פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
חיים באר מספר שיעקב שבתאי ז"ל אמר לו שלכתוב רומן קשה כמו לנקות את אלנבי עם מברשת שיניים. במיוחד קשה הדבר, ניתן להוסיף, אם הכוונה היא לכתוב רומן משפחתי רב דורי (או רומן על סקטור חברתי שלם, עליו חשב שבתאי במטפורה התחבורתית-דנטלית שלו). הקושי הראשוני ברומן שאינו ממוקד בדמות אחת הוא הפיזור האפשרי של הרומן. אבל אחריו צץ מייד קושי נוסף: הקצאת נפח המקום הנכונה לדמויות השונות. ניכר שכנרת רוזנבלום הייתה ערה לכובד המשימה שנטלה על עצמה (באחרית הדבר היא מספרת שעמלה על הספר שבע שנים!) וניכרת ברומן השקעת מחשבה אמנותית רבה בשימור לכידותו.
"בני טובים" מספר בגוף שלישי על משפחת בן טובים, משפחת מיליארדרים שהינם הבעלים של חברת תשתיות מסועפת הפועלת בארץ וגם בחו"ל. אבי המשפחה, איציק הגדול, היה פרדסן פתח תקוואי מצליח, אך מי שהזניק את המשפחה קדימה היו בני הדור השני, יהודה ועודד בן טובים, שאחראים על כך שבזמן ההווה של הרומן, 2019, החברה המשפחתית, "אטלנטיס", היא אימפריה אדירה. יהודה, המנכ"ל הכל יכול, בן השבעים, חטף לאחרונה שבץ והוא מעביר את שרביט המנכ"ל באי רצון לבנו, אריק, המוצלח אך המעט נוירוטי. המחשבה האמנותית המרשימה של רוזנבלום ניכרת בכך שהיא ממקדת את הרומן בשנתיים דרמטיות ומבעד לסיפורן הדחוס של שנתיים אלה ניבטים לאחור קורות המשפחה. העלילה הממוקדת של השנתיים הללו נפתחת כשמופיעה אורחת לא קרואה במשרדי "אטלנטיס", בריטית צעירה בשם אליס, שטוענת שהיא הבת של האח הדחוי של יהודה ועודד, גידי, הומוסקסואל ושחקן שערק מהארץ אחרי צו 8 למלחמת שלום הגליל ומאז ניהל קריירה לא מרשימה של משחק בבריטניה. רוזנבלום מטמיעה את אליס בקורות הדרמטיים של החברה באותן שנתיים בה מתמקדת העלילה: בעיקר סביב אסון שאירע באחד ממתקני החברה וממנו מנסה להיחלץ אריק. בנוסף למחשבה על המיקוד, רוזנבלום בקיאה בחומר, ניכר שעשתה תחקיר מקיף, יש דבר מה מרשים בהיכרות שלה עם גלריית דמויות רחבה כל כך והעברית שלה נושמת.
אך למרבה הצער "בני טובים" לא מצליח במשימת הענקים שהעמיסה הסופרת על גבה. ישנן כמה סיבות לאי ההצלחה. הראשונה נוגעת לאופי הדמויות. אופי זה או שאינו מעניין מספיק או שהוא מעניין יותר מדי. כלומר, חלק ניכר מבני המשפחה הם אנשים טובים בסך הכל, לא נהנתנים, לא אטומים ולא מנופפים בעושרם. בכך יכול היה להיות חידוש מסוים. לא צריך לשנוא עשירים על מנת לחתור לחברה שוויונית יותר ואין זו חוכמה גדולה לצעוד בדרך הקלה של סאטירה על עשירים על מנת לקושש אהדה ליצירתך. הבעיה היא שאם הולכים בדרך מתונה יותר צריך לחשוב היטב כיצד ליצור דרמה. אם אף אחד לא ממש נבל, ואף אחד לא סובל מטרגדיה, הדרמה יכולה בקלות להפוך לסתמית. למשל, ישנה כאן דמות של אחת, כרמל, תיכוניסטית שמתבקשת לעשות סרט על סבה, יהודה. לדמותה מוקצים כמה עשרות עמודים. אבל היא דמות דהויה. המורה של כרמל לימד אותה כמה כללים בדוקו: "אחת: לב הסרט הוא הקונפליקט של הגיבור […] ושלוש: כשלא נעים לצלם – זה הזמן לצלם". אבל הקונפליקטים כאן לא מספיק מוחשים, לא מספיק ננעצים, לא מספיק עולים בעוצמה מאליהם. ואין כאן הרבה רגעים אמינים של "לא נעים לצלם". גם אביה של כרמל, אריק, דמות מרכזית יותר, שאחראי לכאורה על אסון גדול, נותר דמות לא מספיק חדה, אלא אדם טוב שנקלע למצב לא נעים שספק אם הוא אחראי לו. מצד שני, כשרוזנבלום מבקשת לפלפל את הסיפור, על ידי אליס וקורות אביה הלא שגרתי, היא נופלת בקלישאתיות ("הענף המשפחתי המושתק"; "סוד מהעבר") ובתיבול יתר.
בעייה אחרת ברומן מעט יותר סובטילית. יש הרבה קשקושים על "צורה" ו"תוכן" כשמדברים על אמנות הרומן. נדמה שרבים סבורים ש"צורה" מתמצית בסגנון, כלומר בשפה. אך "צורה" ברומן היא בראש ובראשונה התחושה שעולה אצל הקורא שלטקסט יש בעל בית. כלומר, כשהקורא חש שישנה הצדקה למקום בו הכותב מרחיב ולמקום בו הכותב מקצר; שהקורא חש שיש קצב מותאם לסיפור, שקשוב לצורכי ההנאה האסתטית שלו, הקורא; שיש מחשבת עומק על הקבלות תת-קרקעיות בטקסט וכולי. חלק ניכר מההנאה האסתטית הגדולה מקריאת רומן נובעת מהתחושה שהחלקה המילולית הקטנה הזו, בת, נגיד, 300 העמודים, היא אכן חלקת אלוהים, קרי יש לה בורא תבוני. למרבה הצער, הקריאה כאן לא יוצרת תחושה שיש כאן בעלת בית. החומרים הטובים והרבים שרוזנבלום עמלה על איסופם וצירופם כאילו "ברחו" לה מתחת הידיים ולא תמיד ברור מדוע הקצב במקום מסוים איטי ובמקום אחר מהיר ואף חפוז; מדוע דמות נבחרה לעמוד במוקד ודמות אחרת לא; ומה בעצם התשתית שהרומן מבקש לבטא. ניכר שרוזנבלום ערה לתשתית "עלייתה ונפילתה" שניצבת בבסיס רומנים משפחתיים רבים (למשל, "בית בודנברוק" של תומס מאן) והיא מבקשת לא ליפול בקלישאות הז'אנר. אבל המאבק המסוים שלה בתבניות שחוקות לא יצר תבנית סמכותית נגדית.
מבקר חופשי 