מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשנה שעברה מלאו מאה שנה לפרסומו של הרומן "גברת דאלוויי" וקראתי אותו לפיכך פעם נוספת. ופעם נוספת נוכחתי ביופיו, שלמרבה הפלא ובניגוד לדימוי של וולף כסופרת שכלתנית, נשען על כוח רגשי עז. וולף אוהבת את גיבוריה (וגיבורתה הראשית מצדה מכריזה שהיא אוהבת את החיים!) ו"זרם התודעה" המפורסם שנוכח בספר נובע גם מהידחקותה של הסופרת אל האינטימיות של תודעת הדמויות, מהעניין הדוחק שלה (עניין שהייתי מכנה אפילו ארוטי) בתודעה הזו. כך נוצרת אינטימיות יוצאת מגדר הרגיל גם בין הקורא לדמויות. אחרי שטיפס הקורא על המשוכה הגבוהה מעט של כניסה לתודעה זרה וקפץ פנימה, והנה הוא בדממת הגן הנעול של תודעת אדם אחר! מכל הנציגים המפורסמים של "זרם התודעה" המוכרים לי (ג'ויס, פוקנר, ספרים אחרים של וולף עצמה), "גברת דאלוויי" הוא לא רק המובן לי ביותר אלא האהוב ביותר. ובפשטות, רומן גדול (אם להסתכן ולהתבטא ב"גבריות").

בדימוי דומה לדימוי הגן שלעיל משתמשת וולף עצמה בדברה על תודעת גיבורתה הראשית: "היא כעסה שהמפלצת האכזרית הזאת רוחשת בתוכה! שהיא שומעת זרדים מתפצחים וחשה פרסות ננעצות בעמקי היער העמוס עלווה – הנשמה" ("גברת דאלוויי", בהוצאת "פן" ו"ידיעות אחרונות", מאנגלית: שרון פרמינגר. וכן להלן). וספרות "זרם התודעה" במיטבה נובעת מהתחושה של גילוי עולם חדש, "אמריקה של הנפש", קרא לזה, כמדומני, ג'ורג' אורוול, כשדיבר על ג'יימס ג'ויס. ואילו וולף עצמה מתארת באורח כזה את מה שהיא מנסה לתפוס – באורח מקביל למדע (כי מדובר בתפיסה של דבר מה בעולם) אך שהמדע לא יכול לו – כשהגיבורה האפונימית מתוודעת לנציג המלוכה העובר ברחוב סואן בלונדון: "קרה משהו. משהו פעוט כל-כך בתוך רגעים ספורים, ששום כלי מתמטי, אפילו כזה שמסוגל לקלוט רעידת אדמה בסין, לא היה מסוגל להבחין ברטט; ובכל זאת היה מפחיד למדי במלאותו ומרגש מפני שפעל על כולם; כי בכל חנויות הכובעים וחנויות החייטים הביטו זרים זה בזה וחשבו על המתים; על הדגל; על האימפריה".

בהוצאת "לוקוס" הוציאו, בתרגום עברי משובח של דפי אגם-סגל, שבעה סיפורים קצרים שכתבה וולף על באי המסיבה של גברת דאלוויי (המסיבה נמצאת במרכז הרומן). אלה סיפורים שחלקם וולף פרסמה בנפרד בחייה וחלקם פורסמו רק אחרי מותה. מדובר בתכנון מוקדם לרומן המפורסם שהכיל מעין קובץ של סיפורים על דמויות שונות שהמשותף להן הוא אותה מסיבה. חלק מהדמויות נכנסו לרומן הסופי אך חלק לא, כמו שגם דמות מרכזית ברומן, הלום הקרב ספטימוס, לא מופיע בסיפורים הללו. החדירה לנפשם בזמן מסיבה חושפת בדרך כלל את חוסר הביטחון האנושי בסיטואציה החברתית הייחודית הזו. כמעט כל הגיבורים חשים מועקה תחת הנסיבות המסיבתיות. כמו שאומרת לעצמה לילי אורט, צעירה ספרותית: "לה, לעומת זאת, נכון היה לאוץ ולרוץ ולשקוע במחשבות […] בתחושת ההתעלות שבבדידות". או כמו שנאמר על גיבורה אחרת: "התחושה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה כי היא נחותה מאחרים". ואילו גיבורה שלישית: "איש לא העלה בדעתו כי חשה עלובה ומסורבלת כל אימת שהיה עליה לומר דבר-מה במסיבה". אהבת הדמויות והסקרנות כלפיהן קיימת בהחלט גם כאן. כמו שאומרת בהתפעלות בעצמה אישה מבוגרת שמרת דאלוויי מפגישה עם גבר מבוגר והיא חשה כלפיו רתיעה ואז התלהבות: "מכל הדברים שבעולם, אין דבר משונה יותר מיחסי אנוש, חשבה, בשל התהפוכות שבהם".

הרומן, בהיקף היריעה שלו ובלכידות בין דמויות מגוונות, נענה יותר מהסיפורים הקצרים לאחת המטרות של וולף, לתאר פיסה משמעותית ומייצגת של הציוויליזציה האנגלית המפוארת ("מפוארת" כחיווי לגודל, לא כחיווי ערכי). כפי שמהרהר אחד מגיבורי הרומן, השב מהודו: "אחרי הכל, לונדון, בדרכה, היא הישג נפלא". ציוויליזציה שעומדת ככל הנראה בפני שינוי, כך חשה וולף ומבטא את התחושה אותו גיבור במקום אחר: "חמש השנים האלה – מ-1918 עד 1923 – היו, לתחושתו, חשובות מאוד באופן כלשהו. האנשים נראו שונים. העיתונים נראו שונים. עכשיו, לדוגמה, באחד השבועונים המכובדים, מישהו כתב באופן גלוי למדי על בתי שימוש". כך התחושה של החדש, המודרניות, מתלכדת אצל וולף המודרניסטית באופן הרמוני בטכניקת הכתיבה החדשה, זו של "זרם התודעה". הרומן, בעצם לכידותו, גם, בניגוד לסיפורים הקצרים, נענה טוב יותר לשיכרון החיים של גיבורתו, קלריסה דאלוויי, שבאותו מקום בו היא מכריזה על אהבת החיים שלה מכריזה שכשרונה מתבטא בדיוק ביכולת הזו להפגיש בין אנשים שונים במסיבה: "נניח שיש מישהו בדרום קנזינגטון; ואחר בבייזווטר; ועור מישהו במייפר, לדוגמה. והיא מרגישה די ברציפות בקיומם; והיא מרגישה – איזה בזבוז; והיא מרגישה – כמה חבל; והיא מרגישה – אילו רק היה אפשר להפגיש ביניהם".

כך שלמרות יופיים של הסיפורים, נדמה לי שהם מומלצים למי שכבר קרא את הרומן. ולמי שלא, כדאי שיידע שהרומן עולה עליהם. הייתי מתייחס אליהם כמו "בוטלגים" מוזיקליים: יצירות מחוספסות של להיטים מוכרים של זמרים, או יצירות שנגנזו על ידיהם, ורואות אור אחרי שנים ומעוררות עניין בקרב אספנים ומעריצים.

לביקורת באתר "ויינט"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות זכייתו של פטריק מודיאנו בנובל ב-2014, ובעקבות קריאת ארבעה רומנים קצרים שלו (הוא כתב כשלושים), כתבתי בדפים אלה שניכר כי את מודיאנו מדריכות כמה אובססיות ספרותיות. בספרות שלו חוזר וצץ ניסיון התחקות אחרי אנשים צעירים שנעלמו אי אז בעיר הגדולה. האובססיה היא לנעורים, להיעלמות, לזיכרון, לשכחה ולפריז עצמה, שבה נעלמים.

הנובלה "הרקדנית", שראתה אור במקור הצרפתי ב-2023 (מודיאנו הינו יליד 1945), נענית לסממנים ולכפייתיות הספרותית המןזכרים. המספר, בן דמותו של מודיאנו, מנסה להיזכר, ממרחק הזמן, במערכת יחסים שטיבה לא ממש ברור לחלוטין (גם לו עצמו), שניהל לפני עשרות שנים עם בחורה ואם צעירה שמכונה "הרקדנית". הוא היה כותב בתחילת דרכו והיא שאפה להיות רקדנית. כך נפתחת הנובלה, בניסיון היזכרות על פי תצלום: "חומת שיער? לא. שיערה ערמוני ועיניה שחורות. רק אותה אפשר לזהןת בצילומים. פניהם של השאר, למעט אלה של פייר, הטשטשו עם השנים. על כל פנים, בזמנים הללו הצטלמו הרבה פחות מאשר היום".

פייר הנו בנה הקטן של הרקדנית, שהמספר משמש לפעמים כבייביסיטר שלו. לא ברור (או, לפחות, לי לא היה ברור) אם הוא מאהב של האם או רק חבר אפלטוני (הוא והרקדנית ומכרה נוספת הולכים לישון ביחד באחד הרגעים בנובלה, אבל לא ברור כמה זמן נשארו ערים לפני ומה עשו בעירנותם). מה שניכר שמחבר ביניהם הוא רקע מסובך וצנוע כלכלית ושאיפות אמנותיות, עמומות יותר במקרה שלו.

בביקורת שכתבתי אז על יצירות מודיאנו ציינתי לעצמי (ולקוראים) שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי. בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי ובגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות לא מעוררת התפעלות במיוחד. ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים, בדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. הנוסטלגיה והנוסטלגיה לנעורים נוכחת גם כאן: "מזה כמה ימים שבות אליי פיסות-פיסות של תמונות מימים רחוקים בחיי. עד כה, הן היו מכוסות במעטה עבה של קרח. בכל זאת הייתה לי לעיתים תחושה עמומה שזה לא יימשך לנצח. לא מן הנמנע שיום אחד יימס הקרח והתמונות יעלו ויצופו כמו שזה שטובע בסֵן יצוף בסופו של דבר כעבור זמן. ומדוע זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ואינה מניחה לי להעלות זיכרונות? עיר זרה". ואני תוהה אם הנוסטלגיה הזו היא חומר מספיק לנובלה, ואיני מדבר עוד על נובלה גדולה. כי מלבדה אין כאן עוד הרבה: קצת תיאור של שיעורי הריקוד עם מורה ממוצא רוסי בשם קניאזף (אולי דמות אמיתית ואפילו ידועה; אינני בקיא מספיק). קצת על הטרדות שהוטרדה הרקדנית בידי צמד אחים בחזרתה לביתה בפרוורים, לפני שעקרה לעיר עצמה. חוזר ושב כאן תו פסיכולוגי מעניין: הריקוד (והאמנות בכלל) מעניק מסגרת מארגנת לחיים ומאפשר הישרדות, לטעמה של הרקדנית ואף לטעמו של המספר, המגשש כאמור דרכו בעולם הכתיבה. תו מעניין נוסף של הריקוד, ובו זמנית קלישאי מעט, מצוין כאן: הריקוד בשיאו מאפשר שחרור מכוח הכבידה, כמו בחלומות שבהם הגוף מרחף בחלל. למעשה אנחנו לא קוראים ממש סיפור, אלא שרידי סיפור, ניסיון שיחזור של חיים, היזכרות בחיים, שגם בזמן אמת נפלו בהם "חורים" גדולים: "היא [הרקדנית, ואז, בעבר הסיפורי] ציינה את פרטי הסיפור במקוטע ובאי-סדר, כאילו היו לה חורים בזיכרון. למשל, היא לא הזכירה במילה את הוריה, וגם עניינים אחרים. ניחשתי שזה יהיה חסר טעם לשאול אותה. היא לא תענה. העבר שלה נראה לה כל כך רחוק וכל שנותר ממנו היו רסיסים שצפו בחלל ללא כיוון". גם מהילד, פייר, מנסה המספר להציל דברים, אך לשווא: "שוחחנו כמה פעמים, פייר ואני, בימי חמישי כשחזרנו מהקולנוע. ניסיתי להבין איך היו חייו לפני שהגיע לגאר-ד'אוסטרליץ. אך זיכרונותיו של הילד היו מקוטעים כמו זיכרונותיי שלי מנעוריי". שימו לב לחורי-הזיכרון בחזקה שנייה! לא רק המספר סובל מחררת, גם מושאי הסיפור סובלים ממנה: "כשהייתי מהרהר ברסיסי הזיכרון: הרקדנית, סטודיו וואקר, פולה הוברסן והדירה שלה, אובין ומעיל השֶברון שלו. כל אלה דמו לרגע לזיכרונות שפייר הצליח להעלות, מרגע מסוים., ממקום מסוים, מכמה מילים ששמע. ואותם לא יצליח להרכיב מחדש כמו שעלה בידו להרכיב את הפאזלים שלו".

בקריאה נדיבה ניתן לקרוא בנובלה כנובלה אווירתית יותר מאשר עלילתית. תיאור של הלך נפש מהורהר. המלנכוליה המתוקה של הזיכרון, השכחה, האובדן, המציאה, הנעורים, הזיקנה. הסנטימנטליות המוּבנית במשפטים כגון אלה, לקראת סוף הנובלה: "מה עלה בגורלם של הרקדנית ושל פייר, ושל כל אלה שדרכי הצטלבה בדרכם בתקופה ההיא. זו שאלה שאני ממשיך לשאול את עצמי כמעט חמישים שנה ושנותרה עד כה ללא מענה. ופתאום, ב-8 בינואר 2023, התחוור לי שאין לכך כל חשיבות. לא הרקדנית ולא פייר שייכים לעבר, אלא הם שייכים להווה נצחי".   

בקריאה נדיבה פחות, הרי שזה קיטש מעודן. אבל, אולי, בעיקר, כמותית, לסיפור – זה פשוט לא מספיק.