מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מהמאפיינים הפחות מדוברים של תרבות-ההמונים הוא ייצור-יתר. סופרים, או על מנת לנצל הצלחה קודמת או פשוט על מנת לשמר את נוכחותם בתודעה, מוציאים לאור ספרים בזה אחר זה. אבל אותו דבר מה שהיה להם לומר (במקרה הטוב, שהיה להם דבר מה כזה) מדולל או נשחק בין ובידי תוצריהם הרבים. בספרים האלה אין דחיפות אמתית הנובעת מהנושאים עצמם, אלא רק דחיפות (לא רלוונטית לקורא) הנובעת מרצונו של הסופר להוציא לאור עוד ספר. ספר כזה הוא הרומן החדש של נתן אנגלנדר, שלמרות כמה בדיחות לא רעות ואכפתיות מעוררת הערכה כלפי המציאות הישראלית, הוא ספר שלא היה צריך לראות אור, אם נתעלם מהשיקול של שימור הקריירה של מחברו, שימור נוכחותו בתודעה.

כמו ספרים אחרים של בני דורו היהודים-אמריקאים ("הנני" של ג'ונתן ספרן-פויר, למשל), הספר הזה עוסק בנו, בישראלים, ומבטא את חוסר הנעימות של יהודי ליברלי מהתנהגותה התוקפנית-בעיניו של ישראל בעשורים האחרונים. כמה דמויות מככבות בו: יהודי-אמריקאי שעובד בשירות "המוסד" אך משהבין שפעילותו תורמת רק להנצחת מלחמת הדמים בין ישראל לפלסטינים עורק משירותו ועד מהרה נכלא בישראל. בכלא המבודד הוא (המכונה כעת Z) מבלה שנים ארוכות, כשהקשר האנושי היחיד שלו הוא עם שומרו. דמות אחרת היא דמותו של "הגנרל", שהיא בעצם דמותו של אריאל שרון. דרך הדמות הזו ממחיש אנגלנדר את המיליטריזם הישראלי, חסר התוחלת לתפיסתו. אך בתיאוריו את מה שעובר במוחו של הגנרל בעוד הוא שרוי בקוֹמה, בייחוד תיאור אבדן בנו הקטן של שרון בתאונת נשק (סיפור אמתי), הוא נוגע גם בצדדיו האנושיים. דמות נוספת היא רותי, עוזרתו הנאמנה והסימפטית של הגנרל, הניצבת על מיטת תרדמתו ומאמינה בשובו לחיים, וסוכנת מוסד ישראלית, שסייעה בלכידתו של Z וכעת, אחרי פרישתה מהמוסד והשתתפותה בשיחות עם הפלשתינים, מתאהבת בשרטט-מפות פלשתיני בכיר, אך "צוק איתן" הממשמש ובא מעיב על יחסיהם.

גם למי שלא מסכים אתו, כוונותיו הפוליטיות של אנגלנדר כנות ואוהבות ישראל. בכל מקרה, לא הן כשלעצמן הבעיה כאן. הבעיות הן אחרות והן גם קשורות זו בזו.

ראשית, הקיטש. אנגלנדר אוהב רגעים וסיטואציות "מרגשים". ישראלית ופלסטיני האוהבים זה את זה אך מציאות פוליטית קורעת אותם זה מזה; גנרל קשוח המאבד את בנו הקטן בתאונת נשק (איזו אירוניה אכזרית!); עוזרת נאמנה עד מוות וכיו"ב.

שנית, וקשור לקיטש, אי ההבנה מה זו פוליטיקה ומה נתבע מרומן פוליטי. אנגלנדר מעמת את האישי עם הלאומי לאורך כל הרומן וכמו אומר: הרי כולנו בני אדם, ובמישור האישי אנחנו מתחברים זה עם זה ואף אוהבים זה את זה, אז מדוע שלא נוכל לחיות בשלום גם במישור הלאומי? סוכן המוסד מתחבר בברלין לפלסטיני בשם פאריד; השומר הישראלי המתחבר בכלא עם סוכן המוסד; וכמובן, סוכנת המוסד המתאהבת בפלסטיני – כולם כמו מבטאים את הטענה הזו. אבל יש כאן החמצה רבתי של כותב רומנים של הסֵדר החברתי, שרק בגללו הומצאה דיסציפלינה שלמה הקרויה "סוציולוגיה" ואיננו מסתפקים בזו הקרויה "פסיכולוגיה". הגוף החברתי שונה מהגוף האינדיבידואלי ואי אפשר ללמוד מזה על זה. רק לשם המחשת הטענה: בגלל חלוקת העבודה בגוף החברתי, יוצא כך שרובנו לא מפעילים אלימות בחיי היומיום, אלא אנחנו מפקידים את האלימות בידיהם של מעטים ואותם מעטים, מצדם, אינם חשים בדרך כלל ייסורי מצפון כי הם הרי ממלאים פקודות של אחרים, כלומר שלנו. כך, וזו דוגמה פעוטה, מנטרלת הסוציולוגיה את הרגשות הפסיכולוגיים. המעבר מהפרט אל הכלל, מהיחיד אל החברה, הוא מסתורי בהרבה מכפי שהוא מוצג כאן והמחשבה ש"אם רק נבין שכולנו בני אדם" האלימות תיפסק היא ילדותית, כי, כנראה, משתלם לנו ולפלסטינים – כחברה! – להמשיך את האלימות (וייתכן גם כמובן שהסכסוך נמשך כי פשוט אין לו פתרון). בכל אופן, מי שרוצה לכתוב רומן פוליטי – ואין זה קל כלל ועיקר, בדיוק בגלל שהרומן כז'אנר מתמחה בייצוג אנשים אינדיבידואליים ולא בחברות שלמות – חייב להיות ער לתהום הפעורה בין הפסיכולוגי לסוציולוגי (כמו שהיה טולסטוי ב"מלחמה ושלום"). אחרת אנחנו נותרים עם קיטש (איך אנשים טובים משני הצדדים, שאפילו מסוגלים לאהוב זה את זה, הופכים לאויבים מרים כל כך? וכיו"ב).

הבעיה השלישית ברומן היא גסות התיאור של המצב הישראלי-פלסטיני. ברגע מוצלח במיוחד בספרו של אורין מוריס, "לרגל עבור מקום אחר", הכתוב במכוון באנגלית, מתרה המספר של מוריס במשקיפים זרים על המצב הישראלי מאי הבנה, שנובעת מכך שהם ניזונים מהמדיה. החיים בישראל, חיי היומיום, שונים מאד ממה שרואים בחדשות. די נוח לחיות פה, סך הכל, והחיים אפילו משעממים מעט. כדאי היה לאנגלנדר לקרוא את הקטע הזה לפני כתיבת הרומן שלו (קטע שלמרבה הנוחות כתוב כאמור באנגלית). למרות שהסופר חי בארץ שנים לא מעטות, הרי שהרומן שלו מהווה אילוסטרציה של ייצוגי המדיה על ישראל. גם אם הייצוג הזה של המדיה נכון בחלקו – והוא בהחלט לא ממצה ואף מטעה – הרי שהוא קלישאתי ולא מחדש. לדוגמה: כל מי שמכיר את פרשת ואנונו יכול היה לראות מקילומטרים, ולכל הפחות כמה עשרות דפים לפני, שהמלצרית שסוכן המוסד לשעבר מתאהב בה תבגוד בו.

לשם האיזון, אני מצרף כאן ביקורת יותר אוהדת שכתבתי על ספר קודם של אנגלנדר

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במקביל להיחלשות מוסד ביקורת הספרות עולה חשיבותם של הפרסים הספרותיים. במקביל – וגם כתוצאה מההיחלשות הזו. הפרסים הספרותיים עורכים את הסלקציה החיונית לקוראים בין המוני הספרים שרואים אור. לכאורה עדיף להחליף את מוסד הביקורת החמצמץ בתופעה מרימה כמו הפרסים. אבל יש לזכור שפרסים ספרותיים הינם למעשה ביקורות במסווה. לכאורה ביקורות חיוביות בלבד – שאבוי למערער עליהן, כי הוא ייחשד בחטא החמור ביתר בחברה המריטוקרטית-קפיטליסטית: "חוסר פירגון" – אבל למעשה הפרסים הספרותיים הם גם ביקורות שליליות. וביקורות שליליות פחדניות, כלומר כאלה שמסתירות את נגטיביותן. הפרס הוא ביקורת שלילית של כל הספרים שלא זכו בו. בית המטבחיים של הביקורות, שנמצא בראש חוצות, מורחק בשיטת הפרסים למקום מוצנע, כך ששוועת הנשחטים נחסכת מאתנו.

אבל כשאתה מתבונן פעמים רבות בספרים שכן זוכים בפרסים אתה משתומם, ראשית, על הבחירה ולעתים קרובות מיד גם מבין אותה. מבין – לא מצדיק. אתה משתומם שספרים כל כך בינוניים זכו, ואתה מבין מיד מה היה צריך על מנת לזכות. צריך, בדרך כלל, לקחת נושא "אקטואלי", "חם". אבל אז לעשות לו טוויסט מסוים. כך השופטים ייהנו מחסינות כנגד הטענה שהם מי שנכנעים לאקטואליה תוך כדי שעשו בדיוק את זה. עוד רצוי שהספר הנבחר יכיל קושי מסוים, כי קושי בקריאה, בעיני אנשים רבים, הוא עדות לאיכות ספרותית. לא מזיק גם אם הספר מפגין רוחב אופקים אינטלקטואלי וידע רב, כי בעיני אנשים רבים חוכמה פירושה שליטה בפרטי טריוויה רבים ושימוש תדיר בשמות ומושגים מפוצצים. ואם הידע הזה כולל שליטה בתרבות פופולרית (בצמידות לאותם מעקשי קריאה שהוזכרו!) יש לו גם יתרון מסוים נוסף – הוא הרי "מערב בין גבוה לנמוך", מבלי להיות נמוך (כי הוא הרי "קשה"!).

ישנם הרבה ספרים טובים שזכו בפרסים, זה נכון. אבל גם ישנם הרבה, הרבה מאד, שזכו בהם ללא הצדקה אמתית.

אני מקדים את כל זאת כי (מלבד העובדה שאני רוצה לדחות את ההגעה לספר ככל שניתן) "המשת"פ" זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2016. פרס בעל אפיל גדול. הוא גם זכה בפרס מרכזי פחות, אבל נחשב אולי יותר בחוגים מסוימים, "פרס חוג המבקרים בארצות הברית". אבל הוא ספר מאד לא טוב בעיניי.

הגיבור והמספר של הספר גדל בעיירת עוני שחורה בפרברי לוס אנג'לס. אביו היה אקדמאי במדעי החברה ופעיל למען זכויות השחורים שהשתמש בבנו כשפן ניסויים על מנת להוכיח כמה מהתזות החברתיות שלו. עם מותו האלים של האב מידי המשטרה הבן נקרא למלא את מקומו בקהילת האינטלקטואלים השחורים בעיירה. אלא שדרכו מתגלית כשונה מאד מדרכו של אביו. בלשון המעטה. בצירוף נסיבות מייגע, שאין טעם לפרוש אותו פה, הופך הגיבור לבעל עבד, כאשר שחקן עבר שחור וזקן מבקש ממנו להיות לו לאדון. ואו אז הוא משתתף בכמה יוזמות להסיג לאחור את הישגי הקהילה השחורה בארה"ב. תחת פיקוחו מוחזרת, למשל, עדיפות ללבנים בישיבה במושבים נבחרים בנסיעה באוטובוס כמו גם הפרדה בין לבנים לשחורים בבתי הספר. פעילותו המוזרה, ההולכת כנגד רוח הזמן (בלשון המעטה), מגיעה כמובן לבתי המשפט בארה"ב ולבסוף אף לבית המשפט העליון.

הסוד לסגנון ספרותי משובח, כתב שופנהאואר בשנינות, הוא שיהיה לך דבר מה לומר. והחטא הגדול ביותר של "המשת"פ" הוא שאין לבייטי מה לומר. הטקסט הוא "סאטירה". כמובן, כמובן. אבל סאטירה על מה? ולשם מה? לא ניכרת שום מחשבה מעניינת מאחורי כל הבנייה של הדמות המופרכת ועלילותיה האיפכא מסתבריות. יש איזה רמזים של אמירה (בנלית להחריד) על כך שהחופש אינו תמיד מביא אתו דבר מה טוב. יש איזה קישור וולגרי בין סאדו-מאזו לעבדות שחורה. אבל בעיקר נדמה שלבייטי נראה היה פשוט "מגניב" ליצור גיבור שעושה "ההיפך". זה נראה היה לו "מקורי", "מרענן" ו"מתוחכם". הוא, כמובן, שחור נאור בהחלט. והוא טורח לרמז על זה בספר בכמה דרכים (וזו אחת הסיבות לכך שלימוד סנגוריה על הספר כסאטירה על התקינות הפוליטית אינו מועיל, כי בייטי טורח בעצמו להבהיר שהוא תקין פוליטית, שלא ניחרד לנו). אבל מצד אחד פוליטקלי קורקט זה דבר מה משעמם ולא מתוחכם (ולא מביא פרסים – זכרו את עיקרון "הטוויסט"!); מצד שני לריאקציונרים תמיד היה אפיל עמוק, ובמיוחד בזמננו, לכן אפשר להרוויח מעט מפלירטוט-כביכול עם העמדה הזו; ומצד שלישי הרי זו "סאטירה", ומי שלא ימצא בה טעם יוכרז בפשטות כאדם שאינו מבין בדיחות.

התפלות והיעדר הפואנטה הם החטא העיקרי כאן, כאמור. אבל יש גם, ברוך השם, חטאי משנה נכבדים. הולכת הסיפור כמו גם ההומור של בייטי מגושמים ומאולצים. הטקסט בדחני באופן כפייתי, מתפקע מבדיחות מוצלחות-למחצה ("אתה אמור לקונן על כך שאתה מעמד בינוני נמוך וצבעוני במדינת משטרה שמגינה רק על עשירים לבנים וכוכבי קולנוע מכל הגזעים, אפילו שאני לא יכול לחשוב על שום כוכב ממוצא אסייתי") וכאלה שאינן מוצלחות (תיאור תקצירי קלסיקות אמריקאיות תקינות פוליטית, שאחד מחבריו של אביו של הגיבור מוציא לאור). הטקסט גם גדוש בהגזמות לא אמינות שגם בסאטירה, שרוצה להיות אפקטיבית, רצוי מאד להימנע מהן (הניסויים המפלצתיים שעורך אביו של הגיבור בבנו הם דוגמה לכך). ולבסוף, הטקסט גדוש, מתפקע, במידע (מחקרים בפסיכולוגיה, מידע היסטורי מתולדות היחסים בין לבנים ושחורים בארה"ב ועוד) וכן בפריטי טריוויה מהתרבות הפופולרית (ישנו כאן אזכור מתמשך לסדרת סרטונים בשם Our Gang, לדוגמה, ובקצב מטורף מבליחים בזה אחר זה נינה סימון, באטמן, ראפרים וג'ורג' אורוול ועוד רבים ומייגעים אחרים). חלק ממגושמות ההומור התזזיתי-אובססיבי-מייגע של הספר נעוצה בשילובו בעומס המידע הראוותני הזה ("גודאר התייחס לעשיית סרטים כאל ביקורת, בדיוק כפי שמארפסה מתייחסת לנהיגה באוטובוס"). יש כאן אינספור פרטי אמריקנה מייגעים.

בפתח המילניום הטביל המבקר ג'יימס ווד את הרומן האמריקאי המפלצתי, זה שמבקש לתפוס מרובה ולכן לא תופס אפילו מועט, בשם "ריאליזם היסטרי". עם קריאת הרומנים מהשנים האחרונות של מייקל שייבון ("טלגרף אבניו"), ג'ונתן לת'ם ("מעבר לגדר") וכעת בייטי, אני מציע את הביטוי "פופוליזם היסטרי" לרומנים שמפגינים בצורה ראוותנית ומייגעת את שליטתם בתרבות הפופולרית.

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

נדמה לי, כי במבט רטרוספקטיבי ניתן אולי לתמצת את חשיבות יצירתו של פיליפ רות' באופן הבא: זו יצירה שמבטאת עמדה לא מתנצלת ביחס למיניות הגברית וביחס לעיסוק ב"אני", וכן עמדה לא מתחנפת ביחס של היחיד לזהות האתנית שלו.

ראשית, בעניין העיסוק הבוטה והלא מתנצל של רות' במיניות הגברית. כאן כדאי להבהיר כמה דברים, במיוחד על רקע האקלים התרבותי של ימינו.

ג'ורג אורוול העיר פעם, ביחס להנרי מילר, שקיימת אי הבנה ביחס לספרות רצינית שמכילה קטעים פורנוגרפיים. רבים סוברים בטעות, אמר אורוול, שאין דבר קל מלמשוך את הקהל בעזרת קטעים סנסציוניים. אך לו היה זה קל כל כך, מציין אורוול, רבים יותר היו עושים זאת. צריך, למעשה, אומץ וכישרון רבים על מנת לעסוק בספרות רצינית במיניות מבלי לעורר תרעומת – וגרוע מכך: התעלמות – של קהל הקוראים.

קיימת גם אי הבנה ספציפית לגבי המיניות הגברית; תפיסה מוטעית לפיה ביטויה המשוחרר של זו אינו זקוק לעידוד כי מבני התרבות המסורתיים, "הפטריארכליים", גויסו כביכול מקדמת דנא לעידודה. האמת היא שהתרבות האנושית מראשיתה השקיעה מאמצים אדירים בהשקטת ובריסון הארוס הגברי. למעשה, אחד מיסודות התרבות האנושית הוא הריסון של הפאלוס. את היווצרות התרבות האנושית מתאר, למשל, הורציוס ב"ארס פואטיקה" כך: "החכמה התמצתה בעת קדם בהפרדה בין פרטי לכללי, בין חול לבין קודש, במניעת מין חפוז, בקביעת ברית כלולים וחוקיה" (מלטינית: רחל בירנבאום). קו ישיר נמתח בין איסורי הדתות ההיסטוריות הגדולות על ניאוף ואוננות, למשל, לבין חדר הטיפולים הפסיכולוגי העכשווי בו נקרא הגבר "להתבגר", "לקחת אחריות" ו"להיות גבר", כלומר למתן את דחפיו המיניים ולהתמסר לתענוגות הזוגיות. כפי שציין בסרקזם האנתרופולוג האבולוציוני, דונלס סימונס, בספר יסוד בפסיכולוגיה אבלוציונית, "The Evolution of Human Sexuality": "למעשה, גברים בנויים כך שהם מתנגדים לחינוך שנועד ללמדם לא לחשוק בגיוון מיני, למרות הנצרות ודוקטרינת החטא שלה; היהדות ודוקטרינת המענטש שלה; מדעי החברה ודוקטרינות ההומוסקסואליות המודחקת והיעדר-הבגרות הפסיכוסקסואלית שלהם; תיאוריות אבולוציוניות של התקשרות-זוגית מונוגמית; מסורות חוקיות ותרבותיות שתומכות ומאדירות את המונוגמיה; העובדה שהתשוקה למגוון היא למעשה בלתי אפשרית לסיפוק; הזמן והאנרגיה, ואין סוף הסיכונים – פיזיים ורגשיים – שחיפוש אחר מגוון כולל; ופוטנציאל התגמול הברור שיש בלמידה להיות מסופק מינית בידי אישה אחת".

ספרו זה של סימונס ראה אור ב-1979. ואחד מהסופרים המעטים שמוזכרים בספר אקדמי זה (שאינו עוסק בספרות) הוא פיליפ רות'. כי כמו שסימונס כנראה מבין, העיסוק הבוטה של פיליפ רות' במיניות הגברית בספרות הרצינית הוא עיסוק אמיץ ומשחרר. בחלקים החשובים ביצירתו שעוסקים בנושא, לא מדובר כאן במיניות גברית מדושנת עונג ושחצנית (ולבטח לא במיניות גברית נצלנית ותוקפנית). זו מיניות גברית שנאבקת לבטא את עצמה כנגד כוחות תרבותיים עזים שקמים עליה לכלותה. זו מיניות גברית מורדת, מיניות גברית נלחמת ופצועה. ב"פורטנוי" (1969) זהו מרד של המיניות הגברית במורשת המסרסת של התרבות היהודית ("דוקטרינת המענטש", כניסוחו של סימונס).  ב"חיי כגבר" (1974) זהו מרד בתרבות שנות החמישים שייחסה לגברים יצריים נכות רגשית ו"חוסר בגרות". ואילו ב"התיאטרון של מיקי שבת", מ-1995, אולי הספר הפרוע ביותר מבחינה מינית של רות – ספר שבביקורתו עליו כתב בשנינות מרטין איימיס שמרוב זימה אתה מדלג בלהט על מנת למצוא את אותם עמודים ספורים "נקיים" דווקא – המיניות היא מרד קיומי, מחאה נגד הזיקנה, נגד הסבל, נגד האבסורד.

העיסוק הבוטה לא פחות של רות' ב"אני", ברבים כל כך מספריו שנעו משני צדי הגבול הלא מוגדר על ידו בכוונה שבין האוטוביוגרפי לבדיוני, גם הוא דורש הבהרה. דיוויד פוסטר וואלאס, בהתקפתו משנות התשעים על "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כלשונו, של הספרות האמריקאית, כשרות' הוא אחד מהם (התקפה שתורגמה לאחרונה לעברית בקובץ "טבעו של הכייף"), צדק וטעה בו זמנית בהתקפתו זו. רות' הוא אכן "נרקיסיסט גדול". מה גם שיש לזכור שמיניות קשורה בנרקיסיזם מבחינות רבות ומורכבות (למשל: גאוות הצלחת הכיבוש או הפיתוי), כך שיצריות ממילא כרוכה בנרקיסיזם. אלא שייחוס הערך השלילי הגורף לאותו נרקיסיזם הוא זה שמוטעה בהתקפה של וואלאס. במובן מסוים, כל החיים כולם נועדו למגר את הנרקיסיזם שלנו, להוכיח לנו עד כמה אנו קטנים ונידפים. מבחינה מסוימת, ובדומה לנושא המיני, זו טעות לחשוב שהדרך הקלה עבורנו היא להתמקד בעצמנו; הרי כל התרבות כולה – שוב, כמו ביחס למיניות – גורמת לנו להרגיש רע בקשר לכך. ולכן חלק נכבד מהבריאות הנפשית הוא דווקא להיאבק במחיקת האני הזו, ואת זה ניתן לעשות בדיוק בעזרת הנרקיסיזם, "הנרקיסיזם הבריא", אם נרצה. הכתיבה של רות' מזכירה לנו ללא הרף: שימו לב אל הנשמה, אל תזניחו את קיומכם האינדיבידואלי, לא לטובת השבט היהודי ולעתים גם לא לטובת השבט הקטן יותר, זה של המשפחה. התרוממות הרוח שנלווית לקריאה בכתבים "הנרקיסיסטיים" של רות', מעידה על כך שזו ספרות מצוינת ולא תשפוכת של נרקיסיזם אידיוסינקרטי, ספרות נדיבה שמזכירה לנו את חובתנו לעצמנו.

ולבסוף, בעניין העיסוק הלא מתחנף של רות' בנושא השייכות האתנית. גם הנושא הזה קשור, כמובן, בנושא הקודם. הנרקיסיזם הוא אויב השבט, והנרקיסיזם הוא לפיכך חיובי כאשר השייכות השבטית חונקת, לא ביקורתית, מצמצת חיים ולא מרחיבה אותם. רות', כמו הסופר השחור שהיה מיודד איתו, ראלף אליסון ("האדם הבלתי נראה" היא יצירת המופת שלו), מזכיר לנו את היכולת שלנו להיות בני השבט ועם זאת לא כאלה שעיוורים לכישלונותיו ולמכשלותיו, לא כאלה ששוכחים מהאינדיבידואליות שלנו. והוא עשה זאת ממש מיצירתו הראשונה והמשובחת, "שלום לך, קולומבוס", מ-1959.

אלה, אם כן, נדמה לי מעלותיו החשובות של רות'. ולכן יצירותיו המאוחרות, "המפויסות" יותר בשלושת הנושאים האלה, כמו "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), נראות לי פחות חשובות מאשר היצירות שהזכרתי ברשימתי.

אך מלבדן, איני יכול לסגור את הרשימה מבלי להצביע על ארבע פסגות נוספות של רות' והן "החצי השני" (1986), "נחלת אבות" (1991), "פסטורלה אמריקאית" (1997) ו"כל אדם" (2006).

עוד על פיליפ רות'