מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

העלייה בשכיחותם של ממוארים בספרות הישראלית קשורה למִפנה הדוקומנטרי של הספרות (והתרבות) בכלל בעשורים האחרונים: כלומר עלייה בשכיחותן של יצירות שטוענות לאמיתוּת. והמפנה הזה קשור לכך שמכל השלוחות של "מדעי הרוח" – בראש ובראשונה פילוסופיה וספרות – הרי ההיסטוריה היא השלוחה ה"פוזיטיביסטית" ביותר, זו שאי אפשר לפטור אותה באמירה שהיא "פלספנית", "ספקולטיבית", "הזייתית", "דמיונית", "לא רלוונטית" – כי היא עוסקת באירועים שקרו באמת. תהיה הערצתנו למדעים המדויקים ומדעי הטבע גדולה ככל שתהיה, הם עדיין לא מסבירים לנו מדוע פרץ מאורע שהשפיע על חיי אבות אבותינו באורח כביר כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. יהיו הישגי ה- AI גדולים ככל שיהיו, הרי שהם לא יָדעו לנבא בפברואר האחרון אם ארה"ב תתקוף באיראן, באותם שבועות שקדמו למלחמה. ובכל זאת, אירועים משמעותיים אלה קרו. וצריך להסבירם.

יוסי וקסמן כתב ממואר הגון על ילדותו. אני משתמש בשם התואר "הגון" גם כדי לציין את היותו של הממואר מספק מבחינת הקורא אך גם לרמוז על כך שחלק מהסיבה לכך נובעת דווקא מנאמנותו למציאות. כי, כאמור בפתיח, גם לשם כך אנחנו קוראים בממוארים; על מנת ללמוד משהו על המציאות. והמילה "הגון" רלוונטית כאן במיוחד גם משום הפתיח הספציפי של הממואר הזה, שבהן מובחן אביו של המספר כך: "אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט". האב, למשל, טען שבדירה לידם חי יצחק שדה, ואילו מכיוון אחר, גרה הזמרת עליזה עזיקרי. אבל המספר יודע שלא כך הוא. הממואר לא דומה לשיח של האב. וטוב שכך.

וקסמן נולד ביפו ב-1959. שם, במשך כמה שנים, ניהל אביו, טוביה, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, בית קולנוע שנמסר לידיהם של כמה אנשים במעמד דומה לשלו כתשורה ומקור התפרנסות מהמדינה הצעירה (נדיב יהודי-אמריקאי תרם את הקולנוע). אמו של וקסמן, מרגלית, הייתה מצדה יתומה לאב שנהרג במלחמת השחרור. היא הייתה צעירה בעשור מאביו ועל אף שסבלה מגוזמאותיו של בעלה, כותב וקסמן יפה כי "[ש]אהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה". הביוגרפיה של משפחת וקסמן מקפלת בתוכה נתח משמעותי מתולדות הארץ הזו לא רק מבחינת האובדן והקורבן של המלחמה שהודות לה קמה המדינה (ובה נהרג, כפי שצריך להיות ידוע, אחוז אחד מהאוכלוסייה, שווה ערך למאה אלף איש היום!). היא מבטאת גם את תנועת החילון שהייתה כרוכה בהתעוררות הלאומיות היהודית, ושהייתה מהלך מרכזי באיפשורה: "אבא [ש]הציל אותה [את האם] מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו".

אם כי יש משהו פליניאי-צבעוני בזיכרונות הללו מיפו (בית קולנוע של נכים, גמדה ניצולת שואה במזנון וכו'), הרי שהממואר מתעכב גם על חומריהם הקשיחים-אפורים של החיים. למשל, במתח המעמדי בין האב, טוביה, לאחותו, אסתר, מעצבת אופנה, ובעלה, נתן, הסוחר הממולח, שגרו ברחוב יוקרתי בצפון תל אביב של אז (רחוב יחזקאל). "היינו שני מחנות: העניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים". אולי המחשה יפה במיוחד למתח שבין הפליניאיות למציאות המקורקעת מצויה בסיפור שובה הלב על דמי הכניסה שגבתה, כרוכלת, האם, מרגלית, מתושבי שכונתה שהתקבצו בדירתה לצפות בטלוויזיה בנחיתה על הירח ב-1969. מצד אחד – הלבנה, מצד שני – הלירות.

זה היה כבר בירושלים. כי לשם עברה המשפחה עם כישלון מיזם הקולנוע של נכי צה"ל. האב עבד בכנסת כסדרן (גם בזה יש משהו מפליני) והמשפחה חיה כמה שנים בשכונה אדוקה חיים אדוקים, אם כי ההורים חיו כאנוסים, עישנו בסתר בשבתות, למשל. עם תום מלחמת ששת הימים, יוצאת מהשכונה משלחת טיול נרגשת לעיר המזרחית. "נגאלנו, גברת וקסמן! נגאלנו!" קוראת לעבר אמו של וקסמן אישה אדוקה, שכנתם, המכונה הרבנית סוכטשוב. אבל יוסי הילד עסוק במראה מטריד שנגלה לו בטיול: אביו חיבק נער ערבי שהתלווה אליהם בדרך. "אתה בטוח שאתה לא מדמיין, יוסקי?", שאלה האם.

ואכן, במטפורה סמלית מבריקה ממחיש וקסמן את כוחו של הדמיון לפצות על מציאות עגומה או משעממת באותו עידן, והסמל הוא תמונת הטלוויזיה הלא ממש חדה בנחיתה על הירח (בגלל היעדר החדות הזה תיאר מרשל מקלוהן באותה תקופה את הטלוויזיה ככלי תקשורת "קר", התובע השתתפות של הצופה): "היום לא הייתי מבין כלל וכלל מה ראו שם על המסך, בינינו. אבל בימי הטלוויזיה ההם התאמצנו ממש, כי הדמיון היה חלק מהחיים, כמו בצ'יזבטים של אבא, כמו בחלומות הגאולה של הרבנית סוכטשוב. אוה! הקהל השתגע וצעק כשניל ארמסטרונג יצא מהחללית".

בממואר קובל וקסמן על עצמו כמה פעמים שהוא "קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב, מקורקע. אבל חלק מהקסם של הממואר הזה הוא היכולת שלו להבחין בין פנטזיות למציאות. בממואר מתחבא, בעצם, סיפור נוסף, בעל אופי פנטסטי, הנוגע לאב: לפעילותו באצ"ל, לקשריו עם ערביות וערביי ארץ ישראל. אבל וקסמן בחר רק לרמוז לסיפור הזה, שאולי בעתיד יסופר, ואולי לא כממואר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

באחד הפרקים הזכורים ב"סיינפלד" מחליט ג'ורג' לאחד את כל הנאותיו ולקיים יחסי מין תוך כדי אכילה וצפייה בטלוויזיה. האם אחת מכותבות הבלש המפורסמות של המאה ה-20, פ"ד (פיליס דורותי) ג'יימס, בספרה זה מ-1967, הטרימה את ג'ורג'? הרגשה מעט מוזרה יש לקורא שנוכח עד מהרה שסיפור הרצח שנקרא לפענח הבלש הידוע של ג'יימס, אדם דלגליש, אירע במושבת סופרים במחוז סאפוק באנגליה והנרצח הראשי הינו סופר בלשים בעצמו! אני אוהבת ומבינה בבלשים; אני סופרת – משער הקורא שחשבה לעצמה ג'יימס – הבה נלכד את כל אהבותיי במקום אחד!

אבל, במחשבה שנייה, יש בכך דבר מה אופייני לעידן שבו נכתב הרומן. שנות הששים של המאה העשרים הינן קו פרשת מים תרבותי מסיבות רבות. אחת החשובות שבהן היא שהגיעה בהן למודעות תחושת איזון חדש שקיים בין העולם – לייצוגו, בין העולם – לשכפולו. התרחבות הספֵרה שבודריאר כינה לימים – באופן היסטֶרי, מוקצן ונעדר חומרה אנליטית ומוסרית – בשם "סימולקרה". לא רק בגלל הטלוויזיה וכו'. כל עולם הייצוג – הספרים, העיתונים, המדע וכו' – האיץ או הוחש כמואץ. רק לפני שבוע כתבתי כאן על יצירת מד"ב של פרימו לוי, גם היא משנות הששים, וגם הוא עסק בה בתחושה הזו, של העולם המשתכפל. והנה, בספר של ג'יימס, לא רק שהגיבורים הם סופרים (דלגליש עצמו הוא משורר!), אלא שחלק מהעלילה מתרחש במועדון לונדוני בשם "גווייה", שמוקדש לפשעים מפורסמים ולפענוחם ובו יש ספרייה שספריה "יצרו אוסף קטן אך מקיף למדי של ספרות פשע". ג'יימס, כשהיא כותבת בלש בשנות הששים, אינה יכולה להתעלם מכך שיש כבר ז'אנר של ספרות בלשית, ולכן "מכניסה" אותו לתוך הרומן עצמו.

עוד נקודת מֶטַה (Anything you can do I can do Meta!, אם להשתמש בחידוד אקדמי) שמעניין לחשוב עליה בהקשר של הספר הזה. ג'יימס היא אישה. כלומר, אישה נוספת שניצבת במרכז הקנון הבלשי הבריטי, צעירה בדור אחד מאגתה כריסטי. אמנם הקאנון הבריטי הכללי של ז'אנר הרומן, לא רק זה הבלשי, חריג בספרויות אירופה, בנוכחות הנשית המרשימה בלב-לבו (אוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט, וולף), אבל הנוכחות של ג'יימס ככותבת בלש אחרי הדומיננטיות של כריסטי מעוררת מחשבות שנראות לי פוריות על הקשר בין נשים לספרות הבלשית. המוות בספרות הבלשית הוא מוות אזרחי, לא צבאי; והוא נעשה פעמים רבות באמצעים "נשיים", שאינם מצריכים כוח פיזי או מיומנות בשימוש בנשק חם (רעל, למשל). ואכן, במרוצת הרומן, מוזכרת גם רוצחת מפורסמת מהמאה ה-19 בשם מדלן סמית, שנחשדה ברצח מאהבה ברעל. העניין המגדרי רלוונטי כאן בעוד אופנים שלא אחשוף מחשש לספוילר.

טוב, לרומן גופא (או: גופה!). אחרי ההפתעה של הפתיחה, שעוררה את הרמת הגבה המוזכרת בפתיחת הביקורת, הרומן מהנה לקריאה, אפילו מהנה מאד. רוב ההתרחשות הינו באותו חבל ארץ במזרח אנגליה, לחוף הים הצפוני הפראי, והכפר המבודד מאפשר לג'יימס להבליט לפרקים את שורשיו הגוֹתיים של הרומן הבלשי. למשל, כבר בפתיחה, נרמז לנו שהגופה התגלתה בסירה שנסחפה ללב ים וכפות ידיה כרותות. הכתיבה מאד אינטליגנטית והדמויות משכנעות ומרובות ניואנסים ויש גם שימוש בהומור ובאנדרסטייטמנט בריטיים יבשים מענגים. ובכלל, המופנמות של דלגליש, שהינו איש שחשקיו מעומעמים ובלומים (הוא, למשל, מתלבט לגבי קשר לא אינטנסיבי שהוא מצוי בו), הוא רקע קלאסי לפרישת סבך יחסים עכור שמצוי בקהילת הכותבים שבה התרחש הרצח. ובאמצע הרומן ג'יימס יוצרת הברקה כמעט גאונית, או, הבה לא אתקמצן, גאונית ממש, כשהיא טורפת את הקלפים ומביאה את קוראיה וגיבוריה לחשוב שאולי כלל לא אירע רצח! בקיצור, ככלל, מדובר בבידור משובח.

אבל אני חייב להתייחס להתרה. כמובן, בלי ספוילר. ציטטתי כבר כמה פעמים את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון שהתייחס בעוינות לספרות הבלשית של זמנו (הוא כתב בשנות הארבעים). אחת הטענות של וילסון היא שהתרות ספרי הבלש הרבה פעמים מופרכות, אבל בגלל שהאטיקט הביקורתי לא מתיר לעסוק בהן, יוצאים סופרי הבלש בזול. כאן, ההתרה לא מבטלת את ההנאה מהקריאה, אבל מעט מעיבה עליה. ההתרה כאן מופלאה לכאורה. נורא מתוחכמת. אמנם לא כל כך מתוחכמת באופני התגלותה לקוראים כי, למרבה הנוחות, הרוצח/ת השאיר/ה קלטת ובה סיפר/ה את כל השתלשלות הרצח. אבל סיפור הפשע שנגלל לעיני הקורא בסוף הרומן מסעיר, אכזרי, מבריק. ובו זמנית הוא אכזרי מדי, מבריק מדי ובעיקר לא לגמרי אמין. הבעיה כאן דומה לבעיה בתיאוריות קונספירציה. בני אדם הם הרבה יותר מטומטמים ועצלנים ואימפולסיביים מאשר רוקמי מזימות פיקחים, סבלניים ורבי מרץ. מעבר לזה שמעשה הרצח לא לגמרי אמין כי בגלל מורכבותו הוא מסכן את המבצע/ת בגילוי וחשיפה, הרי שהוא כל כך מורכב, מצריך משאבי זמן ותבונה, שהוא מתנגש עם הכרתנו שבני אדם, ככלל, הם יותר יצורים מהסוג שאם הם גורמים למוות הם עושים זאת בגלל שהם שוכחים לרתום את חבל הבנג'י של עמיתיהם בני התמותה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשנה שעברה מלאו מאה שנה לפרסומו של הרומן "גברת דאלוויי" וקראתי אותו לפיכך פעם נוספת. ופעם נוספת נוכחתי ביופיו, שלמרבה הפלא ובניגוד לדימוי של וולף כסופרת שכלתנית, נשען על כוח רגשי עז. וולף אוהבת את גיבוריה (וגיבורתה הראשית מצדה מכריזה שהיא אוהבת את החיים!) ו"זרם התודעה" המפורסם שנוכח בספר נובע גם מהידחקותה של הסופרת אל האינטימיות של תודעת הדמויות, מהעניין הדוחק שלה (עניין שהייתי מכנה אפילו ארוטי) בתודעה הזו. כך נוצרת אינטימיות יוצאת מגדר הרגיל גם בין הקורא לדמויות. אחרי שטיפס הקורא על המשוכה הגבוהה מעט של כניסה לתודעה זרה וקפץ פנימה, והנה הוא בדממת הגן הנעול של תודעת אדם אחר! מכל הנציגים המפורסמים של "זרם התודעה" המוכרים לי (ג'ויס, פוקנר, ספרים אחרים של וולף עצמה), "גברת דאלוויי" הוא לא רק המובן לי ביותר אלא האהוב ביותר. ובפשטות, רומן גדול (אם להסתכן ולהתבטא ב"גבריות").

בדימוי דומה לדימוי הגן שלעיל משתמשת וולף עצמה בדברה על תודעת גיבורתה הראשית: "היא כעסה שהמפלצת האכזרית הזאת רוחשת בתוכה! שהיא שומעת זרדים מתפצחים וחשה פרסות ננעצות בעמקי היער העמוס עלווה – הנשמה" ("גברת דאלוויי", בהוצאת "פן" ו"ידיעות אחרונות", מאנגלית: שרון פרמינגר. וכן להלן). וספרות "זרם התודעה" במיטבה נובעת מהתחושה של גילוי עולם חדש, "אמריקה של הנפש", קרא לזה, כמדומני, ג'ורג' אורוול, כשדיבר על ג'יימס ג'ויס. ואילו וולף עצמה מתארת באורח כזה את מה שהיא מנסה לתפוס – באורח מקביל למדע (כי מדובר בתפיסה של דבר מה בעולם) אך שהמדע לא יכול לו – כשהגיבורה האפונימית מתוודעת לנציג המלוכה העובר ברחוב סואן בלונדון: "קרה משהו. משהו פעוט כל-כך בתוך רגעים ספורים, ששום כלי מתמטי, אפילו כזה שמסוגל לקלוט רעידת אדמה בסין, לא היה מסוגל להבחין ברטט; ובכל זאת היה מפחיד למדי במלאותו ומרגש מפני שפעל על כולם; כי בכל חנויות הכובעים וחנויות החייטים הביטו זרים זה בזה וחשבו על המתים; על הדגל; על האימפריה".

בהוצאת "לוקוס" הוציאו, בתרגום עברי משובח של דפי אגם-סגל, שבעה סיפורים קצרים שכתבה וולף על באי המסיבה של גברת דאלוויי (המסיבה נמצאת במרכז הרומן). אלה סיפורים שחלקם וולף פרסמה בנפרד בחייה וחלקם פורסמו רק אחרי מותה. מדובר בתכנון מוקדם לרומן המפורסם שהכיל מעין קובץ של סיפורים על דמויות שונות שהמשותף להן הוא אותה מסיבה. חלק מהדמויות נכנסו לרומן הסופי אך חלק לא, כמו שגם דמות מרכזית ברומן, הלום הקרב ספטימוס, לא מופיע בסיפורים הללו. החדירה לנפשם בזמן מסיבה חושפת בדרך כלל את חוסר הביטחון האנושי בסיטואציה החברתית הייחודית הזו. כמעט כל הגיבורים חשים מועקה תחת הנסיבות המסיבתיות. כמו שאומרת לעצמה לילי אורט, צעירה ספרותית: "לה, לעומת זאת, נכון היה לאוץ ולרוץ ולשקוע במחשבות […] בתחושת ההתעלות שבבדידות". או כמו שנאמר על גיבורה אחרת: "התחושה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה כי היא נחותה מאחרים". ואילו גיבורה שלישית: "איש לא העלה בדעתו כי חשה עלובה ומסורבלת כל אימת שהיה עליה לומר דבר-מה במסיבה". אהבת הדמויות והסקרנות כלפיהן קיימת בהחלט גם כאן. כמו שאומרת בהתפעלות בעצמה אישה מבוגרת שמרת דאלוויי מפגישה עם גבר מבוגר והיא חשה כלפיו רתיעה ואז התלהבות: "מכל הדברים שבעולם, אין דבר משונה יותר מיחסי אנוש, חשבה, בשל התהפוכות שבהם".

הרומן, בהיקף היריעה שלו ובלכידות בין דמויות מגוונות, נענה יותר מהסיפורים הקצרים לאחת המטרות של וולף, לתאר פיסה משמעותית ומייצגת של הציוויליזציה האנגלית המפוארת ("מפוארת" כחיווי לגודל, לא כחיווי ערכי). כפי שמהרהר אחד מגיבורי הרומן, השב מהודו: "אחרי הכל, לונדון, בדרכה, היא הישג נפלא". ציוויליזציה שעומדת ככל הנראה בפני שינוי, כך חשה וולף ומבטא את התחושה אותו גיבור במקום אחר: "חמש השנים האלה – מ-1918 עד 1923 – היו, לתחושתו, חשובות מאוד באופן כלשהו. האנשים נראו שונים. העיתונים נראו שונים. עכשיו, לדוגמה, באחד השבועונים המכובדים, מישהו כתב באופן גלוי למדי על בתי שימוש". כך התחושה של החדש, המודרניות, מתלכדת אצל וולף המודרניסטית באופן הרמוני בטכניקת הכתיבה החדשה, זו של "זרם התודעה". הרומן, בעצם לכידותו, גם, בניגוד לסיפורים הקצרים, נענה טוב יותר לשיכרון החיים של גיבורתו, קלריסה דאלוויי, שבאותו מקום בו היא מכריזה על אהבת החיים שלה מכריזה שכשרונה מתבטא בדיוק ביכולת הזו להפגיש בין אנשים שונים במסיבה: "נניח שיש מישהו בדרום קנזינגטון; ואחר בבייזווטר; ועור מישהו במייפר, לדוגמה. והיא מרגישה די ברציפות בקיומם; והיא מרגישה – איזה בזבוז; והיא מרגישה – כמה חבל; והיא מרגישה – אילו רק היה אפשר להפגיש ביניהם".

כך שלמרות יופיים של הסיפורים, נדמה לי שהם מומלצים למי שכבר קרא את הרומן. ולמי שלא, כדאי שיידע שהרומן עולה עליהם. הייתי מתייחס אליהם כמו "בוטלגים" מוזיקליים: יצירות מחוספסות של להיטים מוכרים של זמרים, או יצירות שנגנזו על ידיהם, ורואות אור אחרי שנים ומעוררות עניין בקרב אספנים ומעריצים.

לביקורת באתר "ויינט"