הערה קטנה על צרפת וארה"ב בסדרות ואצל וולבק

"הסוכנות" (Le Bureau) היא סדרת טלוויזיה צרפתית שהחלה להיות משודרת ב-2015 (בארץ היא משודרת מ-2021). זו סדרת מתח ופעולה דרמטית והיא עוסקת בסוכנות ביון צרפתית, ולפחות בשתי עונותיה הראשונות (בהן צפיתי) סוכנות הביון מתמקדת במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

זו סדרה מעולה ממש, אחת הטובות שראיתי בשני העשורים האחרונים. גם בקווי העלילה הראשיים וגם בקווי עלילה מינוריים. ובעיניי' אחת הסיבות לכך שהיא מעולה היא שהיא לא מנסה להיות סדרה אמריקאית.

היחס של הצרפתים לתרבות האמריקאית טעון מאד. יש בו רגשי נחיתות לצד הערצה עיוורת. אחת מנקודות החולשה של "10 אחוז", הסדרה הצרפתית המהנה (אך הפחות טובה בהרבה מ"הסוכנות"), היא שהיא הושתתה על רגשי נחיתות מתפרצים. רגשי נחיתות של הקולנוע הצרפתי מול הטלוויזיה האמריקאית. סוכני הסדרה ההיא (הפעם "סוכנים" לא חשאיים, כי אם סוכני שחקנים) ייצגו את כוכבי הקולנוע הצרפתי, מדיום בשקיעה של תרבות בשקיעה.

ואפרופו מדיום: השידור בנטפליקס של הסדרה (שאף חדר לסדרה עצמה, בקנייתה של סוכנות השחקנים על ידי תאגיד אמריקאי, אם אני זוכר נכון, אולי אפילו נטפליקס עצמה הוזכרה?) הפך להיות בדיוק המסר הלא רצוני שלה על שקיעת התרבות הצרפתית. בקיצור, אי נוחות נלוותה לצפייה בסדרה "10 אחוז" (call my agent), אי נוחות בגלל רצון מתאמץ להציג בצורה מנופחת ומלאכותית את יוקרת צרפת האבודה.

ואילו "הסוכנות" לא מתאמצת. יש בה משהו שלא מנסה להיות משהו שהוא לא, משהו במידה הנכונה. חוש המידה מתבטא אפילו בחללי העבודה הצנועים מאד של "הסוכנות" הצרפתית. חללי עבודה כמעט מתריסים בקוטנם. כאן זה לא לאנגלי (מטה הסי.אי.איי)! כמו אומרת הסדרה. אנחנו קטנים יותר. אבל בהחלט יש לנו סטייל ותבונה וערמומיות.

וכמו ב"10 אחוז", כביכול לא יכלה הסדרה להשאיר את הלא מודע שלה, את הסב-טקסט שלה, מחוצה לה, ועלילה מרכזית בה נוגעת למתח בין צרפת לארה"ב. אבל כאן המודעות העצמית שנכנסה לסדרה עצמה דווקא תרמה לה, יצרה עמידה גאה ולא מתפתלת על ייחודה של צרפת. על משניותה ונחיתותה אל מול ארה"ב – אך בכל זאת ייחודה.

בכלל, נדמה לי שרק הכרה בכך שהתרבות הצרפתית בשקיעה ושהעניינים החשובים כבר ממזמן אינם נחתכים בפריז (אם כי כיום גם ארה"ב בשקיעה יחסית), מאפשרת לנציגי התרבות הזו, באורח דיאלקטי, לתפוס לעיתים את מקומם אפילו בראש.

ההכרה בנחיתות הצרפתית אל מול ארה"ב מרכזית לאורך כל יצירתו של וולבק, למשל. ודווקא הפיכחון הזה איפשר לו להציע יצירה שעקפה את כל האמריקאים בסיבוב, כמו שאומרים, או לפחות במפנה המאה (turn of the century).

בספר שכתבתי על וולבק (וצובר אבק מטאפורי במחשב שלי, בהיעדר מו"ל), ריכזתי כמה התייחסויות של וולבק ליריבות הזו בין צרפת וארה"ב. הנה הקטע הרלוונטי:

"הפגיעה הנרקיסיסטית הצרפתית והיריבות בין ארה"ב לצרפת נוכחות מאד ביצירתו של וולבק.

כמה דוגמאות:

בטקסט מ-1997 בשם "זמנים מתים":

"אנחנו חיים במדינה שאוכלוסייתה מתרוששת, ושהיא עתידה להתרושש עוד יותר, בעודה משוכנעת שכל הרעות החולות שלה מקורן בתחרות הכלכלית העולמית (רק משום שהיא עומדת להפסיד ב'תחרות הכלכלית העולמית)" (ב"להישאר בחיים", "בבל", מצרפתית: רמה איילון, עמ' 130).

ב"אויבי הציבור" (2008) חוזה וולבק את שקיעתה הכלכלית של צרפת, שתהפוך למוקד תיירות ותענוגות ולא לארץ יצרנית עם "תעשיית יצוא חזקה", עם תעשיית הייטק מפותחת. פריז לא "תהפוך למרכז למצוינות פיננסית". "האם פירושו של דבר שאני מ ק ב ל ב ה כ נ ע ה את חלוקת העבודה העולמית החדשה? ובכן, כן" (עמ' 112, "בבל", מצרפתית: רמה איילון).

"ניו יורק היא כיום מרכז העולם", כותב וולבק במסה "שמים ריקים" מ-1999 (בתוך "להישאר בחיים", עמ' 89).

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) נכתב כך: "אין אף דוגמה לאופנה שמגיעה מארצות הברית ושאינה זוכה להצלחה במערב אירופה כעבור שנים אחדות; אף לא אחת" (עמ' 75; "בבל". מצרפתית: מיכל סבו).

פרוסט ותומס מאן, מעיר ברונו באותה יצירה, נשארו אירופאיים, ולכן פחות רלוונטיים בעולם שהפך אמריקאי (עמ' 196).

תיעוב כלפי מוסר העבודה הפרוטסטנטי ושנאת העישון האמריקנים מופיע ב"פלטפורמה" (2001) בעמ' 78. אודרי, גיבורה שלילית ברומן, חובבת סאדו ומי שאינה מסוגלת לאהוב, היא עורכת דין שמושפעת מהמשפט האמריקני:

"השפעת המשפט האמריקאי על התפתחות ההליכים המשפטיים בצרפת לא נתפסה בעיניה כרגרסיה, נהפוך הוא, היא ראתה בכך גורם שמקדם בצורה משמעותית את תחום הגנת האזרח וחירויות הפרט. היא היתה מסוגלת לפתח טיעונים ארוכים למדי בנושא הזה, היא חזרה מהתמחות בארצות-הברית" (עמ' 125; "בבל", מצרפתית: מיכל סבו).

ואילו המספר ב"פלטפורמה" סולד מהצדקנות של "המדריך לתרמילאי" ביחס לתיירות המין בתאילנד במילים "דפוקים הומניטריים פרוטסטנטיים" (עמ' 46).

האמריקניות היא לא רק מוסר עבודה פרוטסטנטי והתנגדות לעישון, לא רק פוריטניות כללית, אלא המקור של תפיסת עולם אינדיבידואליסטית ליברלית, שהיא שורש כל רע בעיני וולבק.

בהמשך "פלטפורמה" כותב וולבק כי בארצות הקתוליות (בניגוד, כפי שמשתמע, לארה"ב) יש עדיין דעה קדומה נגד כסף וליברליזם מובהק (עמ' 136).

חלק מקסמו של בן-עבס, הנשיא המוסלמי שנבחר לראשות הרפובליקה הצרפתית ב-2022, ב"כניעה" (2015), נובעת מהחזון שלו להשבת גדולתה של צרפת: "בנייתה של האימפריה הרומית המחודשת" (עמ' 186). וכן:

"בן-עבס מתכוון, כמו רישלייה, לעשות שירות ענקי לשפה הצרפתית. בצירוף ארצות ערב, האיזון הלשוני האירופי יופר לטובת צרפת. במוקדם או במאוחר, תתקבל ההחלטה של המועצה להעניק לצרפתית מעמד שווה-ערך לאנגלית, בתור שפת העבודה של המוסדות האירופיים" (עמ' 272; "בבל", מצרפתית: עמית רוטברד)".

על "הפרופסור", של שרלוט ברונטה, בהוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: צילה אלעזר, 343 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

באופן מעניין בלב לבו של קאנון הרומן האנגלי, ובו בלבד, מצויות נשים סופרות רבות יחסית. ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט ווירג'יניה וולף הן הבולטות שבהן. שרלוט ברונטה, במרוצת חייה הקצרים (1816-1855), פרסמה שלושה רומנים מצליחים. המפורסם שבהם הוא "ג'יין אייר" (1847). "הפרופסור" הוא הרומן הראשון שכתבה אך הוא פורסם רק לאחר מותה, ב-1857.  

גיבור הרומן ומְסַפּרו הוא צעיר אנגלי בשם ויליאם קרימסוורת. ויליאם הוא בן לחרושתן בורגני שנשא בת אצילים, למורת רוחה של משפחתה רמת היחס. החרושתן פשט רגל ומת לפני היוולדו של וילאם ואמו מתה בסמוך ללידתו. קרוביו המיוחסים של וילאם דאגו לחינוכו והוא נשלח לאיטון. בפתח הרומן הוא בן תשע עשרה ולאחר שסירב לעצת דודיו להכשיר את עצמו לכְמוּרה וסירב גם לשידוך עם בת דודתו, "הפֶּסל הגדול והמעוצב כהלכה ששמו שרה", הוא מושלך אל העולם חסר כל. הוא פונה לעזרת אחיו הגדול, אדוארד, שעושה חיל כסוחר. אבל האח הוא איש עסקים קר לב שמוכן להעסיק את ויליאם אך מתייחס אליו בצינה ובגסות. בחלק הזה של הרומן, התיאור הפיזי של הכיעור שהשיתה על הנוף המהפכה התעשייתית בלוויית הקור שהשיתה על יחסי אנוש עולה בקנה אחד עם ספרים בולטים בני התקופה ואף העשור, "זמנים קשים" של דיקנס ו"צפון ודרום" של אליזבת גאסקל (שלימים כתבה ביוגרפיה של שרלוט ברונטה).

עיקר הרומן מתרחש בבלגיה, לשם עוקר ויליאם על מנת למצוא את פרנסתו כמורה. ויליאם מתאהב במעסיקתו, מדמואזל רוטר, שמתגלה כדו-פרצופית, ולאחר מכן במורה אחרת במוסד. אבל הוא יודע שלא יוכל להגשים את שאיפותיו הרומנטיות והמשפחתיות ללא עמידה כלכלית ברשות עצמו. 

השהות בארץ קתולית ותחת השפעה צרפתית מחלצת מברונטה ומגיבורה הראשי עוינות שוביניסטית (במובן המקורי של המילה). בעיקר בהערות הנוגעות לפריצותם של הצרפתים. אבל ברונטה גם יודעת לצחוק על האנגלים. למשל, כאשר היא מספרת לנו על חשדו (השגוי) של ויליאם שאישה שיכולה להיות סבתו מתעתדת לפתות אותו כדרך הצרפתים ("שמעתי על צרפתיות זקנות שעושות דברים מוזרים").

יש בגיבוריה של ברונטה תכונה מעניינת שתורמת תרומה מכרעת לרעננות הקריאה ברומנים שלה. גיבוריה הם טובי לב אך אינם מנומסים והם תוקפניים גם באהבתם. על האנדסן, חברו של ויליאם, מעיר ויליאם ש"ביישנות אנגלית נעדרה ממנו לגמרי". ובמקום אחר, כשהוא מתאר את התוקפנות שלו כלפי ויליאם, שנועדה כביכול לעורר אותו להיטיב עם מצבו: "הוא דיבר בלשון חדה ופוגענית, ואני זיהיתי בה, כך דימיתי, גם מידה של שתלטנות. כי נימה של עריצות הידהדה בדחיפוּת של נזיפותיו, שבאמצעותן ביקש לדרבן את המדוכאים להתמרד נגד המדכא". ויליאם משיב לו כגמולו בסירוב השיטתי לומר "תודה" על העזרה הרבה שהאנדסן מושיט לו. הוא מצדו גם נוזף בתלמידיו בבלתי אמצעיות דומה לזו של האנדסן. בכלל, כמה מהמחשבות המעניינות ביותר של ויליאם ברומן נוגעות ליחסי כוחות בין הדמויות. ויליאם מבחין כי התנהגותה של מדמואזל רוטר כלפיו "השתנתה מאז התחלתי להתייחס אליה בקשיחות – היא כמעט התרפסה לפני בכל הזדמנות. היא לא הסירה את מבטה ממני והציקה לי באינספור גילויים של תשומת לב מוגזמת. התרפסות יוצרת עריצות. וגילויים אלה של נכונות להשתעבד, במקום לרכך את ליבי רק הקשיחו את מה שהיה נוקשה ותובעני בו". ואילו המורה האחרת במוסד, פרנסס שמה, שמתחילה למשוך את תשומת לבו, יתומה חסרת כל כמוהו, חסרה גם את הקשיחות הדרושה בהוראה: "לתלמיד שתחושותיו עמומות מאלה של מורהו, ואילו עצביו חזקים יותר וכוחו הגופני אולי רב יותר, יש יתרון עצום על המורה שלו, ועל פי רוב הוא יעשה בו שימוש ללא רחמים, משום שהצעירים מאוד, הבריאים מאוד, חסרי ההתחשבות מאוד, אינם יודעים לא איך להזדהות עם כאבו של האחר ולא איך לחוס עליו. ואני חושש שפרנסס סבלה מאוד". היעדר הנימוס, אכן דבר מה לא אנגלי, הינו חלק מהקסם של גיבורי ברונטה, שמסרבים להיות פסלים.    

תכונה זו מאפיינת גם את ג'יין אייר, מורה אף היא (וכפי שהייתה גם שרלוט בצעירותה). ג'יין היא דמות חיה בגלל ההתנהגות הישירה שלה, חסרת-הטאקט במפגיע, ולפיכך המרעננת והקומית.

בוסריות קיימת ב"הפרופסור" ומתבטאת, למשל, בבחירה לפתוח את הסיפור במכתב שכותב הגיבור, טכניקת סיפור שנזנחת ללא הסבר מספק מייד עם סיום הפתיחה. אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה ומלמדת.

התרגום גמיש וחי. לעיתים רחוקות מאד הופיעו במרוצת הקריאה ביטויים לא מובנים, שנדמה לי שהיו נשכרים מעוד גיהוץ תרגומי. "הבוז הלגלגני לזוטר אביון" (עמ' 227) צריך להיות "של זוטר אביון". ו"איתך היא תשב ותחריש כל עוד תבקש לדבר לבדה" (עמ' 246) אני משער שצריך היה לתרגם "כל עוד תבקש לדבר לבדך". "אף שפרנסס לא תעשה את בנה אדם חלוש אופי, היא תלמד אותו איפוק ונועם הליכות" (עמ' 326) הוא משפט לא לגמרי מובן, כי משתמעת ממבנה המשפט ביקורת מעודנת על פרנסס שנעדרת מהנוסח כעת ושלמיטב הבנתי אכן קיימת במקור.

ביקורת על "רוזנפלד" של מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר", 416 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מלא חיוניות ודחיפוּת המספר בגוף ראשון ובזמן הווה על התאהבותה של נועה סיימון בטדי רוזנפלד. היא: רווקה תל אביבית בת 36, קולנוענית שלא מצאה את עצמה בתחום עיסוקה. הוא: בשנות ה־50 שלו, גרוש בשלישית ואב לשניים, מנהל עשיר של חברה מצליחה. היא מאוהבת, הוא מתרה בה שלא תתאהב כי אין בכוונתו "להתרבות", היא מסכימה לתנאים אבל יחסיהם מתהדקים והולכים. מה גם שנועה מתחילה מיוזמתה לעבוד בחברה של טדי.

השניים יצריים מאוד ותיאורי הסקס כאן מהנים בנטורליזם המדויק שבהם (בהקשר זה: ז'אן ז'אנה אמר פעם, אולי בהיתממות, שאם תיאורי המין המפורטים שלו מדליקים את הקוראים הרי שהוא נכשל כאמן). טדי נדיב מאוד אך שתלטן בלתי נסבל, ואומַר עוד משהו על זה בהמשך, אבל יש לציין שלמרות זאת הרומן מצליח לא להידרדר למחוזות העכשוויים הדוחים שמחפשים "טורפים מיניים" ו"גזלייטינג", כלומר לאזורים שמחפשים ספרות גרועה, את ריגושי המלודרמה הזולה של שחור ולבן, צדיק ונבל.

מה הופך את הרומן לחי כל כך? לכך שאתה, למעשה, שוכח שאתה קורא? קודם כל הריאליזם העדכני. כמה דוגמאות. כשנועה שתויה "נעלמות לי חצאי שניות" — תיאור מדויק. כשהיא מתכתבת במסרונים עם טדי, הסופרת משאירה את הסמל הגרפי של הסַמָן על טקסטים שהגיבורה כותבת אך לא שולחת. וחִשבו רק על הקונקרטיות והספציפיוּת של שם המשפחה, רוזנפלד, שלא לחינם נבחר גם לכותרת.

כמובן, נושא הרווקות המאוחרת מכניס דחיפות ייחודית משלו, שמאפיינת את כל הז'אנר ש"רוזנפלד" שייך לו מג'יין אוסטן ועד ימינו. נועה, שלקראת סוף הרומן (תרתי משמע), מספרת לנו שישבה וכתבה את קורותיו בספר היא, כאמור, קולנוענית. היא מסבירה לטדי שהיא לא מתלהבת מסרטי תדמית שמבקשים ממנה לעשות בחברה שבראשותו. "'זה לא סוג התוכן שיש לי בראש'. 'איזה סוג תוכן יש לך בראש?'. 'אתה יודע, גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה אז הוא מזיין אותה ככה'". לשון ההמעטה המבודחת שמשתמשת בה נועה היא אכן אירונית. כי הרי אין הרבה דברים חשובים ודוחקים יותר מ"גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה". זה חלק מסוד הקסם של הז'אנר שכולל יצירות מופת בצד טראש.

ועוד אחד ממאפייני הז'אנר ומסודות קסמו: הגיבורים של קסלר, כך נאמר או נרמז, אינם מצטיינים במראה חיצוני (כמו כמה מגיבוריהן של שרלוט ברונטה ואוסטן). הם צריכים – ומצליחים – לכבוש זה את לבו של זה כמו גם את לבנו שלנו, הקוראים, בדרכים אחרות. טדי שמן. לנועה זה לא מזיז, אבל העניין נוכח כאן במפורש (ולטדי זה דווקא כן מזיז). לגבי נועה הדברים עמומים יותר. אך אולי הם נרמזים בכך שנועה מסיקה, ספק באירוניה, שהאקסית של טדי, שלא כמוה, חסרת הומור: "כי אישה כזאת יפה ואריסטוקרטית לא יכולה להתחיל להבין מה זה הומור או בשביל מה צריך אותו".

אבל אפרופו הומור: עוד יסוד פועל כאן. נועה וטדי מְתקשרים ביניהם בשנינות, באירוניה ובסב טקסט. "אתה בטח כבר מאוד מתגעגע אליי, אני מתארת לי שלא קל לך", אומרת, למשל, נועה לטדי על מנת לדרבן אותו להביע חיבה ששכח להביע. במקום אחר נועה משבחת את טדי על היכולת הזו לקרוא בין השורות: "לפעמים אתה לא עונה למה שאני שואלת, אלא לתמצית של מה שאני מתכוונת. זה מדליק. אתה כאילו עוקף את מה שנאמר ונכנס ישר — עוקף את הפרשים ופונה ישירות למלך ששלח אותם". אבל הרי התקשורת האינטליגנטית והשנונה הזו מתקיימת לא רק בין הנאהבים אלא גם בין הטקסט לקוראו! הסופרת הרי סומכת על הקוראים שיבינו את הלא נאמר ואת השנינויות בין טדי לנועה וזה בהתאם מחזק גם את הקשר שבין הקוראים לספר.

אֶמָה של ג'יין אוסטן, ברומן הקרוי על שמה, מקניטה את מר נייטלי על האובססיה של גברים למראה החיצוני של הנשים. ההקנטה במקום. אבל עליי לומר שכקורא גבר, כשקראתי ב'רוזנפלד' התחשק לי קצת להקניט בחזרה על האובססיה האופיינית לחלק מהנשים ושמתגלמת ברומן הזה לגברים מצליחים וסמכותיים, ובסופו של דבר לאובססיה של חלק מהנשים לדמות אב קשוחה־מגוננת. הסופרת סידרה כאן לנועה תסביך אֵם דווקא, אך נדמה שההסטה הזו נועדה רק לעמעם את תסביך האב הברור שנועה טובעת בו ולבסוף גם מודה בו במפורש ("יש גברים שהם אבות […] ויש גברים שהם אחים […] במשך השנים […] הייתי מאוהבת יותר באבות"). יש קירבה רבה בין 'רוזנפלד' ל'חיי אהבה' המעולה של צרויה שלו, אלא ש'רוזנפלד' פחות מעודן, כי הקסם של טדי קשור מאוד לעושרו וב'חיי אהבה' האדיפליות לא גולשת לתחום הפיננסי.

היו רגעים ברומן שההסְכנה של נועה עם השתלטנות של טדי הורידה לי מעט מהאמפטיה ומהעניין בה. אבל מעלות הספר שהוזכרו בלוויית שליטתה האיתנה של הסופרת בעלילה, ידיעתה איך להחיות אותה בכושר המצאה ברגעים שנדמה שהיא הגיעה למבוי סתום, הדהירו את הקריאה עד הסוף.

על "שלוש איגרות נגד המלחמה", של מיכאל קולמאייר, בהוצאת "תרסט" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ספרים קצרים, ספרונים, אפילו מעין מחברת קטנה והדורה כמו במקרה שלפנינו, הפכו פופולריים בשני העשורים האחרונים. לפעמים הם הפכו גם מושא לקינה על התמעטות הדורות, התלוֹננוּת על הדורות הצעירים שאינם מסוגלים לקרוא ספרים ארוכים. לעיתים משתרבבת לקינה הזו טענה על כך שקוצר הספרים מושפע מהכתיבה ברשתות החברתיות. אבל אנצל את ההזדמנות לומר כי הבעיה העיקרית בכתיבה בעלת יומרות פואטיות ברשתות החברתיות אינה הקיצור שמאפיין אותה. הבעיה היא אחיזת החנק שאוחז הכותב בטקסט שלו, העובדה שהוא בעצם לא משחרר, שהוא והטקסט חד הם, שהכותב מרחף מעל כתיבתו, מצפה לתגובות, מתבונן בהן ויכול להגיב אליהן. כך נוצרת פגיעה אנושה באוטונומיה של הטקסט. בכלל, קוצר של פרוזה אינו מעיד על טיבה לכאן ולכאן. אחד מגדולי הסופרים העבריים, גרשון שופמן, התמחה בטקסטים קצרצרים, חריפים עד מאד.

הוצאת "תרסט", שייסד לפני שנים אחדות עודד מנדה-לוי, מוציאה כותרים קצרים (סיפורים קצרים, ממוארים, מסות ומחזורי שירים). בהצהרת כוונות, המצורפת בשולי הסיפור הקצרצר בו תדון מייד ביקורת זו, מכריז מנדה-לוי על כך שההוצאה תוציא "קונטרסים המהודקים בסיכות" "במחיר צנוע" (ואכן המחיר הוא 20 ₪.). עוד כותב מנדה-לוי שההוצאה פועלת מתוך "אהבה לכתוב ולמודפס". האהבה אכן ניכרת באסתטיקה הנעימה של הקונטרס וכדאי להדגיש גם את תשומת הלב הלא אופנתית לאהבת המודפס דווקא. כי כן, אין צורך להיות לוּדִיט שונא טכנולוגיה על מנת לחוש בהבדל הפנומנולוגי המכריע בין נטילת קובץ מודפס ליד, מעשה שפירושו התנתקות והתייחדות, לבין נטילת מכשיר אלקטרוני שבתוכו צובאים על פתח תודעתך עוד אין סוף כותרים שיכולים לעלות בלחיצת כפתור ובפורמט דומה ליצירה שבמקרה אתה קורא (שלא לדבר על מכשירים אלקטרוניים שבהם אפשרות הגלישה באינטרנט רובצת לפתחו של הקורא כחטא).

הסיפור, שתרגמה טלי קונס בעברית נקייה, הוא סיפור מחודד של סופר אוסטרי בן זמננו (יליד 1949; הסיפור ראה אור במקור ב-2014). זה סיפור בעל מגמה ברורה (המובנת מכותרתו), אך אף על פי כן הוא סיפור חזק ומתוחכם. יש בו גם עדות מעניינת על עיוות מסוים ברוח הזמן שאגיע אליו בסוף.

בפרק הראשון משלושה, מתוארת פרקטיקת עינויים זוועתית ושטנית מימי מלחמת שלושים השנה במאה ה-17. תמצית הסיפור בחלק הזה ומהות כוחו היא תיאור אותה פרקטיקה שמעוררת סלידה עזה כל כך מאלימות. לא אחשוף אותה. רק אומר שהשטניות של העינוי המכונה "הנשיקה השוודית" היא עירוב גרוטסקי של מראית עין של תשוקה במה שהוא הוצאה להורג בעינויים נוראים. כך נוצרת בקורא בחילה מכושר ההמצאה האנושי במירעו, ובעצם ממנעד החוויות האנושיות כולן, מארוס עד תנטוס. הסיפור השני קופץ למאה ה-21 ומספר סיפור אמיתי על אמריקאי שהתאסלם לפני נפילת התאומים והצטרף לאל קעידה ללא כוונה לפגוע בארה"ב ואחרי ה-11 בספטמבר מצא את עצמו אויב העם. אם הסיפור הראשון מתאר את זוועת המלחמה, הרי שהסיפור השני מתאר את האבסורדיות שלעיתים כרוכה בה. הסיפור השלישי (בעצם מדובר בסיפורונים) חוזר למאה ה-17, למלחמת שלושים השנה ולפוראלברג (היום באוסטריה). אך הוא, בניגוד לקודמיו, לא ריאליסטי. בסיפור מתואר, וזה עוקצו, כיצד דווקא המוות, דמות מואנשת כאן, הציל את שבעת בניה של אישה אחת ממוות במלחמה. הבנים, מתוך טמטום, ששו להתגייס, אך המוות הבין מה יעלה בגורלם. "אל צורת המיתה הזאת לא רצה המוות שום קשר. בתחילה דווקא שמח – אם מישהו כמו המוות יכול בכלל לשמוח. בואו נאמר שרווח לו שחלק מן הנטל הוסר ממנו. שכן המוות, צריך לומר כאן, הוא בעצם טבעי. כשאומרים: 'ההוא או ההיא מתו מוות טבעי', אפשר לדעת שזאת הייתה מלאכת ידו. אבל אם אדם נורה למוות […] אזי אין למוות שום קשר לזה. במובן הזה, אם כך, אין למוות שום קשר עם המלחמה".

הסיפור מתוחכם, אך הציטוט האחרון חושף בעיניי תשתית עומק בעייתית ושטחית של הסיפור, הסופר ובעצם של רוח הזמן שלנו בכללה. ראשית, היסוד הבעייתי: השנאה למה שאנושי והערצת כל מה ש"טבעי". אנחנו בעידן ששנאה עצמית אנושית רווחת בו, עידן אנטי-הומניסטי, ולמולה פורחת הערצת הטבע התמים והטהור כביכול, שבני אדם רעים מתעללים בו. כאן המוות "הטבעי" נתפס כטוב ומתקבל על הדעת ואילו המוות במלחמה, בהיותו מעשה ידי אדם, הוא תמצית הרוע. שנית, היסוד השטחי: קולמאייר מסרב לראות שיש קשר אמיץ בין עובדת המוות הטבעי למוות במלחמה. דווקא בגלל שבני אדם מודעים למותם הם בהולים כל כך לאושש את שליטתם באחרים מחד גיסא ולא חוששים כל כך ממוות במלחמה (כי הרי ממילא ימותו) מאידך גיסא. מפרספקטיבה מסוימת, המלחמה היא מחאה לא מודעת של האנושות נגד זוועת המוות הכללית. בקיצור, התפקיד של המוות "הטבעי" בהסברת ההתנהגות האנושית הוא מכריע והפיצול של קולמאייר בין מוות "טבעי" טוב כביכול למוות במלחמה רע, הוא רק עדות להיחלשות מה שקאמי כינה יצר המרידה של האדם והחלפתו בכניעה עבדותית וסוגדת לטבע. 

הערה מעניינת של סוזן סונטאג

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.

על "הספר האדום" של אסף ענברי ("ידיעות ספרים", 286 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות"

"הספר האדום" מספר את סיפורם של שלושה מנהיגי שמאל מרכזיים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. מְספּר על טבנקין, מקים "הקיבוץ המאוחד", איש העלייה השנייה ויריבם של בן גוריון וברל כצנלסון. על יערי, בן העלייה השלישית, מנהיג "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי". על סנה, מי שהתחיל בציונות הבורגנית וסיים כקומוניסט. מְספּר על מעשיהם הרבים ומחדליהם הלא מעטים ויחסיהם ביניהם ועם בני משפחותיהם ויחסם לציונות ולברית המועצות ולבן גוריון ולערבים. מְספּר על הקמת הפלמ"ח ועל ההכנות לפלישה נאצית לארץ ישראל ועל "תנועת המרי" ועל הקמת מפ"ם ועל מלחמת השחרור ועל משפטי פראג ועל היחס לסטאלין ועל הפילוג בתנועה הקיבוצית ועוד.

קראתי את הספר בהנאה מרובה, מרובה בהרבה מרוב רובם של הרומנים הישראליים שקראתי בשנים האחרונות, ובמרוצת הקריאה ניסיתי להבין מה מקור ההנאה. ביקורת ספרות הינה סוג מסוים של מודעות-עצמית: מה אני מרגיש בזמן הקריאה ומדוע. והתשובה שנתתי לעצמי הייתה פשוטה, גם אם נחלקת לכמה חלקים: א. אני קורא על אירועים ואנשים אמיתיים . ב. אלו אירועים ואישים בעלי חשיבות בתולדות ישראל, כך שבכל מקרה אני סמוך ובטוח שאני "מרוויח" מהקריאה. ג. האירועים מסופרים בקצב מהיר, ללא גלישות לפסיכולוגיה ארכנית ולתיאורים נרחבים. ד. הסיפור כאן ברור, בעל התחלה, אמצע וסוף; ו"ברור" ביחס לסיפור – בניגוד לחוות דעת על תינוק – זו מחמאה.

לארבעת מקורות ההנאה הללו (אמיתיוּת, חשיבוּת, פעלתנוּת וסיפּוּריות) נתלווה מקור נוסף, בעייתי יותר. המספר מלגלג תדיר על גיבוריו. לדוגמה: האם, תוהה הרומן, אכן אמר טבנקין בן התשע עשרה, שנאסר על ידי משטרת הצאר על פעילות מהפכנית, לאסיר פלילי בִּריון, את המשפט המיתולוגי שהוא ייחס לעצמו ("תהמר על המעיל שלך!", בתגובה ל: "אני מהמר על המעיל של הז'יד")? ומה נֹאמר על מאיר יערי, שבגרסת ענברי גנב לאחיו את הסיסמה שהפכה למזוהה אתו, עם יערי, כל כך ("בראש ובראשונה ידיים!")? או שהתחתן עם אנדה אשתו, לפי ענברי, "מתוך מניע פוליטי. מרגע שעלה לביתניה עם חבריו לתנועה, הציקה לו העובדה שלשניים מהבחורים היו בנות-זוג. זה הציב אותו בעמדת נחיתות". הלעג של ענברי שנון לעיתים קרובות. נהניתי מהשנינות אך היא נראתה לי, ראשית, גובלת בגול עצמי (אם גיבוריך פתטיים, מדוע לכתוב עליהם?!). ושנית, הלעג נראה לי לא הוגן, שופט את המעשים על שם סופם. שוחחתי עם כמה קוראים של הרומן, חלקם קוראים ותיקים שהאישים העומדים במרכז הספר חיו בטווח ניסיון החיים שלהם, וגם הם נרתעו מהלעג הזה. אבל נדמה לי שאת הספר של ענברי צריך להציב לא רק בהקשר ההיסטורי, אלא בהקשר העכשווי של המחשבה על הרומן כז'אנר. בהקשר עדכני זה חולשותיו נראות לי זניחות ובמובן מסוים הינן תוצר לוואי בלתי נמנע.

לטעמי, כדאי לקרוא את "הספר האדום", יחד עם ספריו האחרים של ענברי, כחלק מהמפנה הדוקומנטרי בספרות העכשווית. עד כמה שזה יכול להיראות מוזר, "הספר האדום" קשור מאד לאוטוביוגרפיה של עמוס עוז (2002) ולזו של קארל אובה קנאוסגורד (2009-2011) כאחד ("מוזר" כי ענברי, כמבקר ספרות, התבטא נגד גל הכתיבה האוטוביוגרפית). לגל הדוקומנטרי בספרות ובתרבות גם נכתב בארה"ב מניפסט שעורר הדים, אמנם מניפסט מבולבל ומבלבל. כוונתי ל – "Reality Hunger" של דיוויד שילדס מ-2010. המפנה הדוקומנטרי, הן באגף האוטוביוגרפי שלו והן באגף הלא-אוטוביוגרפי, נולד, בין השאר, מתחושת רוויה ומיצוי של סיפורים בדויים וחיפוש אחר קשר הדוק יותר בין הספרות למציאות. אבל אני חושב שענברי לא רק משקף את המגמה הזו, אלא תורם בספריו תרומה מקורית ומעמיקה לדיון על עתיד הרומן.

כפי שטענו תיאורטיקנים של הרומן (למשל, איאן וואט ב – "The Rise of the Novel"), חידושו העיקרי של הז'אנר, שנולד במאה ה-18, לעומת צורות בִּדיון קודמות, הינו הריאליזם (במובן הרחב של המילה) שהוא מחויב לו כמו גם עיסוקו בדמויות רגילות וממוצעות. אך אם חושבים על כך, הרי לריאליזם היה מחויב כבר ז'אנר פרוזה ותיק בהרבה מהרומן, זה שייסד במאה ה-5 לפני הספירה אבי ההיסטוריה המדעית, תוקידידס, ביצירת המופת "תולדות מלחמת הפלופנסוס". אני מציע, לפיכך, לראות את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית כמבשרת של הרומן ואת "מלחמה ושלום" של טולסטוי כַרומן המובהק שמבטא את המתח בין המבשרת הריאליסטית הזו לתכונה השנייה המוזכרת של הז'אנר. הרי ב"מלחמה ושלום" שוכן, כידוע, חלק היסטורי, העוסק בדמויות היסטוריות, בצד חלק העוסק בדמויות "רגילות" ובחייהן "הרגילים".

לפרשנותי, ענברי מציע בכתיבתו לַרומן לחזור אל שורשי תרבות הכתב, אך לאו דווקא אל התנ"ך (רעיון שביטא כְמַסאי בעבר), כי אם אל מופת ההיסטוריונים הקלאסיים, בייחוד כשאלה כתבו על סיפור מוגדר שלו התחלה, אמצע וסוף (תוקידידס הוא דוגמה אחת ויוסף בן מתיתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" הוא דוגמה מופתית נוספת). במילים אחרות: המשיכה של ענברי לסיפורו של הקיבוץ ב"הביתה" או של השמאל הישראלי "בהספר האדום" נובעת גם מכך שאלה פרשיות היסטוריות משמעותיות שניתן, מנקודת המבט שלנו, לספר אותן בשלמותן.

ענברי כך מציג דוגמאות ויטאליות למה שניתן ומלהיב לעשות בז'אנר הוותיק של הרומן בשעה מאוחרת זו ומחיה את הז'אנר אחרי בְּלותו.

הערה על כמה שירים של צביקה פיק

שושנת פלאים" של טשרניחובסקי בלחנו של צביקה פיק היא אחד משיריו הגדולים.

הביצוע של יוני נמרי הוא, כמדומני, המקורי ואולי היפה ביותר (גם אם הביצוע של פיק יפה מאד!).

כדאי לשים לב שהן "שושנת פלאים" והן "נאסף תשרי" – תלכידים גדולים של מילים ולחן; למעשה, יצירות מופת של המוזיקה הישראלית – עוסקים שניהם בסוף חיי האהבה, או בתחושת סוף חיי האהבה (בגרסה גברית של תחושת הקץ הזו). ובמובן מסוים גם "אני אוהב אותך לאה" עוסק בזאת. מעניין שפיק הצעיר בחר דווקא בטקסטים כאלה להלחנה.

הגדולה של המילים העמומות והמעט גדומות של "נאסף תשרי" היא בעיסוק הזה בתאוות שנגדעו – בסוף הקיץ, ובהתקרב הסתיו… – וחלקן עודן עוממות וחמות אפילו מבעד לקבר ועורגות לירכיה הקרירות של אבישג… כאילו הגבר המת לא מוכן להיפרד משיא אונו וזוחל הרוס מקברו על מנת לגהור עוד פעם אחת על בת שבע מקצה גגו ולהביט בה רוחצת… האב מתנחם מעט שהבן ימשיך את תשוקותיו ויזרח בחטאיו…

ובמובן מסוים הדבש, הנחש והאישה – וסוף הקיץ (אמנם בשיר אחר של פיק פורחת דווקא בו אהבה) – הם הם הנושאים הראויים ביותר לשיר עליהם.

כי על מה עוד נשיר? על יפי הטבע?!

וכשיש לנו את הנחש והאישה אין צורך לשיר, הם הם השיר.

כל זה לא מתיישב עם שיר שנכתב לבן שנפל. ואכן השיר אף נכתב לפני המלחמה (1972), לפחות לפי ויקיפדיה.

הערה על תרופות פסיכיאטריות

לפני כשבוע, גדעון לב פרסם ב"הארץ" ראיון מעניין מאד עם ד"ר מרק הורוביץ מאנגליה, שבמחקר שערך – ומעורר הדים רבים ברחבי העולם – הוא ערער על התיאוריה המקובלת על הקשר בין סרוטונין לדיכאון ולפיכך ערער על תיאוריה מובילה בהסברת הדיכאון ובהצדקת נטילת תרופות מקובלות נגדו (פרוזק וציפרלקס, בין היתר).

לב מתמצת את מסקנות המחקר (שהינו, בעצם, מטה-אנליזה של מחקרים רבים אחרים) של ד"ר מרק הורוביץ:

"מגוון המחקרים לא העלה עדות להבדלים בין אנשים הסובלים מדיכאון ובין אנשים בריאים בשלל המדדים הקשורים לסרוטונין שנבדקו."

טענה נוספת וחשובה יותר העולה במאמר של לב – ולא ברור לי אם היא חלק ממחקרו הנוכחי המהדהד של הורוביץ או מסקנה שהורוביץ מסיק ממחקרים אחרים – היא זו:

"[הורוביץ:} ראשית, כ-80% מההשפעה של התרופות נובעים מאפקט הפלצבו. זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון. בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות. גם תומכים מושבעים של נוגדי דיכאון מודים שזה אפקט קטן".

הטענה הזו משמעותית יותר. כי גם אם מופרכת תזת הסרוטונין ביחס לאטיולוגיה של הדיכאון (הטענה הראשונה), הרי שייתכן והתרופות מועילות בדרך אחרת, שעוד תתגלה בעתיד. אבל הטענה השנייה מצמצמת מאד את יעילות התרופות ביחס לאנשים שנטלו פלצבו.

אך בהמשך הכתבה מודה הורוביץ, באופן שלא ברור לי עד הסוף כיצד הוא משתלב עם טענותיו האחרות, כי:

"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed) . עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון".

אם הורוביץ מודה ביכולת שיש לתרופות הללו "לאלחש" הרי שייתכן שכאן טמונה חשיבותן של התרופות. הרי חלק ממאפייני הדיכאון, כפי שניתן להתרשם מהספרות ומהחיים, הינם היותם של הסובלים ממנו "נטולי עור", בעלי רגישות יתר. במצב כזה אלחוש הוא בהחלט סוג של נרמול! הבאה של הסובלים מדיכאון למצב תגובתי לעולם שמזכיר את מצבם של עמיתיהם הבריאים.

*

כפי שלב מדגיש בכתבתו, כל שינוי בנטילת תרופות, לקיחתן או הפסקתן, צריך להיעשות לא על סמך כתבה בעיתון (או פוסט בבלוג) כי אם בהתייעצות עם גורמי רפואה מוסמכים.

אבל אני רוצה להעיר הערה כללית על הסוגייה.

סוגיית התרופות הפסיכיאטריות היא סוגייה שמעוררת חרדה מטפיזית ולכן יש להניח שהדעות שמושמעות ביחס אליה מוטות לעיתים בגלל השלכותיה המטפיזיות.

ההשלכות המטפיזיות העיקריות הן, לטעמי, אלו:

א. האם יש בנו "נשמה", קרי חלק שאינו כפוף, או אינו כפוף ישירות, לתמורות חומריות, שהנו חלק נבדל מהגוף?

ב. האם יש לנו שליטה לכל הפחות על תודעתנו ופנימיותנו או שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה?

לכאורה (ובעיניי רק לכאורה!) המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה "הוכיחה" כי אנחנו גוף – ותו לא; וכי אנחנו בובה על חוט של החיווטים המוחיים שלנו – ותו לא.

ולפיכך חלק מההתנגדות שהיא מעוררת מקורה בסוגיות המטפיזיות האלו.

ראו למשל את ההתבטאויות של הורוביץ:

"יש פה טעות קטגורית, שמבלבלת בין המוח ובין התודעה (mind)".

"אם אתה חושב שהבעיה היא במוח, הגיוני מאוד לחפש דרך לאזן אותו. אבל זה מסיח אנשים ושולח אותם בכיוון הלא נכון".

אני מדגיש: מדובר בחוקר רציני. אני לא טוען חלילה שמחקרו לא תקף ואיני "מפריך" אותו. אין לי בכלל את הכלים לכך.

אני רק מצביע על כך שצריך לקחת בחשבון בדיון בנושאי התרופות את ההקשר המטפיזי ואת החרדות המטפיזיות שהן מעלות (יש גם הקשר וחרדה סוציולוגיים: פחד משלטונן של חברות התרופות. הורוביץ: "משהו דומה קרה לדעתי עם נוגדי דיכאון. ההשחתה של הרפואה האקדמית על ידי חברות התרופות").

וסביר שיש לחרדות הללו השפעה על העמדות שאנשים נוקטים ביחס לתרופות כאלה וייתכן שלעיתים יש לחרדות המטפיזיות השפעה אפילו על עמדות של אנשי מקצוע ומדענים בנושא.

*

ולמרות שאני נוטה לחשוב שניתן לבסס תפיסה חילונית של "נשמה", המבוססת על המודעות והמודעות-העצמית הייחודית לאנושות, ולמרות שאני נוטה לחשוב שיש לנו "רצון חופשי" בתחומים מהותיים – אני נזהר מאד מלהביע עמדה מתנגדת לתרופות הפסיכיאטריות, שבעליל מועילות לאנשים רבים מסביבנו. ואני חושב שניתן לשלב, עקרונית, בין הסברים מטריאליסטיים ליעילותן להסברים נפשיים וסביבתיים.

על סדרת הרצאות בשנה החדשה הקרֵבה ב"בית אריאלה"

ההרשמה לסדרת ההרצאות שלי לשנה העומדת אחר כותלנו "בית אריאלה" בעיצומה.

בין הספרים שיידונו במפגשים ב"מועדון הספר – הטוב, החדש והמעניין": "צומת" מאת ג'ונתן פראנזן, "חמישה רומנים קצרים" מאת נטליה גינצבורג, "דבש אריות" מאת דויד גרוסמן, "אל תספר לאחיך" מאת מאיר שלו, "פילים לבנים" מאת קרן שווץ, "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן ו״הספר האדום״ מאת אסף ענברי.

לינק להרשמה.

כמה הערות קצרות בעקבות הקריאה החוזרת בספרי א.ב. יהושע

לאחרונה קראתי בשנית כמה ספרים מרכזיים (רומנים וספרי הגות) של א.ב. יהושע ז"ל, לצורך כתיבת מאמר עליו ל"ידיעות אחרונות".

כמה התרשמויות קצרות שמעט הפתיעו אותי בקריאה החוזרת הזו:

1. שכחתי כמה "המאהב" (1977) הוא רומן מרשים (מרשים משזכרתי או משהתרשמתי ממנו לפני עשרים ומשהו שנים, כשקראתי אותו בפעם הקודמת), למרות ובמובן מסוים גם בגלל שיש בו חלקים סנסציוניים.

בקריאה הזו התפעלתי במיוחד מתיאורי מלחמת יום הכיפורים ששזורים בו.

2. מעט פחות התרשמתי מ"מולכו" (1987) הפעם. ואינני בטוח שהוא הרומן הגדול ביותר של יהושע, כפי שטענתי עד כה (אם כי זה גם לא "מר מאני" – וראו בהערות הבאות). אך אם קראתי אותו לפני עשרים ומשהו שנים כתגובה "הספרדית", המאלפת במתינותה, למשבר אמצע החיים המערער של "סוף דבר" – הקריאה הפעם הייתה הרבה פחות כבולה להשוואה לשבתאי (שוודאי קיימת הייתה אצל יהושע, שאף הודה בכך) וממוקדת בקומדיה המשובחת שהינה הרומן, שהוא אולי הרומן המהנה ביותר של יהושע, אם לא החשוב ביותר.

3. "גירושים מאוחרים" (1982) הוא רומן בוהק מברק. הוא פשוט מזהיר ממש בחלקים רבים שלו. הורסטיליות של הכתיבה של כל פרק באופן (מבריק) אחר וירטואוזית ממש. הפרק הכתוב כתיאור פגישה אצל פסיכולוג הוא מאסטר פיס שמדגים מה עושה או יכול לעשות טיפול פסיכולוגי (איני מכיר מקבילה לו בספרות – לא איטאלו סבבו ולא דוריס לסינג ולא פיליפ רות וכו'). לולא האריך יהושע מדי את הרומן הזה הרי שבקלות הוא היה זוכה במקום הראשון בין הרומנים של יהושע. אבל הוא מעט ארוך מדי, בטח בגרסה של 2010 שהוסיפה פרק שכלב עומד במרכזו. דווקא העריכה של 82 צדקה והפרק הזה מיותר.

4. "מר מאני" (1990) הוא רומן מעולה, כמובן. ועדיין לא לו הבכורה בעיניי (למרות שיהושע עצמו אמר חד וחלק שזה הרומן הטוב ביותר שלו). לכל היותר הוא חולק עם שלושת הרומנים האחרים שכתבתי עליהם כאן את הבכורה.

והערה כללית: למרות שבעיניי ספרים כמו "זכרון דברים", "סוף דבר" או "התגנבות יחידים" (אני מונה את בני דורו) עולים על ספרי יהושע, הרי שברור שהוא סופר גדול. וחלק ניכר מהמשיכה אל יהושע כסופר הינה התחושה שאחת לכמה עשרות דפים תתפלק לסופר איזו תובנה עמוקה על החיים, מבט רענן ומפתיע, שנובע מסך כל ישותו כמישהו עמוק וחכם יותר מהקורא. לעיתים המבט הרענן הוא על החיים בארץ, למשל ההערה האגבית ממש ב"מולכו" על אנושיותו העמוקה של מזג האוויר הישראלי (אגב, כפי שציינתי במאמרי, דווקא כפובליציסט יהושע הגיע לטעמי לפסגות גאוניות).

אנשים חכמים ועמוקים באמת שמעניין אותך לשמוע מה יש להם לומר על החיים (בכלל, בארץ) הם נדירים.

והלוואי ויימצאו ליהושע ממשיכים.