כמה הערות על אקטואליה

  1. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המעניין דרך כלל (גילוי נאות: אני כותב בחלק אחר בעיתון), הוקדש השבת למלֹאת שנה ל"שומר החומות".

בין המאמרים והכתבות המעניינים היה גם המדור "בדרכים" של עודד שלום, שהוקדש למצב בנגב. שלום, בין היתר, ראיין את מפקד מרחב נגב במשטרה, תנ"צ נחשון נגלר.

בחלקיה הראשונים של הכתבה תהיתי על – והייתי מודאג מ – התבטאויות של נגלר שנדמו כהתבטאויות של משקיף על המצב הביטחוני הגרוע בנגב ולא של מי שאמון על שיפורו. גם חזרתו של המשפט הבא נראתה לי חשודה ומדאיגה: "וזה לא רק סיפור של המשטרה אלא של כל משרדי הממשלה".

הדאגה שלי התבררה כמוצדקת לקראת סוף הכתבה. אם כי מקור הבעיה – והדאגה – אולי אינו המשטרה פר סה.

כותב שלום: "1,400 שוטרים היו במרחב נגב ערב ההתפרעויות בשנה שעברה, זה מה שיש פה גם עכשיו. מספר מגוחך אל מול תא השטח העצום והבעיות הכבדות שקיימות כאן. המרחב קיבל תוספת של 200 תקנים, אבל הם טרם אוישו".

תכופות אני תוהה כאזרח הדיוט על מה שמכונה "היעדר משילות". מה בעצם הבעיה בדיוק? השוטרים לא מנוסים? השיטות שלהם מיושנות? העונשים שהמדינה מטילה קלים מדי?

מתברר שאחת הסיבות פשוטה יותר: אין שוטרים.

והעובדה ששנה אחרי המצב נותר בעינו מטרידה מאד. מאד.

ובעצם מעבירה את שאלת היעדר המשילות למעלה בסולם הריבונות.

מה הבעיה בדיוק? ניהול כושל? ביורוקרטיה עודפת? תיאום לקוי בין אגפים שונים? בין האוצר למשרד לביטחון פנים? בין הממשלה לאוצר?

ואולי בין ההכרזות בתקשורת להחלטות בפועל?

2. באותו עניין: סדרת הכתבות של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה ב – N12 על שנה ל"שומר החומות" הייתה מעניינת למדי. שם עלתה זווית אחרת של "היעדר המשילות" בנגב. העובדה שכפרים מוכרים בנגב מוזנחים כמעט כמו הכפרים הלא מוכרים.

למרות שיש – וניתנו בכתבה – תירוצים (התושבים משחיתים לעיתים חלק מהתשתיות שמספקת המדינה), נדמה היה מהכתבה שיש כאן אזלת יד של המדינה במה שהוא אינטרס שלה ככלות הכל: מתן הוכחה שכדאי לשתף פעולה עם המדינה ולגור ביישובים מוכרים על ידה.  

3. אני מעריך מאד את בנט. את האומץ שלו. את הממשלה שהקים (בעזרת יאיר לפיד, שמתגלה כמנהיג מרשים בעצמו). זו ממשלה חשובה ביותר. לא רק בגלל הרחקת ביבי. גם בגלל זה, כמובן, בהחלט, דהיינו בגלל הרחקת מנהיג מוכשר ומסוכן וחסר עכבות, שלקח מדינה שלמה כבת ערובה במשך ארבע מערכות בחירות ושנתיים ימים ומעוניין להמשיך במעשהו זה עד שמישהו יתעייף ויתפרק ראשון: המדינה או הוא.

אבל הממשלה הזו חשובה בגלל לפחות ארבעה עניינים נוספים:

א. זו ממשלה ישראלית יותר מאשר יהודית. כלומר ממשלה שמנסה לאחות את הזהות היהודית-ישראלית (לעבאס אגיע בהמשך). בעוד הגוש הביביסטי הוא גוש שתרם לדעיכת הישראליות לטובת היהדות. כמובן, קודם כל, בגלל שהוא היה גוש ביבי והחרדים. אבל, למעשה, הפיצול בציונות הדתית גם הוא פיצול בין ה"יהודים" ל"ישראלים"! לא רק משום שהחרד"לים נוטים ל"יהדות", אלא משום – ואני יודע שחלק מתומכי "ימינה" ובנט לא יאהבו את זה –  שהפרקטיקה של התנחלות ללא חשבון ומחשבה תחילה בלב אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון היא פרקטיקה גלותית! (זו תובנה פוליטית-היסטוריוסופית גאונית, שזכות היוצרים עליה שייכת, כמדומני, לא.ב. יהושע, במאמרו על האנטישמיות ב-2002). היא פרקטיקה גלותית כי היא מבטלת את הצו העליון הציוני: להשיג רוב יהודי בשטח ריבונותך בארץ ישראל.

נכון ש"ימינה" ובנט גם כן תומכים בהתיישבות כזו. אבל, מסתבר, שיש להם ערכים לא פחות חשובים! כמו ברית עם חלקים נוספים של הישראליות, כמו ממלכתיות ועוד – קרי, "ישראליות".

ב. באותו עניין: זו ממשלה שמרחיקה לזמן מה את החרדים ממוקדי הכוח ומאפשרת להם, אולי, לערוך חשבון נפש (שהשעה בשלה לו אחרי הקורונה ואסון מירון שהיה מעין "מַכֶּה בפּטיש" להפקרות החרדית בשעת הקורונה). הרחקה ממוקדי הכוח לזמן מה תאפשר, אולי, לחרדים לחדול לרגע להיות חברה שתובעת מאחרים ולחשוב על מיקומה החריג כחברה שמותר לתבוע ממנה.

חשבון נפש חרדי הוא צו שעה אסטרטגי לחברה הישראלית בגלל שהם מהווים פלח אוכלוסייה גדול, הגדֵל והולך בצורה דרמטית. וחשבון נפש, שצריך להיעשות בסוגיית היציאה לעבודה, החינוך לימודי הליבה וההירתמות השוויונית שלהם למען החברה (לאו דווקא צבא! יש שירות לאומי בגמילות חסדים) – הוא קריטי.

ג. בגלל הברית עם מנסור עבאס, מנהיג ערבי אמיץ, שביקר בבית כנסת בלוד בזמן "שומר החומות" וגינה את האלימות. שמבכר את שיפור חייהם של בני עמו על פני הצהרות לאומניות ריקות.

ד. בגלל שהממשלה הנוכחית מאפשרת לציונות הדתית לתרגל תפקיד חברתי גדול כמגשרת על פני חלקי העם.

4. אני מעריך מאד את בנט, אבל המצב תלוי על בלימה. אני מקווה שהממשלה תשרוד. בכל אופן, רציתי להעיר על תופעה שאני מזהה לא רק ביחס לבנט: ברגע שנדמה שאדם נמצא בסיטואציה בעייתית, כשהוא כבר לא "ווינר" ברור, מייד נשכחים דברי השבח ומשקיפים ופובליציסטים מתחילים לחבוט בו. זהו מין סדיזם לא לגמרי מודע שפורח אצל אנשים מסוימים בהריחם חולשה. אז אני מודיע שאני מעריך את בנט גם אם ייכשל. אך כולי תקווה שלא כך יהיה.

5. אני מקווה מאד שהמשטרה ו/או השב"כ מאבטחים את עבאס בה במידה שהם מאבטחים את בנט. אם לא יותר. המנהיג האמיץ הזה, שרוצה באמת ובתמים לעזור לבני עמו ועושה זאת בדרך הנכונה, נמצא בסכנה אמיתית, כך נראה (כך גם נרמז באחת הכתבות בסדרה של שרקי ומג'אדלה).

6. תחושת שייכות ותחושת ניכור ביחס לארץ. יצא לי לחשוב על הסוגייה בשני הקשרים. האחד, בעקבות קריאת הטור המעניין והמתריס של עפרי אילני ב"הארץ" מלפני כמה שבועות, על כך שהציונות תרמה להרס הסביבה הארצישראלית. הדוגמאות שהוא מביא במאמרו עגומות, אך המסגור מטעה מעט. לא הציונות הרסה את הארץ – אלא, בפשטות, בני האדם הרסו את הארץ. וליתר דיוק: שינו אותה לצורכיהם.

אותם כמה מאות אלפי יהודים (שהציונות הרשעה חד וחלק הצילה את חיים ב39-45) וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. ואותם אלה שהארץ הזו הייתה להם ארץ מקלט. או סתם מקום לחיות בו. והאוכלוסייה הערבית, שאינה ציונית כמדומני, שגדלה ורבתה גם היא וגם היא "הורסת את הסביבה".

אבל מה שלטעמי ראוי לתשומת לב היא העובדה שאנחנו, הציונים, לא נותנים מספיק את דעתנו לכך שעל מנת שתוכל לפרוח אהבת אֶרץ צריך שתישאר ארץ.

ישראל היא מדינה צפופה מאד, אחת הצפופות בעולם, ולא מספיק שתה את לבה לשימור נופיה הטבעיים.

זה צורך לאומי. זה גם צורך נפשי, לשמר מרחבים פתוחים.

סביבה רוויה ביחסי אנוש, שאין מהם מפלט – היא מקום לא בריא לנפש, כמו שארץ מכוסה שלמת בטון אינה מעוררת את אותה אהבה כמו ארץ שחלקים נרחבים בה עודם מעורטלים.   

סיבה נוספת לניכור שחשים רבים כלפי הארץ קשורה בסוגייתה דיור. היותך או אי היותך בעל דירה הפך להיות מה שחוצה את המעמד הבינוני לשניים, כמו חלה לאורכה, כדברי דוד אבידן.

ולא רק שהמצב הלא שוויוני הזה מחריף והולך (כי ערך הדירות עולה ועולה), גם אין הגנה מספקת על מעמד שוכרי הדירות בישראל. מִדברים שאני שומע סביבי: זה הפך להיות פקטור מרכזי בתחושת השייכות לארץ. חלק מאלה שאין להם דירה, גם אם הוא לא מחפש אקטיבית איך לצאת מכאן (ורבים מחפשים), חש לא שייך, מוזנח, דחוי.

הדבר עצוב מאד. כמובן שכל זה נובע גם מכך שבישראל אין תרבות מפותחת של שכירות ויש אובססיה לבעלות על קרקע, שיש הטוענים שבמקומות אחרים בעולם הראשונה קיימת והאחרונה נעדרת. אבל בהינתן שזה המצב, העובדה שחלק מהמעמד הבינוני חש שסיכוייו להשיג דירה קלושים, היא גם רכיב שתורם לתחושות תלישות ואגב כך להחלשת חוסנה של החברה הישראלית בכללותה.

על "ההבטחה", של דיימון גלגוּט, בהוצאת "חרגול" (מאנגלית: מיכל אלפון, 261 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי "המאן בּוּקר", הפרס הספרותי היוקרתי לְרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת "המאורות", "המשת"פ" ו"שאגי בֵּיין", היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע לדעתי מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך הרומן החדש של גלגוט (נ. 1963), הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (2021), היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום אפריקאי והוא עוסק בדרום אפריקה, כר פורה לוואריאציות נאוֹתוֹת של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ("הרופא הטוב" ו"בחדר זר"), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים ל"בּוּקר" (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.      

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספּר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כשלושים שנה, משנות השמונים של המאה ה-20 עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו; הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אָמוֹר, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הוסת הראשונה בזמן לוויית אמהּ). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אָמוֹר. אָמוֹר, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של משרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוֹחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש"ההבטחה" מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטופה בהבלים ניו אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצרת קונטרסטיות מעניינת, כך נולד חידלון פעיל.  

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוֹגוֹלי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבּקי [נשיא דר"אפ] יודע לבדוק הפתעה — לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב"אינדיפנדנט", המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קירבה גדולה למקבּריות הג"ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולֶה (שתיאר בקטע מפורסם ב"יוליסס" את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום־יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתוֹת היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" – כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי – הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן.     

   

"הנתניהוז" של ג'ושוע כהן זכה אתמול בפוליצר

לפני כחצי שנה כתבתי עליו ביקורת. הנה לינק אל מיקומה בבלוג זה.

כמה הערות על אקטואליה

  1. במלחמה הממושכת שלנו עם אויבינו המרים על הארץ עלינו להתמיד בשמירת יתרון הפיכחון והאינטליגנציה שלנו על אויבינו, להקפיד על כך שהיתרון יישמר. למשל, אותו יתרון פיכחון שהביא אותנו לקבל את תוכנית החלוקה ב-1947 ואת אויבינו – הלא מפוכחים והלא אינטליגנטים בהכרעתם זו – לסרב לה.

בהקשר הזה, הקולות הקוראים לחיסול סינוואר נראים לי קולות לא מפוכחים ולא אינטליגנטים. הם קולות שנובעים מתסכול ומזעם, לא מתבונה. קולות של אבדן עשתונות ולא של שליטה עצמית. אני לא נגד סיכולים ממוקדים, וסינוואר המסית לרצח הוא בהחלט "בן מוות", אבל המחשבה שהסיכולים הם הפיתרון במקרה הזה נראית לי מחשבה לא נכונה ולא נבונה המונחית על ידי רגשות נקם ולא על ידי תבונה. אני גם לא נגד נקם, אגב. יש מקום לנקמה ברוצחים שפלים. אבל כשהנקמה סותרת את האינטרס העצמי אני בהחלט נגדה.

בכל אופן, במקרה הזה זו נראית לי תגובה לא אינטליגנטית ולא הולמת את המציאות הנוכחית ולא הולמת את מי שרוצים לנצח במאבק הממושך על הארץ הזו.  

למשל, הרבה יותר רלוונטי בתגובה לפיגוע כזה (שמבצעיו הגיעו מיהודה ושומרון), הוא לסגור סוף סוף את קו התפר בגדר אפקטיבית. אלא שלזה לא מוכנים מבחינה פוליטית חלקים  ממנהיגינו.

2. גל הטרור הרצחני שאנחנו עוברים תורם לטשטוש כמה אמיתות בסיסיות של המצב שלנו, שמטושטשות גם בימים כתיקונם.

המצב המורכב הוא לעניות דעתי זה: צודק בהחלט הימין בכך שחלק מאויבינו ינסה לרצוח אותנו גם אם נאפשר לו מדינה פלסטינית ברת קיימא בין הירדן לים. שנאתם של רבים מאויבינו אינה קשורה להיעדר ישות לאומית ריבונית פלסטינית וכינונה גם אינה מטרתם של רבים מאויבינו.

מאידך גיסא שוגה עמוקות הימין כשהוא לא מבין שהצורך בהקמת שתי ישויות פוליטיות נפרדות בין הירדן לים הוא לא אינטרס פלסטיני, כי אם אינטרס ישראלי עליון. לאחרונה קראתי אצל הפרשן עמוס הראל ב"הארץ" שבמערכת הביטחון מודאגים מכך שלראשונה מזה עשרות שנים בין הירדן לים יש יתרון מספרי קל לאוכלוסייה הערבית על פני האוכלוסייה היהודית.

בין הירדן לים (כולל עזה) יש מעט יותר מ-14 מיליון איש. מעט יותר מ-7 מיליון מהם הם ערבים (כולל אזרחי ישראל). במציאות כזו, השליטה של ישראל על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח הופכת לפחות ופחות סבירה בעיני העולם (וראוי שגם בעינינו שלנו). אינטרס ציוני עליון, לפיכך, הוא היפרדות. נכון, רבים מקרב הפלסטינים כלל לא מעוניינים במדינה וניסיון ההתנתקות בעזה מלמד אותנו מה רבה הסכנה בהתנתקות חד צדדית כזו. עם זאת, עלינו לעשות הכל על מנת שהאוכלוסיות לא יתערבבו לאין התר ועל מנת שכשיכשר הדור נוכל לבצע את הניתוח הכאוב אך ההכרחי הזה של ההיפרדות. האסטרטגיה של הימין, האסטרטגיה של עיבוי ההתנחלויות שאינן בתוך הגושים, היא בפשטות אובדנות אנטי-ציונית.  

3. אינני מורה, אבל אני מכיר כמה מורים לספרות והנחיתי עבודה בספרות של תלמיד תיכון ואני מלמד בוגרי תיכון כתיבה. ומהשיחות שניהלתי עם חברי המורים, מניסיוני בהנחיית עבודה ובהוראה וממעט השכל הישר שיש לי, ברור לי כשמש שהרפורמה בלימודי הספרות והרוח בכלל, שמבטלת את בחינות הבגרות במקצועות אלה ומציעה תחתם כתיבת עבודה יצירתית, היא שגויה.

ידע הוא הבסיס ליצירתיות. יש סדר בדברים. ומי שלא ילמד ואף ישנן ינהל את "יצירתיותו" באוויר.

תלמידי תיכון חייבים לצאת אל העולם עם ידע בסיסי בכמה תחומים. בעיקר תלמידים ישראליים, שכישורי האוריינות והידע הכללי שלהם הם חרפתיים (אני מלמד כתיבה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה ונוכח בכך תדיר).

עבודה לא תחליף זאת. היא תיתן לתלמידים תחושת חשיבות עצמית כוזבת.

קודם כל תדע משהו, אחר כך תפגין את יצירתיותך.

אחרת מדובר פשוט בעוד עידוד לנרקיסיזם ריק של בני הנוער. ולא חסרים עידודים לכך.     

על "המקדש השלישי", של א.ב.יהושע, בהוצאת "הספריה החדשה" (64 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנובלה הקצרה – מחזה לקריאה, למעשה – של א.ב. יהושע עוסקת, בסיוע עלילתהּ, בנושאים "כבדים": אופייה הכפול, הדתי והלאומי, של הזהות היהודית ולפיכך הקושי בהצטרפות לעם היהודי, קרי בגיור; המשיחיות היהודית המייחלת להקמת בית מקדש שלישי; טיבו של הקיום היהודי הגלותי. עיקר הסיפור כאן הוא מפגש ברבנות תל אביב בין הרב ניסים שושני ואישה יהודייה דתייה מצרפת בשם אסתר אזולאי. אסתר רוצה להפקיד בידי הרב שושני סיפור שיעזור לבלום את מינויו של רב בשם הרב מודיאנו לאב בית דין של הקהילה היהודית בפריז. אסתר מספרת סיפור נפתל: היא נולדה לאב יהודי ולאם צרפתייה שהתגיירה. אחרי מות אביה, בעודה ילדה, הרב מודיאנו נטל אותה תחת חסותה ואף טיפח ככל הנראה רגשות כלפיה. כשהגיעה אסתר לפּרקהּ והתאהבה ביהודי צרפתי יוצא איראן, ניסה הרב מודיאנו למנוע את נישואיה לבחיר לבה בנימוק הלכתי. ניסה והצליח.

אולם אני חושב שערכו של כל החלק "הכבד" כאן הוא רק בתזכורת שיש בו לעיסוק של יהושע בעבר בנושאים האלה, כשאין מה להשוות את עומקו וחשיבותו של עיסוק העבר הזה לאלה, הזניחים בהשוואה, שב"המקדש השלישי". בנוסף, ואם אינני טועה, יש גם פגם מרכזי באמינות העלילה כאן. העלילה מושתתת על האיסור ההלכתי של כהן לשאת גיורת. כשאסתר עברה גיור (על ידי הרב מודיאנו) היא נאסרה, בהתאם, על בחיר לבה הכהן. אבל הרי התברר לה עד מהרה שהגיור הזה לא היה נחוץ, היא הייתה כבר יהודייה, ובמקרה כזה, למיטב הבנתי ההלכתית, הגיור השני פשוט בטל ומבוטל ואין מניעה שתינשא לבחיר לבה. אבל לפי הנובלה דווקא יש מניעה כזו! אם אני אכן צודק, ויש לזכור שזה אירוע מכונן בנובלה, זו בעיה בהחלט לא זניחה בנובלה ריאליסטית שגיבורה הראשי הוא איש הלכה מובהק. בנוסף, יש בנובלה קפיצה לא לגמרי אמינה ולא לגמרי מפותחת מהסיטואציה שאליה נקלעה אסתר לעבר חזון שלה לבניין מקדש שלישי, חזון שמבקש להיות לא לעומתי לנצרות ולאיסלאם. הרעיון, המקורי כשלעצמו, לבנות בית מקדש שלישי בקרבת הר הבית אך לא במקומו, לא נובע בטבעיות ובהדרגתיות מספקות מדמותה של אסתר, אלא כמו מוצנח מלמעלה בידי הסופר.

אבל למרות כל האמור, "המקדש השלישי" ראוי לקריאה וזאת משום שמרכז הכובד האמיתי שלו לא מצוי בנושאים הרשמיים ו"הכבדים" שלו. מרכז הכובד שלו נעוץ, לטעמי, בהומור המשובח שבו, שלמרבה הפלא לא רחוק מאד ממערכוני הגשש החיוור במיטבם. כלומר, על מנת ליהנות מ"המקדש השלישי", יותר משיש להתייחס אליו כנובלה כדאי להתייחס אליו לאו דווקא כמחזה אלא כמערכון. הנה, למשל, הדיאלוג בין הרב שושני למזכירו החוזר בתשובה, שמתגלה להפתעת הרב כמי שמחלטר במוהלוּת: "הרב: ממתי נעשית מוהל? המזכיר: כבר שלושה חודשים. הרב: מי נתן לך רשות? המזכיר: זאת לא בדיוק רשות. הרב: אני לא מבין. המזכיר: אין הרבה מה להבין. רוכשים ניסיון ומקבלים הכרה. הרב: ישמור אלוקים. ואתה לא מפחד? המזכיר: ממה? הרב: שתחתוך גם מה שלא צריך לחתוך. המזכיר: למה שאחתוך גם מה שלא צריך לחתוך? הרב: קורה. המזכיר: למה שיקרה? וחוץ מזה, אפשר תמיד לתקן. הרב: לתקן? המזכיר: קוראים לזה אפּיספּאזמה, ברית מילה ברֶוֶרס. […] הרב: אבל למה לך את זה? המזכיר: השלמת הכנסה. התאומות שלי נרשמו להרבה חוגים". בהמשך תוהה הרב שושני, בהדהוד של הסלוגן "יהודי לא מגרש יהודי": "איך זה שנותנים ליהודי רשות, בלי הכשרה מיוחדת, לחתוך עורלה ליהודי אחר?". ועוד בהמשך, ועדיין בעניין הזה, שיהושע מָץ ממנו את הקומיות הספוּנה בו: "הרב: וכמה כושים הספקת למול עד עכשיו? המזכיר: לא, כבוד הרב, היום אסור לומר כושים, זה מעליב אותם. הרב: אבל למה? הרי בספר עמוס כתוב הלוא כבני כושיים אתם לי בני-ישראל. המזכיר: אבל בני-ישראל הם כושיים שהקדוש-ברוך-הוא התחייב לטפל בהם, לא כושיים שנעזבים לנפשם בדרום תל-אביב, לאלו קוראים אפריקנים. הרב: אז שיהיו אפריקנים, העיקר שהבריתות יעברו בשלום. המזכיר: כדת וכדין. היה לי היום תינוק כושי, סליחה, שחור, שהיה מתוק כל-כך שרציתי לאכול אותו אחרי שמלתי אותו". או, דוגמה נוספת וקצרה הפעם, תשובתה המהדהדת של אסתר לשאלת הרב אם אמהּ בחיים: "מאוד". ודוגמה אחרונה: הדרך בה בוחר אב בית הדין הרבני בתל אביב, מָרָן הרב חלפון, לתאר באוזני הרב שושני חתונה מפוקפקת מעט מבחינה הלכתית שהוא בכל זאת נותן לה את ברכתו: "זאת תהיה חתונה לא פשוטה, אבל נעמוד בה בכבוד". 

ובמחשבה שנייה, ההומור הזה הוא-הוא לבו הרעיוני האמיתי של הטקסט, גם אם יהושע כיוון אחרת. ההומור הוא יסוד ארצי והוא עולה בקנה אחד עם דמותו מעוררת האהדה והארצית של הרב שושני. הרב שושני הופך כך להיות מגלם שובה לב ובעיקר מפתיע למדי של הנורמליות הישראלית שיהושע כתב עליה בעבר: מי שמתרה במזכירו לדווח על הכנסותיו מהבריתות למס הכנסה ורושם במדויק מפי אשתו את הקניות שהיא מעוניינת בהן במכולת של החב"דניק.    

הערה על הזיקוקים

הזיקוקים חסרו לי אתמול.

מותר לומר את זה בלי להיחשב לפשיסט?

יש בהם משהו מרהיב, יוצא דופן, צבעוני, משמח ובקיצור – ח-ג-י-ג-י (כמו ב"חגיגות יום העצמאות").

ייתכן שלמרות כל זאת בכל זאת טוב לבטלם – בגלל הפגיעה בהלומי קרב.

קראתי מאמר אחד של מי שסובל מהזיקוקים בגלל עברו כחייל קרבי. אבל אפילו כותב המאמר, העיתונאי חיים הר-זהב, הבליע במאמרו, המתנגד לזיקוקים, אפשרות לפשרה: קביעת שעות ברורות המוקצות לזיקוקים על מנת לאפשר לסובלים מהם להתכונן אליהן.

הנה הפיסקה הרלוונטית ממאמרו ב"הארץ":

"בחברה כזאת הוויתור על הזיקוקים, או למצער קביעת זמן אחד אחוד בכל הארץ שבו ניתן לירות זיקוקים ואין בלתו (כך שאנשים יוכלו להתארגן ולהתכונן רגשית לקראת זה, כמו בצפירות הזיכרון), אמור להיות עניין מובן מאליו."

אני חושב שהזינוק של כמה מדוברי הימין המובהקים נגד ביטול הזיקוקים נובע מאינטואיציה עמוקה. אכן, יש בביטול הזה דבר מה "שמאלני" ו"פרוגרסיבי".

לאו דווקא בהיותו אנטי-לאומי או בהיותו נובע מתשומת לב לחלשים בחברה (מופרזת, לדעת הימניים, שימניותם זו, לפעמים, מעבירה אותם על מוסריותם האנושית הפשוטה).

אלא התמיכה בביטול הזיקוקים היא "שמאלנית" ו"פרוגרסיבית" בהיותה אנטי-הדוניסטית, אנטי-שמחת-חיים.

אכן, אני חושב שיש גל מוסרני, קלוויניסטי ושונא חדווה וחיים באופן עמוק באגפים מסוימים של מה שמכונה היום "שמאל" ו"פרוגרסיביות".

מה שלא אומר שהם לא צודקים (לא בהשקפת העולם הכללית), בסוגיית הזיקוקים כבסוגיות אחרות. גם פוליטיקת האקלים של הפרוגרסיביות מוּנעת בחלקה ממניעים כאלה, אנטי-הדוניסטיים ואנטי-שמחת-חיים. דבר מה שגרם לרבים להתעלם מאזהרותיהם ולראות בהם איזה "קטע שמאלני" (כמו שהתבטא פעם ינון מגל). אבל מה לעשות וכנראה המעצבנים האלה צדקו. גם גל הצמחונות נולד (בחלקו!) מגל כזה אנטי-הדוניסטי וכזה שלא יודע ליהנות מהחיים. מה שלא מבטל את הטיעון המוסרי של הצמחונים.

בקיצור, לגופו של עניין ולשנה הבאה: אני בעד הפשרה שהעלה הר-זהב בעניין הזיקוקים.

חג שמח!

על היחסים בין כתיבה ופייסבוק – לינק למאמר שלי ב"השילוח"

העידן שלנו לא מעודד רחישת כבוד לעצמנו, בני המין האנושי. סיבה מרכזית וגלויה לכך היא משבר האקלים; משבר שגרמנו לו אנחנו, משבר המאיים על הפלנטה כולה (ועלינו עצמנו בתוכה, כמובן), ואשר לעיתים, אף שהוא כבר מידפק על שערינו, נראה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות ולוויתורים הדרושים כדי להיאבק בו. סיבה אחרת, מעט פחות גלויה, נוגעת לתחושה שאנחנו קרבים לפיצוח מדעי של מהות התודעה האנושית, המעוז המסתורי האחרון (תחושה שאינה תואמת בהכרח את מצב הידע המדעי בפועל).

אבל סיבה סמויה, אני חושב, לתחושת הזלזול העצמי המאפיינת את התקופה שלנו – וכואבת לכל אוהד של המין האנושי ולכל מי שתולה בו תקוות – קשורה בעליית הרשתות החברתיות. הללו חשפו את המין שלנו בחולשתו המזעזעת. הן חשפו אותנו, בני האדם, כבריות פטפטניות; כיצורים שאינם מסוגלים להכיל את עצמם; כישויות בכייניות וראוותניות שרצות לחשוף הצלחות ונגעים בהיעדר עכבות; כקשקשנים מכורים לתשומת לב; וכבעלי חיים תלותיים המרעישים בריקנותם המהדהדת כדי שמישהו ישים לב אליהם סוף סוף.

שהות של כמה דקות בפייסבוק יכולה להמאיס עליך את המין האנושי. איזה רעש מיותר. איזו דַבֶּרֶת נואשת. וכמה קיטש.

עד מהרה המין האנושי הופך מאוס בעיניך – ואתה בכללו. כי גם אתה הרי כאן. וגם אתה הרי מעלה פוסטים כפעם בפעם. ודאי, כולם ענייניים וראויים, ובכל זאת בינך לבינך אתה יודע: אין כמעט פוסט שאינו מיותר. אין פוסט שהשתיקה אינה יפה הימנו.

*

בשורות הבאות אני רוצה להעיר כמה הערות על כתיבה ופייסבוק. מכל הרשתות אני מתמקד בפייסבוק משתי סיבות. האחת, זו הרשת החברתית שאני (לצערי) הכי מכיר. השנייה והמהותית יותר: זו רשת חברתית המאפשרת כתיבה בלי הגבלת אורך; היא מאירה פניה לכותבים, בניגוד לרשתות חברתיות אחרות. כיוון שאני רוצה לדון במסה זו ביחסים בין הרשתות החברתיות לכתיבת טקסטים, טבעי שאתמקד בה.

כתבתי ב"השילוח" על היחסים בין פייסבוק, כתיבה וכותבים.

על "פרידה מהצד המערבי העליון", של יובל יבנה, בהוצאת "כהל" (245 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"

תשעה סיפורים ונובלה מכיל הקובץ של היוצר הפורה יליד 1964, שבעבר התרשמתי מאד מרומן שלו בשם "שיר של יום". שלושת הראשונים הבטיחו פרוזה ישראלית משובחת. הסיפור הפותח, שהעניק לקובץ את שמו, מספר על שני צעירים יהודים ניו יורקרים בני זמננו, חיים וצבי, השולטים בעברית עד כדי כך שֶשעשוּעם הוא לעַבְרֵת את מנהטן ואמריקה כולה. "הצד המערבי העליון" הוא בלשונם האַפֶַּר ווסט סייד. כושר ההמצאה הלשוני, המְעברֵת מקומות, אנשים ומותגים אמריקאיים, מהנה; המספר טורח  על יצירת סבירות בהיתכנות של שני גיבורים עבריים כאלה; הסיפור מעניק צדק פואטי לעברית, שבמציאות נשטפת בידי יריבתה שפת אלביון; בכלל, התחושה היא שמצאי העברית העומד לרשות יבנה הוא נרחב, כך שכל מילה נבחרה על פני חלופות רבות ויש בה, לפיכך, מטעמו של הדיוק; ולסיום, חוש הקצב של יבנה מניע את הסיפור ללא הפוגה לקראת שיא ברור. גם בסיפור השני, "בכנס הלהטוטנים", מצטיין יבנה בחוש קצב וגם הוא מקורי מאד: אב ישראלי יגֵע, הנגרר אחר בניו למתחם להטוטנים, נקלע לשיחה עם זר מסתורי שמדבר על שורשיה הקדומים של הלהטוטנות, לפי שהתמסחרה והפכה למפגן תחרותי. הסיפור השלישי, "הליצן והשוטר", גם הוא קצבי, אינטליגנטי, מקורי, עם רפרוף הומור מהנה. "בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן", נפתח הסיפור הקומי-טראגי המשרטט את המתח בין שומר הסדר לפורע הסדר החיים בשכנות בבית ירושלמי. חבל רק שהשיא כאן הוא שֹיאִי מדי, מוקצן.

מכאן חוויית הקריאה עמדה בסימן ירידה. מדובר בירידה-קלה, ברפיון-מה במתח הסיפורי. אבל, לטעמי, אסור בעידן שלנו, מרובה הכותרים, לסיפורת לרדת מרמת ה"טוב מאד". מהם שורשי הירידה? לעיתים התכנסותו של הסיפור לא מספקת, האמירה לא מחודדת. לעיתים אופיו האקלקטי של חלק מהקובץ בעוכריו. לעיתים הירידה הקלה ברמת הסיפורים נובעת מאותה חריגה מהסביר. את יבנה מעסיקה בחלק מהסיפורים מציאות סודית, קסומה, שאולי נמצאת מעבר למציאות הגלויה: אוטונומיה היבּראיסטית באמריקה, מסורת קדומים של להטוטנים שעודה חיה בחשאי בזמננו וכדומה. כאשר הוא לא מקפיד על סבירות, ולו קלושה, נגזלת מהסיפורים היכולת להעניק מסתורין לחיים היומיומיים.

אבל ישנה עוד סיבה, לעניות דעתי, לירידת הרמה הסיפורית והיא קשורה לתפיסה הפילוסופית שעולה מכמה סיפורים כאן. לתפיסה הזו ניתן לקרוא "ויטליזם" או פילוסופיית-חיים. הכוונה היא להתפעמות מה"יֵש", אמירת "הן" לחיים, לעיתים תוך הסתמכות על שיכרון ארוטי. זו תפיסה פילוסופית שמקושרת להוגה כמו ניטשה ולמשורר כמו וולט ויטמן (הרלוונטי יותר במקרה הזה). גיבורת הנובלה "בימי המגיפה", למשל, היא יהודייה ניו יורקית צעירה יחסית בשם בתיה. "המגפה הזאת באה לבתיה בזמן, יש מחלות שאפשר לרפא רק בעזרת מחלות אחרות – גבר אחד עזב אותה". בצד תיאורי הקורונה במנהטן, עיקר הנובלה מתאר את הרומן שהיה לפניה לבתיה עם צעיר מהמערב התיכון שהגיע לעיר והחלק הבולט בתיאור הרומן הוא המפגש הארוטי בין השניים. יבנה כותב סקס יפה, אבל הכל טבול בתפיסה ויטמנסקית של שיכרון הקיום, המין והעיר: "וזה הרגע בו התשוקה לטעום מתאזנת עם התשוקה לחדור ולהיחדר ואז גוברת עליה ובתיה והנרי מסתובבים על צירם, על ציר שיורד למטה דרך הרצפה של החדר, עובר את הלובי ונכנס עמוק אל תוך האדמה, אל תוך הסלע הקשה של מנהטן, ואיתם מסתובבת על הציר הזה העיר כולה, טרופת תשוקה".

עם הפילוסופיה הדיוניסית אפשר להתווכח, אבל עיקר הבעיה שלי איתה כאן היא שאמנם אי אפשר לומר על הכתיבה של יוצר אנין כמו יבנה שהיא בנלית וקלישאית, אך עם זאת יש לה, בהקשר הזה, טעם לוואי דק של בנליות וקלישאיות. הן במובן שהוויטליזם הפך להיות נדוש בקרב אינטלקטואלים ואמנים והן במובן זה שהוא לא תמיד מוחש כאן ככזה שנרכש מהמציאות ולא מספרים.  

איחולי רפואה שלמה לאמן הגדול שלום חנוך

אולי השיר המטפיזי ביותר ברוק העברי

הערה על רוח התקופה בעקבות הסדרה "אנטומיה של שערורייה" ושני אירועים בספרות הישראלית של השנה האחרונה

עד כמעט סוף הפרק הרביעי של הסדרה הנטפליקסית בת ששת הפרקים, "אנטומיה של שערורייה", חשבתי שזו סדרה טובה ושמרענן לראות סדרה שמעזה להתעמת עם רוח התקופה. הסדרה הבריטית, שבמרכזה שר בכיר שניהל רומן עם עוזרת צעירה שלו, המאשימה אותו באונס מעט אחרי סיומו של הרומן ביניהם, נראתה לי חורגת מרוח הזמן בשתי נקודות עיקריות. הראשונה: נדמה שהסדרה נטלה על עצמה להדגיש את ההבדל התהומי שבין שתי התנהגויות מיניות שתקופתנו הפוריטנית נוטה לא להבדיל מספיק ביניהן: ניאוף ואונס. הסנגורית החריפה של השר הבכיר מדגישה את ההבדל הזה בפני המושבעים ובחקירת העדים. השנייה: נדמה שהסדרה ביקשה לשרטט את המקרה יוצא הדופן והעדין עד מאד שבו מתלוננת ונאשם – שניהם כאחד – אינם משקרים. כלומר, שהמתלוננת אכן חוותה אונס אבל לנאשם היה יסוד *סביר* להניח שאמרו לו "כן" ולא "לא". זה מקרה חריג ונדיר, אבל אני מניח שהוא קיים בעולם וגם שיש דוגמאות משפטיות שלו.

אני רוצה להדגיש: סוגיית האונס היא, כמובן, סוגייה כאובה וסופּר-רגישה. בגלל שמטבעה האינטימי של ההתרחשות המינית הדיון המשפטי מתכנס פעמים רבות למילה של האישה כנגד מילה של הגבר, יוצא שאנסים רבים מצליחים לחמוק מהעונש המגיע להם. הטעמת התסכול הזה עומדת בהחלט לזכותה של הסדרה. ולמרות זאת, למי שברור לו שאונס הוא דבר מה פסול – כלומר, אני מרשה לעצמי להניח, לרובנו – יותר מעניין ומרענן לצפות במקרה החריג המוזכר מאשר במקרה של אונס חד משמעי.

אך בסוף הפרק הרביעי אירעו שתי התפתחויות עלילתיות מכריעות, שהורידו לטעמי בצלילה חדה את ערכה של הסדרה ושאחת מהן הפכה אותה דווקא למותאמת עד מאד עם רוח הזמן (כמובן שמדובר להלן בספוילרים).

התפתחות עלילתית אחת היא טלנובלית וזולה, אכן באופן שערורייתי: מסתבר לצופים שהתובעת במשפט השר היא מישהי שלפני עשרים ומשהו שנה נאנסה על ידו באוקספורד. מאז שינתה את שמה ואת מראהּ כך שהנאשם ואשתו לא מזהים אותה, לפחות בהתחלה.

ההתפתחות השנייה מקופלת בראשונה: השר אכן אנס, אנס בעבר, וכפי שמשתמע – ומתברר אכן בהמשך של שני הפרקים האחרונים – אנס באופן דומה גם בהווה את העובדת שלו. בכך הסדרה שבה באחת לרוח הזמן שלנו. היא, ראשית, רומזת כעת שאין הבדל גדול בין הדרמה של הבגידה באישה (תפקיד מרכזי בסדרה הוא תפקידה של הנבגדת, אשת השר, המגולמת היטב בידי סיינה מילר) למעשה אונס. ושנית, היא מלבה את הפרנויה של התקופה שלנו ביחס לגברים. מאחורי חזות הגבר האדיב – ואפילו מאחורי הגבר השרמנטי והרגיש שאת נשואה לו למעלה מעשרים שנה! – מסתתר אנס. הסוף המעוות של הסדרה מסגיר את המיזאנדריה שלה. אשת השר מחליטה להסגיר את בעלה לידי המשטרה. היא כורתת ברית אחיות עם התובעת. ובהפי אנד אנו, הצופים, רואים אותה ואת שני ילדיה מבלים וצוהלים להם באחו, בסצנה פסטורלית של פיוס וחדווה ושקט שאחרי הסערה. כאילו הפי אנד כזה אפשרי ואין להסגרת האב לידי המשטרה ולישיבתו העתידית בכלא השפעה מכרעת בקדרותה על ילדיו! (כלומר: ההסגרה אולי מוצדקת, אבל התיאור שלה כהפי אנד משפחתי בו הגבר נלכד והמשפחה הנותרת משחררת אנחת רווחה – מעוות).

אבל רוח התקופה המעניינת יותר וגם הבעייתית יותר שעולה מהסדרה אינה נוגעת לטעמי לליבוי פרנויה ביחס לגברים ואף אינה קשורה כלל ליחסי גברים ונשים. היא נוגעת לדבר מה אחר: לליבוי פרנויה פנימית, של גברים ביחס לעצמם ושל כולנו ביחס לעצמנו, המאפיינת אף היא את התקופה שלנו. זאת משום שהשר הבכיר היה סבור באמת ובתמים שהוא לא אנס. למרות שמסוף הפרק הרביעי, כשאנו עדים למה שקרה בינו לבין עמיתתו הסטודנטית באוקספורד, ברור לנו שזה אונס. כך ממקדת הסדרה את מבטה במצב שבו בן אדם סבור שהתנהגותו מוסרית לעילא – אך הוא בעצם מפלצת.

גם זו בעיניי רוח התקופה. והיסוד הזה – ליבוי הפרנויה-העצמית, הדגשת העובדה שגם מי שסבור שהוא טוב ומוסרי לעילא בעצם ייתכן והוא שוגה באופן רדיקלי – ניצב באופן מוזר בליבם של שני מאורעות ספרותיים מרכזיים בישראל של השנה האחרונה.

זו הרי הליבה של הרומן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום שזכה בפרס ספיר האחרון. לא אהבתי את הרומן הזה וכתבתי על כך. אבל לאחרונה הבנתי שסיבה מכרעת לאי אהבתי אותו נובעת מכך שהוא מלבה את תחושת הפרנויה הפנימית הזו. הרי במרכז הרומן אֵם שתוהה מדוע בתה רחקה ממנה. מדובר באם, שכפי שמתגלה לנו, הקוראים, התנהגותה המפוקפקת מאד תרמה ישירות לריחוק של בתה, אבל היא בטוחה שהתנהלותה היא מופתית. במילים אחרות: זה רומן על אשמה. ועל אשמה שמתגלה כמוצדקת. אך מי שאכן חטאה אינה מסוגלת להכיר בכך. בכך הרומן קולע לרוח התקופה שאני מתייחס אליה כאן: ליבוי של אותה פרנויה פנימית. כי הרי כל אחד שחש שהוא צח מרבבה יכול, בדיוק כמו האם, להוליך את עצמו שולל באשר לצחותו.

המאורע השני הוא ספרה של גליה עוז על אביה והשערורייה שעורר. הפרשייה הזו עוררה ריגשה אצל אנשים רבים כל כך בין היתר כי היא גירתה את רגש הפרנויה הפנימית הזה, שמאפיין כאמור את התקופה שלנו: הנה אדם, שכמו הגיבורה של "איך לאהוב את בתך", חשב על עצמו שהוא אדם מוסרי לעילא (עוז), אך לא ראה שבעצם הוא מפלצת! ואולי כולנו כאלה? (אני מסביר כאן חלק מהריגשה שהפרשה עוררה אצל אנשים רבים, כפי שאני תופס אותה. זו בהחלט לא עמדתי ביחס לעמוס עוז).

הסיבה שהרגש הזה – כאמור, לא רק פרנויה ביחס לבני אדם אחרים, כפי שזו מתקיימת, למשל, בקרב חלק ממתנגדי החיסונים, אלא פרנויה-עצמית, חשד-עצמי שלנו בעצמנו שאיננו טובים או מוסריים כפי שאנחנו חושבים – פופולרי היום נובעת מכמה מקורות שונים. ככלל, אנחנו חיים בתקופה שבה אנו, בני האדם, לא מעריכים את עצמנו. התברר לנו – פתאום! – שאיננו מה שחשבנו שאנו. איננו נזר הבריאה. הן בגלל מה שעשינו לפלנטה שלנו; הן בגלל התפתחויות מדעיות שמדגישות לכאורה שבני אדם הם ישויות שאינן נבדלות מטפיסית משלל היצורים האחרים בטבע; ויש עוד סיבות.

כמובן, ספקות עצמיים ופקפוק עצמי הם רגשות שיש הרבה לומר בשבחם. "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אמר כבר הלל הזקן בפרקי אבות. וכולנו מכירים אנשים שאינם מטילים ספק בעצמם ואינם מפקפקים בעצמם ועד כמה חבל שכך. אבל השאלה היא שאלה של מינון, ורוח התקופה נוטה אל הפקפוק העצמי הגורף.

אני מתעב את ליבוי הפרנויה-העצמית הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא, לעיתים, מונע מתפיסת עולם שונאת אדם, מרגש בוז שמאפיין גם נצרות מגוון מסוים המאמין שהאדם הוא יצור חוטא בבסיסו ופגום עד שורשו. שנית, אני מתעב את הליבוי הזה כי הוא תורם לריפיון ולשימור הסטטוס קוו ולא להתנערות לשינויו; אם אנו יצורים פגומים עד שורשנו, גם אם אנו סבורים שאנו בסדר, אז חבל להשחית זמן בניסיונות תיקון והצלה של המין האנושי. שלישית, הלך הרוח הזה מלבה פקפוק בתחושת המציאות שלנו, ולכן הוא בן ברית של הפסיכוזה והשיגעון ואויבהּ של השפיות. ורביעית, אני מתעב את הרגש הזה כי הוא גורם דווקא לאנשים בעלי המצפון המפותח ביותר להלקות את עצמם ולחשוד בעצמם על לא עוול בכפם. כפי שטען פרויד, דווקא האנשים המצפוניים ביותר הם אלה שהסופר-אגו שלהם הוא הרודני ביותר, והוא גורם להם להוקיע את עצמם ולהאשים את עצמם לשווא ותדיר בגין חטאים פעוטים או לא קיימים.