כמה מילים על – ובעקבות – "אי" של ערן שגיא ("יצירה עברית", 202 עמ').
"כל מה שאכתוב כאן אמת", פותח ערן שגיא את ספרו "אי". בביקורת שפרסם על הספר רון דהן במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" (גם אני כותב במוסף זה) הוא טען שהאמירה הזו אינה משמעותית משום שאמיתיות הסיפור אינה משנה, או אמורה לשנות, את החוויה הספרותית ומשום שכיום ממילא טושטש ההבדל בין אמת לבדיה.
הטענה השנייה שגויה. יש בהחלט הבדל בין אמת לבדיה והעובדה שיש הרבה בלבולי מוח ולהג עכשווי על הטשטוש הזה רק מחזקת את חשיבות העמידה עליו. הטענה הראשונה נכונה בעיניי במידה רבה. המבחן של יצירה הוא אם היא משכנעת כשלעצמה ובמובן מסוים הצלחה של יצירה נמדדת ביכולת שלנו לשכוח את השאלה הרכילותית האם מה שמסופר בה קרה באמת, לפחות בזמן שאנו קוראים בה. עם זאת, צריך להיזהר מצדקנות של אנשי ספרות הבזים לשאלה הרכילותית כלא רלוונטית כביכול לספרות, כחוץ ספרותית. יש אכן קירבה בין הספרות לרכילות והיא חשובה ואנסה להציע מחשבה עליה בסוף הדברים.
אבל החשיבות של ההצהרה הזו של שגיא בפתח הרומן שלו אינה נוגעת רק לשאלה האם אכן מה שאירע פה קרה באמת. היא נוגעת לכך שהצהרה כזו *מאפיינת את הספר שלו כדבר מה שבו שאלת האמת היא משמעותית לדובר, כלומר כסוג של סכנה, ובמילים אחרות: מאפיינת את הספר כווידוי*. ההצהרה – בלי קשר לאמיתות הצהרת האמת! – מכניסה אותנו למרחב הספרותי של הווידוי. מרחב טעון ובעל פוטנציאל ספרותי עז.
קראתי בספר בעניין רב. יש כאן תיאור של החלטה פתאומית ומופרעת למדי של הגיבור לסטות בוקר אחד מדרכו לעבודתו כמורה לקולנוע, ומבלי להודיע לבת זוגו ולבן שלה (שהוא מגדל אותו כאב), לטוס לאן שתישאנו הרוח. הוא מגיע לאיסלנד, משליך את הנייד שלו ומשוטט באי בלוויית אישה פינית שפגש בו. היחסים ביניהם פרברטיים למדי, על פי אמות המידה הממוצעות והמקובלות. הספר כתוב באינטנסיביות רבה, עשיר ומדייק בפרטים, יודע עברית ואוהבה, אינטליגנטי מאד, ולמרות האופי הבהול שלו אין לטעות ולראות בו מעשה ספרותי חפוז וספונטני. אביא רק דוגמה אחת למחושבות שיש כאן והיא תינתן משם הספר, שלכאורה מלמד רק על האי בו הוא מתרחש אבל במהלך מרוצת העלילה מסתבר שיש לו עוד משמעות.
במובן מרכזי זה ספר על גבריות. הוא קרוב לספר גברי נוסף שראה אור בשנה האחרונה, מוצלח גם הוא, "פרידה" של מתן יאיר (אפשר אף לצרף לשני הספרים האלה את רב המכר המוצלח "מי שסוכתו נופלת", אף הוא ספרות וידוי הנסובה על גבריות). גם ספרו של יאיר, למרות שהוא כתבו בגוף שלישי, נושא אופי ספרותי וידויי וגם בו, באופן מעניין ביותר, נוכחת דמות אב כאובה ומכאיבה ובעייתית מבחינתו של הגיבור (ב"אי" האב התאבד, אך קודם לכן מתוארים רגעי התעללות בבנו, דומים קצת לתיאורים שיש אצל קנאוסגורד ביחס לאביו). וחלק מהעניין שעורר בי הספר של שגיא היה כרוך בשאלה האם יש קשר עמוק בין גבריות לבין וידוי? האם יש לגברים (באופן מכלילני) איזה סוד אינהרנטי, שמביא לכך שהסוגה הזו קרובה לליבם? בספרו של מתן יאיר חש הגיבור כי "יש משהו מסוכן בגברים". אך מה הוא הסוד הגברי? מה הסכנה? האם, אם להיות בוטה, זה שחלק בהם רוצה רק לזיין? או, אולי חמור מכך, שהם לא רוצים אף אחד ואף אחת? "האודיסיאה", טענתי פעם, היא ספר שבעצם עוסק בסוד של אודיסאוס, שלא רוצה באמת לחזור לאיתקה, ולפנלופה ולטלמכוס ולחיי המשפחה והעבודה, אלא רוצה להמשיך להסתובב בהרפתקאותיו. בכל אופן, איני זכור כרגע ספר וידויי של אישה. לבטח יש. אבל לפחות כרגע איני זוכר ספר כזה וספר הווידוי החשוב ביותר בעברית, כמדומה, הוא ספר של גבר, "החיים כמשל" של פנחס שדה.
*
אבל אולי צריך קודם להבחין בין הסוגה האוטוביוגרפית, הממואריסטית, לסוגה הוידויית. ניכר ששגיא מושפע גם מקנאוסגורד (אולי אפילו האווירה והמיקום הסקנדינבים של הספר מרמזים על כך). אצל קנאוסגורד יש גם רכיבים וידויים אבל העיקר הוא אוטוביוגרפי, ממואריסטי. ההבדל הוא ברכיב של גילוי סוד, בחשיפה של צדדים שנחשבים פחות פוטוגניים, גילוי וחשיפה שמאפיינים את הווידוי.
חשוב לומר: גם הממואר והאוטוביוגרפיה וגם הווידוי הפכו פופולריים בזמננו משתי מגמות, חיובית ושלילית, נקרא להן. האחת היא המרוכזות העצמית, האינדיבידואליסטית, של התרבות. השנייה, ההפוכה ממש, גם בערכה המוסרי, נקרא לו כך, היא המחיקה שמנסה תרבות ההמונים למחוק את האינדיבידואליות האמיתית הזו. במובן זה כבר הממואר והאוטוביוגרפיה הוא ז'אנר שמאפיין, שמייצג, לטוב ולרע, את העידן הליברלי והאינדיבידואלי, עידן שמצוי כיום תחת התקפה וביקורת, מימין ומשמאל (בכתב העת "השילוח" כתבתי על המתח בין העמדות של וולבק לקנאוסגורד ביחס לסוגייה הליברלית כמתח מרכזי של התקופה וספרות התקופה).
אבל ניתן לטעון שהסוד, הגילוי של הפנימיות שנחשבת פחות מקובלת ופוטוגנית, הבסיס לווידוי, הוא-הוא בעצם הבסיס של האינדיבידואליות כולה. אנחנו אינדיבידואלים בה במידה שאנחנו מסתירים חלק שלנו מעיני הסביבה. כלומר שהווידוי רק מקצין מעט את המוטיבציה האוטוביוגרפית הכללית שעוסקת ביחיד ומבליטה את יחידיותו.
במקרה של "אי" כבר המעשה הזה של עזיבת המשפחה מאחוריך ללא התראה הוא, למעשה, בעיניי, בעל המטען הווידויי החריף ביותר, יותר מפרקטיקה מינית כזו או אחרת. כלומר הרצון הזה להפוך לאינדיבידואל באופן מוחלט, חסר עכבות. כך מתאר המספר, ערן, לקראת סוף הרומן, את חייו בתל אביב שקדמו לבריחה לאיסלנד: "חשוב לי להוסיף שאני יודע, יודע בוודאות גמורה, שהטירוף היחיד, אם נכון לכנות זאת כך, היה טמון בחיים הרגילים שלי, כלומר בחיי היומיום בתל אביב, כבן זוג וכאב, כאח, כבן וכחבר, כמורה וכמרצה". הדחף לנתק את הקשרים החברתיים האינטימיים ביותר הוא השפיות שמחפש הגיבור, שתופס את הקשרים האלה כמלכודת וכטירוף.
כאן חשוב אולי לומר שכקוראים מתוחכמים אנחנו לא קוראים ספרים כספרי הדרכה לחיים וכשאנחנו נהנים מספר אנחנו לא מקבלים את העמדה שהוא מבטא (וגם לא סוברים בנאיביות שהסופר עצמו מקבל אותה בחייו כל הזמן). אנחנו נותנים לעצמנו אפשרות להיענות לפרספקטיבה מסוימת על החיים. לכתיבה הווידויית יש יתרון אחד מובנה על חלק גדול מהספרות הרואה אור היום: הנושא חי אצל הכותב (או אצל המספר, אם מדובר בווידוי בדוי), בעוד יצירות רבות הרואות אור כיום הן מאולצות ומקימות מבנה מעושה והן חסרות דחיפות רגשית (או חסרות אף הסתכנות מסוימת מצדו של הכותב, תחושה – הסתכנות – שמפעפעת לקורא ותורמת לחוויית הקריאה).
*
ובעצם ז'אנר הווידוי אינו רק גילום מוקצן של האינדיבידואליות של הז'אנר האוטוביוגרפי/ממואריסטי. מקופלת בז'אנר הווידוי גם המוטיבציה של הסיפורת בכללותה, או אחת המוטיבציות המרכזיות שלה. הסיפורת מבטיחה לנו הצגה של "החיים הסודיים" של בני האדם, כניסוחו של אי.אם.פורסטר. כלומר בסיפורת, בדרך כלל, אנחנו מתוודעים לעולם הפנימי של הדמויות, זה חלק מקסמה של הסיפורת המודרנית וחלק מהחידוש הגדול של ההמצאה של הז'אנר הזה, הרומן. הסוד בכתיבה הווידויית הופך להיות רק חריף יותר, בולט יותר, אבל הוא רק מקצין, כאמור, את סגולתה של הסיפורת בכלל.
המבנה הבסיסי של "אי", הכורך מסע מסתורי אל אזור אקזוטי (איסלנד ואז קרחון באיסלנד) בצלילה מעמיקה והולכת אל אזורים נפשיים כמוסים, מדגיש את הייחוד הזה של הסיפורת בכלל ותורם רבות למתח הקריאה.
ובכלל, אם להפליג מעט, אנחנו מחפשים אקסטזה בחיינו, חריגה מהקיום הרגיל, טרנסצנדנטיות, הגעה אל מעבר. זו שאיפה מטפיזית ורגשית כאחת. את החריגה הזו חלקנו מחפשים בסקס, חלקנו בסמים, חלקנו במיסטיקה, וחלקנו בקריאה על אנשים שמחפשים חריגה כזו, כמו הגיבור של "אי".
*
"אי" מושפע מסיפור בשם "וייקפילד" של נתניאל הותורן. ציטוט מהסיפור מופיע הן כמוטו לספר והן במרוצתו. אביא כאן דברים שכתבתי בעבר על הסיפור הזה והספרות האמריקאית בכלל שהוא מגלם של יסוד מסוים בה. הדברים רלוונטיים לנושא של "אי" באופן המדבר בעד עצמו:
"באחת מיצירות הביקורת המדהימות ביותר שקראתי מימיי, מסה שמדגימה באופן מופתי את אפשרויותיו הגדולות של הז'אנר הזה, הביקורת, טען מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, לסלי פידלר, שהספרות האמריקאית ובפרט הספרות האמריקאית הקלאסית היא במהותה ספרות נוער גברית, כלומר כזו המיועדת לנערים. מארק טווין, הרמן מלוויל, ג'יימס פנימור קופר, סטיבן קריין, ארנסט המינגוויי, נתניאל הותורן ועוד סופרים אמריקאיים רבים מדגימים את התזה של פידלר. הספרות האמריקאית, בגילומיה האופייניים, ובניגוד בולט לספרות האירופאית, טוען פידלר, נמנעת מתיאורי אהבה הטרוסקסואלית בוגרת ומתמקדת ביחסים הומו-ארוטיים "תמימים" בין גברים, תמימים כמו תקופת החביון הנערית. יחסים גבריים בתוליים (לכאורה, לפי פידלר) נתפסים בספרות הזו כחוויה הרגשית האולטימטיבית. פעמים רבות אלה יחסים בין-גזעיים בין גברים (ישמעאל וקוויקוג ב"מובי דיק", האקלברי וג'ים הכושי ב"האקלברי פין", יחסי הגבר הלבן והאינדיאני בסיפורי קופר, למשל). ופעמים רבות מלווה האהבה הבין-גברית הזו בבריחה מהציביליזציה, כלומר בבריחה מהנשים. הסיבות לכך שבמרכז המסורת הספרותית האמריקאית עומדים יחסים בין גברים נוגעות בשורשיה הדתיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים של התרבות האמריקאית, תרבות שבה היסוד הגברי קיצוני בה במידה, ולא בלי קשר לכך שגם הפמיניזם שצמח בתוכה הינו רדיקלי במושגים אירופאים.
מאלף לראות כיצד התזה של פידלר ניתנת ליישום בקובץ המשובח של הסיפורים האמריקאיים הקלאסיים מהמאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, שערך משה רון. חלק ניכר מהסיפורים מציג גברים לבדם, או גברים שיחסיהם העמוקים הינם עם גברים כמותם, או גברים שיחסיהם עם נשים מופרעים באופן עמוק או שהם נמלטים מיחסים אלה. אחד הסיפורים המשובחים בקובץ הוא הסיפור "וייקפילד" של נתנאל הות'ורן, סיפור על "הדוגמה התמוהה ביותר שנרשמה מעולם לפגיעה בברית הנישואין", פגיעה שנעשתה בידי אותו וייקפילד, שבפתיחת הסיפור נמסר לנו כי "בתואנה שהוא יוצא למסע, שכר לו האיש דירה ברחוב הסמוך לביתו, ושם, מנותק מכל מגע עם אשתו וידידיו, ובלא אפס קצה של סיבה לגלות שגזר על עצמו, שכן לו למעלה מעשרים שנה". הקומיות העמוקה של הסיפור הזה, על הגבר התימהוני שנמלט מאשתו בלי התראה אך שוכר דירה באותו רחוב, נזהר שאשתו לא תגלה את שכנותו לה ומדירתו הוא צופה איך היא מתאבלת עליו, נובעת לא רק מהאקסצנטריות גופא, אלא מהאקסצנטריות כגילום הפחד העמוק של גברים מנשים שמביא למעשים מוזרים כאלה".
*
אבל ז'אנר הוידוי הוא ז'אנר ספרותי. כלומר, הוא מעשה תקשורתי ותופעה של תרבות הכתב. למה להתוודות בכלל? הווידוי, גם הווידוי של מי שמתוודה שהוא רוצה להתנתק מהכל, הוא כשלעצמו עדות לרצון בקשר. מי שרוצה – ומסוגל – באמת להתנתק מהכל לא מתוודה בפני אף אחד. הוא מתנתק וזהו.
אבל הווידוי מבקש מוודה, מבקש קשר. והווידוי כז'אנר ספרותי משמר את הקשר הזה בפנייה אל הקורא. המתוודה על האינדיבידואליות שלו, על כך שהוא רוצה להיקרע מהעולם, חוזר אל העולם דרך מעשה הוידוי.
בתובנת אגב מעניינת מאד מעלה ערן שגיא את ההשערה שהמשיכה המסוימת שיש לו לגברים, שבאופן מוזר התגלתה לו מול מרצה לתלמוד ומול רב אחד, נובעת או משום "שהנוכחות הגברית הלמדנית-גלותית המסוימת הזו יחד עם הטקסטים האלה, מצליחה לחרמן אותי". או ש"יש הסבר אחר, שקשור אל היחס ביני לבין השפה העברית". היחס לשפה הוא סוג של קשר והמתוודה על הרצון שלו להתנתק נשאר מחובר הן בגלל השימוש בשפה והן בגלל הפנייה לזולת המוטבעת בה.
*
הקשר בין ספרות לרכילות הוא לא קשר או אי קשר פשוט. אכן יש סכנה של הספרות להידרדר לרכילות ואם הסוגייה המנקרת במוחו של הקורא היא הסוגייה האם כל זה קרה באמת? (לא "האם כל זה יכול היה לקרות", אלא "קרה באמת") הרי שיש כאן כישלון ספרותי. אריסטו טען שהספרות פילוסופית ונעלה מההיסטוריה בדיוק בגלל שההיסטוריה עוסקת במה שקרה ואילו הספרות מתחקה אחר החוקיות הפועלת במציאות, אחרי מה שבמסתבר יכול היה לקרות.
מאידך גיסא, בעקבות קריאת כמה ספרים ישראליים בשנים האחרונות ומחשבה מתמשכת על הספרות העברית של תחילת המאה ה-20, ספרות התלושים, יצא לי לחשוב שיש משהו ויטלי דווקא בתפיסה מסוימת של הספרות כרכילות.
כשברנר קרא את גנסין, אחרי שנפרדו דרכיהם, או את דבורה בארון, או את נומברג, או את שופמן, האם לא התעניין ברנר בכתיבתם גם באופן "רכילותי"? במובן זה שהבה נקרא וננסה להבין איך חי עכשיו אורי ניסן, או גרשון? והרי כל הספרות העברית של אותה תקופה הייתה בת כמה מאות ומקסימום כמה אלפי אנשים. לא היה כאן קהל "אנונימי" של ממש. כולם הכירו את כולם או את חבריהם של כולם. הזכרתי את ברנר כי ברנר היה המבקר הבולט של הדור ההוא וגם כי ככל הזכור לי הוא מתבטא במקום כלשהו על הספרות של בני דורו כמכתבים ששולחים בני הדור איש לרעהו, כאיזה וידוי אינטימי שהם שולחים על פני כתבי העת. יש דווקא כוח בתפיסה כזו של הספרות, בסקרנות הזו לראות איך אנשים בזמנך ומקומך חיים, איך הם מנסים לפתור את שאלת החיים איש איש במקומו.
מבקר חופשי 