מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

סינתיה אוזיק, בת ה-98, היא נוכחות ספרותית (כסופרת ומסאית) יהודית-אמריקאית ידועה ומשמעותית, אשר אריכות ימיה גם הפכה אותה למייצגת החיה של העידן הגדול של הספרות היהודית-אמריקאית, עת זו האחרונה, בין שנות החמישים לשנות השמונים במאה הקודמת, תפסה את מרכז הבימה של הספרות האמריקאית. עשהאל אבלמן, בתיאום עם הסופרת, תרגם כמה מסיפוריה היטב. שישה סיפורים ראו אור ברבע המאה האחרונה (ובדגש על השנים האחרונות) ואילו ארבעה מוקדמים יותר.

הקריאה בשלושת הסיפורים הראשונים (מ-1979, 2023 ו-2024) לא בישרה טובות. אוזיק ידועה בהיותה סופרת אינטלקטואלית. אלא שהאינטלקטואליות שלה, שמכילה בהחלט רעיונות מעניינים מאד, הייתה בעיניי בסיפורים אלה חשופה והפכה אותם, כסיפורים, לסכמטיים; או אז הרעיונות הן כאותן נשמות שלפי "הזוהר" אזלין ערטילאין, מסתובבות עירומות.

למשל הסיפור הראשון, מ-1979, שמתחיל דווקא כפרוזה ארצית-סאטירית חזקה, על זוג סופרים ניו יורקיים, יהודי ונוצרייה שהתגיירה, שמארגנים מסיבה ובה הם מתכוונים לארח את מאורות התקופה הספרותיים הנקובים בשמם (ומעניינים השמות, כיוון שחלקם הגדול יהודים, השייכים לקבוצת "האינטלקטואלים הניו יורקים", שאוזיק נמנתה עימם, ומשום שחלקם הלא קטן הם מבקרים, או אינטלקטואלים-ספרותיים, וזה מעניין מבחינה אחרת: אירווינג האו, סוזן סונטאג, אלפרד קזין, לסלי פידלר, נורמן פודהורץ, אליזבת הארדוויק, פיליפ רות, נורמן מיילר, ויליאם סטיירון, יז'י קושינסקי, טרומן קפוטה). אלא שאיש מהחשובים לא בא ואת הדירה ממלאים אנשי ספרות זוטרים ושחקנים. ההתחלה (של הסיפור), כאמור, מבטיחה וארצית וראוי לציון מיוחד הטיפול הסאטירי שעורכת אוזיק בחרדה של סופרים מלכתוב על סופרים! זה האיסור הגדול, סבורים זוג הסופרים, הממחזרים קלישאה ידועה של אינטלקטואלים ספרותיים: "הגיבור חייב להיות מישהו אמיתי, מישהו שיש לו עבודה אמיתית בעולם – ביורוקרט, בנקאי, אדריכל (כמה שקינאו בקונראד ורבי החובלים שלו) – אחרת נופלים לסוליפסיזם, לנרקיסיזם, לחדגוניות, לחוסר יכולת לעורר עניין אצל הקורא הרגיל". אלא שממשטח ההמראה המבטיח והקצר כשל נושאת מטוסים הזה נוסק הסיפור, ובעצם מתרסק לים הגדול של ההפשטה, אל הרהורים של לוסי, הסופרת, על ההבדל בינה לבין בעלה, ובין יהודים לנוצרים, ועל משא הסבל היהודי החונק.

ביחסי יהודים נוצרים עוסקים גם הסיפורים השני והשלישי, האחד עוסק בחוקר יהודי-אמריקאי של מומר יהודי מפורסם מספרד של ימי הביניים והשני בצאצא אמריקאי למשפחה יהודית מאיטליה שמספר מהזווית שלו על הסיפור (האמיתי) של ילד יהודי מבולוניה שנלקח (ב-1858) בכוח ממשפחתו בגלל שהאומנת הנוצרייה שלו טענה שהטבילה אותו. גם בשני אלה, העימות הרעיוני שמבטאים הסיפורים, לא נרקם בתוך מצע סיפורי קונקרטי משכנע או מעניין.

אבל ככל שממשיכים בקובץ הסיפורים משתפרים. בסיפור מוקדם בשם "הרב הפגני" מעמתת אוזיק את הרתיעה היהודית מהטבע – אגב, דווקא אחת ממעלותיה של היהדות! – עם התפיסה הפגאנית. גם כאן, הקנבס הרעיוני גדול ועצום, אבל הסיפור עצמו גם מעניין. או, שמא, אני תוהה, הרעיון כאן היה רלוונטי כל כך שפיצה על הצמצום היחסי של הסיפוּריוּת? העימות בין יהדות לאלילות מצוי גם בסיפור הבא, "סיבּילה העברית", המתארת אישה בפוליס יוונית שנולדה לאם יוונייה ולאבא "ברברי", סוחר עברי שהגיע מדי קיץ לפוליס. כאן התפאורה ההיסטורית המעניינת והמשכנעת היא זו שעוטרת לרובד הרעיוני עטרה ססגונית מושכת לב.

אוזיק קרובה ברוחה לסול בלו, שגם הוא כתב רומנים רעיוניים, אם כי הקפיד תמיד על ארציות עסיסית, ועל כך שבחו. הקירבה לבלו (של "כוכב הלכת של מר סאמלר") חשופה במיוחד בסיפור המעניין הבא, "שכיר חרב", מ-1975, על אינטלקטואל יהודי מבריק, ניצול שואה, שהופך יועץ סתרים למדינה אפריקאית המנסָה לשרוד בעולם הפוסט-קולוניאלי.

שלושת הסיפורים האחרונים הם הטובים בקובץ. הם מכילים עורמה סיפורית ראויה לציון. למשל, בראשון שבהם, "כובעו של הביוגרף" (שפורסם ב-2022 ב"ניו יורקר"), מספרת מגיהה זקנה לביוגרף של אינטלקטואל יהודי-אמריקאי שרלטן את כל מה שהיא יודעת על מושא הביוגרפיה. בערמומיות ממחישה אוזיק איך הגיבורה שלה נופלת באותו פח בדיוק, למרות מרווח בין עשרות שנים. "שחקנים", הסיפור שייתכן שהוא הטוב בקובץ, מתאר כיצד שחקן יהודי-אמריקאי (ממוצא מזרחי, אגב!) הופך להיות ליר טראגי, בגרסה כמו-יידישיסטית של שייקספיר, המשתפכת מרגש למרות ש"הרגשות הגדולים" של תיאטרון היידיש יצאו מהאופנה, "חוסלו על ידי תחכום, מודרניזם, פסיכולוגיזציה, סטניסלבסקי". בסיפור האחרון בקובץ, "החוף של ניו זילנד", על ספרניות (כמדומני, הגיבורות הפעם אינן יהודיות, אך בעולמה של אוזיק יהודים וספרים הם כמעט מילים נרדפות), שלומדות אט אט להישמר מרעיונות רומנטיים-ספרותיים מדי של ימי נעוריהן, עושה אוזיק שימוש נדיב באמצעי ספרותי שניתן לכנותו, בעקבות חוקר הספרות בנימין הרשב, "שימוש בשדה רפרור פנימי". דהיינו, היא זורעת במרוצת הסיפור אזכורים שמהדהדים פרטים שונים שנזרעו כבר קודם לכן במהלכו וכך יוצרת לכידות בסיפורהּ ותובעת ערנות מקוראיה. כך, למשל, בדייט עם צעיר מעשי מדי לטעמה, מזמינה אחת הספרניות חציל, ואנחנו נתבעים להיזכר ש-24 עמודים קודם לכן גרס הספרן היומרני בו מאוהבת הספרנית כי "חציל הוא פרי האדמה המפוסל בצורה היפה ביותר".

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"סולם גנבים", ספרו הקודם של ליאור אנגלמן, ראה אור לפני שנתיים, מכר עשרות אלפי עותקים והוא אחד מרבי המכר הגדולים של השנים האחרונות בספרות הישראלית. עובדה נוספת ראויה לציון היא שהמחבר הינו רב דתי לאומי. על מנת להבין דבר מה רחב יותר על החברה הישראלית בעקבות הספר, לשני הנתונים האלה יש להוסיף את אופיו הספציפי. "סולם גנבים" הוא מלודרמה המתמקדת בחוויות קיצון: ילד למשפחת פשע מדרום תל אביב מנסה להיחלץ ממנה. אם משיחות המכחול הגדולות והעזות (והלא מקוריות, בחלקן) אינן נחלתם של סופרים מעודנים, הרי שחֵלף זאת לאנגלמן יש תשוקה ויכולת לבנות עלילה (כולל כמה המצאות עלילתיות מרשימות) וניכר שהוא יודע על מה הוא מדבר (בעקבות תחקיר או היכרות אחרת). כקורא הערכתי את היכולות האחרונות אבל המלודרמה הבסיסית בלמה אותי מלהתפעל. אבל מה שנראה לי מרתק מבחינת הסוציולוגיה של הספרות היה אופיו הפופוליסטי המובהק של הטקסט. זהו טקסט שנכתב מתוך אהדה לסיפורה של משפחה מזרחית מדרום תל אביב, שכאמור חלק מבניה התגלגל לעולם הפשע ("פופוליסטית" היא גם הבחירה בכתיבה מלודרמטית; בכך – בצד מידה פחותה של שורשיות העברית שלו – אנגלמן שונה מהרב חיים סבתו, שניכר שהוא קרוב לכתיבתו). אם נוסיף לאופיו הספציפי של הטקסט בחזרה את הצלחתו הרבה וזהות הכותב ניתן לראות בספר דוגמה נוספת למיקומה של הציונות הדתית כאליטה חדשה, הפעם ספרותית. הספר מעט הזכיר לי ספרים של דור תש"ח בשנות החמישים, כאשר סופרים הקרובים ל"תנועת העבודה" ראו לעצמם חובה ללכת לכתוב על הנעשה במעברות ובשכונות העולים החדשים. ויש לציין שהספר עושה את תפקידו הסוציולוגי בתחכום תוך חמיקה מוצלחת מהאשמה בפטרונות, ושהדחף ה"פופוליסטי" מופנה בו, למרבה העניין, גם נגד הציונות הדתית עצמה!

"צומת מסובים" הוא קובץ סיפורים מהשנים האחרונות החג בעקבות לוח השנה העברי. חלק גדול מהסיפורים קשור למאורעות השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. רמת הסיפורים אינה אחידה, אם כי אינסטינקט המְספר ניכר בכולם, קרי התשוקה לספר סיפור וללכוד את הקורא בתוכו. אופייה הפופוליסטי המוזכר של הפרוזה של אנגלמן ניכר למשל בכמה גרסאות שיש כאן לסיפור החסידי על הילד עם החליל שתפילתו בקעה רקיעים (החסידות הייתה תנועה פופוליסטית מובהקת!). בסיפור אחד "הילד" הוא פקח חנייה טברייני שאינו אוהב לתת דו"חות ותפילתו בהתאם בוקעת רקיעים. בגרסה נוספת, פופוליסטית אף היא אך מכיוון אחר, מי שבוקע רקיעים בתפילתו הוא אבא של תצפיתנית שנחטפה לעזה. ובגרסה שלישית, "הילד" הוא עזרא, פועל פשוט, ממיין ביצים ("עזרא באמת איננו מן האנשים שיותירו רושם בעולם הזה אחרי שילכו לעולמם"), שזיכה את הרבים בטבק ההרחה שהביא לבית הכנסת ביום הכיפורים.

משותף לסיפורים הוא היותם שוחרי טוב. כלומר, אלה סיפורים שמחפשים תיקון, איחוד לבבות, המתקת דינין, happy end. ולמרות שאינם מתקתקים ולא עוצמים עיניהם מראות רע (וגם, חשוב לומר, אינם מיסיונרים כלל!), הם אינם אוהבים לשהות בממד הטראגי של החיים. חשבתי על הסיפורים הקצרים האלה בהשוואה להומניזם של סיפוריו הקצרים של צ'כוב. גם צ'כוב "שוחר טוב", אבל הערך העליון של הסיפורים אצלו הוא הדומות למציאות, האמינות (verisimilitude באנגלית). צ'כוב לא מסייע למציאות בדחיפות קטנות להיכנס לתבנית מסוימת. ישנו כאן, למשל, סיפור על קצין מודיעין בכיר אכול אשמה על כישלון המודיעין בשבעה באוקטובר. הסיפור הזה הזכיר לי מצידו סיפור של יצחק בן נר משנות השבעים על קצין בכיר שכשל במלחמת יום הכיפורים. אבל אצל אנגלמן האשמה הנוראה מקבלת המתקה מסוימת בסוף הסיפור שלא זכורה לי כדוגמתה בסיפור של בן נר. בסיפור אחר, על זוג מהצפון שפונה למלון, השהות במלון מצילה את זוגיותם: "אז אני מתה מפחד מהיום שהמלחמה תיגמר ונחזור הביתה, ואסור להגיד את זה, כי אף חטוף ואף הרוג לא מצדיקים את זה, ברור שלא, והלוואי שהנאצים האלה לא היו עושים לנו את זה, אבל הם כבר עשו, ואני רק יודעת שבלי המלחמה הזאת סמי ואני כבר היינו גומרים".

ככלל, כשחושבים על מאפיינים מרכזיים בסיפורת של אנגלמן: הדידקטיות המסוימת, שחירת הטוב, החיבה לסופים טובים והיעדר הסקס – רואים שהיא קרובה לספרות ילדים ונוער. ובמובן מסוים השקפת העולם הדתית עצמה מעודדת ילדותיות כזו ("אבא" הרי הוא זה שבשמים). גם החמידוּת, כפי שניתן לקרוא למאפיינים של חלק מהסיפורים, מקרבת אותם לספרות ילדים ונוער. למשל, הסיפור על המשפחה הדתית שנתקעה בכביש בליל הסדר ועורכת סדר משלה לכל דכפין על האוטוסטרדה.

מאידך גיסא, ראויה לשבח תשומת הלב של הסופר לכואבים שונים בחברה (הסובלים מרווקוּת מאוחרת; הורים לילדים על הרצף; אלמנות מלחמה המנסות לשקם את חייהן ועוד), כמו שגם משכנעת כנות שחירת הטוב שלו, הן ביחס לדמויות הן ביחס לעם. דמות חסידית נוספת עומדת לנגד עיניו של אנגלמן, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שכונה "סנגורם של ישראל"; אהבת ישראל של הטקסט אותנטית ומבורכת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בספרו המקיף, "אסתטיקה – מיוון הקלאסית להווה", מציין מונרו בירדסלי שפרט לדור האחרון (הספר נכתב ב1966) לא היה עידן פורה יותר למחשבה האסתטית מאשר המאה ה-18. אך לא רק משום כך כדאי להתוודע לטקסט הנדון כאן, שהוא אחד מנקודות הציון הבולטות של הדיון האסתטי באותה מאה (טקסט שהינו חלק ממפעל מבורך מסועף של יהודה ויזן להוצאת כתבים אסתטיים). בירדסלי כתב על סיפו של הפוסטמודרניזם, שניוון את כל הדיון האסתטי לשאלות של ידע/כוח, "הון סימבולי" ו"התיאוריה המוסדית של האמנות" וכדומה. וכדאי לפיכך שבעתיים לזכור ולהזכיר שאסתטיקה היא דבר אמיתי. הדחף הכללי של המאה ה-18 להבנת העולם דחף אותה גם לניתוח התחושות האסתטיות ומכאן תחושת הרעננות והסקרנות וההתלהבות האינטלקטואלית שבטקסטים אסתטיים מאותה מאה.

בֶּרְק (1729-1797), שלימים התפרסם כהוגה שמרני מרכזי בגין תגובתו השלילית המפורסמת למהפכה הצרפתית, כתב את הטקסט הזה ("חקירה פילוסופית אל מקורם של רעיונותינו על הנשגב והיפה"; חבל שלא הובא לידיעת הקורא היקף התרגום מהמקור, כי לפנינו מבחר) בצעירותו (1757).

בהקדמתו מבהיר ברק כי הניסיון שלו הוא לשפוך מעט מאורה של התבונה על סוגיית הטעם, לצמצם מעט את האנרכיה והסובייקטיביות שלאורן הוא נידון בדרך כלל. קשה, למשל, לטעון ברצינות, אומר ברק, שהאווז יפה מן הברבור או התרנגולת מהטווס. היחסיות של הטעם פחות גדולה ממה שנהוג לחשוב.

הבחנתו המרכזית של ברק היא בין רגשות אסתטיים שמקורן ברגש השימור העצמי לרגשות אסתטיים שמקורם הדחף החברתי. זו, אגב, כשלעצמה חלוקה בעלת דימיון לחלוקה של התיאוריה הדרוויניסטית ל"ברירה טבעית" ו"ברירה מינית", כלומר לתכונות שמסייעות להישרדות באופן ישיר לעומת תכונות שמסייעות להישרדות בעקיפין, באמצעות הגברת כוח המשיכה של נושאן, כמו זנב הטווס, למשל. לפני עשור וחצי, בספר מעניין בשם "אינסטינקט האמנות", ניסה הפילוסוף דניס דטון לבסס תיאורה אסתטית על פי העקרונות האבולוציוניים האלו. אצל ברק החלוקה היא כדלהלן: יש חוויות אסתטיות שמזכירות לנו כאב וסכנה, כלומר נוגעות בשימור העצמי, ובכל זאת הן מהנות (כל עוד אנו במרחק בטוח). הוא משער שהדבר נובע מצורך פיזיולוגי ונפשי לפעילות ולדריכות מסוימות, ולסכנה שבהיעדר מעש המוביל לניוון ("ההשגחה העליונה התקינה את עולמנו באופן כזה שמצב של מנוחה ואי-מעש, עד כמה שהוא משביע את עצלותנו, יוליד טרדות רבות"). חווית הנשגב, המציבה אותנו מול מושאים או ייצוגי-מושאים כבירים ומאיימים, היא מעין "התעמלות" של הנפש. "כל מה שמותאם בכל דרך שהיא לעורר רעיונות של כאב וסכנה, כלומר כל מה שמזרה אימה בדרך כלשהי, או פועל באופן שאנלוגי לאימה, הוא מקור של הנשגב". והנשגב הוא "הרגש החזק ביותר שהנפש מסוגלת להרגיש"! מטעים ברק. דוגמה שהוא נותן לנשגב הן העתיקות בסטונהג': "אותם גושי אבן ענקיים וגולמיים, הניצבים על בלימה ומוערמים זה על זה". לעומתם יש רגש מתון יותר שהוא היופי. רגש זה שייך לפן החברתי וברק אינו מהסס לטעון שהיופי קשור איכשהו (הוא מודה שהוא לא מבין לחלוטין את מקורות התופעה) ליופי גופני. אם כי הוא מבחין בין יופי גופני לתכונות גופניות המעוררות תשוקה; היפה אינו מעורר תשוקת בעלות.

פגישה ממריצה במיוחד עם המוח החושב והמנתח של ברק נמצאת כאן בקטע שמוקדש לטרגדיה. מה בדיוק מהנה בטרגדיה? מדוע אנחנו נמשכים לסיפורים עצובים? זו סוגייה שהעסיקה כבר את אריסטו. ברק מנתח את גורמי ההנאה. ראשית יש את ההנאה מהחיקוי, מהמימזיס המוצלח. אך זה רק חלק מההנאה. כי הרי – טוען ברק בבָּרָק מצמרר – נניח שבאמצע הצגת הטרגדיה המסעירה ביותר, עם השחקנים המובחרים ביותר וכו', ידווחו באולם התיאטרון שבכיכר הסמוכה נערכת הוצאה להורג של פושע מפורסם, בן רגע יתרוקן התיאטרון! כלומר החיקוי כשלעצמו אינו מספיק. וכאן ברק נכנס לדקות שמסבירה, למשל, מדוע נוצרים פקקי תנועה ליד תאונות: יש דברים שלא היינו מייחלים שיקרו, חס וחלילה, למשל חורבן מוחלט של לונדון. אבל אם זה כבר קרה, "המונים מכל קצות תבל יתגודדו כדי לראות את החורבות, ובהם רבים שלעולם לא היו טורחים לבוא לראות בלונדון בתהילתה!". כלומר, יש בנו משיכה, משיכה אסתטית, למראות של עוצמה וכוח והרס. וזו גם לא נובעת, מטעים ברק, מאיזה רגש קטנוני שלפיו אנו נהנים כי אנחנו בטוחים בעוד אחרים סובלים.

והנה עוד דוגמה לדקות וחיות התובנות של ברק: כלבים אינם בעלי חיים נשגבים, בניגוד לזאבים שניתן להשתמש בפראותם משולחת הרסן לתיאור הנשגב. אבל מדוע? הרי הזאבים אינם חזקים יותר מכמה מיני כלבים? זאת משום שהכלבים הם בעלי חיים חברותיים, ו"האהבה קרובה לזלזול הרבה יותר משנהוג לדמיין [!]. אי לכך, על אף שאנחנו מלטפים את הכלבים, אנחנו גם שואלים מהם כינוי לאנשים מן הסוג הנתעב ביותר [!]".

ועוד אחת: היופי אינו קשור לשלמות, טוען ברק. לפעמים פגם כלשהו תורם לו. והוא מוסיף בפיקנטיות: "הנשים מודעות לכך מאוד, ומשום כך הן לומדות לשנשן בדיבורן, להתנודד בהליכתן, לזייף חולשה ואפילו חולי".

(התמונה: מהפייסבוק של המו"ל).