על "האלטרואיסטים", של אנדרו רידְקֶר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 379 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ארתור ופרנסין אלטר היו זוג מסנט לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה ללא תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. לזוג היהודי החילוני הזה שני ילדים, מגי ואית'ן. כשפרנסין מתה מסרטן השד ומתגלה בו זמנית, פחות או יותר, שלארתור יש מאהבת, מגי ואית'ן עוקרים לניו יורק ועוקרים את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן, 2015 (הרומן ראה אור במקור ב-2019), מקבלים השניים מכתב מאביהם הקורא להם לבלות איתו סוף שבוע בסנט לואיס. ארתור, בוק נוקשה, חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות רגשיות לחמם את היחסים עם ילדיו על מנת שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול בסנט לואיס, שהמשכנתא עליו גדולה מהכנסותיו הצנומות. הילדים ירשו במפתיע מאימם סכום כסף גדול ולכאורה ביכולתם לעזור לו. עיקר הרומן נסוב על סוף השבוע הזה עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו.

הסאטירה של הסופר האמריקאי הצעיר (יליד 1991), אנדרו רידקר, מוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות.

למשל, מגי. בתחילת שנות העשרים שלה, גרה מגי בקווינס על גבול ברודוויי, חס וחלילה לא במנהטן, והיא עובדת מרצונה בעבודות פילנטרופיות בשכר דל, ולעתים ללא שכר כלל: "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית […] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש". "רגשות אשם" הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שאף סובלת בגינם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח". במשפט הזה, עם מילות ההפלגה שבו המתרחקות משביל הזהב ("מאמץ", "מרוכז", "מעוטות", "ללא"), מתבטאת ההגזמה האופיינית לסאטירה ולספר הזה. ורידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות סאטיריות מוגזמות, על סף איבוד האמינות אך ללא ויתור מוחלט עליה, כנהוג בז'אנר. למשל, כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית על מנת לייסד בה עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל – אדיבה, יעילה ושנונה". ואז – ואז היא מפוטרת, ומפוטרת בידי ארגון העובדים ששלח אותה הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, זו אינה סאטירה קיצונית, ורגשות מעוררי אמפטיה וסימפטיה כלפי הדמויות מתוארים כאן. כמו בדברי מגי לאית'ן: "'אתה חושב שאימא הייתה טובה בעבודה שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' […] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של אית'ן. אית'ן, המבוגר ממגי בשנים אחדות, חי גם הוא בניו יורק, אך אורח חייו הפוך לשלה. הוא כילה את ירושת אימם באורח חיים פזרני. בסנט לואיס מקווה אית'ן לקבל הלוואה מאביו (הוא, כמובן, לא מודע לכוונותיו הדומות-ההפוכות של אביו). אבל יותר מכך: הוא מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור מערב תיכוני כל-אמריקאי שהיה חבר שלו בקולג' ושפעם אחת הם אף שכבו. אבל אז התכחש צ'רלי לנטייתו המינית וניתק את יחסיו באופן כואב עם אית'ן. הקלוז'ר עם צ'ארלי אולי יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע לתוכה.

משפחת אלטר יהודית. והנושא היהודי נידון כאן בהרחבה לא מעמיקה (למשל, בהערה של אית'ן: "אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך"), כולל הרחבה לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. מגי ואית'ן שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות הברית. אך יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים במופלג, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים, לטעמה של מגי. עם זאת, למרות שנדמה שה"מחבר המובלע" של הרומן נוטה לצד שמאל, הרי חלק ניכר מחִצי הסאטירה שלו מופנים לעבר האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה. הפרויקט נכשל באופן מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב (הסאטירה נוכחת כבר באופי המונמך של הפרויקט, כמובן).

הרומן מהנה וראוי. רק דבר-מה אחד מעיב עליו. הדימיון ליצירתו של פראנזן ובפרט ל"התיקונים". הדימיון זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות לא מודע לסופר. סאטירה על משפחה משוסעת מסנט לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת בסנט לואיס הפרובינציאלית למפגש פסגה/פירוק? אפילו עלילות המשנה מקבילות! הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי מקבילה להסתבכותו של צ'יפ ב"התיקונים" בליטא; קרובי המשפחה היהודים השמרניים המגוחכים מקבילים לתיאורים דומים ב"חירות". מדובר ביותר מ"השפעה". לכל הפחות מדובר ב"הליכה בעקבות". הבעיה בחיקוי אינה רק ש"קראנו את זה כבר". הבעיה בחיקוי היא שדבר מה בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת דבר מה שקיים במציאות, או דבר מה שקיים בראיית המציאות האידיוסינקרטית של האמן – היא בסך הכל קונוונציה ספרותית.

אך בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה המקומי של הסופר גדול. הספר הזה מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה משעשעת, אינטליגנטית, מותחת ולעתים אפילו מרגשת.  

על "מחשבות על השאלה היהודית" (סארטר; "עליית הגג" ו"משכל", 224 עמ', מצרפתית: מולי מלצר); "שבעת החכמים" מתוך "חיי הפילוסופים" (דיוגנס לארטיוס; "נהר", 126 עמ', מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי); "בשבח דאנטה" (בוקאצ'ו; "כרמל", 102 עמ', מאיטלקית: אריאל רטהאוז)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כולנו רוצים ש-2020 תלך כבר ותכלה לה. אבל נותרו לנו כמה חובות כלפיה. הבה נפרע מקצתם: שלושה ספרים מעניינים שראו אור במרוצתה ולא התייחסתי אליהם.

"מחשבות על השאלה היהודית" של סארטר הופיע בתרגום חדש משובח, מלווה בהערות ואחרית דבר שכתובות בידע ובחיוניות מתרוננת. הספר, שסארטר פרסם ב-1944 לאחר שחרור פריז, כשממדי השואה עדיין לא נתגלו במלואם, הנו, ראשית, ניתוח פסיכולוגי-פילוסופי דק של האנטישמיות. כמובן, תוך סלידה ממנה ורצון למגרה.

האנטישמי, טוען סארטר, הוא בעל אישיות רעועה, המבקשת להרגיש נוכחת באמצעות סימון קו הגבול בינה לבין היהודי. להיות "ארי" פירושו לנסות להשיג מוצקות, נוכחות, ללא מאמץ. נוכחות וחשיבות. נוכחות ושייכות. "אם הוא [האנטישמי] נעשה אנטישמי, זה מפני שאי אפשר להיות אנטישמי לבד. המשפט הזה, 'אני שונא יהודים', הוא מן הדברים שמשמיעים בקבוצה. על-ידי כך שהוגים אותו בקול מבטאים קשר של שייכות עם מסורת ועם קהילה". ואיזו קהילה? מוסיף סארטר מייד, באחד הניסוחים המבריקים האופייניים לספר: "קהילת הבינוניים. נוסף על כך, מן הראוי להזכיר כי אדם אינו בהכרח שפל-רוח או אפילו צנוע בכך שקיבל על עצמו את הבינוניות. ההפך הוא הנכון: ישנו מעין רהב נלהב של הבינוניים, והאנטישמיות היא ניסיון להקנות ערך לבינוניות כשלעצמה, כדי ליצור אליטה של בינוניים".

מכמה כיוונים שונים מנתח סארטר את האנטישמיות. יש באנטישמיות, למשל, גם רכיב מיני-סדיסטי: "המילים 'יפהיפייה יהודית' משדרות מסר מיני מאוד מיוחד, שונה בהחלט מזו שמעבירות, למשל, המילים 'יפהיפייה רומנייה', 'יפהפייה יווניה', או 'יפהפייה אמריקאית'. הסיבה לכך שעולה מהן ניחוח קל של אונס ושל רצח. היפהפייה היהודייה היא זו שהקוזאקים היו סוחבים אותה בשערותיה וגוררים אותה ברחובות העיירה העולה בלהבות".  

כשפונה סארטר בהמשך הטקסט לניתוח המצב היהודי הדברים, בחלקם, משכנעים פחות. היהודי המודרני הלא דתי, לפי סארטר, אינו חלק מלאום וכמובן לא מדת. זהותו מוגדרת גם היא על ידי האחרים: "היהודי הוא מי שהאחרים רואים בו יהודי". עם זאת, "יהודי אותנטי" הוא מי שלא מכחיש את הסיטואציה הזו, את היותו מוקע ומוקא בידי החברה הלא יהודית, ומי שמתוך המצב המנודה הבסיסי מחפש לו מוצא. "האותנטיות פירושה לחיות עד תום את מצבו הקיומי כיהודי".

סארטר כתב את הטקסט הזה בתחילת רגעי השיא של הקריירה שלו. תפיסת האנטישמיות והיהודיות שלו גם ארוגה בפילוסופיה הכללית שלו, האקזיסטנציאליזם, המערבת אמונה בחירות בהכרה מפוכחת בסיטואציה המגבילה שבתוכה אתה פועל בעולם. גם חותם ההיכר של הכתיבה הפילוסופית שלו, עירוב סצינות מחיי היומיום, תוך, לעיתים, דיונים בנושאים מיניים פרובוקטיביים בפנים פילוסופיות רציניות חתומות, מצוי גם כאן (למשל, בדיון בתגובה מזוכיסטית של חלק מהיהודים לאנטישמיות). ההזדהות (הלא מלאה) עם הקומוניזם נוכחת גם כן, למשל כשסארטר כותב ש"המהפכה הסוציאליסטית היא הכרחית ומספיקה כדי לחסל את האנטישמיות; גם למען היהודים נעשה את המהפכה".

"חיי הפילוסופים" הינה יצירה ידועה מאד של כותב שמעט מאד ידוע עליו. דיוגנס לארטיוס, שחי במאה השלישית, חיבר עשרה ספרים המכילים מידע יקר ערך על חיי הפילוסופים המפורסמים מהעת העתיקה. ב"נהר" תרגם ברהיטות אברהם ארואטי (במסגרת מפעל התרגום מיוונית עתיקה ומלטינית שלו) את הספר הראשון מהעשרה של לארטיוס (תוך הבטחה לתרגום ההמשך). אם פלוטארכוס, הביוגרף היווני המפורסם שכתב מאה אחת לפני לארטיוס, הביא לנו דיוקנאות בלתי נשכחים של מדינאים ולוחמים יווניים ורומים, מיקד לארטיוס את מבטו בפילוסופים. לא מדובר כאן ביצירת מופת ספרותית כמו הביוגרפיות של פלוטארכוס (לפחות בכרך הזה), אבל המידע שיש ב"חיי הפילוסופים" מעניין. הכרך הראשון מספר בתמצות על חייהם ומשנתם של "שבעת החכמים", מושג שנתקבע בתרבות היוונית הקדומה לתיאור אבות החוכמה והפילוסופיה, אנשים כדוגמת סולון האתונאי ותאלס ממילטוס (היום בתורכיה) שחיו במאה הששית לפני הספירה. אך כיוון שלא שררה הסכמה מלאה באשר לזהות השבעה, רק למספרם, דן לארטיוס באחד עשר חכמים כאלה. בסוף כל ביוגרפיה מצרף לארטיוס גם מכתבים שכתבו מושאי הביוגרפיה. אלה מעניינים וחיים גם אם נטושה מחלוקת באשר לאותנטיות שלהם. חיות ומעניינות בייחוד הן האמרות השנונות שמלקט לארטיוס ומיוחסות לחכמים. אמרות דוגמת: "שעה שבכה [סולון] לבנו המת אמר לו מאן דהוא: 'אולם כך אינך משיג מאום'. השיב לו סולון: 'על כן אני בוכה, משום שאינני משיג מאום'".

"בשבח דנטה" היא יצירה מרתקת מכמה בחינות. הדמות המרכזית בפרוזה האיטלקית המוקדמת, ג'ובאני בוקאצ'ו (1313-1375), מחבר ה"דקאמרון" (שזכה לתשומת לב בשנה האחרונה בגין התרחשותו על רקע מגפת הדבר בפירנצה במאה ה-14), כותב ספר בשבחו של מייסד השירה האיטלקית, דאנטה אליגיירי, שחי דור אחד לפניו (1265-1321). בטקסט הרהוט הזה מספר בוקאצ'ו על חייו של דאנטה, מוכיח את פירנצה על שלא נהגה כראוי במשורר בן העיר ומציע תיאוריה מעניינת על מקור השירה על מנת לצדק לא רק ספציפית את דאנטה אלא גם את אומנותו. הביוגרפיה נמסרת ללא משוא פנים ("לצד כל המידות הטובות והחוכמה היתרה, שהיו במשורר נפלא זה כפי שהוכחנו לעיל, קיננה בו ומצאה לה משכן רחב ביותר הזימה, ולא בשנות הנעורים בלבד אלא גם בשנותיו הבוגרות"). היצירה מעניינת גם כי היא מדגימה כיצד נוצר קאנון, סוגייה שהפכה רגישה בעשורים האחרונים. לפחות לפי המקרה שלפנינו: קאנון לא נוצר בעזרת כוחות חברתיים אנונימיים המחפשים לאשש את ההגמוניה שלהם באמצעות העלאתם לגדולה של גיבורי התרבות "שלהם". קאנון הוא עניין פנים-ספרותי. הוא נוצר על ידי כך שאנשי ספרות שזכו לבולטות מסוימת בוחרים מבין אנשי הספרות האחרים יוצרים שנראים בולטים מאד בעיניהם.    

רשימת הספרים המתורגמים הטובים שקראתי ב- 2020

ב"ידיעות אחרונות" תתפרסם מחר רשימה של הספרים המתורגמים הטובים של השנה. את הרשימה הרכיבו יחד עמיתיי (אלעד בר-נוי, שרון קנטור ורונן טל) וגם אני תרמתי את חלקי.

אני מפרסם כאן בנוסף את רשימתי האישית, עם קישורים לביקורות שלי על הספרים הטובים :

1. "שעות הערב", של חֵרַרְד רֵוֶה, בהוצאת "עם עובד" (מהולנדית: רן הכהן, 264 עמ')

2. "הטירה", של פרנץ קפקא, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 378 עמ')

3. "מלחמה וטרפנטין", של סטפן הרטמנס, בהוצאת "מודן" (מפלמית: אירית באומן, 303 עמ')

4. "מכונות כמוני", של איאן מקיואן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 303 עמ')

5. "גבירה אבודה", של וילה קאתר, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (166 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

6. (ספר עיון) "בגידת האינטלקטואלים", של ז'יליֶן בֶנְדָה, בהוצאת "כרמל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 192 עמ')

7. "שיחות עם חברים", של סאלי רוּני, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 280 עמ')

8. "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')

9. "פריחה שנתאחרה", של א.פ. צ'כוב, בהוצאת "עם עובד" (מרוסית: נילי מירסקי, 288 עמ')

10. "הענק הקבור", של קזואו אישיגורו, בהוצאת "הספריה החדשה" (332 עמ', מאנגלית: אלינוער ברגר)

11. "אל האבדון", של אריך קסטנר, בהוצאת "ספריית פועלים" (222 עמ', מגרמנית: אילנה המרמן)

12. "גשם הכוכבים", של חוליו לְיָמָסָארֶס, בהוצאת "כרמל" (מספרדית: רמי סערי, 224 עמ')

13. "העולם עוד יכיר את פני", של אלפרד הייז, בהוצאת "תשע נשמות" (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, 176 עמ') * הספר ראה אור ב-2019 אבל הגעתי אליו רק ב-2020

בקצרה על כמה ספרים שקראתי וראו אור לאחרונה (ועל אחד מעט יותר מ"בקצרה")

  1. "מציאה", של גרהם נורטון (הוצאת "לסה", מאנגלית: שי סנדיק). הרומן המיומן הזה מ-2018 במקור, של מי שהינו גם שחקן ומנחה טלוויזיה ידוע באירלנד (כך הסתבר לי…), המספר על אליזבת השבה לאירלנד מארצות הברית לאחר מות אימה ונפגשת בעברה ובעבר המשפחה ובסודותיה, מושך מאד לקריאה, אבל בתפניות והתפתחויות העלילה הקיצוניות הוא טלנובלה מראשית עד אחרית. by the book.
  2. "קדחת הזכוכית", של פ"מ האבּרד ("הכורסא" ו"תשע נשמות"), הוא רומן מ-1965 של סופר בריטי ידוע במולדתו (כך הסתבר לי…), על גיבור אספן שאובססיבי לכלי זכוכית עתיקים ונדירים ונקלע בגלל כלי כזה לעלילת מתח, פשיעה ואהבה. נהניתי, סך הכל, לקרוא. בחלק מהתיאורים הטופוגרפיים הנרחבים שיש כאן הלכתי לאיבוד. יש כאן ציניות בריטית מרעננת, אם כי ללא חלקים אתיים מפצים שיש אצל סופרת כמו אייריס מרדוק, למשל (בת זמנו של הסופר פ"אי. פחות או יותר, כן?).
  3. "שברים פשוטים" של משה עזוז (הוצאת "פרדס"). זכיתי לקרוא חלק מהסיפורים של משה עזוז בעודם בכתב יד. יש בספר הזה סיפורת גברית דוקרת ונדקרת (אם כי חלק מהסיפורים מסופרים מנקודת מבט נשית). סיפורים על זוגיות חורקת, על לחצים משפחתיים, על משפחות מפורקות, על הסיוטים הקטנים של החיים, על יצריות עזה ומחירה. אלה סיפורים ישירים ובעלי כוח.
  4. "Inside Story" של מרטין איימיס (הוצאת Jonathan Cape). הרומן הזה יהיה הרומן הגדול (כמותית) האחרון שלי, מצהיר איימיס בן ה-71 ברומן עצמו. איימיס הסופר הוא גם מבקר ספרות משמעותי בעולם דובר האנגלית ובשתי שלוחותיו היצירתיות הוא מעסיק אותי מזה שנים רבות. הרומן הזה הוא "אוטו-פיקשן". אבל הוא כזה במשמעות הצרפתית של המושג, הפחות מעניינת, "המשחקית". כלומר, איימיס מספר על חייו בספר, אבל עורך בהם מניפולציה מרכזית: הוא בודה מלבו – כך אני מבין – דמות של אישה שכביכול הוא יצא איתה בסוף שנות העשרים שלו ובתחילת שנות השלושים ושחוזרת לנקום כשהם בגילאי החמישים שלהם, כשהיא מספרת לו שאביו של מרטין, קינגסלי, כביכול ניסה לפתות אותה וכשטענה שאין הדבר הוגן כלפי מרטין, הסביר לה קינגסלי שמרטין הוא בעצם בנו של המשורר פיליפ לארקין, ידיד המשפחה, ולא שלו. בעצם איימיס כתב רומן אוטוביוגרפי שהוא מניפסט נגד כתיבה אוטוביוגרפית… הוא, בפטיש של הסגנון וכו', אכן מנוגה וכותבים אוטוביוגרפיים ממאדים. כך או כך, דעתי על הספר אמביוולנטית באופן עמוק. קודם כל, איימיס הוא מהסופרים האלה שמדגימים לך שאתה לא באמת יודע אנגלית…הוא אוהב את השפה, אוהב ללהטט בה ולהשתמש במילים שלי, לפחות, נראות אקזוטיות מאד ולא מובנות. וכמה פעמים אפשר לקום מהמיטה למורפיקס?..

אבל יותר מכך, זהו ספר על מוות, ספוג במוות. שלוש הדמויות האמיתיות שהוא עוסק בהן בעיקר (מלבד עצמו), סול בלו, שאיימיס הפך ממעריץ שלו לחבר-מעריץ, כריסטופר הי'צנס, המסאי וחברו הטוב של איימיס, פיליפ לארקין, המשורר, נידונים, אך בעיקר נידון סופם (האלצהיימר של בלו, הסרטן של הי'צנס). ואיימיס עורך בעצם בספר גם את חשבון חייו, הוא מתאר את הדיכאון שאפף את שנות החמישים שלו כשבו תהה שוב ושוב מדוע אין כולם בעצם מתאבדים? דיכאון שממנו יצא בשנות הששים (כשה"אאוריקה" האופיינית לשנות הארבעים, שאתה לא חי לנצח, דהתה מעט – כפי שהוא מנסח בשנינותו). אבל יש לספר הזה תו דכאוני ברור, בעיניי, למרות שהוא לא גלוי ממש, כי איימיס הוא סופר מאני, קומי, מלא חיים בשפה. חלק מפחד המוות כאן לא מעובד, לעניות דעתי (במובן המקורי של המושג לענ"ד, כי, כאמור, האנגלית…). עוד על צד החובה: איימיס כינס לספר את כל ה"רגעים הגדולים" שלו, כמבקר וכסופר. ולמי שקצת מכיר את ספריו וביקורותיו יש תחושה של דז'ה-וו. ועוד: יש כאן גישה נקמנית מעט כלפי כמה דמויות, כמו ג'ון אפדייק, קצת לארקין ועוד. וגם, איני בטוח בכנות המוחלטת של תיאורי הנשים והיחס לנשים כאן, שנראים לי ממותנים לצורכי הופעה בציבור.

ועם זאת, "הרגעים הגדולים" של איימיס כמבקר הם באמת גדולים. למשל, כשהוא חוזר על התיאוריה שלו שעל הסופר להיות מארח של הקורא בספרו – ואף מדגים אותה לאורך הספר כשהוא פונה לקורא כמארח – וכשהוא מסביר למה ג'ויס הוא המארח הגרוע בעולם (נותן לך כתובת שגויה, מסתובב בגפו בחדרי הבית העלומים כשאתה נבוך בסלון וכו'), הוא לא רק מצחיק מאד אלא צודק מאד. התובנות שלו על ספרות, המפוזרות בקטעי מסה בספר, מעניינות מאד, גם אם לא מסכימים עם כולן. בכלל, איימיס רצה לדבר כאן על הכל (הרבה על ישראל, שאיימיס אוהד ביקורתי שלה; על נפילת התאומים ועל הדת, שאיימיס עוין ביקורתי שלה). וכן, איימיס מצחיק מאד. זה ספר שאפתני וחלק מהשאיפות העזות נושפות ומבעירות להבות עזות. יש כאן אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות האם הקירבה למוות אינה מחזקת את אמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…

יש הרבה אנרגיה בספר הזה. יש הרבה הרבה ידע וחוכמה, על ספרות, על העולם. יש הרבה רגעים קומיים שנונים. יש הרבה רגעים נחרתים בזיכרון (שנותיו האחרונות של סול בלו). אולי הספר הזה הוא מסוג הספרים שאורוול כינה פעם בביקורת "ספרים רעים טובים"?

Inside Story

על "לילות אוקטובר", של ז'ראר דה נרוואל, בהוצאת "נהר" (מצרפתית: בני ציפר, 106 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זהו טקסט קלוש בסופו של דבר. אך אין הוא נטול עניין מכל וכל.

המשורר והסופר הצרפתי, ז'ראר דה נרוואל (1808-1855), כתב אותו לכתב עת צרפתי ב-1852. הוא מתאר בטקסט הקצר הזה את מסעותיו ושיטוטיו ברחובות פריז ובכמה עיירות בסביבתה. אלא שאין זה רק מעין ניאו-ז'ורנליזם שהקדים את זמנו. נרוואל כותב את קורות שיטוטיו כמניפסט מהוסס בזכות מה שהוא מכנה "ריאליזם".  

הריאליזם שנרוואל מדבר עליו הוא דבר מה שיש לאנגלים – אך אין לצרפתים. "אשרי האנגלים, שיש בידם לקרוא ולכתוב פרקי התבוננות נטולי זיקה לבדיון הספרותי! בפריז היו מחייבים אותנו לשבץ בהם מעשיות וסיפורי חשק – המסתיימים במוות או בחתונה. חוכמת הריאליזם של שכנינו מסתפקת באמת המוחלטת". בקטע הזה ה"ריאליזם" מתפרש כהכנסה לז'אנר הרומן של עובדתיות דוקומנטרית, ללא עיצוב החומרים לתבניות מלודרמטיות ("מעשיות וסיפורי חשק", "מוות או חתונה"). ובהמשך הקטע הנ"ל, מרחיב נרוואל, "ריאליזם" פירושו גם היעדר רתיעה מפירוט, והוא כולל תיאורי בתים ורחובות, דיוקנאות פנים ומזג אוויר. בהמשך הטקסט, נדמה שכוונתו של נרוואל ב"ריאליזם" כוללת גם חדירה והארה של תחתית החברה. בבית מרזח של עלובי החיים, מעיר המספר, "כמה חומרים לרומן הייתי יכול לאסוף" ומוסיף כי "לעשירים חסר אומץ הלב המספיק להסתכן בחדירה למקומות שכאלה".

הפילוסוף בלז פסקל כתב פעם שבני האדם מתקשים לחיות בהווה, הם חיים או בציפייה לעתיד או במחשבה על העבר, כך ש"אין אנו חיים לעולם", מנסח פסקל, "אלא מקווים אנו לחיות". זו הבעיה המרכזית בטקסט של דה נרוואל, הוא מקווה לריאליזם אבל לכתוב בפועל ריאליזם הוא מתקשה. לעתים הדבר נובע פשוט מאוזלת יד, למשל כשדה נרוואל מבקש לשרטט את הידיד שהתלווה אליו לחלק משיטוטיו והדיוקן פשוט מסרב לקרום עור וגידים ונותר ערטילאי. לעתים הדבר נובע מעודף השכלה, כאשר דה נרוואל מעמיס על ההתבוננויות שלו אזכורים מהתרבות הקלאסית ובכלל מהתרבות. בעוד מוכרת תפוחי אדמה גסת דיבור משוק לֵה אָל בפריז מזכירה למספר "את המכשפה זהובת השיער מפאוסט" הרי ששיכור שהושלך אל ערמת פרחים ברחוב זוכה כבר לשני דימויים מהספרות הקלאסית: "והאיש המתעתד לישון על מצע של ורדים אדומים מדמה את עצמו לסילנוס הישיש, שעלה על היצוע המבושם שהכינו לו נערותיו של בכחוס. מוכרות הפרחים מסתערות עליו, והריהו קרוב לחלוק גורל דומה לזה של אורפיאוס דווקא". בשביל ריאליזם צריך עיניים חדות. והמשקפיים של דה נרוואל מרובבות בכתמי השכלתו הענפה. לחוסר היכולת לריאליזם יש להוסיף את המשיכה של דה נרוואל לסנסציוני ואת אותו להג פילוסופי על אודות הריאליזם עצמו שמחליף, כאמור, את הדבר עצמו והנו גם, כשלעצמו, מבולבל ולבטח לא מגובש. לקראת אמצע הטקסט דה נרוואל מתחמם מעט ותמונות חיות והבחנות מעניינות מתחילות לנבוע מעטו, אך זה קלוש מדי ומאוחר מדי.

ועם זאת, מעניינת בטקסט אותה שאיפה עזה לריאליזם שיש בו – גם אם לא הריאליזם עצמו. בכך יש עדות היסטורית לעלייתו של הז'אנר, ללבטים שליוו את עלייתו זו, חמש שנים לפני אחד האירועים המכריעים בתולדותיו, פרסום "מדאם בובארי". ועדיין חידה בעיניי מדוע מציב דה נרוואל את דיקנס כמופת לריאליזם הזה ולא את בן ארצו, בלזאק. דיקנס מופיע כמה פעמים לאורך הטקסט, ובלזאק, שמת ב-1850, שנתיים לפני פרסום הטקסט – אף לא פעם אחת. הרי, לכאורה, אין במה להתבייש בריאליזם של בלזאק ולפנות לעברה האחר של התעלה? האם משום שדה נרוואל נהנה לטפח רגשי נחיתות צרפתיים? כי הקנאה באנגלים ב"לילות אוקטובר" נוגעת גם לכך שלונדון היא עיר ללא הפסקה ואילו פריז לא: "אבל למה פריז שונה כל כך מלונדון? עיר בירה גדולה אינה צריכה ללכת לישון אף פעם". בנוסף, תורמת לעניין בקריאה הטענה המשכנעת של בני ציפר בגב הכריכה ש"לילות אוקטובר" מהווה חלוץ בז'אנר השיטוט, וגיבורו הוא אחד המשוטטים הראשונים בספרות העולם.

התרגום חי וקולח אך במקומות אחדים ההערות בתחתית הטקסט והתרגום לא תמיד מדויקים ומוגהים. "הריאליסטים" שמזכיר דה נרוואל כניגוד ל"נומינוזים" אינם "פילוסופים שטענו לקיומה של מציאות חיצונית שאינה תלויה בתפישתו החושית של האדם", כטענת ציפר, כי אם, בהקשר הזה, פילוסופים שצידדו בקיומה של ישויות אוניברסליות. כמו כן, אלה לא "נומינוזים", כפי שהוא מתרגם, אלא "נומינליסטים". ואילו במקום אחר תרגם ציפר "בימי האימפריה השנייה" כשברור בעליל (ואכן כך גם מצאתי אחרי בדיקה במקור) שמדובר ב"אימפריה הראשונה". בעמ' 62 צריך לכתוב 1846 ולא 1864. בעמ' 75 כשמתואר ויכוח בין מבקר ספרות המתנגד לריאליזם לבין נרוואל המספר ישנן מירכאות מיותרות הגורמות לבלבול (זהו מענהו של דה-נרוואל שדבריו אינם מופיעים כציטוט בטקסט ולא המשך דבריו של מבקר הספרות כפי שמאותתות לכאורה המירכאות). גם פרשנותו של ציפר ליצירה, באחרית הדבר המעשירה ככלל שלו, לפיה "בלי התחזות אין אמנות" נדמית לי לא רק מאולצת אלא הפוכה למגמתו של דה נרוואל.

הפנייה למאמר שלי על הספרות האוטוביוגרפית של השנים האחרונות

בכתב העת "הזמן הזה" פרסמתי מאמר על הספרות האוטוביוגרפית של השנים האחרונות.

לחצו כאן

על "הענק הקבור", של קזואו אישיגורו, בהוצאת "הספריה החדשה" (332 עמ', מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

איזה ספר כייפי. סליחה, אהיה מכובד יותר. בכל זאת, פרס נובל. איזה תענוג. כדאי שתשאירו הוראות מדוקדקות לבני הבית לפני שאתם פותחים את הספר, כי בשעות הקריאה הבאות לא תהיו נוכחים בביתכם, תהיו במקום אחר ולא תוכלו לסייע להם במטלות הבית שבאחריותכם. כוח המשיכה של הרומן הזה מ-2015 גדול כל כך, העולם האחר שהוא בורא נראה מציאותי כל כך, העלילה לופתת כל כך, שגופכם אולי יהיה שעון על הכורסה בביתכם, אבל אתם תהיו הרחק הרחק משם.

תהיו באנגליה. במאה השישית לספירה. הרומאים כבר נסוגו ובאזור בו מתחוללת העלילה מצויים ביחסי שלום שני עמים, הבריטונים שהתנצרו זה לא מכבר והסקסונים שהינם עדיין עובדי אלילים. זוג זקן ואוהב, אקסל וביאטריס הבריטונים, מחליט לצאת למסע לכפר לא רחוק על מנת לפגוש את בנם. מזה זמן, מזה זמן רב מאד בעצם, הם לא ראו אותו. אבל מדוע הפירוד הזה מבנם? מה אירע בעבר? מין ערפל שכחה מוזר ירד לאחרונה על בני הזוג. ולא רק עליהם. גם כל בני כפרם לא מצליחים לזכור דברים שאירעו להם אך זה עתה. לזה אקסל שם לב.

היֶתֶר אם כן נדרך: מסע, תעלומה מסקרנת. וחץ הרומן יוצא שלוח לדרך. כמובן, כמיטב המסורת של הז'אנר הזה, המסע כולל מפגשים מפתיעים והרפתקאות מסעירות, מהם כאלה שאינם רק מפגשים לשעה אלא מצרפים בני לוויה לזוג הקשיש והחביב עד סוף הרומן. בין אלה מתבלטים לוחם סקסוני בשם ויסטאן, שיש לו משימה מעורפלת בשליחותו של מלך הסקסונים; סר גאווין, אביר קשיש מאבירי המלך ארתור (שחי לפי הרומן בדור שקדם לזמן ההווה שלו); ואדווין, נער שננשך על ידי יצור על טבעי ובני כפרו רוצים לפיכך להורגו מחשש שדמו מורעל.

כן, יצור על טבעי. כי הרומן הזה הוא ספר פנטזיה מובהק. ומהמעולים שיצא לי לקרוא. וזאת משום שהוא מכניע את התודעה שלך תחתיו, הוא משכנע אותך שהעולם שהוא בורא קיים, ולו למשך זמן הקריאה. שכדאי לך – כקורא – שהעולם הזה יהיה קיים. אתה נכנס ברצון למציאות אחרת כי אתה משתכנע שהיא מספיק עשירה ומלאת פיתולי עלילה מענגים וחריפה.   

אישיגורו עושה שימוש מתוחכם בקול המפוכח של המספר, קול בן זמננו, שמתערב לעתים (נדירות) בסיפור. זאת משום שהקול הזה, בהיותו בן זמננו, מספק לנו, כביכול, קרקע יציבה. אך אותו קול מודרני עצמו מקבל כמובן מאליו את המציאויות העל-טבעיות של העולם המתואר. וכך אנחנו נמשכים אל תוך העולם המתואר בהשהייה של אי האמון. השהייה גורפת. הנה דוגמה לאמצעי הזה. באותה פסקה הנפתחת בהערת המספר הבאה: "אולי כדאי שאציין כאן כי ניווט בשטחים פתוחים היה קשה הרבה יותר בימים ההם, ולא רק בשל היעדרם של מצפנים ומפות אמינים" מסתיימת בהערה חתומת-הפנים הבאה: "משמעה של סטייה מהמסלול היה חשיפה מוגברת לסכנת תקיפה – בידי אדם, חיה או יצורים על-טבעיים".

העונג והאמינות של העולם שבורא אישיגורו נשענים על הפרטים, כמובן. הדקוּת, הירידה לפרטים והבקיאות בהם, מאוששת את אמינות הסיפור הגדול. בלעדיה הוא מגדל פורח באוויר. הנה למשל כמה פרטים כאלה: ההכרה בכך שבדו-קרב מי שמניף את חרבו מעל כתפו בהכנה לקרב מציג תנוחה שגויה, "מוקדמת מדי, שרק תתיש את שרירי הזרוע". או, למשל, הידיעה שדרושה חוכמה בייצוב הסוס שלך במיקום כזה שימנע משותפך האכזר לרכיבה לפגוע בעוברי דרך תמימים, אך בו זמנית "יאפשר לבן הלוויה אשליה של בכירות" ולא ירגיז אותו, וכן שכל התמרון הזה יעלה על דעתו של השותף "מראית עין של שיתוף-פעולה חברי בלבד". בחרתי בכוונה בשתי דוגמאות של קטעי פעולה כי ראוי לציין בייחוד את קטעי הפעולה שכתובים כאן באופן מדוקדק ולכן סוחף ומותח ומהנה כל כך.

למרות שלשאלה הזו יצא שם רע כשאלה של הדיוטות לא מתוחכמים, אני דווקא מאד בעד השאלה "על מה הספר?". אלא שהתשובה לשאלה הזו אינה בהכרח "מסר" כלשהו אלא הינה תשובה לשאלה מה המוקד של ספר, מה החוויה המרכזית שהוא מנסה להעביר את קוראו וכו'. הרומן הזה הינו דוגמה מובהקת לזהירות שבה יש לענות על השאלה הזו. כי אישיגורו, לכאורה, כתב ספר "על" נושא ברור והוא נושא הזיכרון והשכחה. עם התקדמות העלילה הולך ומתברר לנו שהשכחה של אקסל וביאטריס היא בעלת משמעות רחבה בהרבה מגורלם האישי (ועם זאת נוגעת עד הנפש בגורלם האישי). מתגלה לנו גם שיש יתרונות רבים לשכחה, למשל בסכסוכי דמים בין עמים. הזיכרון המופלג של עוולות שנעשו להם בעבר חורץ את הסכסוכים האלה להימשך עד אין קץ. אז האם "על" זה הרומן? התשובה שלילית.  ט.ס. אליוט טען פעם שה"משמעות" של שיר משולה לנתח הבשר שמשליך הפורץ לכלב השמירה על מנת שיוכל לעשות את מלאכתו. כלומר, רק הסחת דעת. באופן דומה, לדעתי, אישיגורו עושה שימוש אינסטרומנטלי ב"מסר" הזה על מנת להעשיר מעט את הרומן שלו, לשוות לו יתר מכובדות. אבל אין זה מוקד הרומן, וגם הדיון של אישיגורו בסוגיות המורכבות של שכחה וזיכרון הוא אלמנטרי ולא מתוחכם (דוגמה לדיון מתוחכם בסוגיה הזו מצויה במסה של ניטשה הצעיר "כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים"). אבל הרומן הזה הוא "על" משהו אחר. הוא "על" צלילה לעולם אחר, על ההתנתקות המבורכת שמאפשרת הקריאה. על ספרות פנטזיה כאמצעי מילוט מטפיזי. ולו לכמה שעות.   

הערה על קריאה בלאבקראפט שראה אור ב"פרדס" ("קריאתו של קת'ולהו" ו"הצל מעל אינסמאות'", 174 עמ')

בהוצאת "פרדס" הוציאו (הוציאו בהוצאה מחודשת, כמדומני) שני סיפורים של סופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) בתרגומו של עודד וולקשטיין.

לאבקראפט נחשב לאחד מאבות סיפור האימה, אבל היות שהז'אנר אינו מושך אותי במיוחד לא הייתי מגיע אליו לולי מישל וולבק. הספר הראשון שפרסם וולבק בחייו היה ספר של ביקורת ספרות על לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים", 1991). הספר מצוין, אבל הוא עניין אותי בגלל וולבק ולא בגלל מושאו. ככלל, התבטאויות מוקדמות של אנשי עט הינן הרבה פעמים חשובות במיוחד, כי תמצית ראיית עולמם מקופלת בהן ולעתים בישירות שאינה מצויה בהמשך דרכם.

אחד הדברים שמשכו את וולבק בלאבקראפט, ושנראה לי כאחת החולשות של וולבק, הוא התפיסה שמקדם לאבקראפט בסיפוריו של איזה כוח רוע זדוני אדיר שמאיים על האנושות. בהתאם לתפיסה זו אמר וולבק בראיון ב-1995 שמה שמניע את היצירה שלו הינה התפיסה ש"היקום מושתת על היפרדות, סבל ורוע".

שהיקום מושתת – אולי לא "מושתת", אבל כרוך הדוקות בְּ – סבל והיפרדות, קשה להכחיש (במאמר שפרסמתי לאחרונה עמדתי על הקירבה הרבה, אפילו המופלאה, שיש בניסוח הזה של תפיסת העולם של וולבק לזו שניסח יעקב שבתאי כתפיסת העולם שלו). אבל מרב הסבל נובע מאדישות – לא מ"רוע". מאדישות היקום כלפינו בני האדם, ממקריות קיומנו וכו'. "רוע" מכניס תיאולוגיה, מכניס אלוה, מכניס ליקום תיאולוגיה מהופכת ואלוה זדוני. זו נדמית לי השקפת עולם לא מדויקת ואף ילדותית (ומכיוון אחר, אומר בזהירות, נוצרית יותר מאשר יהודית).

אך התיאולוגיה המהופכת והכוחות האדירים הזדוניים קיימים ביצירת לאבקראפט בדמות המיתוס של "קת'ולהו", על ישויות זדוניות שמחכות לצוץ ממצולות הים ולהרע לאנושות.

לא אאריך באשר לסיפורים. הראשון מציג את המיתוס של קת'ולהו ("קריאתו של קת'ולהו") והשני ("הצל מעל אינסמאות'") מציג פיתוח שלו. נהניתי מקריאתם. מהשני יותר מאשר מהראשון. האם פחדתי? ככלות הכל מדובר בספרות אימה והשאלה במקומה.

מהסיפור הראשון כלל לא. וההנאה הייתה יותר אינטלקטואלית בטיבה. מהשני מעט כן. אולי "פחדתי" אינה המילה המדויקת, אבל הייתי במתח, האם הגיבור ייחלץ מרודפיו?

המטפיזיקה הלאבקראפטית, כאמור, לא מעניינת אותי במיוחד, אבל הוא ידע לכתוב סיפור, כלומר יש לו את כל היכולות הצוננות של כותב פרוזה בדיונית (בקיאות בפרטים ושימוש נכון בהם, יכולת להעמיד עולם מהפרטים הללו, חלישה על בניית העלילה) שאנחנו מקשרים אותן פחות עם נביאים הוזי הזיות ומכשפים תקופי ביעותים ויותר עם רואי חשבון ומהנדסים.

התרגום של עודד וולקשטיין, בעברית הבארוקית שלו, מהנה מאד והוא גם מותאם במקרה הזה במיוחד לטקסט. לא רק משום שאני מנחש שהאנגלית של לאבקראפט בארוקית בעצמה, אלא משום שחלק מהאימוֹת המתוארות כאן מתוארות באופן מופשט. וזאת או משום שהן רק מנוחשות על ידי הגיבורים, או משום שכביכול אי אפשר להביען במילים. בקיצור, חלק מהאימה כאן נוצר מצירופים לשוניים והקונוטציות שלהם ולא מדברים קונקרטיים. האימה נוצרת בשפה, במילים אחרות.

ולכך צריך מתרגם בר הכי – וולקשטיין הוא כזה.

על "חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער", של בארני נוריס, בהוצאת "לסה" (מאנגלית: שי סנדיק, 347 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בארני נוריס הוא סופר, מחזאי ומשורר בריטי צעיר (יליד 1987) ועטור פרסים שספר הביכורים שלו הזה זכה בפרס לרומן ביכורים.

הרומן מתרחש בעיר סולסברי שבדרום אנגליה. העיר היא מקום מפגשם של חמישה נהרות המתמזגים לנהר אחד. נוריס הציב את העובדה הזו בכותרת הרומן אך הוא משתמש בה כמטפורה טופוגרפית למפגש של חמש דמויות בתאונת דרכים אחת אחת בערב שליו בסולסברי. עיקרו של הרומן נע מדמות אחת לבאה אחריה, כשהוא מספר את סיפורה שלפני התאונה, במהלכה ולעתים אחריה. הדמויות: מוכרת פרחים בשנות הששים לחייה שהינה גם סוחרת קטנה בסמים קלים; רעייה של איש צבא המוצב באפגניסטן השרויה במשבר אמצע החיים; איכר זקן מאזור סולסברי שאיבד זה עתה את אשתו למחלת הסרטן; תלמיד תיכון מופנם שזוכה באהבת נעורים אך מגלה שאביו חולה מאד; עיתונאי קרייריסט לשעבר שנמלט מלונדון וכעת הוא מאבטח באחד מהאתרים הארכיאולוגים המפורסמים שבקרבת סולסברי.

נוריס הוא סופר מיומן. על מנת לרענן בשביל הקורא את חווית הקריאה מסופר סיפורה של כל דמות באופן מעט אחר. החשיבה הצורנית הזו מובילה את הקוראים ממונולוג של מוכרת הפרחים (שנחלק לשני סוגי פונטים: סיפורה בעבר וסיפורה בהווה) לסיפורו של התיכוניסט שמקוטע מדי פעם במשפטים חגיגיים ו"סיפוריים" שהוא מנסח לעצמו המתחילים ב"היה היה" ("היה היה נער שתהה לאן לוקחים בנות לדייט" וכיו"ב), משם לסיפורו של הזקן המקוטע במכוון בדיאלוג בינו לבין חוקר המשטרה שמתחקר אותו על התאונה, עבור לסיפורה של רעיית הקצין שמסופר כיומן אישי שהיא כותבת לעצמה ועם זאת מפנה את דבריה לבעלה הנעדר.

יש לנוריס גם את היכולת לרגש. הוא מצליח לעורר אמפטיה לדמויות שלו, תוך כדי פריסה משכנעת של עולמן הפנימי והחיצוני, ולעתים האמפטיה הזו מחלחלת עמוק בנפשו של הקורא (לפחות הקורא הזה). מוכרת הפרחים והדילרית, אשת שוליים מעט אבודה, שבנה מתנכר לה ובפתח הרומן היא נתפסת בהחזקת חומרים. ההתבגרות שנכפית על הנער הביישן כשהוא מגלה כמעט בד בבד את האהבה המסעירה ואת המוות הקרב של האב באותו גיל שבו "מתחילים להיפרם הקשרים הקודמים שיצרת בחייך. מה שחלקתי כנער עם אבי החל להיפרם ברגע שבו ראיתי את סופי לורנס". ואולי בעיקר התיאור של הדיכאון של רעיית הקצין, שעובדת כמזכירה וכשחקנית חובבת. היא לא לגמרי מודעת לכך שהיא בדיכאון חריף והקורא עוקב בחמלה אך גם במתח לראות מה יהיו תוצאותיו, כי נראה שהן אינן מבשרות טובות. ישנו גם סב-טקסט מעניין של תוקפנות כבושה שהיא אינה מעזה להפנות לבעלה בקטעי היומן שלה. הנה קטע, שלב בדיכאון המתחשר אט אט ותוקפנות שאינה מעזה לפרוש את מלוא מוטות כנפיה: "ואני חושבת שאיכשהו הכנסתי לעצמי לראש שכשבאמת נתחיל את החיים יחד, אתה ואני, מעברי הדירה יואטו ונמצא קצב משלנו, או ליתר דיוק, קצב שיתאים לי. וזה כמובן לא קרה כל עוד אתה בצבא. אבל אני חושבת שככל שחלפו השנים ואורח החיים לא השתנה, התחלתי להרגיש אבודה בנוגע לצורת החיים שלנו, כאילו אין לי שליטה, כאילו אני לא יודעת לאן פנינו מועדות. וברגע שמתחילים להרגיש סחף, הכל מחמיר, נכון? כי כל הקטע בחיים טובים, למיטב הבנתי, הוא לא להודות שאנחנו נסחפים בהם".

הספר הזה, אם כן, כתוב בכישרון, בשום שכל, ברגש. ודווקא משום כך הוא עורר אצלי ביתר חריפות שאלה שמעסיקה אותי זה מכבר, כשאני קורא ספרות ישראלית ומתורגמת, ספרות שכתובה היטב ובכל זאת אני מרגיש שזו אינה ספרות "גדולה". מה חסר לאותם ספרים של כותבים מוכשרים, ספרים שאף זוכים בפרסים רבים, בביקורות משבחות, במכירות נאות, אך עם כל הערכתך להם אתה (או אני) יודע שהכתיבה בהם היא אכן "טובה" אך לא מעבר לכך. מה זה "המעבר לכך" הזה?

במקרה של נוריס אפשר להסביר באופן מעט מקומי את מגבלות הרומן שלו כך: יש כאן שימוש מעודן אך נוכח באסונות ומשברים נפשיים בין אישיים ואישיים חריפים על מנת להפעיל רגשית את הקורא. חייה של מוכרת הפרחים נעים מכישלון לכישלון; הזקן שאיבד את אשתו ולאחר מכן נקלע לתאונה קטלנית; התיכוניסט שעומד לאבד את אביו ואולי גם את אהבתו הגדולה וכו'. הציטוט שהציב נוריס בראש הרומן, מיצירת המופת "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, משמש למעשה כגול עצמי. כי אליוט מדברת בציטוט זה על הטרגדיה שקיימת בקיום היומיומי ועל הקושי שלנו לבוא לידי "התרגשות עמוקה בשל מה שאינו בלתי רגיל".

אבל נראה לי שמעבר לעניין המקומי הזה, לאותם ספרים טובים, מקצועניים, רגישים, כמו ספרו של נוריס (ואני מתנצל בפני הסופר שאני נתלה בספרו המוצלח על מנת להבהיר את הנקודה הזו; אך, כאמור, דווקא על שום מוצלחותו הוא מעורר את השאלה ביתר עוז), חסרים שני דברים, הניצבים בשני קצוות כמעט סותרים. חסרה להם ראיית עולם ייחודית, חוש פרופורציה מקורי באשר לערכם השונה של הדברים בעולם, אותו זה שהופך סופרים טובים לשונים זה מזה, כפי שתיארה וירג'יניה וולף בהערה מאלפת בספר הביקורות שלה "הקורא המצוי". וחסרה להם, מכיוון אחר, היפתחות מלאה לעולם כפי שהוא, איזו הצפה שהרוח האמנותית הגדולה מוצפת בה במגעה עם העולם. הסופרים המקצוענים מרוכזים הרבה יותר בציר שבינם לבין הקורא, כיצד לגרום לו להרגיש, כיצד להשאיר אותו כקורא וכו' מאשר בציר שבינם לבין "החומרים" שלהם, כלומר בינם לבין העולם. כך שתמיד נותרת התחושה ברומנים הטובים האלה של קריאה ב"ספר" ולא של מגע בלתי אמצעי בהוויה.        

על "אל האבדון", של אריך קסטנר, בהוצאת "ספריית פועלים" (222 עמ', מגרמנית: אילנה המרמן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא ספר ילדים. לא בלמ"ד רבתי. המאפיין הבולט ביותר בסאטירה הזו של אריך קסטנר, שהיה ידוע כבר כסופר ילדים כשפירסם ב-1931 את הרומן הזה, הוא העיסוק הנרחב של הרומן בסקס. ואולי לא של הרומן, אלא פשוט של הברלינאים ברפובליקת ויימאר. בין היתר יש כאן: מועדון היכרויות לצורכי סקס; אישה שמביאה למיטתה מאהבים באישור ועידוד בעלה; שלישייה שמארגן שכנו של פביאן, הגיבור; זונות רחוב; רשת ג'יגולוז לנשות החברה הגבוהה; פיק-אפ בארים עם תאים לסקס ובהם תמורת סיגריות ודרינקים נשים מוכרות את עצמן בבוטות ("'אני מגולחת בכל הגוף', הודיעה הרזה ולא התנגדה להוכיח זאת"). לא לילדים, הזהרתי.

ב"אחרית דבר" שביקש קסטנר להוסיף לספר (ולבסוף פורסמה בנפרד בכתב עת, אך הובאה במהדורה העברית), הוא מודע בהחלט לנקודה הזו. "הספר הזה איננו מיועד לבוגרי החינוך הכנסייתי. המחבר מתייחס שוב ושוב להבדל האנטומי בין המין הגברי למין הנשי". הוא מדגיש שוב ושוב, עם זאת, שהוא "איש המוסר". כך גם קראו לספר בזמן שראה אור: "פביאן: סיפורו של מוראליסט" (הכותרת "אל האבדון" היא התרגום העברי להצעתו של קסטנר, הצעה שדחה המו"ל שלו אז; אילנה המרמן מסבירה את כל זה באחרית הדבר). אציע מייד פרשנות לכך שהייצוג הנרחב של המיניות נובע אכן מעמדה מורליסטית.

הרומן סב סביב דמותו של פביאן, דוקטור לספרות בראשית שנות השלושים לחייו, שעובד בברלין כפרסומאי. אך כיוון שמדובר בעולם של תעסוקה לא יציבה הוא מפוטר סמוך לתחילת הרומן. לפביאן יש חבר בשם לַבּוּדֶה והם משוטטים בברלין הלילית, בין בארים, מועדונים, אטלייה של ציירת לסבית ועוד ומהרהרים על עתידה של גרמניה ואירופה, עתיד שאינו נראה מבטיח.

בצד הזימה, נוכח העוני והיעדר התקווה הכלכלית שאפיינו את התקופה. פביאן ולבודה הם בעלי תואר שלישי בספרות, אבל "עוד אין לנו משרה קבועה ולא הכנסה קבועה ולא מטרה קבועה ואפילו לא חבֵרה קבועה". לבודה בא ממשפחה עשירה, אך רקובה, ומצבו הכלכלי שפיר, אבל פביאן, שמפוטר, כאמור, חי מהיד לפה. ואפילו אז, מצבו שפיר ביחס לקבצנים ולעניים שמופיעים ברומן.

הקשר בין הזימה לעוני ברור. העוני מביא אנשים ונשים למכור את עצמם בעבור פת לחם. העוני מביא גם אנשים לרווקות ממושכת: "המשפחה גוססת. ולנו יש רק שתי דרכים לגלות אחריות. או שגבר לוקח עליו אחריות לעתידה של אישה, וכשהוא מאבד כעבור שבוע את מקום העבודה שלו, מתברר לו שנהג בחוסר אחריות. או שהוא מעז, מתוך חוש אחריות, לא לדפוק את העתיד של עוד בנאדם". אך הזימה קשורה ביסוד אחר מרכזי כאן: היעדר נאמנות. בעולם שמתאר קסטנר אי אפשר כמעט לסמוך על איש ("כמעט", כי נאמנות יש לפביאן מצד לבודה ומצד אמו). האהבה המתבטאת בנאמנות אינה קיימת ובמקומה עולה הזימה. חברתו של לבודה בוגדת בו ואילו פביאן, כשדימה לעצמו סוף סוף שמצא אהבה, הרי שאהובתו מתמסרת למפיק גס שמבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע.

זהו רומן פוליטי מובהק. "פוליטי" במובן הרחב. קסטנר מבקש במודע לספר סיפור של תקופה, לבקר תקופה, להזהיר תקופה. כבר בפתח הרומן הדבר ניכר, כאשר לפני שאנו למדים מיהו פביאן בכלל, אנחנו מתוודעים לחדשות העגומות שהוא קורא בעיתון בבית הקפה. רשימת אירועים, אמיתיים לפחות בחלקם, שמעידים על אי יציבות, התפוררות, שחיתות, היטפשות-מדעת ברפובליקת ויימאר.

אולם פביאן עצמו, בניגוד לחברו לַבּוּדֶה, רוב הזמן אינו מאמין ביעילותה של פעילות פוליטית לתיקון מה שהוא מכנה "שקיעת אירופה". הוא לא ניהיליסט, החוש המוסרי שלו פועם בעוז, אבל הוא מיואש מהאפשרות לשינוי. כשפביאן ולבודה נקלעים לדו קרב אקדחים בין קומוניסט לנאצי מצהיר פביאן שיש לו אהדה לקומוניסטים אבל "גם אם תגיעו לשלטון יישבו האידאלים של האנושות במסתרים וימשיכו לבכות. זה שבנאדם הוא עני עוד לא מבטיח שהוא איש נבון וטוב".

בצד הזימה והעוני, אם כי במידה פחותה, מאפיינת את העולם הויימארי כפי שהוא מיוצג ברומן, התיאטרליות. פביאן ולבודה, בשיטוטיהם הליליים, מבלים בקברטים ובהם מועלים מופעים גרוטסקיים. אך גם הם עצמם מעלים מופע, כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית, ומזהים בקול רם באוזני הנוסעים המתפלצים מבני ציבור מפורסמים באופן שגוי ומעליב (האוניברסיטה: "זה מוסד לילדים מפגרים!"). אני מניח שהתיאטרליות נתפסה כתגובה הולמת לתקופה אבסורדית מוקצנת והיא גם מדגישה את הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מה שנתבעים האנשים להחצין (אהבה בהיעדר אהבה; כניעות כשרוצים למחות).  

זהו, אם כן, רומן "חשוב". עדות ישירה להתפרקות החברה הגרמנית טרום עליית הנאצים. אבל זהו רומן מהנה מאד לקריאה, למרות נושאו הקודר. יש בו אמנם כמה חלקים זולים (הקריירה הקולנועית המפתיעה של חברתו של פביאן, הסיום המלודרמטי וכו'), אבל ככלל הסרקזם וההומור השחור והשנינות של פביאן (לאישה שטוענת "הנישואים הם לא צורת ביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי", משיב פביאן: "בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה") הופכות אותו לדמות מעוררת אהדה ומשעשעת, ואת הביקורת החברתית שלו ללא-טרחנית ומוצקה יותר. ואילו החוש הקומי הגרוטסקי של קסטנר בבריאת הדמויות והסצנות נשכני, חריף ומצחיק.

הרומן תורגם בעבר לעברית (בידי אפרים ברוידא, בהוצאת "שטיבל", וכבר ב-1933!). אבל המרמן תרגמה מהנוסח הלא מצונזר שביקש קסטנר לפרסם וראה אור בגרמנית רק ב-2013. וכפי שהיא מדגימה, הנוסח הלא מצונזר הזה אכן נראה חזק יותר.