מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בכתיבה של סיפורת יש יסוד פתייני. הסופר רוצה שנרצה להמשיך לקרוא, לגלות מה קורה הלאה (או מה קרה קודם שהביא להווה של הרומן). המותחן הספרותי מעצים את היסוד הזה שקיים או רצוי שיתקיים בכל סיפורת. מה יקרה לחוקר? מה הוא יגלה? 

הרומן של דרור יהב מתחיל כמותחן מעניין שפורש שתי תעלומות, לא רק אחת, שביניהן מפרידות עשרים שנה. בפרקים הממוספרים בסְפרוֹת ושמתרחשים ב-1995 מסופר על אמיר, לוכד עריקים במשטרה צבאית, שבפעולת לכידת עריקים באור יהודה הסתבך עם אנשים מהפשע המאורגן שסבורים שהוא שם את ידו על דבר-ערך שלהם (אמיר עצמו לא יודע במה בדיוק מדובר). ואילו בפרקים הממוספרים באותיות עבריות ומסופרים לסירוגין, מסופר על מאיר, אברך חוזר בתשובה ואב לשישה הגר בבני ברק. השנה היא "תשע"ה" (כלומר, 2015). והנה גם מאיר נקרא לחקור תעלומה. בבית כנסת בצפון תל אביב, בשכונת ילדותו, מאן דהוא השחית ספר תורה שתרם איש עסקים שתורם רבות לקהילות חרדיות. סביב פעילות הקהילה החרדית בשכונה החילונית מתחוללים עימותים רבים (חילונים שמעוניינים לשמור על צביונה החילוני של השכונה מתעמתים עם אנשי בית הכנסת והקהילה שנוצרה סביבו). האם ההשחתה קשורה לכך? רבו של מאיר מבקש ממנו לצאת ולחקור את הפרשה תמורת תשלום נדיב ומאיר, החי בדחקות גדולה, נעתר להצעה.

יש צד חובבני לא רק בגיבור השני (חובבני בתור חוקר, כוונתי) אלא גם ביד שכתבה אותו. חובבנות בכתיבת מותחנים המתבטאת, למשל, באי נימוק מספק של התנהגות שני הגיבורים. מדוע, למשל, מסתיר הגיבור הראשון פריט חשוב שמצא בזמן ניסיון לכידת העריק? מדוע, למשל, מסתיר הגיבור השני מאשתו, שממורמרת על תנאי חייהם הדלים, שקיבל הצעת עבודה נדיבה? כלומר, מוענק נימוק בשני המקרים, אבל הוא לא משכנע והתחושה היא שההכרעה בשני המקרים האלה נולדה פשוט על מנת לספק באופן מעט שרירותי עלילה מותחת או מותחת יותר. עוד גילויים של אי מיומנות מותחנית ניתן למצוא כאן: שיטת חקירה חשאית שלא ברור מדוע היא נצרכת למעט זה שהיא מאפשרת את התחוללותם של אירועים מסמרי שיער; מידע חשוב שמתגלה בגלל האזנה "מקרית" לדברי אנשים; רגע הגילוי של הפושע נעשה מעט מאוחר מדי, ממש אחרי שכבר גילינו בעצמנו מי הוא. אבל למרות כל זה, נמשכתי לקריאה, פּוּתֵיתי ואֶפַּת. רציתי לדעת מה יעלה בגורל שתי החקירות ושני הגיבורים. בנוסף, הסופר יוצר סימטריה מעניינת בין שני הגיבורים, איזון מעניין בתנודה בין שתי פרשיות הפשיעה, וגם הנושא החברתי שהוא עוסק בו בהוגנות ולא במגמתיות רלוונטי: חיכוכים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החילונית על רקע שינויים דמוגרפיים שעוברת הישראליות.

אלא שאז, בערך באמצע הספר הלא קצר, החלה מחשבה מסוימת להעיב על הקריאה. לאט לאט מסתבר שאמיר, החייל המ"צ, מתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. רגע, רגע, רגע, אמרתי לעצמי בחשדנות. האם הפיתוי שמפעיל עלי הרומן חורג מתחום הפיתוי של ספרות מתח אל מחוזות הפיתוי המטפיזי? הרי גם מיסיונרים מפעילים פיתוי, לא רק כותבי מותחנים. האם בחר הסופר כאן בעלילת מתח, שאהיה להוט לדעת כיצד הסתיימה, על מנת להוליך אותי גם במשעול נוסף, משעול ההתחקות אחר החלטתו של צעיר חילוני לחזור בתשובה? החשדנות הזו, שמגיעה בצדק למופעים מסוימים של דוברים וכותבים דתיים, ערערה מעט את חוויית הקריאה.

אבל בהמשך הקריאה נחלשה החשדנות והספר הפך בעיניי ליצירה מהנה למדי, הגונה ושאפשר ללמוד ממנה לא מעט על החברה הישראלית העכשווית. ראשית, יש כאן תיאור בעל ערך לא מבוטל של חזרה בתשובה. כחילוני, אפילו חילוני אדוק (מבחינה אמונית), אני חושב שחזרה בתשובה היא תופעה חברתית משמעותית שכדאי לנסות להבין אותה. וכאן יש עדות מעניינת על שורשיה הפסיכולוגיים והמטפיסיים. ראשית, מעניין שהיא מתחילה בעקבות תאונה פיזית. דבר מה בהתוודעות לשבריריות האנושית, מסתבר, מעודד אותה. שנית, הספר מצביע על כך שביסוד החזרה בתשובה עומדת לפעמים איזו פגיעה נרקיסיסטית מטפיסית: סירוב לקבל שבני האדם הם "סתם" מין בעל חיים מעט מתוחכם. ולפיכך הרבה פעמים אנשים רציניים וערכיים נמשכים אל החזרה בתשובה. אין מה לזלזל במניע הזה. גם תיאור היחסים המתוחים בין מאיר למשפחתו החילונית (מתוחים בגלל ההחלטה לחזור בתשובה) מוצג באופן מעניין.

ולבסוף, וגם זו התפתחות מעניינת מאד בעלת השלכה ציבורית, יש כאן חזרה מסוימת של הגיבור השני, מאיר, מהחזרה בתשובה. כלומר, יש התפתחות מעניינת שנוגעת, למשל, להכרה של מאיר ובת זוגו בצורך להתפרנס, הכרה המתבטאת גם, למשל, בהחלטה של הגיבור בסוף הספר לשלוח את בנו לישיבה תיכונית ולא לחרדית. בהקשר הזה מעניין שההתרה של סיפור הפשע בהחלט ביקורתית לגבי תופעות מסוימות בעולם החרדי. מעין ההפתעה הנעימה שחשתי כששמעתי את השיר שהוציא אביתר בנאי לפני שנים אחדות ובו הוא מודה את למוזיקאים הישראלים החילונים שגדל על ברכיהם – גם מהישראליות החילונית יש בהחלט מה ללמוד! – חשתי גם בסיום הספר הזה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כיוון שהפרסונה של דן מירון – מגדולי המבקרים שלנו, שהתרבות העברית חבה לו הרבה (מבחינתי, הוא נמנה עם בכירי הכותבים בעברית) – מסקרנת אותי, מצאתי עניין מיוחד ברגעים בטקסט הממוארי היפה הזה שבו היא מתגנבת ונגלית, הפרסונה, בשולֵי ואגב מה שניתן להניח שהייתה כוונתו העיקרית המודעת של הכותב. אגב פרק שעוסק במשורר הטראגי נח שטרן, שהיה מורה לאנגלית של מירון הילד, מספר מירון על מכתב שקיבל ב-1991 כשפרסם מאמר על שירתו של שטרן מהסופרת שושנה שרירא, שהכירה את שטרן. אחרי הזכרת שמה מוסיף מירון הערה בסוגריים: "משום-מה נדמה לי שהפמיניסטיות החרוצות שלנו עדיין לא הגיעו אליה". סרקזם דומה, המבטא אולי אי נוחות של המבקר המרכזי מהתפתחויות אקדמיות שרווחו בתחום לימודי הספרות ("שלנו"), מצוי במקום אחר, שם מירון מעיר אגב אורחא: "אני שואל את עצמי אם הפוסט-קולוניאליסטים כבר התנפלו על 'פו הדוב' […] למה הם מחכים?!". ומשהו מטבעו של מבקר ראוי לשמו – שלטעמי יש בו ואף ראוי שיהיה בו יסוד תוקפני-סובלימטיבי, מעין מה שאמרו חז"ל על מי שנולד במזל מאדים ועדיף לכן שיהיה שוחט מאשר רוצח – נגלה כשפתאום מירון נוטה הצדה מסיפורו ודווקא כן מאריך על מנהל מוסד תרבותי עברי כך: " על [איקס] ראוי שלא להאריך את הדיבור. במשך עשורי שנות שלטונו […] שקע הבית הנהדר לרמה של ספרייה ציבורית דהויה ועלובה […] [איקס] אשר זה עתה התמנה […] עדיין לא הספיק לנוול אותו".

הממואר מכיל כמה פרקים מילדותו ומנעוריו ומצעירותו של מירון, יליד 1934, פרקי זיכרונות הכוללים מפגשים שלו מסוגים שונים עם ספרות (בעיקר שירה, כי מירון, על אף אמפיביותו הראויה לציון כמבקר של סיפורת ושירה כאחת, ביסודו קרוב יותר לשירה) וסופרים. הפרקים ממחישים יפה את המקום האדיר שתפסה הספרות אצל היישוב העברי וישראל הצעירה. מירון ממחיש זאת, למשל, דרך אחד המשחקים הספרותיים בני התקופה, "ששום ילד בן ימינו לא היה נוגע בהם בקצה-האצבע, כגון משחק הקלפים 'ספרן' (שבמסגרתו התחרו המשַחקים בהשלמת סדרות קלפים שבכל אחת מהן נמנו ארבע יצירות של סופר עברי זה או אחר)". בהתאם לכך מספר לנו מירון על המקום הכביר שתפסה יצירת ביאליק ואף אישיותו בחיי היישוב העברי בכלל ובחייו של מירון הילד בפרט. מקום זה הוביל את מירון הילד להתגנב למסכת המוות של ביאליק ולתנות בפניה את צרת העם שהתגברה מאז מותו ("ביאליק, אתה יודע מה עשו הגרמנים ליהודים?!"). והקשר אל המשורר המנוח נבע גם מהזדהות רגשית עזה עם תיאור דמות אם המשורר העמלה על עבודתה (ב"שירתי"), שהזכירה למירון הילד את אמו והביאה אותו לדמעות מביכות בכיתה. הרגישות לרגש שבשירה, אם אפשר להתנסח כך, קשורה גם לפרק היפה (והיחיד שאינו ממוארי, כמדומני, כי מירון לא אומר שנכח באירוע המסופר בו) על ביצוע הבכורה של השיר "לילה לילה" של אלתרמן בפי שושנה דמארי בפברואר 1948. השירה סחפה את הקהל, חדרה לליבו, מספר מירון והרוותה "צמא בלתי-מודע לבכי". איזה יופי! ואיזה תיאור קולע של מה שאמנות גדולה יכולה לעשות!

בכלל, המבט של מירון בעבר ובקהילה מתוכה צמח אמפטי ואוהד. הוא משבח מאד את בית הספר היסודי התל אביבי בו למד, לדוגמה. הוא מזכיר את הלחצים העצומים איתם התמודד "היישוב": "נבצר מאיתנו לא לשמוע בלילות החל מראשית שנת 1943 את זעקות השבר הנוראות שבקעו מפי אלה שנודע להם גורל קרוביהם […] עדיין אני יכול לשמוע את הזעקות האלו, המכחישות לגמרי את הטענה השקרית כאילו התעלם ה'יישוב' מן השואה. אני עצמי, בהיותי ילד בן שמונה ותשע, ספגתי את הצעקות ואלו נעשו לאורך חיי לחלק בלתי נפרד מן המודעות העצמית שלי כיהודי". עם זאת, המבט לאחור אינו סנטימנטלי מצועף, ומירון מתאר, למשל, בפרק פיקנטי, את הניסיון של שלונסקי לרתום את המבקר הצעיר לכתוב ביקורת שלילית על "עיר היונה", של חברו-יריבו של שלונסקי, אלתרמן.

פרק אחד בספר לא כל כך מוצלח לטעמי וזה הפרק החותם. מירון מספר שהפרק התווסף בשעת ההגהות, שלב שהוא מאד לא אוהב. ואכן פרק זה סובל מבעיות הגהה. אבל הבעיה היא הניסיון המודע מדי, המאומץ, בפרק זה לבסס איזה עיקרון של הממואר ואולי של דרכו הביקורתית של מירון. דווקא ברגעים פזורים לאורך הספר, באופן אגבי יותר, שזורים כמה "אני מאמין"-ים ביקורתיים מאלפים ונוגעים-ללב של מירון. למשל, איך בעקבות מפגש בילדות עם שירת דנטה השגיבה – דנטה מול ביאליק זה המונבלאן מול הכרמל, אומר לדן בן השש שכן משכיל – הוא מחליט שהוא מעדיף דווקא את הכרמל. ודוגמה נוספת: אגב זיכרון סבו הדתי המתפעל דווקא מיל"ג המשכיל הלוחמני, מגלה מירון שמץ מחזונו הביקורתי המרגש: "ואני הרי רציתי למתוח קשת שתחבר את יל"ג וביאליק עם שלונסקי ואלתרמן, ואפילו עם רטוש וגלבוע. עגלת הספרות העברית, סברתי, זקוקה ליצול שלם כדי שתוכל לנוע קדימה".

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הפתעה מלבבת הפתיעה הוצאת "בלימה" כשהוציאה את הספר הזה מ-1905 של לב שסטוב בתרגום ראשון ומוצלח לעברית (אלי למדן תרגם מרוסית ודינה מרקון ערכה את התרגום). שסטוב (1866-1938) היה פילוסוף יהודי-רוסי (יהודה-לייב שוורצמן במקור), אקזיסטנציאליסטי במהותו, בעל שם בתרבות הרוסית אך גם מעבר לה, שחי בעשרות שנותיו האחרונות בצרפת. אך ההפתעה מלבבת במיוחד לכל אוהב של הספרות העברית המודרנית – הפתעה שהסתייעה בידי החוקרת, לי ברטוב, שהקדימה לספר הקדמה וכתבה גם על שסטוב ספר מעניין שראה אור לפני שלוש שנים, ב"מוסד ביאליק", "מקדשו של האדם המיואש" – משום ששסטוב היה נוכחות פעילה אצל הדור הגדול של כותבי העברית, הדור האקזיסטנציאליסטי, בראשית המאה ה-20. ברנר היה מצוי בכתביו וגנסין תרגם ממנו ל"המעורר" של ברנר. אלה אקזיסטנציאליסטים חילונים. ואילו הלל צייטלין – בכתביו נתקלתי לראשונה בשסטוב – אקזיסטנציאליסט דתי, היה מצוי אתו בקשרי הגות ואף בקשרים אישיים. ברטוב בספרה מספרת ששסטוב אף ביקר בארץ בשנות ה-30 להרצאה שגרשום שלום הנחה! שסטוב התחיל את דרכו כמבקר ספרות ולטעמי חלק גדול מהייחוד שלו, כפי שנשקף מהדיון בכתביו אצל הסופרים העבריים המוזכרים וכפי שעולה גם מקריאת הספר דנן, הוא שהוא לקח את הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, מפושקין ועד צ'כוב, ובעיקר את טולסטוי ודוסטוייבסקי, ודן בה כעמדה פילוסופית. כי אכן, המייחד של הספרות הגדולה הזו היא שסוגיית "כיצד לחיות?" הפילוסופית מרכזית אצלה.

מה שהופך את תרגום היצירה הזו מ-1905 למסקרן במיוחד היא השימוש בכותרתה בביטוי "תלישות". האם כל מושג "התלוש", המושג שבו נהגו לתאר את בן הדור בספרות העברית, נלקח מהכותרת הזו בעצם? בדרך כלל נהוג לייחס את הביטוי לסיפור של י.ד. ברקוביץ' בשם זה (הפופולריות שלו קשורה גם בשימוש שעשה במושג, מאוחר יותר, חוקר הספרות פרופ' שמעון הלקין). אך הסיפור של ברקוביץ' – שוודאי הכיר לפחות את שם ספרו של שסטוב – הוא מ-1914! כלומר מאוחר לקובץ הזה. ברטוב, , אם אינני טועה, מזכירה את האפשרות הזו שכאן מקור הביטוי בספרה המוזכר, אך לא חוזרת עליה כאן.

שסטוב כותב אפוריזמים, או מקטעים קצרים ומשויפים, מתוך התנגדות לתפיסה ש"שיטה" פילוסופית היא דבר רצוי או אף אפשרי. בכך הוא דומה לניטשה, שממנו הוא מאד מושפע. גם האפוריזמים הניטשיאנים מתאימים לתפיסה ה"פרספקטיבית" של ניטשה המאוחר, על יחסיות האמת (אם כי זה לא העיקר, לא המעניין ואף לא – במלוא האירוניה – הנכון, אעז לומר, בחידושיו). הדמיון הזה לניטשה העיב על קריאת השליש הראשון, פחות או יותר, של הקובץ. שסטוב נראה לי בו אפיגון ניטשיאני. אמנם רהוט ומשכיל ושנון מאד, אבל יש בו חזרה על ההתקפות של ניטשה על הרעיעות של אדני המוסר המקובל וה"שיטתיות" הפילוסופית, כמו גם ההתקפה על היכולת של המחקר המדעי לגעת באמת והערעור על סמכותה של התבונה. אני מודה שגם אצל ניטשה אני פחות מבין את ו/או מסכים עם ההתקפה על המטפיסיקאים או על היומרה לאמת. ובכלל, מי היום מאמין ב"שיטה" פילוסופית? ולאיזו אווילות יכולה המרידה בתבונה להגיע כולנו רואים יום יום בארה"ב. אני רחוק גם מהחיבה המשתמעת לשיגעון שיש בהגות הזו (לא סתם ז'יל דלז, שדיבר באהדה על המצב הסכיזופרני כמטפורה אהודה, הושפע משסטוב).

עם זאת, אני בהחלט מבין את ומסכים עם ההתקפה על הפוזיטיביזם, העמדה הרואה בהשקפת העולם המדעית עמדה מספקת לכל מה שצריך בחיים האלה. בני האדם הם חיות קצרות ימים וארוכות פחדים (אם לגנוב מניטשה), חיים ואז מתים, וזהו! זה כל מה שצריך לדעת ואפשר כעת לחיות בשמחה ובששון! שסטוב מדבר בשם הייאוש מהשקפת העולם המדעית ("והלוא החוקיות הקבועה נמאסה עלינו כהוגן – הודו בכך גם אתם, אנשי המדע!") – זה, בין היתר, ניתן להניח, מה שמשך אליו את ברנר וגנסין – כמובן, בד בבד עם הריחוק שלו מנחמות הדת וראייתן כנחמות כוזבות.

ואכן, ככל שהמשכתי בספר הזה, הכתוב היטב, חשוב שוב לומר, העמדה הזו של שסטוב קיבלה יותר ויותר כוח בעיניי. זהו מרד בדת ובנאורות כאחת. ההבטחות של שתיהן כוזבות. והשימוש של שסטוב בספרות הרוסית הוא אכן חלק ניכר מקסמו (ומקסמה). זו ספרות שלקחה ברצינות את המצב האנושי המודרני. וחלק מהרצינות שלה (ושלו) היא ההתייחסות שלה (ושלו) לכך שעולם בלא אלוהים הוא עולם לא מלבב, בלשון המעטה ("מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים", בלשון ברנר האתיאיסט).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית שאירעה במהלכה קיבלה ההגות האירופאית כיוונים חדשים, פוליטיים יותר. לנושאי מצוקת היחיד בעולם נטול ודאויות מטפיזיות היא חזרה לרגע קצר בצרפת של סארטר וקאמי. היום, למי שחסר את נחמות הדת או התבונה, נותרו האילחושים השונים שמציעה התרבות המודרנית (נטפליקס, ציפרלקס וכו'). הספר הזה הוא תזכורת למחשבה האירופאית המתלבטת, המתייסרת, הרלוונטית, של לפני מאה שנה, שתרמה, כאמור, רבות להפיכת הספרות העברית של אותה תקופה לכזו שלא נס ליחה.