחוץ לנישואין, העבודה על יצירות המופת "זכרון דברים" ו"סוף דבר", התקפי הלב, המוות המוקדם. הוא מתחקה אחר יצירותיו הראשונות של שבתאי, מתעכב על התגבשות יצירותיו בסוגות השונות ומעניק להן פרשנות, משרטט את התקבלותן של יצירות שוליות כמרכזיות. ככלל, אם בממואר המצוין של עדנה שבתאי, "כי היום עובר" (2019), חש הקורא ביתר חריפות את אישיותו של שבתאי, באה הביוגרפיה של בסוק ונותנת תמונה ביוגרפית מלאה יותר. ולא רק בחסכים המובנים מאליהם בממואר של האישה (קרי במערכת יחסיו של שבתאי עם מאהבתו, דליה גוטמן). תרומה בולטת של הביוגרפיה הזו נוגעת לכתיבה של שבתאי לתיאטרון, שהייתה מטה לחמו. על אף ששבתאי עצמו ראה בכתיבת מחזות סוגה משנית ביחס לסיפורת שלו, הקורא נשכר מהמקום הנרחב שמעניק לה בסוק וזאת על אף שניכר שבסוק פשוט אוהב את הסוגה וגם משום כך מרחיב עליה. יש גם עניין בהתחקות של בסוק אחרי המודלים המציאותיים לדמויות השונות ב"זכרון דברים" ו"סוף דבר". הרשימות שכתב לעצמו שבתאי במרוצת הכתיבה, ושבסוק מצטט מהן לא מעט, מרתקות. הן ממחישות הן עד כמה שבתאי היה רציני ביחסו לכתיבה (הן מזכירות קצת את מכתבי פלובר הדנים בכתיבה), וכמו כן עד כמה שורשי הכתיבה עוסקים במודע בסוגיות הגותיות ומופשטות (וכאן שבתאי חורג מהמסורת הפלובריאנית, נושא שאחזור אליו מייד, על אף שחשוב לציין שכתיבתו עמֵלה להבליע את ההגות בתוך חושנות הטקסט, הוא לא אהב טקסטים עם "קצפת", כפי שהתבטא בראיון האחרון המאלף שנתן לאילנה צוקרמן).
בניתוח של "זכרון דברים" מציע בסוק להתמקד ב"דברים": "[שבתאי] ביקש ליצור פרוזה שכולה דברים, משמע שכולה או לפחות עיקרה רצוף מעשים ופעולות". בהקשר הזה הוא מציע לראות בשבתאי ממשיך של הפרוזה המקראית או ממשיך של "מותו של איוואן איליץ'". בסוק, כביוגרף מודרניסטי נאמן, מדגיש שהוא מדבר על השפעה צורנית, לא, חלילה, תוכנית: "כוונתי דווקא לא לצד התוכני, שבשלו מזכירים קרבה אפשרית בין שבתאי, בפרט סוף דבר שלו, לסיפורו של טולסטוי, אלא לסגנון הכתיבה".
לטעמי, החשש הזה מלהיתפס כפלבאי מבחינה אינטלקטואלית בעצם העיסוק ב"תוכן" גורם לעיוורון באשר לשושלת הנכונה שבה יש למקם את שבתאי. שבתאי אכן קשור למסורת הרוסית הגדולה של טולסטוי ודוסטוייבסקי, שלה קם נצר מופתי בספרות העברית של תחילת המאה, ביצירותיהם של ברנר וגנסין. המסורת הזו עוסקת בישירות ובכנות, ללא עקיפין, ערפול ובושה, בסוגיות הקיומיות הדוחקות ביותר ("בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות"), והיא לא חוששת מעירוב של "פילוסופיה" בספרות, כפי שחוששת מעירוב כזה המסורת המערבית (על הבדל זה בין הספרות הרוסית למערבית ביחס לעירוב הגות בספרות עמדו, בין היתר, ישעיהו ברלין וג'ורג' סטיינר). בסוק, למשל, דוחה את ההצעה לראות בשבתאי ממשיך של ברנר. אבל העיסוק הדוחק של שני היוצרים ברגשי נחיתות ארוטיים וביחס בינם לסוגיית מטפיזיות ודתיות זועק לשמים. ואת המשיכה העמוקה לגאולה שקיימת ביצירת שבתאי ניתן בהחלט לראות כמורשת יהודית-ציונית.
בכלל, לא פחות חשוב מטכניקה זו או אחרת שאימץ שבתאי בכתיבה, מה שהפך את שבתאי לשבתאי הייתה אישיותו הייחודית. למשל, חוסר ההשלמה הילדותי עם המציאות, הרגש העז כל כך שפיכה בו. באותו ראיון אחרון אמר שבתאי את הדברים הבאים, המזעזעים-נפלאים במשיחיותם (ראו מייד את המקבילה ל"אחכה לו בכל יום"!) הילדותית: "אני רק רוצה שכל האנשים האלה שחיו יהיו ברגע זה. שהסבתא שלי, והאבא והאמא שלי יֵרדו ברגע זה מהשמיים ויתייצבו לפני. והיו לי איתם הרבה עניינים. זה לא היה כל-כך קל, עם אבא שלי בוודאי. אני רק רוצה דבר אחד: שהם פשוט יֵרדו מהשמיים ויתייצבו פה. ולזה אני מצפה יום-יום".
נדמה שאנו חיים כיום באופן זהיר יותר, שמרני יותר, מפוכח יותר, מתכנס ומאופק יותר מזה שבו חיינו בעבר הלא רחוק. נדמה שתם עידן ההפרזה. אם להשתמש בהגדרותיו של פרויד בתרבות בלא נחת: נדמה שכיום אנחנו משקיעים הרבה יותר מאמץ בהימנעות מסבל מאשר בהשגת אושר. אנחנו מנסים הרבה יותר (לפחות ברובד הגלוי; אך גם לו יש משמעות) לא לפגוע באחרים מאשר להשיג את מבוקשנו. אנחנו מנסים לחיות כיום, כך נדמה, באורח אריסטוטלי, כלומר באותו שביל זהב – הקו הממצע, הזהיר והלא מלהיב – שהתווה אריסטו באתיקה. במאמר זה אני טוען כי את השינוי הגדול שחל ברוח התקופה בשני העשורים האחרונים אפשר לזהות גם ביצירתו של מישל וולבק, ושעיון מדוקדק בה עשוי לסייע לנו להבין באופן מעמיק יותר את מהותו של השינוי.
הערה מענייני דיומא: וולבק, טענתי בעבר במאמר אחר ב"השילוח", הוא מעין סופר עברי. גם אם לא מקבלים את הטיעון הזה באופן גורף, הרי "כניעה" שלו (המתאר את עליית האיסלאם לשלטון בצרפת) רלוונטי יותר לישראל מאשר לצרפת. בטח בימים אלה. אבל המסקנות של "כניעה" אינן מסקנותיי. דווקא הדמות של קרילוב של דוסטוייבסקי, המופיעה ב"כניעה" כסמל להומניזם החילוני הבלתי נכנע, ואשר הגיבור של "כניעה" מצהיר שאינו מזדהה איתו – דווקא היא הדמות המדהימה ביותר שיצר דוסטוייבסקי ואכן סמל להומניזם חילוני עמוק שאני מאמין בו.
מבקר חופשי 