מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כיוון שהפרסונה של דן מירון – מגדולי המבקרים שלנו, שהתרבות העברית חבה לו הרבה (מבחינתי, הוא נמנה עם בכירי הכותבים בעברית) – מסקרנת אותי, מצאתי עניין מיוחד ברגעים בטקסט הממוארי היפה הזה שבו היא מתגנבת ונגלית, הפרסונה, בשולֵי ואגב מה שניתן להניח שהייתה כוונתו העיקרית המודעת של הכותב. אגב פרק שעוסק במשורר הטראגי נח שטרן, שהיה מורה לאנגלית של מירון הילד, מספר מירון על מכתב שקיבל ב-1991 כשפרסם מאמר על שירתו של שטרן מהסופרת שושנה שרירא, שהכירה את שטרן. אחרי הזכרת שמה מוסיף מירון הערה בסוגריים: "משום-מה נדמה לי שהפמיניסטיות החרוצות שלנו עדיין לא הגיעו אליה". סרקזם דומה, המבטא אולי אי נוחות של המבקר המרכזי מהתפתחויות אקדמיות שרווחו בתחום לימודי הספרות ("שלנו"), מצוי במקום אחר, שם מירון מעיר אגב אורחא: "אני שואל את עצמי אם הפוסט-קולוניאליסטים כבר התנפלו על 'פו הדוב' […] למה הם מחכים?!". ומשהו מטבעו של מבקר ראוי לשמו – שלטעמי יש בו ואף ראוי שיהיה בו יסוד תוקפני-סובלימטיבי, מעין מה שאמרו חז"ל על מי שנולד במזל מאדים ועדיף לכן שיהיה שוחט מאשר רוצח – נגלה כשפתאום מירון נוטה הצדה מסיפורו ודווקא כן מאריך על מנהל מוסד תרבותי עברי כך: " על [איקס] ראוי שלא להאריך את הדיבור. במשך עשורי שנות שלטונו […] שקע הבית הנהדר לרמה של ספרייה ציבורית דהויה ועלובה […] [איקס] אשר זה עתה התמנה […] עדיין לא הספיק לנוול אותו".

הממואר מכיל כמה פרקים מילדותו ומנעוריו ומצעירותו של מירון, יליד 1934, פרקי זיכרונות הכוללים מפגשים שלו מסוגים שונים עם ספרות (בעיקר שירה, כי מירון, על אף אמפיביותו הראויה לציון כמבקר של סיפורת ושירה כאחת, ביסודו קרוב יותר לשירה) וסופרים. הפרקים ממחישים יפה את המקום האדיר שתפסה הספרות אצל היישוב העברי וישראל הצעירה. מירון ממחיש זאת, למשל, דרך אחד המשחקים הספרותיים בני התקופה, "ששום ילד בן ימינו לא היה נוגע בהם בקצה-האצבע, כגון משחק הקלפים 'ספרן' (שבמסגרתו התחרו המשַחקים בהשלמת סדרות קלפים שבכל אחת מהן נמנו ארבע יצירות של סופר עברי זה או אחר)". בהתאם לכך מספר לנו מירון על המקום הכביר שתפסה יצירת ביאליק ואף אישיותו בחיי היישוב העברי בכלל ובחייו של מירון הילד בפרט. מקום זה הוביל את מירון הילד להתגנב למסכת המוות של ביאליק ולתנות בפניה את צרת העם שהתגברה מאז מותו ("ביאליק, אתה יודע מה עשו הגרמנים ליהודים?!"). והקשר אל המשורר המנוח נבע גם מהזדהות רגשית עזה עם תיאור דמות אם המשורר העמלה על עבודתה (ב"שירתי"), שהזכירה למירון הילד את אמו והביאה אותו לדמעות מביכות בכיתה. הרגישות לרגש שבשירה, אם אפשר להתנסח כך, קשורה גם לפרק היפה (והיחיד שאינו ממוארי, כמדומני, כי מירון לא אומר שנכח באירוע המסופר בו) על ביצוע הבכורה של השיר "לילה לילה" של אלתרמן בפי שושנה דמארי בפברואר 1948. השירה סחפה את הקהל, חדרה לליבו, מספר מירון והרוותה "צמא בלתי-מודע לבכי". איזה יופי! ואיזה תיאור קולע של מה שאמנות גדולה יכולה לעשות!

בכלל, המבט של מירון בעבר ובקהילה מתוכה צמח אמפטי ואוהד. הוא משבח מאד את בית הספר היסודי התל אביבי בו למד, לדוגמה. הוא מזכיר את הלחצים העצומים איתם התמודד "היישוב": "נבצר מאיתנו לא לשמוע בלילות החל מראשית שנת 1943 את זעקות השבר הנוראות שבקעו מפי אלה שנודע להם גורל קרוביהם […] עדיין אני יכול לשמוע את הזעקות האלו, המכחישות לגמרי את הטענה השקרית כאילו התעלם ה'יישוב' מן השואה. אני עצמי, בהיותי ילד בן שמונה ותשע, ספגתי את הצעקות ואלו נעשו לאורך חיי לחלק בלתי נפרד מן המודעות העצמית שלי כיהודי". עם זאת, המבט לאחור אינו סנטימנטלי מצועף, ומירון מתאר, למשל, בפרק פיקנטי, את הניסיון של שלונסקי לרתום את המבקר הצעיר לכתוב ביקורת שלילית על "עיר היונה", של חברו-יריבו של שלונסקי, אלתרמן.

פרק אחד בספר לא כל כך מוצלח לטעמי וזה הפרק החותם. מירון מספר שהפרק התווסף בשעת ההגהות, שלב שהוא מאד לא אוהב. ואכן פרק זה סובל מבעיות הגהה. אבל הבעיה היא הניסיון המודע מדי, המאומץ, בפרק זה לבסס איזה עיקרון של הממואר ואולי של דרכו הביקורתית של מירון. דווקא ברגעים פזורים לאורך הספר, באופן אגבי יותר, שזורים כמה "אני מאמין"-ים ביקורתיים מאלפים ונוגעים-ללב של מירון. למשל, איך בעקבות מפגש בילדות עם שירת דנטה השגיבה – דנטה מול ביאליק זה המונבלאן מול הכרמל, אומר לדן בן השש שכן משכיל – הוא מחליט שהוא מעדיף דווקא את הכרמל. ודוגמה נוספת: אגב זיכרון סבו הדתי המתפעל דווקא מיל"ג המשכיל הלוחמני, מגלה מירון שמץ מחזונו הביקורתי המרגש: "ואני הרי רציתי למתוח קשת שתחבר את יל"ג וביאליק עם שלונסקי ואלתרמן, ואפילו עם רטוש וגלבוע. עגלת הספרות העברית, סברתי, זקוקה ליצול שלם כדי שתוכל לנוע קדימה".

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הפתעה מלבבת הפתיעה הוצאת "בלימה" כשהוציאה את הספר הזה מ-1905 של לב שסטוב בתרגום ראשון ומוצלח לעברית (אלי למדן תרגם מרוסית ודינה מרקון ערכה את התרגום). שסטוב (1866-1938) היה פילוסוף יהודי-רוסי (יהודה-לייב שוורצמן במקור), אקזיסטנציאליסטי במהותו, בעל שם בתרבות הרוסית אך גם מעבר לה, שחי בעשרות שנותיו האחרונות בצרפת. אך ההפתעה מלבבת במיוחד לכל אוהב של הספרות העברית המודרנית – הפתעה שהסתייעה בידי החוקרת, לי ברטוב, שהקדימה לספר הקדמה וכתבה גם על שסטוב ספר מעניין שראה אור לפני שלוש שנים, ב"מוסד ביאליק", "מקדשו של האדם המיואש" – משום ששסטוב היה נוכחות פעילה אצל הדור הגדול של כותבי העברית, הדור האקזיסטנציאליסטי, בראשית המאה ה-20. ברנר היה מצוי בכתביו וגנסין תרגם ממנו ל"המעורר" של ברנר. אלה אקזיסטנציאליסטים חילונים. ואילו הלל צייטלין – בכתביו נתקלתי לראשונה בשסטוב – אקזיסטנציאליסט דתי, היה מצוי אתו בקשרי הגות ואף בקשרים אישיים. ברטוב בספרה מספרת ששסטוב אף ביקר בארץ בשנות ה-30 להרצאה שגרשום שלום הנחה! שסטוב התחיל את דרכו כמבקר ספרות ולטעמי חלק גדול מהייחוד שלו, כפי שנשקף מהדיון בכתביו אצל הסופרים העבריים המוזכרים וכפי שעולה גם מקריאת הספר דנן, הוא שהוא לקח את הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, מפושקין ועד צ'כוב, ובעיקר את טולסטוי ודוסטוייבסקי, ודן בה כעמדה פילוסופית. כי אכן, המייחד של הספרות הגדולה הזו היא שסוגיית "כיצד לחיות?" הפילוסופית מרכזית אצלה.

מה שהופך את תרגום היצירה הזו מ-1905 למסקרן במיוחד היא השימוש בכותרתה בביטוי "תלישות". האם כל מושג "התלוש", המושג שבו נהגו לתאר את בן הדור בספרות העברית, נלקח מהכותרת הזו בעצם? בדרך כלל נהוג לייחס את הביטוי לסיפור של י.ד. ברקוביץ' בשם זה (הפופולריות שלו קשורה גם בשימוש שעשה במושג, מאוחר יותר, חוקר הספרות פרופ' שמעון הלקין). אך הסיפור של ברקוביץ' – שוודאי הכיר לפחות את שם ספרו של שסטוב – הוא מ-1914! כלומר מאוחר לקובץ הזה. ברטוב, , אם אינני טועה, מזכירה את האפשרות הזו שכאן מקור הביטוי בספרה המוזכר, אך לא חוזרת עליה כאן.

שסטוב כותב אפוריזמים, או מקטעים קצרים ומשויפים, מתוך התנגדות לתפיסה ש"שיטה" פילוסופית היא דבר רצוי או אף אפשרי. בכך הוא דומה לניטשה, שממנו הוא מאד מושפע. גם האפוריזמים הניטשיאנים מתאימים לתפיסה ה"פרספקטיבית" של ניטשה המאוחר, על יחסיות האמת (אם כי זה לא העיקר, לא המעניין ואף לא – במלוא האירוניה – הנכון, אעז לומר, בחידושיו). הדמיון הזה לניטשה העיב על קריאת השליש הראשון, פחות או יותר, של הקובץ. שסטוב נראה לי בו אפיגון ניטשיאני. אמנם רהוט ומשכיל ושנון מאד, אבל יש בו חזרה על ההתקפות של ניטשה על הרעיעות של אדני המוסר המקובל וה"שיטתיות" הפילוסופית, כמו גם ההתקפה על היכולת של המחקר המדעי לגעת באמת והערעור על סמכותה של התבונה. אני מודה שגם אצל ניטשה אני פחות מבין את ו/או מסכים עם ההתקפה על המטפיסיקאים או על היומרה לאמת. ובכלל, מי היום מאמין ב"שיטה" פילוסופית? ולאיזו אווילות יכולה המרידה בתבונה להגיע כולנו רואים יום יום בארה"ב. אני רחוק גם מהחיבה המשתמעת לשיגעון שיש בהגות הזו (לא סתם ז'יל דלז, שדיבר באהדה על המצב הסכיזופרני כמטפורה אהודה, הושפע משסטוב).

עם זאת, אני בהחלט מבין את ומסכים עם ההתקפה על הפוזיטיביזם, העמדה הרואה בהשקפת העולם המדעית עמדה מספקת לכל מה שצריך בחיים האלה. בני האדם הם חיות קצרות ימים וארוכות פחדים (אם לגנוב מניטשה), חיים ואז מתים, וזהו! זה כל מה שצריך לדעת ואפשר כעת לחיות בשמחה ובששון! שסטוב מדבר בשם הייאוש מהשקפת העולם המדעית ("והלוא החוקיות הקבועה נמאסה עלינו כהוגן – הודו בכך גם אתם, אנשי המדע!") – זה, בין היתר, ניתן להניח, מה שמשך אליו את ברנר וגנסין – כמובן, בד בבד עם הריחוק שלו מנחמות הדת וראייתן כנחמות כוזבות.

ואכן, ככל שהמשכתי בספר הזה, הכתוב היטב, חשוב שוב לומר, העמדה הזו של שסטוב קיבלה יותר ויותר כוח בעיניי. זהו מרד בדת ובנאורות כאחת. ההבטחות של שתיהן כוזבות. והשימוש של שסטוב בספרות הרוסית הוא אכן חלק ניכר מקסמו (ומקסמה). זו ספרות שלקחה ברצינות את המצב האנושי המודרני. וחלק מהרצינות שלה (ושלו) היא ההתייחסות שלה (ושלו) לכך שעולם בלא אלוהים הוא עולם לא מלבב, בלשון המעטה ("מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים", בלשון ברנר האתיאיסט).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית שאירעה במהלכה קיבלה ההגות האירופאית כיוונים חדשים, פוליטיים יותר. לנושאי מצוקת היחיד בעולם נטול ודאויות מטפיזיות היא חזרה לרגע קצר בצרפת של סארטר וקאמי. היום, למי שחסר את נחמות הדת או התבונה, נותרו האילחושים השונים שמציעה התרבות המודרנית (נטפליקס, ציפרלקס וכו'). הספר הזה הוא תזכורת למחשבה האירופאית המתלבטת, המתייסרת, הרלוונטית, של לפני מאה שנה, שתרמה, כאמור, רבות להפיכת הספרות העברית של אותה תקופה לכזו שלא נס ליחה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הסיבה לשימוש בקלישאות ביצירות סיפורת אינה נובעת רק מאוזלת יד, כלומר מהיעדר יכולת המצאה של היוצר. היא נובעת מכך שקלישאות, פעמים רבות, וכמו שאומרים, עובדות. כלומר, הקלישאה מייצגת איזה ארכיטיפ תרבותי (נגיד, דמות "הזקן החכם") או ערוץ נרטיבי (נניח, "סיפור מסע") ברי קיימא, סגוליים, שהינם חלק בלתי נפרד ממלאכת הסיפור מראשית ייסודה המוכר לנו (למשל, ב"עלילות גילגמש" – אחת מיצירות הסיפורת הקדומות בעולם, שראתה אור לא מזמן בתרגום חדש – יש גם "זקן חכם" וגם "סיפור מסע"). לכך שקלישאות, פעמים רבות, מייצגות יסודות אמיתיים, בסיסיים, של מלאכת הסיפור, יש להוסיף את ההקלה הקוגניטיבית שהן מאפשרות לקוראים בקליטת היצירה החדשה: זיהוי הדפוס המוכר מקל על הטמעת היצירה החדשה בתודעה.

אכן יש להימנע מקלישאות. ומכמה סיבות: הערך שהתרבות שלנו מעניקה, ובצדק, לחד פעמיות של היוצר תובעת מקוריות ביצירתו; ובו זמנית, החד פעמיות שהתרבות שלנו מזהה, ובצדק, במציאות, שאינה חורזת וחוזרת על עצמה בדיוק באותו אופן שוב ושוב, מחייבת מגע רענן עם מציאויות חדשות. קלישאות אמנם "עובדות", אך מותירות טעם לוואי, שלפעמים נדחק לזמן החוויה עצמו ולא מסתרח-מתלווה מאחוריה, ולפעמים הוא מעיב על כל חוויית הקריאה בתחושות עייפות ולאוּת ומיותרוּת. אך מי שמבקש בצדק להימנע מקלישאות, צריך לתת את הדעת על כך שלהימנע מהן, בלי לדעת כיצד יוצרים פיצוי למה שהן מעניקות, אין זה מספיק. Make it new המודרניסטי אינו יכול להיות תנאי מספיק ליצירה מוצלחת.

ספרה למבוגרים של סופרת הילדים המצליחה, מאירה ברנע-גולדברג, לא נבוך, כך נראה, משימוש בקלישאות, ולא ניכר שהוא סובל מאנינות מודרניסטית עודפת. העלילה המרכזית עוסקת בסבתא לאה בת התשעים ושמונה, שאינה יכולה עוד לשאת את הטיפול של נכדיה בה (בתה הלכה לעולמה), ואת העוזרת הפיליפינית, שלהרגשתה פוגעת בחירותה במגורים שלה ובאוטונומיות של קיומה, המחליטה לברוח מהבית. מטרתה? לפי לשון הכריכה "לצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן". היש קלישאה גדולה יותר של רבני מכר, הראשונים לציון של הרייטינג, ממרדף אחרי "סוד משפחתי"? מה גם שהוא כולל אוצר [!] אבוד; מה גם שהוא נכנס במפתיע באמצע העלילה, כביכול חשה הסופרת שצריך לחזק אותה, כמו במשקה שנמר טעמו ונדף אלכוהולו. אבל עיקר אי האנינות ניכר בדמויות המסודרות כל כך באופיין המובחן של הנכדים. עידן איש העסקים הבכיר, המצוי תדיר ב"ישיבה חשובה" ואין לו זמן להתעסק בטיפול בסבתו. נתי, הסטלן המובטל, שמרוב בטלה הממלאת בריקנותה את כל סדר היום שלו, אינו יכול לשמור על סבתו, שסבתו נוגסת פעם בטעות בעוגייה מסוממת שלו. תמרה, הנכדה המסורה, המנסה לפצות על אזלת היד של שני אחיה. והנה לאח הוורקהוליק יש אישה הולמת בשם הדר, משפיענית רשת ביצ'ית, המשתמשת בבנותיהם ובסבתו של בעלה, על מנת לסחוט לייקים מעוקביה: "לאה לא ידעה אם בוקר או ערב כשהדר התפרצה לחדרה בחיוך רחב ועם מצלמה פתוחה. 'באנו לשמח את סבתא שלנו. היא כבר בת תשעים ושמונה'. הדר כיוונה את המצלמה אל שתי הבנות שלה, ים ואגם [! – אכן, דמות סאטירת לפניכם – א.ג.], שנופפו לשלום למצלמה" וכו'. היש קלישאה גדולה יותר בתרבות זמננו מהמשפיענית האטומה המנצלת את סביבתה בחוסר רגישות בגלל תאוות הבצע והפרסום שלה? שבחוסר רגישות מסבירה לצופיה, בנוכחותה של הזקנה, מדוע חשוב לעשות סרטון עם סבתא "לפני שיהיה מאוחר מדי"?

אך על אף האמור – הנה הטוויסט, כמו שאומרים, בעלילה! – הקריאה בספר של ברנע-גולדברג מהנה. לולי הייתי בתפקיד לא הייתי ממשיך בקריאה, אבל משהמשכתי בהחלט לא סבלתי. ראשית, קלישאות, כאמור, "עובדות". סבתא שבורחת מהבית, דבר שצפינו בו וקראנו עליו לא אחת, היא, בכל זאת, סיטואציה מעוררת אהדה. ודרוש כישרון גם להשתמש בקלישאות (קצב נכון בטפטופן; פרישה נכונה של הפַּלֵטה שלהן; אפילו, הייתי אומר, דרוש חוסר מודעות מסוים לשימוש בהן). ואם להשתמש בקלישאה עצמית: כמו שחזרתי וכתבתי כאן כמה פעמים, סיפור "ברור", בניגוד לאמירה זהה ביחס לתינוק, הוא באמת מחמאה; וקלישאות מעניקות הרבה פעמים תווים ברורים לסיפור. בנוסף, יש כאן חלקים מעניינים ולא קלישאתיים, למשל בתיאור היחסים של המטפלת הפיליפינית, כריסטין, עם בנה שנותר בפיליפינים. הבן, אשף בעולם הוירטואלי, מסייע לאמו מרחוק בניווט בטבע הפראי המסוכן של פתח תקווה, בה גרה לאה. גם בבניית דמותו של נתי הסטלן, למרות שכאמור הוא לא דמות מקורית במיוחד, יש הומור מלבב. ובעצם גם בדמותה של לאה, הרוטנת על בורותם ההיסטורית והלשונית של סובביה, יש הומור כזה. ובכלל, המסע שנקלעים אליו לאה, כריסטין ונתי, חביב ומושך לקריאה למדי. ברנע-גולדברג אוהבת או לפחות מתעניינת בגיבוריה, יש בה סקרנות אנושית שמוחשת כאמיתית. משפטיה רהוטים וקולחים ולא צמיגיים או מסתכסכים אלה באלה. היא רוצה מאד לספר סיפור; התשוקה, או, הבה נבחר מילה פחות דרמטית, הרצון העז, ניכר ומפעפע אל הקורא. כל אלה תכונות נצרכות לכתיבה טובה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה כבר אין זו האופנה, אבל ישנה מסורת ותיקה ומכובדת, בת מאות שנים, של התנגדות לספרות ז'אנר (ספרות פשע, אימה, סנסציה, רומנטיקה זולה, פנטזיה ומד"ב). זו מסורת שקיימת, למשל, בהקדמה המפורסמת של המשורר הרומנטי האנגלי, ויליאם וורדסוורת', ל"בלדות הליריות"; בפרודיה של ג"יין אוסטן (כמו וורדסוורת', גם היא מתחילת המאה ה-19) על הרומנים הגוֹתיים של אן רדקליף ב"נורת'נגר אבּי"; אצל שלום עליכם, בסוף המאה ה-19, במאמר ההתקפה על הרומנים הסנסציוניים הידיים של נחום-מאיר שייקביץ', "הרומנים המעניינים לעילא", כלשונו האירונית של שלום עליכם; בהתקפה המפורסמת של המבקר האמריקאי, אדמונד וילסון, בשנות הארבעים של המאה ה-20, על ספרות הבלש. המסורת הזו בעצם ייסדה את ז'אנר הרומן, כי סרוונטס, ביסדו את הרומן המודרני, מתקיף למעשה ספרות פנטזיה, מהסוג שדון קיחוטה התמכר אליו והשתגע.

חשבתי על המסורת הזו כשקראתי את אחד מהכותבים הטובים והמקצוענים בארץ של רומני הפשיעה, ליעד שהם. ההסתייגות שלי מרומני פשע נובעת מהמשיכה שלהם ליוצא הדופן ולסנסציוני. פשע, למרבה המזל, הוא לא הנורמה, הוא חריגה מהנורמה. והנה, בספר החדש של שהם, לא רק שמופיעה גופה סמוך לתחילת הספר, כנהוג בז'אנר, אלא שעד השליש הראשון מצטרפות אליה עוד כמה תופעות וצירופי מקרים חריגים. אל מקום המוות, מסתבר, הזדמן בנו של פוליטיקאי בכיר. זה אחד. עד מהרה מסתבר שהמתה קשורה (במפתיע, אלא מה) למי שהופקד על חקירת מותה. ואל המוות האלים; המעורבות של הפוליטיקה הגבוהה; החוקר שנהפך למעורב (אני חוזר ומונה שוב את החריגות, מושפע, כנראה, מ"אחד מי יודע") – מתווסף עוד מאורע חריג וסנסציוני: אישה המנהלת חיים כפולים וחיה במעין ביגמיה. אלה כבר אזורי אי סבירות של הרלן קובן. בהמשך, כרגיל בז'אנר, שלוש פעמים (!) מופיעה לכאורה התפתחות חד משמעית שמובילה אותנו אל אותו רוצח; בכל שלב נוספת התפתחות אחרת כדי לשמור על המתח. מדובר בהודאה ושתי ראיות חזקות ביותר נגדו (כדי לא לספיילר, אני לא מוסר פרטים על זהותו המגדרית של הרוצח ומשתמש לשם הנוחות בלשון זכר). גם זה, שלוש ראיות זהב מפלילות, נדיר למדי, אני משער, בחקירות רצח במציאות, אך שכיח למדי בספרים ובסדרות על פשע, שנזקקים לתהפוכות וליצירת השתאות. אי המציאותיות הזו, כאמור, מרחיקה אותי מהז'אנר הזה. או כפי ששר מוריסי, שהתפלץ, כך נטען, מהמוזיקה הרומנטית של "וואם!", בזמנים שבהם מתרחש אסון כמו צ'רנוביל: "המוזיקה שהם מנגנים לא אומרת לי דבר על החיים שלי".

אבל למי שמקבל את מוסכמות הז'אנר מובטחת על אף הכל הנאה. כי אכן מדובר בכותב מקצוען. שני המספרים הראשיים של הרומן, המספרים אותו לסירוגין, הם גיא ופיטר. גיא הוא פרקליט בכיר שמקווה להתמנות לפרקליט מחוז בקרוב. פיטר הוא עיתונאי בריטי מובטל. גיא ממונה על חקירת מותה של אישה בריטית בשם קייט שהגיעה לארץ ונפגעה ממכונית שנהג בה בן של פוליטיקאי בכיר. עד מהרה מסתבר שהמתה היא אמו של פיטר. עד מהרה מתברר שהמתה קשורה גם לגיא. האם מדובר בתאונת פגע וברח? או שמא יש כאן סיפור מורכב יותר, של רצח מתוחכם? ואם כן, מי היה יכול לרצות לרצוח את קייט? וכיצד תיפתר התעלומה הפעם? כשעל חקירת הרצח מופקדת חוקרת המשטרה החריפה והקבועה של שהם, ענת נחמיאס.

שהם יודע להיות קצבי, ולהוסיף עוד קיסם התפתחות מותחת למדורה, בדיוק בזמן על מנת ללבות את אש העלילה. כל הזמן יש שינוי, כל הזמן ישנה התפתחות ותנועה, ואין שומנים מיותרים, כמצוות הז'אנר (אגב, גם ברומנים רציניים, עם או בלי מירכאות, חשוב לשמר על תנועה תמידית, אם כי שם היא יכולה להיות פנימית ולבטח מעודנת יותר). המבנה הסיפורי המסופר לסירוגין מתאים גם לעלילה הרגשית המרכזית כאן, שהנה היחסים בין גיא לפיטר שמוצאים את עצמם לא רק באותה סירת משטרה, אלא אף מגלים שהקרבה ביניהם גדולה ביותר. אמנם זו קלישאה של סדרות וספרים רבים: תנועה לקראת התקרבות אחרי יריבות וריחוק במהלך פיענוח משותף של פשע, אך בכל זאת הדינמיקה בין השניים מעניינת ועובדת. גם זהות הרוצח/ת מפתיעה ושהם, במיומנות ובמקצוענות וכפי שתובע הז'אנר במיטבו, מכווין את קוראיו בשליש האחרון לחשוד בזהות הרוצח/ת ולהתברך בלבבם שפתרו את התעלומה, ואז, בכל זאת, להיות מופתעים בסוף.

בקיצור, אפשר ליהנות מהספר הזה. הוא כתוב היטב בז'אנר שלו. אך לסיום אצטט את ורדסוורת' (בתרגומי), ואזכיר את המסורת הנשכחת שהוא מבטא: "מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם".