פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בכתיבה של סיפורת יש יסוד פתייני. הסופר רוצה שנרצה להמשיך לקרוא, לגלות מה קורה הלאה (או מה קרה קודם שהביא להווה של הרומן). המותחן הספרותי מעצים את היסוד הזה שקיים או רצוי שיתקיים בכל סיפורת. מה יקרה לחוקר? מה הוא יגלה?
הרומן של דרור יהב מתחיל כמותחן מעניין שפורש שתי תעלומות, לא רק אחת, שביניהן מפרידות עשרים שנה. בפרקים הממוספרים בסְפרוֹת ושמתרחשים ב-1995 מסופר על אמיר, לוכד עריקים במשטרה צבאית, שבפעולת לכידת עריקים באור יהודה הסתבך עם אנשים מהפשע המאורגן שסבורים שהוא שם את ידו על דבר-ערך שלהם (אמיר עצמו לא יודע במה בדיוק מדובר). ואילו בפרקים הממוספרים באותיות עבריות ומסופרים לסירוגין, מסופר על מאיר, אברך חוזר בתשובה ואב לשישה הגר בבני ברק. השנה היא "תשע"ה" (כלומר, 2015). והנה גם מאיר נקרא לחקור תעלומה. בבית כנסת בצפון תל אביב, בשכונת ילדותו, מאן דהוא השחית ספר תורה שתרם איש עסקים שתורם רבות לקהילות חרדיות. סביב פעילות הקהילה החרדית בשכונה החילונית מתחוללים עימותים רבים (חילונים שמעוניינים לשמור על צביונה החילוני של השכונה מתעמתים עם אנשי בית הכנסת והקהילה שנוצרה סביבו). האם ההשחתה קשורה לכך? רבו של מאיר מבקש ממנו לצאת ולחקור את הפרשה תמורת תשלום נדיב ומאיר, החי בדחקות גדולה, נעתר להצעה.
יש צד חובבני לא רק בגיבור השני (חובבני בתור חוקר, כוונתי) אלא גם ביד שכתבה אותו. חובבנות בכתיבת מותחנים המתבטאת, למשל, באי נימוק מספק של התנהגות שני הגיבורים. מדוע, למשל, מסתיר הגיבור הראשון פריט חשוב שמצא בזמן ניסיון לכידת העריק? מדוע, למשל, מסתיר הגיבור השני מאשתו, שממורמרת על תנאי חייהם הדלים, שקיבל הצעת עבודה נדיבה? כלומר, מוענק נימוק בשני המקרים, אבל הוא לא משכנע והתחושה היא שההכרעה בשני המקרים האלה נולדה פשוט על מנת לספק באופן מעט שרירותי עלילה מותחת או מותחת יותר. עוד גילויים של אי מיומנות מותחנית ניתן למצוא כאן: שיטת חקירה חשאית שלא ברור מדוע היא נצרכת למעט זה שהיא מאפשרת את התחוללותם של אירועים מסמרי שיער; מידע חשוב שמתגלה בגלל האזנה "מקרית" לדברי אנשים; רגע הגילוי של הפושע נעשה מעט מאוחר מדי, ממש אחרי שכבר גילינו בעצמנו מי הוא. אבל למרות כל זה, נמשכתי לקריאה, פּוּתֵיתי ואֶפַּת. רציתי לדעת מה יעלה בגורל שתי החקירות ושני הגיבורים. בנוסף, הסופר יוצר סימטריה מעניינת בין שני הגיבורים, איזון מעניין בתנודה בין שתי פרשיות הפשיעה, וגם הנושא החברתי שהוא עוסק בו בהוגנות ולא במגמתיות רלוונטי: חיכוכים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החילונית על רקע שינויים דמוגרפיים שעוברת הישראליות.
אלא שאז, בערך באמצע הספר הלא קצר, החלה מחשבה מסוימת להעיב על הקריאה. לאט לאט מסתבר שאמיר, החייל המ"צ, מתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. רגע, רגע, רגע, אמרתי לעצמי בחשדנות. האם הפיתוי שמפעיל עלי הרומן חורג מתחום הפיתוי של ספרות מתח אל מחוזות הפיתוי המטפיזי? הרי גם מיסיונרים מפעילים פיתוי, לא רק כותבי מותחנים. האם בחר הסופר כאן בעלילת מתח, שאהיה להוט לדעת כיצד הסתיימה, על מנת להוליך אותי גם במשעול נוסף, משעול ההתחקות אחר החלטתו של צעיר חילוני לחזור בתשובה? החשדנות הזו, שמגיעה בצדק למופעים מסוימים של דוברים וכותבים דתיים, ערערה מעט את חוויית הקריאה.
אבל בהמשך הקריאה נחלשה החשדנות והספר הפך בעיניי ליצירה מהנה למדי, הגונה ושאפשר ללמוד ממנה לא מעט על החברה הישראלית העכשווית. ראשית, יש כאן תיאור בעל ערך לא מבוטל של חזרה בתשובה. כחילוני, אפילו חילוני אדוק (מבחינה אמונית), אני חושב שחזרה בתשובה היא תופעה חברתית משמעותית שכדאי לנסות להבין אותה. וכאן יש עדות מעניינת על שורשיה הפסיכולוגיים והמטפיסיים. ראשית, מעניין שהיא מתחילה בעקבות תאונה פיזית. דבר מה בהתוודעות לשבריריות האנושית, מסתבר, מעודד אותה. שנית, הספר מצביע על כך שביסוד החזרה בתשובה עומדת לפעמים איזו פגיעה נרקיסיסטית מטפיסית: סירוב לקבל שבני האדם הם "סתם" מין בעל חיים מעט מתוחכם. ולפיכך הרבה פעמים אנשים רציניים וערכיים נמשכים אל החזרה בתשובה. אין מה לזלזל במניע הזה. גם תיאור היחסים המתוחים בין מאיר למשפחתו החילונית (מתוחים בגלל ההחלטה לחזור בתשובה) מוצג באופן מעניין.
ולבסוף, וגם זו התפתחות מעניינת מאד בעלת השלכה ציבורית, יש כאן חזרה מסוימת של הגיבור השני, מאיר, מהחזרה בתשובה. כלומר, יש התפתחות מעניינת שנוגעת, למשל, להכרה של מאיר ובת זוגו בצורך להתפרנס, הכרה המתבטאת גם, למשל, בהחלטה של הגיבור בסוף הספר לשלוח את בנו לישיבה תיכונית ולא לחרדית. בהקשר הזה מעניין שההתרה של סיפור הפשע בהחלט ביקורתית לגבי תופעות מסוימות בעולם החרדי. מעין ההפתעה הנעימה שחשתי כששמעתי את השיר שהוציא אביתר בנאי לפני שנים אחדות ובו הוא מודה את למוזיקאים הישראלים החילונים שגדל על ברכיהם – גם מהישראליות החילונית יש בהחלט מה ללמוד! – חשתי גם בסיום הספר הזה.
מבקר חופשי 