על "כתבים ספרותיים" של זאב ז'בוטינסקי בהוצאת "סלע מאיר"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המארז ההדור בן ארבעת הכרכים הקטנים ("כתבים ספרותיים") מטעה. כיוון שלא כלולים בה שתי יצירות מרכזיות ארוכות של המנהיג הציוני, שהיה גם סופר ומתרגם מחונן, הלא הם שני הרומנים "שמשון" ו"חמישתם". אולם ספרות וספרות טובה אכן מצויה בכתבים. כשנשאל א.ב. יהושע בטון ביקורתי על מהות הקשר בין סופרים כמותו לאינטלקטואלים ציבוריים כמותו – כביכול, מה עניין שמיטה (פוליטיקה) להר סיני (ספרות) – הפנה את תשומת הלב לכך שהציונות נוסדה מעיקרה על ידי סופרים וכותבים. ז'בוטינסקי הוא דוגמה מובהקת לאבחנה זו.

שניים מארבעת הכרכים מוקדשים לשיריו המעטים של ז'בוטינסקי (הנחלקים ל"שירי ציון" ול"שירי חול") ולתרגומיו, בעיקר תרגומי שירה. אלה חלקים ידועים יחסית מיצירתו הספרותית. חלקם הפכו זה מכבר לקלסיים (תרגומיו ל"העורב" ו"אנבל-לי" של אדגר אלן פו, למשל, ושורות חזקות משיריו הפוליטיים כגון: "שתי גדות לירדן/ זו שלנו – זו גם כן!/ שם ירוה לו משפע, מאושר/ בן-ערב, בן נצרת ובני", או: "כי שקט הוא רפש/ הַפְקֵר דם ונפש/ למען ההוד הנסתר!", או "אלוהים, לשלטון בחרתנו/ על לבן-ותכול, ואדום"). עוד באגף זה, של השירים והתרגומים, קראתי בעניין מיוחד את התרגום של ז'בוטינסקי לחלק ניכר מה"תופת" של דאנטה, תרגום מחורז וממושקל מרשים, עד כמה שאוכל להעיד בתחום בו אינני מומחה.

אבל עיקר החידוש במארז, כמדומני, הוא שני כרכי הסיפורים הקצרים של ז'בוטינסקי. אמנם הוא עצמו כינס את רובם במהדורה מ-1930. אלה סיפורים שנכתבו במקור ברוסית, שפה שז'בוטינסקי נחשב לאשף בה, ותורגמו בעבר היטב על ידי חנניה רייכמן (וכך כונסו לכאן). אליהם נוספו שלושה סיפורים שז'בוטינסקי לא כינסם בעבר שתורגמו היטב למהדורה זו בידי דינה מרקון. לסיפורים נלווית הקדמה ואחרית דבר של דן מירון, מלמדות, כרגיל.

קראתי בעניין את הסיפורים. חלקם, אלה שמתרחשים באיטליה בה שהה ז'בוטינסקי כסטודנט, כתובים ברוח הדקדנטית-משהו של ספרות מפנה המאה (והם אכן נכתבו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה; קו פרשת המים הגדול של המאה ה-20, אולי יותר ממועד פרוץ רעותה, הקטלנית ממנה, ב-1939). כך היא הנובלה החריפה "דיאנה" (הבולטת בין היצירות האיטלקיות המוקדמות), על משולש אהבים של סטודנט רוסי, בן דמותו של ז'בוטינסקי, חברו, סיציליאני צעיר שידיו בכל בשם גוֹפרדו, ותופרת חיננית, ערמומית ואף אכזרית, בשם דיאנה. המלחמה התוך-מינית בין שני הגברים והבין-מינית מקבלת כאן ביטוי חזק. ואגב כך, כמה ערכים ז'בוטינסקאיים מעניינים. קודם כל, רתיעה מרעננת מצדקנות והתחסדות – אולי "רוסית" ואולי "יהודית" – המקבלת חיזוק מהאיטלקיוּת: "שיחותיהם, ביחוד על בנות בעל-הבית היו מלאות פניני 'תרתי משמע' […] ברומא בימים ההם היה זה סגנון רגיל בשיחת צעירים עם צעירות, ולאו דווקא בהמון-העם בלבד אלא גם במעלה-הסולם. דבר זה, כמובן, אינו מוצא חן בעיניכם; אך סלחו-נא לחסיד מושבע של איטליה החביבה – בשבילי יש בזה משהו סימפתי, הקונה את הלב בבריאותו". החופש הארוטי מעסיק את ז'בוטינסקי בסיפורים הצעירים הללו גם מבחינה לשונית-לאומית מעניינת. בסיפור אחר מדברת אחת הדמויות בשבח ניבול הפה (אם כי זה לא נכנס לכתיבה!) כך: "דווקא סוג זה בכל לשון ולשון ספג ביותר את הרוח הלאומית האמיתית, ויש בו ביטוי וגילוי שלם ביותר לפסיכולוגיה של העם". ערך ז'בוטינסקאי נוסף העולה מ"דיאנה" הוא התחרות החופשית בה צידד ז'בוטינסקי. הגברים היריבים מחליטים להילחם על ליבה של האישה באופן חופשי, בדומה למשנתו הכלכלית של ז'בוטינסקי.

הנושא היהודי לא מופיע כמעט בסיפורים האיטלקיים ו/או המוקדמים, אך בתחום זה, הלאומי, ראוי לציין סיפור אחד, סיפור פואנטה קלאסי, בו ניכרים כבר ב-1914 (מועד פרסום הסיפור) ענניה המתחשרים של המאה ה-20. רופא יהודי גרמני מְתנה באוזני מאזין על הבוז שהוא רוחש ללבנט: "המזרח? זר הוא לנפשי לחלוטין. הרי לכם הכחשה חיה לכל תורותיהם על הגזע, על קול הדם. הנני בן-מערב מלידה על אף צורתו הבוגדנית של חוטמי". כנרמז, יש לקרוא את הסיפור הערמומי עד תומו ממש, לפני שקופצים על ה"אשכנזיות" המתנשאת כביכול שלו, על מנת להבין אותו לאשורו וגם את מלוא הרלוונטיות שלו לסוגיות שמאז שנכתב הסיפור הפכו להיות מרכזיות הרבה יותר בחיפושי ההגדרה העצמית של היהודים-הישראליים.

עוד בנושא הלאומי ראויים לציון שני סיפורים המציגים דמות "צבר". באחד, "יהודון", מוצגת דמות "צבר" בשם אבינועם (אם כי מדובר בצעיר שנולד ברוסיה ועלה בקטנותו) שסבור שעיקר "ענפי המדע" שיש להנחילם לנוער הינם: "לדבר עברית – ולהרביץ בפרצוף". בשני שם הנער הוא איתמר. אופייני לז'בוטינסקי התרבותי עד קצות האוזניים שבסיפור זה נלקח דימוי מהמיתולוגיה היוונית על מנת לסבר את האוזן על הצבריות השורשית הנרקמת בארץ (! – אנטאוס, גיבור מיתולוגי שהיה בלתי מנוצח כל עוד שמר על מגע עם האדמה). ואילו התרבותיות הליברלית של ז'בוטינסקי מתבטאת בסיפור השני במודעות העצמית המעט מתנצלת באשר לאופיו הלאומי: "מודה אני, יצא מתחת עטי סיפור שובינסטי [=במשמעות המקורית של המושג: לאומני] מובהק".

אוקטובר 9, 2026 – 7:31 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על "קלאריסה"

הרומן הקנוני הגדול ביותר כמותית בספרות האנגלית הוא, ככל הנראה, "קלאריסה" של סמיואל ריצ'רדסון, שראה אור ב-1748. הוא מכיל קרוב למיליון מילים (פי ארבעה מ"יוליסס", לשם ההשוואה).

הרומן הזה היה בעל השפעה אדירה לא רק על הז'אנר, אלא על התרבות האירופית כולה. כל אירופה קראה את עלילות קלאריסה, באמצע המאה ה-18. בין מעריציו ומושפעיו הישירים ניתן למנות את המבקר סמיואל ג'ונסון ואת הסופר הנרי פילידנג (שחלק מיצירתו היא פרודיה על ריצ'רדסון; אבל שבהחלט העריך את כתיבתו של מושא הפרודיה), את דידרו ורוסו בצרפת (ולהבדיל את המרקיז דה סאד). איאן וואט, בספרו החשוב The rise of the Novel (1957), מקדיש שליש מהספר לריצ'רדסון, בגלל חשיבותו כאחד מאבות הז'אנר (שליש אחר מוקדש לדניאל דפו – "רובינזון קרוזו" ועוד – ולפילדינג – "תום ג'ונס" ועוד – המוזכר).

כיוון שהרומן הוא בעיניי צורת האמנות הגדולה ביותר, או, שמא אנסח בסובייקטיביות, צורת האמנות הקרובה לליבי ביותר – קראתי בחצי השנה האחרונה את הרומן (באנגלית, כי אין תרגום לעברית, וב"קינדל", שם נוח יותר להיעזר במילון האנגלי-אנגלי המובנה).

נהניתי מאד מהקריאה. לריצ'רדסון יצא שם כסופר שעבר זמנו. ואכן, הדמות הטהורה מדי של הגיבורה מלודרמטית ומעט מרחיקה לטעמו של זמננו. אבל על כך מחפים אלמנטים אחרים שהופכים את ריצ'רדסון לסופר גדול (כמו שמדגיש גם איאן וואט). אלה הם כמה מהיסודות המרשימים כל כך לטעמי: 1. יש כאן ייצוג פראי ועמוק של מלחמת המינים. לא מעורפל על ידי עידון וחיישנות מודרניים. מכתביו של לאבלייס, האציל הפרא שאונס לבסוף את קלאריסה כשהוא שוכב איתה בזמן שהוא מסמם אותה (כן, מעין "סם אונס" נוסח המאה ה-18), הם אינטליגנטיים מאד והוא נותן בהם דרור לכמה מתחים בסיסיים בין המינים שלא נתקלתי בדומה להם בספרות קודם או מאוחר ל"קלאריסה". 2. ריצ'רדסון מתקדם לאט, אבל תמיד מתקדם! יש אמנות גדולה בטוויית העלילה, הנעה אמנם לרוב בצעדים קטנים – שעל רקעם החלקים הדרמטיים באופן מובהק מתבלטים: כגון בריחתה של קלאריסה עם המאהב לאבלייס – אבל תמיד נעה. 3. אפיון הגיבורים דרך מכתביהם (זהו רומן מכתבים) הוא נהדר (כולל ייצוג של דמויות משנה שכותבות בשגיאות כתיב). בייחוד דמותו של לאבלייס הינה דמות עגולה. הוא בהחלט הנבל בספר, אבל הוא גם חריף שכל, גם תוקפני במכתביו, גם בעל הומור וגם חוזר בכנות בתשובה. 4. מצבה הבסיסי של קלאריסה, כבחורה שמשפחתה מבקשת לכפות עליה נישואים לגבר לא מצודד, ולפיכך היא נאלצת לברוח עם לאבלייס, הוא לא רק מקרה סינקדוכי מאלף של עליית האינדיבידואליזם במאה ה-18. הוא עולה בקנה אחד עם עליית הז'אנר שבתוכו מתוארת עלילה זו – קרי, הרומן! הרומן מתמחה בדמויות אינדיבידואליסטיות ובחיי הנפש של דמויות כאלה: וזה בדיוק מה שקלאריסה מבקשת לעצמה מחייה, שיתחשבו ברגשותיה הפרטיים. כך נוצרת הלימה נהדרת בין תוכן לצורה.

אוקטובר 6, 2026 – 9:07 AM קטגוריות: ביקורות ספרות קצרצרות | פרסם תגובה

הרצאה על "נתן ועמוס"

חמישי זה. בת ציון 10 ביד אליהו, תל אביב. הכניסה חופשית.

אוקטובר 4, 2026 – 7:21 AM קטגוריות: הודעות | פרסם תגובה

על "שחקני אופי" של מארק רום ("ידיעות ספרים", 160 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זהו כבר ספרו השלישי של מארק רום, ישראלי יליד קזאן שברוסיה (1983), כפי שמצוין על הכריכה האחורית. לצערי, לא קראתי את שני ספריו הקודמים, ולנוכח ההתמדה המרשימה הזו השתדלתי להגיע לספר הזה. וזו התרשמותי.

זהו קובץ של סיפורים קצרים. חלקם עוסקים בילדות של הדמות הראשית כעולה מברית המועצות לשעבר בעיר פרובינציאלית בישראל שחי בילדותו במציאות דחוקה חומרית. בסיפור אחד, למשל, ילד, שקיבל מסבתו המטריארכלית שטר של גולדה (שמזכירה לו את אותו סבתא; יש בשימוש בדמיון הזה המצאה נאה בתיאור תהליך ראשוני של ישארליזציה) לתשלום לסנדלר שלה, חוכך מה יעשה בשטר שניתן לו כשסבתו מתה. בסיפור אחר, אמן בוגר מנסה לצייר את בית ילדותו מהזיכרון, נזכר בבריון ישראלי שאיים עליו בילדותו וסחט ממנו כספים. בבואו לדייק את ציורו הוא מחליט לפתע לנסוע לאתר ההתרחשות המקורי, כשמטרתו הלא מודעת, או הנלווית, היא לחזור בזמן, לא רק במרחב, לילדות ולסייע לילד שהוא היה. רעיון החזרה לילדות מופיע בוואריאציה אחרת בסיפור נוסף, "עפיפון" שמו, בו מחליט גבר מבוגר, נשוי ואב, לבנות לו עפיפון ולנסוע לבית הוריו, על מנת לשחזר בבגרותו חוויית אב ובן שלא הייתה לו בילדות.

קבוצת סיפורים אחרת עוסקת בזוגיות באופן סאטירי, כשעיקר חיצי הסאטירה מכוונים אל הגבר, המתקשה מעט בדרכי היחדיו. גבר בסיפור אחד משתף אותנו בתכנונו, מייד בפתח הסיפור: "תכננתי להיעלב לקראת הערב". אבל אשתו שמה את תקוותו הצנועה לאיזה "עלבון סטנדרטי, לא מתוחכם מדי, כמעט מוצר מדף", ובכן, שמה אותה לאַל בהתנהגותה האוהבת. אללי! גבר אחר, ד"ר כהן, אנליטי וקר, מנסה לחשב במדויק מתי הרגע המתאים "לקום, לגשת לחדר השינה וללטף את ירכיה של אשתו". הזמן דוחק ו"עליו להפגין קרבה מהר ככל שניתן".

כמו בסיפור על הצייר החוזר לבית ילדותו, נסובים עוד סיפורים על המתח בין המציאות לייצוגה, וכן בין המציאות לפנטזיה-נפשית. אישה בשנות החמישים לחייה הקוראת ברכבת ספרי מתח משערת שגבר שהתיישב לידה הוא חלק מעלילת מתח שפרצה לחייה. חלק מהדמויות נישאות על כנפי חזון, לעיתים קרובות לא ישים. כמו שמנוסח הדבר יפה לגבי גיבור הסיפור "עפיפון": "הנה, בשבוע שעבר הוא קרא ספרון דקיק, כמעט ברושור, שבעקבותיו החליט לנסוע לפינלנד ולהציע את עצמו כשומר מגדלור באי מבודד. רק ברגע האחרון, כשעמד כבר להתלבש ולארוז מזוודה, נזכר שהוא נשוי עם שלושה ילדים ומשכנתה…". לעיתים הגלישה לפנטזיה היא "אמיתית", בתוך המציאות שבונה הסיפור, ואינה מופיעה רק בראשיהן של הדמויות ההוזות.

יש צד נטורליסטי בעולם שמתאר רום, כלומר אלה סיפורים שמדגישים לעיתים את הדל והמכוער, מבחינה פנימית וחיצונית כאחת. כך, למשל, מתוארת "שבעה" מנקודת המבט של מנחמים שמבקשים להיפטר במהירות מהחובה החברתית המעיקה. כדי להעמיק את ה"נומך" הנטורליסטי צירף רום פרספקטיבה "חייתית" לסיפור: עש שמתעופף בבית האבל אחרי שנחלץ מחולצת השליח שהביא לבית האבלים "שלוש חבילות בוטנים בציפוי שחוסם את המעיים, ארבע עוגות תעשייתיות בטעם שוקולד" ועוד. וישנם גם תיקן ושחרוּר בסיפור. סיפור אחר מתעכב במהלכו על גרד במפשעה של גבר צעיר. סיפור אחר נפתח כך: "מדי בוקר התעוררתי אל תוך רחש ניקוי הליחה שלו. שומע מזדמן, דמו יקפא מיד נוכח אותו צליל גושי ומבעבע, שמזדחל באי-אלה צינורות חלודים. אולם אני, לא רק שרוחי התיידדה עם חריקת הנוזלים השטנית, הגיע היום שלא יכולתי עוד לדמיין את עצמי בלי המשקע המזוהם שעלה וירד בגרונו". אין זה חיווי אגבי, הציטוט הנ"ל, אלא עקרוני, עליו מצהיר הגיבור בסמוך כי היה זה רגע משמעותי: "הרגע שבו ראיתי את היופי מבעד ללכלוך".

קפקא כתב שמטרת הספרות היא לבקע בגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. בהשאלה אומר שסיפור אחד כאן הצליח לבקע את הקיפאון שלי. "טרקטור" שמו. בסיפור מתואר יום בו צעיר העובד בהוסטל לאוטיסטים מלווה אחד מהם לטיול. אורי ולירון, זה שם הצעיר והמטופל בהתאמה, יוצאים לטיול אל טרקטור שמצית את דמיונו של לירון. הנטורליזם נוכח גם כאן. אורי חש שחייו עלובים. הוא סובל מחסרון כיס וחסרון אהבה. נחמה דלה צצה בראשו פתאום, כשהוא חוזר בתום יום העבודה לביתו: "גם במצבי אני לא לגמרי חסר תועלת, הרי הם הגיעו היום אל הטרקטור!".

מדוע, למרות שגם בסיפורים האחרים יש ניצוצות כישרון ללא ספק, רק הסיפור הזה שבה באמת את ליבי? – חקרתי את עצמי. האם בגלל שהמבנה שלו ברור ומחושל (תיאור יום-"מסע" שלו התחלה-אמצע-וסוף)? האם בגלל שבו, מתוך הקיום הנטורליסטי, מחלץ הסופר אור הומניסטי אמין? ואולי אני קשה מדי עם סיפורים קצרים, שלדידי עליהם להיות נפלאים או לא להיות?

הספרות היא הנאה ונחמה. הנאה ונחמה מורכבות, זה נכון. ובמקרה שהתכנים קודרים הנחמה וההנאה האלו נצרכות שבעתיים. הן לא חייבות להינתן בתוכן, הן בהחלט יכולות להינתן בצורה: במבנה הסיפור, בשפתו. "טרקטור" העניק את נחמת והנאת התוכן והצורה כאחד. בסיפורים האחרים הן היו לי חסרות.

אוקטובר 2, 2026 – 6:48 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "בדרך האבות" של של בנימין לאו ("ידיעות ספרים", 260 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זהו ספר אמיץ וחשוב. אבל על מנת להבין כהלכה מדוע נחוץ להקדים את הדברים הבאים.

במסורת המרקסיסטית כונה הפרולטריון "הסובייקט של ההיסטוריה", כלומר המעמד שעל כתפיו הוטל להצעיד את ההיסטוריה קדימה. הציונות הדתית, המגזר, לא המפלגה, היא בעיניי "הסובייקט של הישראליות" כיום. במאבקים הפנימיים המתחוללים בה יוכרע עתידו הקרוב (ואולי גם הרחוק) של המקום הזה. זאת על שום הכוחות הנמרצים והרדיקליים הפועלים בה; על היותה "האליטה המשרתת" הבולטת של ישראל העכשווית (לא רק בצבא כי אם גם בשירות הציבורי ואף בתרבות); על שום טיב המחלוקות המוסריות והאידאולוגיות שמתעוררות בקרבה. הספר הזה מגלם את הקביעה הזו. זהו "הזמן הצהוב" ו"פה ושם בארץ ישראל" של העידן שלנו. הוא חשוב לא פחות מהם, על אף שהוא כתוב ביכולת ספרותית פחותה בהרבה מקודמיו – וכולו, בחשבון אחרון, תיאור ומימוש של מחלוקת פנימית בציונות הדתית.

הרב בני לאו, רב מוכר בציונות הדתית (הוא גם אחיינו של הרב הראשי לשעבר), יצא בשנים האחרונות למסע ברחבי יהודה ושומרון, בעיקר בסביבות כביש 60 על גב ההר ("דרך האבות"). במסע נפגש לאו עם דמויות מגוונות של המתיישבים ביהודה ושומרון ועם תושבים פלסטיניים. המטרה היא, ראשית, להנהיר את המציאות החדשה שמתקיימת בשנים האחרונות באזורים אלה.

הממשלה האסונית והשלומיאלית שממלאת לאחרונה למרבה התדהמה את ימיה (זו טענה שלי, לא של הרב לאו), הייתה יעילה להפליא בתחום אחד: הגברת הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון. כאן פועלם של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק הצטיין ביכולת ביצוע משמעותית. הגברת הנוכחות הזו נעשתה בכמה דרכים. האחת, השתלטות על אדמות מדינה בשטחי סי (כ-60 אחוז מיהודה ושומרון המצויים באחריות אזרחית וביטחונית ישראלית ובהם מרוכזים רוב המתנחלים ואוכלוסייה מעטה יחסית של פלסטינים). מדובר במאבק נגד "תוכנית פיאד", ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, שביקשה לקבוע עובדות נדל"ניות בשטח. חלק מההשתלטות הזו נעשה באמצעות הקמת חוות שהוקמו כחוק ובתיאום עם הצבא. אבל לצורכי הגברת הנוכחות היהודית נעשו גם מעשים אחרים. למשל, הקמה של נקודות יישוב לא חוקיות ולא מתואמות עם הצבא בשטחי בי (כ-20 אחוז משטחי יהודה ושומרון שבהם האחריות האזרחית היא פלסטינית), או נקודות לא חוקיות בשטחי סי. למשל, גירוש קהילות רועים ובדואים משטחי סי, מאזורים שבהם נהגו הרועים לרעות מזה דורות או באישור ממשלות ישראל קודמות. למשל, חסימות של חקלאים פלסטינים מהגעה לאדמותיהם הפרטיות כי דרכי הגישה אליהן עוברות בשטחי סי. והלאה ולמטה: פגיעה מכוונת ברכוש פלסטיני. ובסוף, בעומק התהום, פגיעה בגוף ואף בנפש של פלסטינים.

המפגשים של הרב לאו עם הספקטרום הציוני-דתי של מתיישבי יהודה ושומרון ועם תושבי האזור הפלסטינים פורש את מגוון הדעות והפרקטיקות שקיימות בשטח והוא קודם כל, כמוזכר, מקור מידע ל"מה שקורה עכשיו". מתיישבים רבים, למשל, חוזרים על המשפט: "הפחד עבר צד". כוונתם לכך שבשנים האחרונות, מתיישבי יהודה ושומרון, שחיו ביישובים מבודדים ומבוצרים, חשים עכשיו שהשטח עצמו בידיים יהודיות. עוד דוגמה למידע פנימי חשוב הוא שרטוט ההבדל הפנים-מתנחלי בין תנועת "אמנה" הממלכתית ותנועת "נחלה" של דניאלה וייס (שסמוטריץ' תומך בה), האנרכיסטית. בכלל, שתי מחלוקות-העל הגדולות שחוצות את הציונות הדתית נוגעות ליחס לפלסטינים מצד אחד וליחס למדינה מצד שני, ויש חפיפה רבה בין מי שאוחז בעמדות אנרכיסטיות ביחס למדינה למי שיחסו לפלסטינים עוין יותר.

אבל הספר של הרב לאו לא נולד רק על מנת להנגיש מידע נצרך לציבור. יש בו דאגה אמיתית מכך שמעשי המתיישבים בשנים האחרונות מכתימים את מפעל ההתנחלות כולו. ניתן, כמדומני, להגדיר את עמדותיו של הרב לאו כעמדות ימין-מרכז – הוא בהחלט לא "שמאלני". אבל כואב וחורה לו על גירוש קהילות הרועים; על האימה שבה חיים פלסטינים רבים בשנים האחרונות; וקל וחומר על גזל קרקעות; וקו וחומר בן בנו של קל וחומר על פגיעה בגוף ואף בנפש. בעלייה להר עיבל מהרהר הרב לאו בפסוק התנ"כי שלפי המסורת נאמר בהר הקללה: "ארור מסיג גבול רעהו".

כמובן, לאנשי שמאל מובהקים כל הדיון שהספר מעורר נראה לא רלוונטי. "אנחנו לא צריכים בכלל להיות שם" וכו'. אבל אנשי שמאל מובהקים אינם זה מכבר "הסובייקט של ההיסטוריה". למי שחושב, כמוני, שמן ההיגיון ואף מן הראוי שהפלסטינים ישלמו בקרקע על סרבנותם ההיסטורית – הספר הזה תורם רבות. קודם כל, הוא מסייע לנו להציג מדרג מוסרי של מעשים פסולים שאנו מתנגדים להם. בקצהו, כמובן, מעשים מתועבים של אלימות. ומייד אחריו גזל של רכוש פרטי. אבל, לטעמי, למשל, גם התפרשות בכל שטחי סי על "אדמות מדינה" היא בעייתית, לא רק בכך שהיא חוסמת כל אפשרות לחלוקה עתידית של הארץ (שכאמור, הפלסטינים יצטרכו בה לשלם את מחיר סרבנותם) – אלא היא פוגעת גם בזכויותיהם כפרטים. כי "אדמות המדינה" הן אותם שטחים ציבוריים שזכאי להם כל ציבור תושבים גדול, כמו שאנחנו זכאים לפארקים ולקרקע שמוכשרת לבנייה בגבולות ריבונותנו.

ספטמבר 25, 2026 – 7:29 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על יונה ויום כיפור ועוד

בקרוב ממש אני עומד לפרסם את הרומן החדש שלי, "משְבָּרים" שמו.

השם לקוח מתפילת יונה במעי הדג ("כל משבריך וגליך עלי עברו", אומר יונה; פסוק מקביל מצוי גם בתהילים) – ספר יונה, שכידוע נהוג לקוראו ביום כיפור.

הנה קטע רלוונטי ליום כיפור מתוך "משברים":

"ביחס לאופי יום הכיפורים החילוני לא היו לקולמן השגות, כי הוא לא סבל את הקדרות של היום הזה בנוסחו הדתי.

למרות שאמו, חנה קולמן, גיחכה פעם במבוכה כששרה אמרה לה כמה היא אוהבת את היום הזה, וכששאלה חנה מדוע, השיבה שרה בתום כי בו אפשר לרכוב בחופשיות על הכביש.

הוא אומנם הטעים באוזני ילדיו שזהו גם יום של חשבון נפש ותכנן בעתיד לקרוא איתם ביום הזה את ספר יונה, כי רעיון התשובה, המצאה יהודית, נראה לו רעיון הומני נפלא, חלק מהאופטימיות היהודית, יש הזדמנות שנייה.

מה גם שהספר הזה היה לא אתנוצנטרי באופן חריג ומשובב נפש. הרי חז"ל מסבירים שיונה לא רצה שאנשי נינווה יחזרו בתשובה כי ממלכת אשור הייתה האחראית לגולת עשרת השבטים, והאל מוכיחו על פניו. ובעצם המחבר העלום של הספר הקצר הזה הדגיש בתחכום את האוניברסליות שלו גם דרך סיפור המשנה, התיאור האוהד של רב החובל הנוכרי, המזרז את יונה הנרדם לקום ולקרוא לאלוהיו, ושל המלחים הנוכרים, שמהססים אם להשליך את יונה המימה, כפי שביקש מהם הוא עצמו, על מנת להציל את חייהם."

(הדימוי מתוך "וויקיפדיה", ציור של פיטר לסטמן)

ספטמבר 20, 2026 – 10:14 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

רשימה ליום כיפור – על חילול יום כיפור בספרות "התחייה"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לקריאת הרשימה באתר Ynet לחצו כאן

בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה מכונה הדור הספרותי שצמח לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 "דור התחייה". הדור הזה הוא אחד הדורות המרשימים ביותר, אם לא המרשים מכולם, בספרות העברית המודרנית. מנייה לא ארוכה של אחדים בלבד מהבולטים בדור הזה תסייע לאשש את האמירה הזו: ביאליק, עגנון, ברנר, אחד העם, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, אצ"ג. מקובל לטעון שהיחס של בני הדור הזה למסורת ישראל היה גמיש יותר מאשר אצל כמה מאבותיהם הרוחניים, סופרי "ההשכלה" העברית. סופרי התחייה, בהיותם בעלי רגש לאומי עז (לא כולם), ראו בחלקים מסוימים בדת היהודית חלק מהתרבות הלאומית, בדומה למשנת "המוסר הלאומי" של אחד העם.  

במאמר הזה אני מבקש להתמקד בשלושה נציגים בכירים של בני הדור ההוא שבשלושה סיפורים שונים תיארו חילול של יום הכיפורים. יום הכיפורים, שמשלב מסוים בתולדות ישראל הפך למועד הטעון בקדושה ביותר בשנה, מבטא באופן סינקדוכי את דת ישראל, וחילולו, לפיכך, מבטא מרד במסורת ובדת הזו. אך, כפי שנראה, המרידות של שלושת הנציגים האלה הינן בעלות טבע שונה.

בנובלה המפורסמת-בשעתה, "לאן", של מרדכי זאב פייארברג (1874-1899), שפורסמה בכתב העת "השילוח" תחת חסותו של אחד העם ממש בסוף המאה ה-19, מחלל גיבור הנובלה, נחמן "המשוגע", בן הרב, את יום הכיפורים באופן הבא: "יום הכיפורים. בית הכנסת מלא מפה לפה אנשים לבושים לבנים וטליתות. […] על הבמה בתווך עומד צעיר לימים […] הקהל הגדול מתבונן אליו בכבוד, בדעתו כי לא מחשבות פעוטות חושב עתה רבי נחמן בהרב, זה הכוכב החדש ההולך ומתגלה על שמי היהדות […] הכל הבל! – קרא נחמן, ויקח בידו את נר השעוה הדולק על הבמה – ויכבנו…".

מעשה החילול של נחמן נעשה בבית הכנסת, לעיני הקהל. זהו גם לא החילול "המתבקש" כביכול של יום הכיפורים, כלומר שבירת הצום, אלא חילול "סתם", ללא תאוותנות. ואכן, כשמתבוננים ברגע המכונן הזה שהוצב בפתח הסיפור, הרי שחילול יום הכיפורים של נחמן הינו חילול רוחני מאד וציבורי מאד, בכל המובנים. כלומר, הוא נובע לא מתאווה גופנית ולא מאפיקורסיות פרטית (אם כי גם זו קיימת באישיותו), אלא מרגשותיו הלאומיים הבוערים של נחמן שחש שעם ישראל חנוט בחוקים מיושנים שלא מאפשרים לו לחזור ולשגשג. לחילול באמצעות כיבוי הנר קדמה זעקה של נחמן על כך ש"עד מתי נהיה ממבלי עולם?", כלומר, בגוף ראשון רבים, עד מתי אנו, היהודים, נהיה בטלנים. ממעשה החילול חוזר הסיפור לאחור ומספר את קורות נחמן ואז, לקראת סוף הסיפור, כשהוא שב אל המאורע הדרמטי, אנחנו מבינים שהוא נבע גם מתהייתו על הדרך הנכונה בה על העם ללכת: "לאן? לאן? אוי, לאן? […] ואז עשה את המעשה הנורא בלילה הנורא ההוא!".

כארבע עשרה שנה אחרי פייארברג, בשנת תרע"ג, פרסם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921) סיפור קצרצר בשם, הנושא משחק מילים, "הצלי בהיכל" ("הצלי" במקום "הצלם"). בסיפור נתפס בבית הכנסת יהודי, המכסה את ראשו בטלית בזמן תפילת יום הכיפורים, והנה "הרעבתן הזה, שלא יכול לעצור ברוחו לבלי לאכול ביום הכיפורים, שם בחשאי בכיסו חתיכה מ'כפרה' צלויה; ובכל עת שעמד אל הקיר וטליתו על ראשו נעץ שיניו ביותרת זו – ואכל. מיום היווסד הארץ לא היה כדבר הזה בעיר יהודית ואצל אנשים ישראלים, כי ימרו את פי ה' אתו בביתו". לכאורה, הסיפורון הזה של ברדיצ'בסקי עולה בקנה אחד עם האידאולוגיה שלו שביקשה לזהות ולעודד ויטליזם יהודי, ולפיכך רואה בתאוותן הזה דווקא אדם בעל סימני חיוניות נצרכים בתרבות יהודית הסגפנית והחלושה. אבל הסיפור הקצרצר הזה יותר מורכב מהרגעים החלשים של הניטשיאניות הוולגרית שלעיתים (רחוקות) לקה בה ברדיצבסקי (בצד יצירות גאוניות שכתב, כמו "עורבא פרח"). זאת משום שהסיפור דווקא מלמד על כוחה של הקהילה היהודית! אכלן תרנגול הכפרות ביום הכיפורים נחשד על ידי הרשויות במסחר בשטרות מזויפים, ואלו, הרשויות, פושטות על ביתו דווקא ביום הכיפורים ולבסוף מגיעות לבית הכנסת. שם הן מבקשות לחפש בכליו. אבל אותו ישעיהו-אריה (זה שם הגיבור) מסרב, עד אשר שלושת פקידי הרשות מכריעים אותו ומגלים – את התרנגולת הצלויה! משמע: מורא הקהילה היה גדול ממוראה של מלכות וישעיהו-אריה היה מוכן להסתכן בחשד של הרשויות ולא להיחשף כמחלל יום כיפור בעיני הקהילה!

הטיפול המורכב ביותר בעיניי בחילול יום כיפור מבין השלושה המובאים במאמר זה הוא הטיפול של אורי ניסן גנסין (1879-1913), בנובלה המופתית שלו, "בטרם", שפורסמה ב-1909. גיבור הנובלה, אוריאל אפרת, גם הוא בן של רב, וגם הוא צעיר לא מאמין, אך כזה שאינו חושב שזו "מציאה" גדולה להיות אפיקורוס. ובאחד הרגעים החזקים בנובלה הוא הוזה איך ייפול לרגלי אביו ויקרא: "אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים…או אפילו שאינם טובים – אמת, אה?". אבל הוא יודע שהוא לא מסוגל להאמין. כמו שגם הוא אינו מסוגל להתנחם בהומניזם החילוני של מכרו, ד"ר שלשלת, המאמין ב"גראנד קונספטיון ד'הומאניטי" (צרפתית: הרעיון הגדול של האנושות). הקיום אבסורדי כל כך, המוות בעל כוח הפרכה גדול כל כך, שנחמת ההומניזם החילוני נראית לאוריאל נחמת שוטים. והנה, בחזרתו של אוריאל לעיירתו הקטנה הוא פוגש ברכבת באחיו של אותו ד"ר שלשלת ההומניסט ונזכר שאותו אח היה מארגן מדי יום כיפור "ארוחת חברים חשאית" (המירכאות במקור), כלומר ארוחה דשנה ביום כיפור לאפיקורסים של העיירה. ביום הקדוש עצמו, נזכר אוריאל, היו כופרי העיירה הצעירים פוגשים זה את זה ברחוב "ואיש בחברו מחפש ושואל בארשת פנים כמהים, בארשת פנים כמהים שבדבקות שבאיזה קידוש-השם: – אי נחטא היום?". הטון הסאטירי בתיאור החוטאים מתוך כמיהה ודבקות של קידוש השם, נובע מכך שבעיני אוריאל נחמת הכפירה היא נחמה מפוקפקת. הוא יודע הרי מה פירוש מבטם של הצעירים ביום הכיפורים, פירושה (כפי שהוא מהרהר): "אני ואתה גלוי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמים". זו עובדה נכונה, לדעת אוריאל, אבל לשמחה מה זו עושה?!

ספטמבר 18, 2026 – 7:17 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על "הטעויות" של נעה ידלין

אחד הסימנים למרכזיות של סופר הוא רגישות (sensibility) מיוחדת שהוא מביא לשדה הספרותי, רגישות עקבית שניכרת, במינונים משתנים, בספרים השונים שמפרסם הסופר. בהיות נעה ידלין סופרת מרכזית, לטעמי – וככל הנראה, אחת מהחמישה הבולטים בבני דורה – ניתן אולי להתחיל לשרטט את המפה של הרגישות הייחודית לה.

"הטעויות", הרומן החדש שלה, ששייך לטעמי לעידית של יצירתה (ביחד עם "בעלת הבית" ו"אנשים כמונו"; שלושת הרומנים הנוספים: "שטוקהולם", "הספר הלא נכון" ו"חיי מדף", פחותים מהם בערכם), מסייע מאד למפה הזו ואולי מעניק גם את המפתח להבנתה.

*

גם במבט מרחוק, מתנשאים מעל פני נוף הפרוזה של ידלין שניים או שלושה גושים תמטיים בולטים.

הראשון הוא העיסוק הבולט של הסופרת באליטות ובעיקר באליטות אינטלקטואליות. בין אם היא עוסקת בסצנה הספרותית, במועמד לפרס נובל, בפרופסורית מצליחה שמואשמת בפשע ועוד – מודגמת המשיכה של הפרוזה הזו להצטיינות ולמצטיינים, וכאמור להצטיינות אינטלקטואלית, לאצולת המוח. בהקשר הישראלי, הרבה פעמים מזוהה האליטה הזו כאליטה אשכנזית, אליטה בשקיעה, אליטה שמוצאת את עצמה גולה בארצה וכיוצא בזה.

ברומן בו אנו עוסקים, האליטיזם הזה מוצב ממש במרכז. גיבורתו, דפנה שמיר, מורה בתחילת שנות הששים לחייה מראשון לציון, זוכה בתחרות "המורה של ישראל", תחרות שהיא שילוב בין ריאליטי לתפיסה מריטוקרטית אותנטית, ומזכה את הזוכה בה בתהילה (יחסית). אבל נושא ההצטיינות היתרה נוכח ברומן בדרכים רבות נוספות: תלמיד מתלמידיה לשעבר של דפנה הפך לגאון טכנולוגי ולאחד משועי עולם; היא יוצאת עם אלוף במיל, שזכה לתהילה רבה על פעילותו בשבעה באוקטובר ועוד.

בצד הגוש-צוק התמטי הזה – אליטה ישנה אינטלקטואלית – ניצב כֵף סלעי קרוב לו. הכוונה לכך שאותה אליטה ישנה מוצאת את עצמה, ברומנים של ידלין, בתוך אקלים ניאו-ליברלי שמצד אחד מחניף מאד לאליטיותה ומצד שני כמה מערכיו מנוגדים לחלוטין לערכים הבסיסיים של האליטה הישנה. האליטה הישנה ייצגה ערכים כגון: עבודה קשה, צניעות, ענווה, שירותיות ("אליטה משרתת"), תפיסה סוציאל-דמוקרטית שוויונית, נאוֹרוֹתיוּת וכיוצא בזה. והנה ערכי הניאו-ליברליזם השולט, בתוכו היא מוצאת את עצמה, מדגישים ערכים כגון: ויזיביליות וראוותנות; חלוקה של העולם למנצחים ומפסידים, ווינרים ולזורים; חמדנות וצריכה; אינדיבידואליזם קיצוני; פופוליזם. ב"בעלת הבית", למשל, תוהה הרומן האם ייתכן שפרופסורית מכובדת להיסטוריה של עם ישראל לקתה בחמדנות "פשוטה" שהביאה אותה לעבור על החוק? והאם זה בסדר שפסיכיאטר מכובד ישתתף בתוכנית ריאליטי? האם איש רוח יכול להפוך ל"איש תוכן"?

המציאות הזו – בה האליטה הישנה שהיא מתארת מוצאת את עצמה באקלים תרבותי השונה מזה שבו היא צמחה – אופיינית וחשובה להבנת ידלין. וחשוב גם להבין שהמציאות הזו מחניפה מאד לאליטה הזו. כי, בהיותה אליטה, היא אכן יכולה ליהנות מהמציאות המקוטבת חברתית-כלכלית החדשה. דפנה שמיר נהנית בהחלט מהיותה "המורה של ישראל", על אף שהיא מודעת לוולגריות ואף לשרירותיות המסוימת של התחרות בנושא כזה, חינוך, שאמור הרי להינתן חינם לכל. כך מתוארת אצל ידלין אליטה שהורתה באקלים סוציאל-דמוקרטי, בתרבות סגפנית ולא חומרנית, שמוצאת את עצמה באקלים אמריקאי ומגלה, לעיתים קרובות, שהיא די נהנית.

הגוש-צוק התמטי השלישי שמזדקר מעל פני השטח של הסיפורת של ידלין הוא תחושות אשמה חודרניות. הגיבורים של ידלין, במבט על, מייצגים היטב את רוח התקופה בהיותם חדורי רגש אשמה שהתנהגו שלא כהוגן אי-כה עם זולתם. הם לא תמיד יודעים למקם באופן קונקרטי את הסיבה לסופר-אגו שמציק להם ולעיתים מחפשים תואנות להתאנות לעצמם על התנהגות רעה (אך לעיתים צודקים לחלוטין בתחושתם שעשו דבר מה שלא כהוגן).

האובססיה המוסרנית הזו, אפילו יש לדייק ולומר "חרדתיות מוסרנית", הולמת מאד, כאמור, את רוח התקופה ובחלק מהרומנים של ידלין היא מושא לסאטירה. כך המצב ב"אנשים כמונו" המצוין, שגיבוריו האליטיסטיים, העוקרים לשכונה של אנשים שאינם כמוהם, חוששים על כל צעד ושעל שחטאו במעשה או במחשבה כלפי תושבי השכונה הוותיקים השייכים לסקטורים לא אליטיסטיים בחברה הישראלית. אך, לעיתים, הגיבורים של ידלין פשוט מבטאים את רוח התקופה, נוטלים חלק במזוכיזם המוסרי האופייני לתקופתנו (מזוכיזם מוסרי לא מצודד, "דתי", לטעמי).

אל דפנה שמיר, הגיבורה של "הטעויות", נשלח בפתח הרומן מסר אנונימי מאיים על כך שלמרות זכייתה בפרס הרי שהיא חטאה חטא כבד לתלמידיה. היא יוצאת בעקבות המסר למסע חקר לחשוף את אשמתה, כשהיא מלקה את עצמה על התנהגויות כאלה ואחרות.

אז – אם לסכם בקצרה נושאים מרכזיים ב"רגישות" שהביאה איתה ידלין לשדה הספרותי הישראלי – א. אליטות. ב. אליטות שנעקרו אל מציאות תרבותית שונה מזו שבה נוצרו מלכתחילה, אך לאו דווקא מציאות שאינה מסבירה להן פנים. ג. עיסוק ביקורתי בְּ – וגילום של – תחושות אשמה.

*

ספרות מרכזית גם לא יכולה להיווצר בלי היכולת לשלב את המלמד עם המהנה, כפי שהמליץ כבר הורטיוס ב"ארס פואטיקה" במאה הראשונה לפני הספירה. ב"הטעויות" עושה ידלין שימוש ושימוש מודע-לעצמו ומיודע-לקורא בתבנית הבלשית. השילוב הזה תורם מאד להנאה מהספר (אם כי יש בו טעם לוואי, חלש אמנם, של ספרות זולה). דפנה יוצאת למסע בקרב תלמידיה על מנת לאתר את כותב המסרים האנונימיים המטרידים. והמסע, כמיטב הספרות הבלשית, עתיר ב"רד הרינגז" יעילים, כלומר במסיחים ובחשודים שמתגלים לבסוף כחפים מפשע. וכך, לא רק מתאפשר לידלין לפרוש גלריה של דמויות (וכך, בשפה הצינית שאני משער שמדברים לעצמם בסתר ליבם כותבי סיפורת רבים: "פשוט למלא את הספר!"), שגם מטעימה משהו על החברה הישראלית העכשווית. אלא, כאמור, פשוט נשמר מתח משמעותי לאורך כל הרומן. אותו מתח של הרומן הבלשי (במקרה קראתי אגתה כריסטי חדש במקביל והייתי במתח מי רצח את הילדה ברומן של כריסטי, "רצח במסיבת האלווין", ואת נשמתו של מי "רצחה" המורה דפנה שמיר, כפי שעולה ממכתבי האיום שהיא מקבלת).

לצד ההנאה תורמת גם היכולת המרשימה של ידלין לכתיבת דיאלוגים עבריים עדכניים, ההומור והסאטירה, ובכלל שטח הפנים הגדול, רב הקפלים, של הטקסט שלה.

*

אבל מעלה מרכזית של "הטעויות" נוגעת למבנה העומק שלו. כי הוא חושף את הקשר האמיץ שקיים בין אותם שלושה גושים תמטיים שניסיתי לתאר לעיל. והקשר הזה נחשף בצורה משמעותית ברגע ההתרה של הסיפור הבלשי. זו התרה משמעותית, שמסבה לא רק רווחה עלילתית למתח שנצבר, אלא היא נושאת משמעות פסיכולוגית, מוסרית, חברתית ואף פוליטית אמיתית.

בהיות הספר כתוב בתבנית בלשית אני נזהר שלא לעשות בו ספוילר. אבל מי שלא רוצה שום מידע הנוגע לסוגייה הבלשית אולי מוטב שיקרא את הפיסקה הבאה אחרי שיסיים את הספר. עם זאת, אני מנסה מאד, כאמור, לכתוב באופן כללי ולא חושף.

תחושת האשמה – האופיינית כאמור לגיבורים של ידלין – מתגלה ברומן הזה כמבוססת למדי. זאת משום שהיא נובעת מתפיסה אליטיסטית של המציאות. תפיסה אליטיסטית של המציאות מבכרת את היחיד המוצלח על פני הכלל (המשפחה, הכיתה, אבל גם העם). האליטיזם שמגלמים ומעודדים הגיבורים של ידלין אכן משתלב טוב מאד ברוח הניאו-ליברלית, על אף שהורתו בעידן שוויוני וצנוע ונקי כפיים יותר. ויש בו צד דורסני. הוא גם – במישור הפוליטי – מגלם מעבר מאליטה משרתת לאיש לאוהליך ישראל; הצטיינות והתבשמות בהצטיינות שאינה לוקחת בחשבון יותר מדי את הלא מצטיינים.

כך הרומן המהנה הזו הופך, כאמור, גם לרומן פוליטי חשוב. טוב תעשה האליטה הישנה, כמו אומר הרומן, הניצבת מול העם, מול הפופוליזם העכשווי, אם תערוך את חשבון הנפש שלה על "העשייה לביתה"; על ההתבשמות העצמית במצוינותה; על אלה שנותרו מאחור; על הוויתור על הלאומיות – התינוק שהושלך עם מי האמבט של "הקולקטיביזם" המדכא-כביכול של העבר.

ספטמבר 14, 2026 – 9:00 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (2)

על "הזקן בים" של דומניקו סטַרנונה ("כתר", 192 עמ', מאיטלקית: שירלי פינצי לב)

שנה טובה לקוראי הבלוג!

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאחר קריאת כמה עמודים בפתח ספרו החדש של הסופר האיטלקי הוותיק כבר החלה להתגבש בעיני רוחי פסקת הפתיחה הרושפת שתתנוסס בפתח הביקורת שאכתוב עליו. בניגוד לאיזו גישה סנטימנטלית שרווחת בהווה ביחס לספרים ולספרות, ראיתי את עצמי נושא דברי, הרי שמבקר התרבות דווייט מקדונלד מיקם (במסה מפורסמת בשנות הששים) את תחילתה של מה שמכונה "תרבות ההמונים" באנגליה של המאה ה-18, כשבה החלה אז הספרות להיות מוצר שמודפס ונמכר במאות אלפי עותקים. או אז נוצרו שתי רעות חולות של התרבות הזו, טען מקדונלד. האחת היא יח"ץ נמרץ שמטשטש את ההבדל בין הסופר ליצירה. הדוגמה של מקדונלד היא ביירון, לא פחות! הרעה החולה השנייה, הרלוונטית לתקופה שלנו לא פחות ולספר הזה בייחוד, כך חשבתי, היא יצרנות יתר של ספרים, שנובעת מדחף כלכלי ולא מדחף יצירתי. הדוגמה של מקדונלד היא הסופר וולטר סקוט ופס ייצור הספרים שלו.

ועל מה יצא קצפי? על כך שברור מהעמודים הראשונים שסטרנונה לא יצא לדרכו כאן עם סיפור מובנה. הוא מחפש סיפור תוך כדי תנועה. הגיבור המספר, בן דמותו אם כי לא נושא את שמו (שמו ניקולָה), הוא סופר בן שמונים ושתיים (סטרנונה עצמו היה בן 81 כשראתה אור הנובלה באיטליה ב-2024), המבלה חופשה בים בעיירה איטלקית. אבל מטרתו בחופשה, ובחיים בכלל, היא למצוא חומרים לספרו הבא. "[ו]במהלך חיי עשיתי הכל, ממש הכול, מתוך דחף חסר מנוחה לספר סיפור", הוא מתוודה בעמוד 40, אחרי ששוטט בין תיאורי כמה דמויות שפגש בים. צעירה מצודדת השטה בקאנו; גבר תמהוני המסתובב עם מגלה מתכות לאיתור אוצרות בחול הים; אישה בשנות הששים לחייה המקוננת באוזני הסופר על בעלה האטום ועוד. הסופר גולש מתיאורי שברי שיחות ומפגשים להרהורים על חייו ועל הספרות שהוא כותב ולזיכרונות והזיות-בעקבות-זיכרונות, בעיקר על אמו שמתה כשהיה גבר צעיר. הנה מה שמעוללת "תרבות ההמונים"! דמיינתי כאמור את פסקת הפתיחה הלוהבת. אין לסופר הוותיק מה לספר הפעם והוא משוטט בכה וכה, כמגלה המתכות הזה, בתקווה למצוא אוצר גנוז. והקורא המסכן נאלץ להתחקות אחר התפתלויותיו בין קרעי מציאות לא מאוחים; בשיטוט מעולם פנימי לעולם חיצוני וחוזר חס וחלילה. אנא, סופרים, שובו אלינו כשיש לכם סיפור וחסכו מאיתנו את החיפושים אחריו. אלה, החיפושים, רצוי שיקרו לפני – אני חוזר: לפני! – הכתיבה. וכמובן רצוי שיוכתרו באותו "לפני" בהצלחה. לחזור ולספר לנו "לא מצאתי!" – לא יועיל.

אלא שעד מהרה נאלצתי (לצערי, הרי "נאלצתי") לגנוז את הפתיחה המזהירה. ולא משום שהשתכנעתי שלסטרנונה היה סיפור ברור לפני שיצא להפליג בים הנובלה הזו. אני עדיין סובר שלא היה לו ושלמעשה זה אחד הספרים היחידים שאני מכיר שניתן להשוותו לאלתור מוזיקלי (לאלתור מוצלח, הכוונה; להשוות לאלתור לא מוצלח אפשר ספרים רבים). סטרנונה הוא סופר כל כך מיומן שהוא מצא את הסיפור שלו תוך כדי תנועה, זו התחושה, ושגם החיפושים, עוד לפני המציאה, והגלישה מהעולם הפנימי לחיצוני וחוזר חלילה (ללא חס הפעם), מעניינים אצלו, מוחשים כאמיתיים ואינם מנייריסטים.

הסיפור החיצוני שמצא בים ניקולה (וסטרנונה) נוגע לסבך יצרים בין דורי, קומי יותר מאשר טראגי, שבו, למשל, מככב סילווסטרו, בעלה הנכלולי של אוולינה, האישה בת השישים שהתלוננה עליו באוזני הסופר. אוולינה היא בעלת חנות אופנה בעיירה (סילווסטרו מצדו הוא בעל חנות למוצרים הקשורים בים), חנות בה מתגודדות נשות הפרובינציה המחפשות אלגנטיות ונהנות, כך משער הגיבור, לא בלי ביסוס, גם מתשומת ליבו של הבעל. סבך יצרים (כאמור קומי, אז אולי יש לכנותו בכינוי קליל יותר, "עַלעול יצרים"?) גם נכרך סביב לוּ, הבחורה הצעירה, שהינה כבר אמא, עם זאת, שצופה בה ניקולה בים. לוּ עובדת בחנות של אוולינה כך שכולם קשורים בכולם. וכל החישוף הזה של הסבך נעשה הן באלגנטיות איטלקית, שיש בה חום לא-צרפתי, והן תוך אותה גלישה לעולם הפנימי של הגיבור, שמדמה לראות באותה לו את בת דמותה של אמו ואירוני כלפי הדימיון הזה (הן אפילו לא דומות). הרהורים אחרים קשורים לספרות שניקולה כותב והם לא בלתי מעניינים: "אכן, איזו חרדה מעוררות שאיפות גדולות. תוך כדי חתירה [בקיאק] נזכרתי שוב בעמודים היומרניים שכתבתי בצעירותי. באותה תקופה שאפתי לחבר לפחות יצירה קנונית אחת, מאותן יצירות שמתפרשות על מאות שנים: הרבה מאורעות מחשבות ואתוסים, מופת לדורות הבאים. נטיתי לבנות דמויות בעלות עומק סוער, ייחסתי להן תשוקות, דמיון, תבונה אומללה השקועה במסתרי החומר החי והדומם. אבל זמן קצר אחרי שמלאו לי עשרים גיליתי את קוצר ידי, ולכן, כדי להילחם באכזבה, חצבתי לעצמי גומחה קטנה של בינוניות מודעת". והכל נעשה בדחיפות ובאותנטיות לא מעיקות, באותה נעימוּת תרבותית-איטלקית.

כך נוצרת חוויית קריאה מהנה שחלק מהנאתה הינו המתח ולבסוף הרווחה שיש בלראות לוליין מהלך על חבל גבוה ומצליח לייצב את עצמו מבלי ליפול עד קץ מסלולו המסוכן. סוף.

ספטמבר 11, 2026 – 7:27 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (6)

מאמרי ב"השילוח" על אסף ענברי

הפנייה של ענברי להיסטוריה באה על מנת להציל את הספרות (ונדמה – ומשמח – שההימור שלו עלה יפה!). להפוך את הספרות ליותר אמיתית וחשובה וסמכותית ולא, בכיוון ההפוך לחלוטין, להפוך את ההיסטוריה לנרטיב בין נרטיבים, לטקסט בין טקסטים, לרלטיביסטית.

זה, על רגל אחת, ההבדל בין המגמה של ענברי לגל הסיפורת ההיסטורית הפוסט-מודרנית של העשורים האחרונים של המאה העשרים. ולכן הן קנאוסגורד הן ענברי הם בעיניי סופרים פוסט-פוסט-מודרניים.

את המגמה הפוסט-מודרנית על קו התפר שבין הספרות להיסטוריה ניסחה חוקרת הספרות הקנדית לינדה האטצ'ון (Hutcheon) בספרה 'פואטיקה של הפוסט-מודרניזם: היסטוריה, תאוריה, סיפורת' שראה אור ב-1989. לדבריה, הכתיבה של הסיפורת ההיסטורית הפוסט-מודרנית:

"מפריכה את השיטות הטבעיות או הקומון-סנסיות להבחין בין עובדה היסטורית לבין סיפורת [fiction]. היא מסרבת להשקפה שרק להיסטוריה יש טענה לאמת; זאת, גם על ידי ערעור הטענה בדבר אמת בכתיבה ההיסטוריוגרפית, וגם על ידי עמידה על כך שההיסטוריה והסיפורת כאחת הינן שיחים [discourses], מבנים אנושיים, מערכות של סימון [signifying systems]".

הז'אנר שהאטצ'ון מתארת ביקש לסַפְרֵת את ההיסטוריה, אם ניתן לומר כך, כלומר להופכה לסוג של בדיון, המצאה אנושית, "נרטיב". ואילו ענברי מבקש לְהַסְטֵר את הספרות, אם אפשר לומר גם את זה, כלומר להעניק לספרות את הסמכות של האמת ההיסטורית.

אין זה אומר שענברי סבור בנאיביות שסוגיית האמת וההיסטוריה הינה סוגייה פשוטה. קודם כול יעיד ספרו 'הטנק' שגם הוא מודע לכך שבהיסטוריה יש לעיתים נרטיביים מתנגשים. כל הרומן הזה בנוי על הנחה ראשומונית כזו. ענברי התייחס לכך גם במסה בכתב העת 'אודיסיאה' ב-2010, מסה שנקראת "ההיסטוריון והאמת". המסה יוצאת נגד הרלטיביזם הפוסט-מודרני, אבל גם מכירה בכך שמלאכת ההיסטוריון אינה מדע מדויק ויש בה יסוד של בחירה במה להתמקד וייתכנו כמובן מחלוקות באשר לסיפור ההיסטורי.

*

בגיליון "השילוח" הקודם כתבתי על אסף ענברי ו"נתן ועמוס" שלו. זה קטע קצר מהמאמר וניתן כעת לקרוא את המאמר במלואו.

בגיליון "השילוח" החדש מתפרסמת בימים אלה מסה, שאני שמח בה במיוחד (היא אפשרה לי לבטא כמה דברים שנראים לי חשובים לזמננו במיוחד ביצירה הזו), על הסופר גרשון שופמן. ניתן לקרוא את פתיחתה.

ספטמבר 8, 2026 – 7:30 AM קטגוריות: מסות ב"השילוח" | פרסם תגובה