על "שין" של דריה שועלי

מה מעמדו של הרומן היום בתרבות? הרומן כז'אנר והרומן כפרשת אהבה מחוץ לנישואין? במאה ה-19, כידוע, הייתה התלכדות מפוארת של השניים, כשכמה מטובי או ממפורסמי הרומנים של אותה מאה, המאה של הרומן, עסקו בפרשת אהבה שמחוץ לנישואין, או, בלשון אנכרוניסטית מעט, בניאוף ("מדאם בובארי", "אפי בריסט", "אנה קרנינה").

קראתי בעניין רב, ולפרקים בלהיטות (אם אשתמש בניסוח מעט מלוקק), את "שין" של דריה שועלי (כנרת, זמורה, דביר), שעוסק בסופר נשוי ואב שמנהל רומן עם זו שהאות הראשונה של שמה מככבת בכותרת הרומן. הסיפור מסופר מפיו ומתודעתו. איך הכיר את השכנה הנאה, הגרושה והאם; איך ידעו שניהם שלקשר אין תוחלת; איך עברו מידידות למזמוטים; איך ממזמוטים למשכבים; איך קינא לה, איך אהב, איך נפרדו.

אבל האין הרומן הזה מופרך? במילה "רומן" אני מתכוון כעת לרומן בין הגבר לאישה. אני לא רוצה להיתפס בנאיביות. אבל יש משהו לא ברור בסיפור הזה. הרי היא יודעת והוא יודע שאין בכוונתו לעזוב את אשתו. ובכל זאת הוא מפקיר את עצמו להתאהבות סוחפת. נכון, הבה לא נהיה נאיבים, יש גוף ותביעות גוף; יש התאהבויות לא רצוניות; יש – שומו שמים – רצון להרוויח את כל העולמות, גם וגם; יש משיכה למים גנובים וכו. ואף על פי ששועלי מבהירה את ההיקסמות משין ואת הקסם שלה, וגם מגבה את הסיפור, לקראת סוף הרומן, בטענה המשכנעת מבחינה פסיכולוגית, שכיוון שהסופר בן החמישים פלוס חושד שזו אהבתו האחרונה, הוא חווה אותה בסערה ובייסורים, כפי שאכן טוענים שהאהבה האחרונה נחווית, בדומה לראשונה – על אף כל זה, אני חושב שמה שמניע את הרומן, כלומר את הספר, אינו הרומן הפנימי במובן הרגיל שלו (כלומר התשוקה). ואני גם לא חושב שמה שמניע בלעדיות או בעיקר את הרומן הפנימי הוא התשוקה! אני לא חושב שהנושא של הרומן הזה הוא יחסים מחוץ לנישואים, או יחסים בין גברים לנשים בכלל. והקסם של הרומן הזה (כלומר, הספר) גם לא נשען על היחס החילוני, האורבני, המרענן לניאוף – "חילוני" במובן הרחב של המילה – הלא מתרגש; אם כי היחס הבוגר הזה, "הצרפתי" אם להשתמש בהקנטה בריטית אופיינית לגבי אחיהם שמעבר לתעלה (למיטב זכרוני גם תאקרי וגם אגתה כריסטי השתמשו בבדיחה כזו על חשבון שתי האומות הגדולות, והם לבטח לא היחידים), ובכלל על רקע הבועה הפוריטנית ההיסטורית שנקלענו אליה, חילונים כדתיים, בהחלט מרענן. אך כרומן במובן הרומנטי יש בסיפור העלילה משהו מעט מאולץ. כלומר מעט מאולץ לולא גורם אחר שהופך אותו לחיוני והוא ספק שייך לגיבור עצמו וספק רכושו החוקי של הרומן, כלומר, שוב, הפעם, הספר.

הגיבור, כאמור, הוא סופר. אבל מה נותנת לנו הידיעה הזו בעצם? כלומר, מה במקצועו קשור לרומן עם שין? מלבד זה שהיא מתגאה בכך שהוא סופר וזה חלק מכוח המשיכה שלו וכו'. עובדת מקצועו הייתה לא מנומקת מספיק ברומן – בדומה לעלילת המשנה שיש כאן על יחסיו עם אחותו המסוממת; שלטעמי אינה מנומקת מספיק כעלילת לוואי לעלילה המרכזית – לולי מחשבה שמנצה בקורא משלב מסוים, לפחות בקורא הזה.

הגיבור הוא סופר כי בעצם התשוקה הגדולה שלו בחיים אינה לגופה של שין וגם לא לנפשה, התשוקה הגדולה שלו היא לס-י-פ-ו-ר. כלומר, המניע לרומן (במובן הרומנטי) הוא דחף מטפיזי שיש לנו, בני האדם, למקם את עצמנו בתוך נרטיב, נרטיב מתפתח של התחלה-אמצע-וסוף.

ודוק: לא שהגיבור מתכוון לכתוב ספר על פרשיית אהבתו (כי הרי הוא לא יכול; הוא צריך להצניע את הסיפור מאשתו; אם כי, מאידך גיסא, הרי בסוף אכן נוצר ספר! אותו זה שאנו קוראים!). כלומר, הגיבור נדחף לקשר הזה כי הוא סופר, וככזה אולי גדול יותר אצלו הדחף שיש לרוב בני האדם לספר לעצמם סיפורים, לחיות בתוך סיפור. וזו גם אחת הסיבות הלא מדוברות לרומנים שמנהלים בני אדם: הם צריכים סיפור. "סיפור חדש".

באופן מקומי יותר: הגיבור הופך את הרומן של עם שין לכר פורה של תובנות וניואנסים. בעצם שועלי בראה גיבור אסתט, שנהנה-מתייסר לכרות זהב של דקויות מיחסיו עם שין; אסתט הנהנה-מתייסר לבחון ולפרוש ולנסח את רגשותיו ובנות-רגשותיו. במובן הזה הרומן הזה הינו רומן פרוסטיאני מובהק.

האם הרומן מודע לכך שזה מה שגיבורו מחפש? לא רומן עם אישה אלא רומן, סיפור? הנה רמז שמצאתי לקראת סופו לכך שהוא, הרומן, הספר, כן? מרגיש שמשהו כאן לא ברור אם מסתפקים ברובד של התשוקה, האהבה, חרדת הנטישה וכו':

"מה טעם מצאתי להטיח את עצמי שוב ושוב באישה הזאת, שלא יכולתי לעבור בה. מה הדבר שביקשתי שם. איזו הוכחה. איזו ישועה. הרי ידעתי שזה לא שאני לא הגבר בשבילה, אלא שהיא לא האישה בשבילי, לעולם לא תיתן לי את מה שהזדקקתי לו. אבל לְמה הזדקקתי בעצם? כבר שכחתי" (עמ' 149).

ולכן אל לנו להאמין לסופר – אלא לקבל זאת כפרספקטיבה נפשית אחת מכמה – כשהוא טוען, מאוחר יותר: "שין שין שין שין. הכל גוף. כל השאר נימוקים ורציונליזציות" (עמ' 191). מלבד זאת שאפילו בפרספקטיבה הזו, הגיבור לא מאמין בעצמו לרדוקציה המטריאליסטית הזו, והוא מייד מעדן אותה, אם כי בהיחבא מעט ("אהבתי את הגוף שלה משום שהוא היה החומר שהכניע אותי, ומשום שהיה התגשמותה, גשמיותה, והוא הכיל את אישיותה שעוררה אותי, שגרמה לי תחושת רעב, חוסר ואובדן שרק הוא, הגוף שלה, יכול היה להשביע, לספק ולנחם, ורק כשהיינו במגע"); מלבד זאת, הרי שיש יותר להתחשב בקטע מאוחר יותר, ממש לקראת הסוף, כקרוב יותר לגילוי הסוד, מה מניע באמת את הגיבור: "את הנפח העיקרי ביחסיי עם שין תפסו ההתכתבויות. חודשים של מילים על גבי מילים שקיימו את מה שהיה בינינו, שאלות ותשובות, דיווחים קצרים, מאמצים להצחיק, להרשים, להקליל, לנרמל, לפתות" (עמ' 195).

הרומן הזה נועד להיות כר למילים, לניואנסים. הוא נבע מתשוקה לסיפור לא פחות מאשר מתשוקה לגוף.

הרומן עם שין נועד להוליד את הרומן "שין".

על "הספרים החיצונים" (כרך א' 665 עמ'; כרך ב' 534 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתם לאור מחדש של שני הכרכים, "הספרים החיצונים", היא מאורע ספרותי-תרבותי משמעותי. "הספרים החיצונים" הינם ספרים שנכתבו בחלקם בעברית בימי בית שני אבל נשתמרו לא בשפתנו העתיקה כי אם בעיקר ביוונית (עתיקה). בשנת 1936 הוציא אברהם כהנא, אוטודידקט שהיה גם מנהלה הראשון של הספרייה שהפכה לימים ל"בית אריאלה", את שני הכרכים. אך מזה שנים ארוכות אזלו הספרים. כפי שפרופ' ישי רוזן-צבי מציין בהקדמתו הקצרה אך המועילה לההדרה, מדובר בקורפוס שאינו למעשה קורפוס, אלא קובץ עשיר ומגוון ביותר של ספרות שיצרו יהודים מהמאה השלישית לפני הספירה עד הראשונה לספירה. יש כאן יצירות דומות לספרות המקראית, יצירות מיסטיות, יצירות חוכמה ויצירות היסטוריות. ההוצאה לאור מחדש של התרגומים העבריים של כהנא והעמלים עמו היא, לפיכך, תרומה חשובה לארון הספרים היהודי ולא לחינם נתמך בזמנו כהנא בידי ביאליק.

ככלל, אין לצפות להדר העברי המקראי ביצירות המתורגמות מחדש לעברית הללו, אבל יש בהן עניין עצום משלל היבטים. אני מבקש לנגוע ברשימה מצומצמת זו בהיבט אחד, הקשור לשפה בה נשתמרו רוב היצירות: היחס בין ההלניזם ליהדות.

נדמה לי שהיצירה המעניינת ביותר בקובץ בהקשר זה היא "אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס", חיבור מהמאה השנייה לפני הספירה המספר באהדה על תרגום התורה ליוונית, "תרגום השבעים". בניגוד למסורת החז"לית שבה נתפס יום יציאת התרגום כיום שחור, יום שמתענים בו (כנראה בגלל שהנוצרים השתמשו בתרגום), האגרת מבטאת את הקירבה שחשו רבים, בעיקר ביהדות אלכסנדריה הגדולה, בין שתי התרבויות.

כפי שמציין כהנא בהקדמתו ל"אגרת אריסטיאס": לדעת חכמי אלכסנדריה היהודים, הייתה קירבה בין אפלטון לתורה. והוא מצטט את הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני המספר על יום חג שחגגו יהודים ולא יהודים על תרגום התורה ליוונית! ומוסיף פילון (המתורגם על ידי כהנא): "וכל זה אף על פי שאותו עם אין השעה משחקת לו זה זמן רב […] ואילו הייתה לעם זה התחלה למצב יותר מזהיר […] חושבני שהנכרים היו מוותרים כולם על מדותיהם ועוזבים מנהגי אבותיהם ופונים להוקיר רק אלו החוקים". הגאונות התיאולוגית של היהודים התגלתה במלואה לא הרבה אחר כך, כידוע, כשהתגשמה תחזיתו של פילון (על אף שהשעה עדיין לא שיחקה ליהודים) על התפשטות תורת היהודים באמצעות ישו וממשיכיו (ישו חי במקביל לפילון). ואילו ב"אגרת אריסטיאס" עצמה מצוין כי המתרגמים היו בקיאים בשתי התרבויות: "אלעזר [הכהן הגדול] בחר אנשים הטובים ביותר והמצוינים בחינוך והמפוארים ביחס אבות ואשר קנו להם בקיאות לא רק בספרות היהודית כי אם למדו היטב אף את התרבות היוונית". והוא מוסיף, במה שמוכיח מיניה וביה את התערותם בתרבות היוונית מתוך השימוש במונח "השביל האמצעי" האריסטוטלי – ואריסטו לא היה מת יותר ממאתיים שנה כשנכתבו הדברים! – והביטוי היווני "ברבריות": "ושואפים היו לאחוז את השביל האמצעי שהוא היפה ביותר. והיו חסרים גסות וברבריות במחשבה".

מעניין מאד ההסבר שנותן אלעזר הכהן הגדול ב"אגרת אריסטיאס" לאיסור מאכלות אסורים. האיסור הזה תרם את חלקו לאנטישמיות של העת העתיקה, בבטאו התבדלות מתנשאת, כביכול או לא כביכול. אלעזר מציין כי מצד אחד אכן נועדו החוקים הללו להרחיק את היהודים מעובדי אלילים; אך שהדבר נעשה לא מהתנשאות כי אם מרצון להימנע מהשפעה אידאולוגית של הפגאנים: "אשר לא נהיה מתערבים […] ויראים את האלוהים היחיד והכל יכול מחוץ לכל הבריאה" (שימו לב, שאלוהים היהודי מיוחד גם בהיותו טרנסצנדנטי, מחוץ לבריאה). אבל עוד טעם מעניין ביותר נותן אלעזר לאיסור על מאכלות אסורים. החיות האסורות הינן חיות טרף. ולכן, כשקרא המחוקק היהודי לבעלי החיים הטורפים "טמאים" ולצמחונים ההיפך, רמז ליהודים "לנהוג בחייהם בצדק כמו שהעופות הביתיים […] אינם מדכאים את החלשים מבני מינם"! איזה פאתוס לאומי מוסרי אצור בהשקפה הזו.

אם ארבעת ספרי המקבים (כך כאן) המצויים בקובץ מתארים גם את המאבק עם ההלניות, ההתיוונות, עת הכוהנים "היו ממהרים אל ככר ההתאבקות" (כפי שכותב מחבר מקבים ב'), בגמנסיון, המכון של היוונים; הרי שמצויה אפילו כאן (מקבים א') ראיה לא רק לחוכמה המדינית של המקבים אלא לתחושת קרבה ליוון. הברית שכורתים החשמונאים עם רומא ועם ספרטה נובעת גם מכך ש"נמצא בכתב על בני-אַֹשְפַּרטה והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם"! גם השמחה המובעת כאן על העצמאות שהושגה בימי שמעון החשמונאי, עת "הוסר עול הגוים מישראל", מעניינת מהיבט מפתיע הקשור לענייננו: כי מה פירושה של עצמאות? הכרה בין-לאומית! אכן אחרי הוכחת עמידות בשדה הקרב.

ספרי המקבים נצרכים ביותר לתודעה ההיסטורית הלאומית העברית, כי למי שנשען על ספרות חז"ל, כידוע, נדמה שהחג נוצר בגלל נס פך השמן. ספרי המקבים (שלא מזכירים כלל את הפך!) מלמדים אותנו לא רק על ההישגים הצבאיים של החשמונאים, אלא על כך שחנוכה נבע ממקורות נוספים (חנוכה כתשלום מאוחר של שמונת ימי הסוכות או כמקבילה של חנוכות המשכן והמקדש בימי משה, שלמה ונחמיה).

"מקבים ג'", שהוא מעין סיפור מגילת פורים המתרחש במצרים, מזכיר לנו את הטענה כנגד הגלות שהשמיעו הוגים ציוניים (א.ב. יהושע היה האחרון הבולט שבהם), הגלות שהינה כוח-מושך בתולדות ישראל גם כשישראל ישבו על אדמתם. מיליון יהודים ישבו במצרים עוד בימי בית שני! לעומת זאת ויחד עם זאת, "מקבים ד'", מבהיר את הקירבה בין התרבויות דווקא דרך סיפור העימות ביניהן. דרך סיפור המרטיריות המפורסם של האם ושבעת בניה הוא ממחיש את עקרונות הפילוסופיה הסטואית, על מרכזיות התבונה, שנתמזגו למחבר עם היהדות: "ובכל זאת אף כי גדולים היו הגורמים שקשרו את האם באהבה אל הילדים לא יכלו העינויים השונים להטות את תבונתה הצידה".

בקצרה על "טחנה על נהר הפלוס"

הרומן, ז'אנר הרומן, שצמח לדעה אחת נחשבת באנגליה במאה ה-18 (למרות התחלות מפורסמות אחרות, כמו "דון קיחוטה" בראשית המאה ה-17), הוא בשבילי צורת האמנות החזקה ביותר; הממושכת-עמוקה ביותר, המשמחת ביותר כשהיא טובה. את חיי כרכתי בין כריכות הרומן, אפשר לומר בהגזמה ובפאתוס קלים.

לאחרונה נתקלתי ברומן (ידוע, אך שקראתי אותו בפעם ראשונה) והוא קפץ מייד גבוה ברשימת הרומנים המשמעותיים שקראתי בימי חיי (ואולי יהיה מדוייק יותר לומר: בעשור האחרון; כי, ראשית, העבר הוא כבר לא קרוב והרשמים כבר לא טריים, ושנית, ההשפעות שם, בעבר הרחוק, היו מסוג מעצב לפעמים). "הטחנה על נהר הפלוֹס" מ-1860 של ג'ורג' אליוט (שם העט של הסופרת האנגלית מרי-אן אוונס; ראה אור ב"כרמל" ב-1998 בתרגום אפירה רהט).

אני מנסה עוד להבין מה כל כך חזק ומשמעותי בעיניי ברומן הזה ואני מקווה להקדיש לכך בעתיד הקרוב מאמר. בינתיים רק אומר דבר אחד שלא ממצה את גדולתו: הלבטים של הגיבורה הצעירה שלו נתפסו בזמן הקריאה כלבטים *אמיתיים*, כלומר כמשהו שלקוח מהחיים ולא מדפי רומן, למרות שהם לא לבטים שגרתיים; כלומר, החיות של הדמויות גדולה ביותר.

"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, כתב פעם כמדומני מרטין איימיס, הוא כנראה הרומן האנגלי הגדול מכולם. הקריאה גם בו זכורה לי כחוויה חזקה ואני מקווה לחזור אליו (למעשה, לקחתי את "הטחנה על נהר הפלוס" לידיי כשלא מצאתי בהלפר ספרים את "מידלמארץ'" כשחיפשתיו לקריאה שנייה; כי איזה בן עוולה שאיני זוכר מיהו או מיהי לקח לי את העותק מהספרייה!). מעניין ביותר שבמסורת האנגלית של הרומן – שהיא, כאמור, לדעה נחשבת, המסורת המרכזית שבה התעצב הז'אנר בכלל – המקום של נשים מרכזי ביותר. ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, אליוט, ווירג'יניה וולף. כשמבקר מרכזי במאה ה-20 כמו ליוויס מנה את גדולי הרומן האנגלי הוא מנה ארבעה: ביניהם אליוט ואוסטן (ובצדן הנרי ג'יימס וג'וזף קונרד).

על "שובר גלים" של נגה דיין קמיל (שולחן כתיבה, מטר, 232 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

נוסטלגיה נכרכת ברגשותינו בתמימות. אם משום שאנחנו זוכרים בנוסטלגיה את ילדותנו, שהייתה תמימה בהגדרה. אם משום שה"התקדמות" הטכנולוגית והתרבותית מְשווה לעבר דימוי ילדי תם. אם משום שעצם המבט לאחור נוטה לדחוק מזיכרוננו את הרגעים הלא נעימים או הדו-ערכיים.

הגיבורה של הרומן המפתיע באיזו מתיקות שיש בו הזה תמימה בעצמה. גליה היא נערה בת שבע עשרה, השנה היא 1978, והיא פוגשת בחופי תל אביב את רפאל, סטודנט יפה תואר לארכאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב הנורא על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים. הרומן מתרחש בין ספטמבר 78' לדצמבר 78' ומספר על אהבתם של השניים.

גליה חושדת שרפאל זומם לפגוע במשה דיין, כי למדה מהמורה לסוציולוגיה, ש"לא אהבה סוציולוגיה ובמקום זה לימדה אותנו בעיקר פסיכולוגיה", על התת-מודע, ואמו החורגת השנואה של רפאל נראית לה דומה לרחל דיין (והרי גם "למדנו בפסיכולוגיה שהכל נובע מאינטרסים אישיים"!). אם כי, אם גליה הבינה נכון את ההצגה "יוליוס קיסר", היא חושבת לעצמה, היא מקווה שרפאל יפעל ממניעים אידאולוגיים, כמו ברוטוס, ולא אגואיסטיים, כמו קסיוס, רוצחי יוליוס קיסר. כל זה ממחיש את תמימותה של גליה וחלק מתמימות זו קשור לכך שהיא דווקא חשדנית ודרוכה למה שהיא מכנה "סתירות" בדברי בני השיח שלה. ולכן כשרפאל דוחה את ההאשמה שהוא מבקש לנקום בדיין היא מזנקת, אהה: "אני זוכרת בפירוש שאמרת פעם שאתה נקמן"! אבל רפאל דוחה את הממצאים בטענה הסבירה והבוגרת ש"אולי כך הרגשתי אז. אבל זאת לא תכונה שמאפיינת אותי". או אז מחליטה גליה להרפות, בנימוק הבוסרי-תם אף הוא, שאם תתווכח איתו תדמה לאמא שלה.

התום הזה של גליה (הנה עוד דוגמה: "איך זה יכולה להיות שהוא כבר בוגד בי? אמנם דודה רחל אמרה הרבה פעמים שכל הגברים בוגדים, אבל חשבתי שמתחילים לבגוד לאחר כמה שנות נישואין"), החובר לתום הנוסטלגי של ספר ישראלי שרואה אור כעת ומתרחש בשנות השבעים, נשען על תבונה של הספר עצמו, שתם פחות מדמותו הראשית, כמו שההיסטוריוּת של הרומן נשענת על יכולת של הסופרת להעלות באוב תחושה של תקופה קרובה-רחוקה.

החן של הספר קשור גם בפגימות הפיזיות של גיבוריו. וזאת באופן לא סחטני. גליה מסתובבת בחמש השנים האחרונות עם מעין סד-מחוך שנועד לאפשר לה ליישר את גבה. היא מרגישה כמי שחיה בשולי החברה בבית הספר שלה. ורפאל, כאמור, כרות רגל. כך שכשהם נפגשים עולה בגליה (המספרת של הרומן) חשש הן שיאהב אותה והן שלא יאהב אותה. "שיני הנחיתוּת המוכרות החלו מכרסמות. איזו מטומטמת, עד לפני כמה דקות חשבתי שבחור חתיך מתחיל איתי וגם אם לא חשבתי לצאת איתו ראיתי בכך מחמאה גדולה, אבל לשווא התלהבתי. מי יודע, אולי רק נכים תמיד יסתכלו עלי".

בתבונה ובעדינות נשזרת כאן העלילה האישית ברקע ההיסטורי. אנו למדים שסבתה של גליה התאהבה בצעירותה בדוד פרנקפורטר, דמות היסטורית, מי שהרג ב-1936 את מייסד התנועה הנאצית בשווייץ. הרקע ההתנקשותי הזה נכרך בחשד של גליה על כוונותיו של רפאל בן הזוג שלה בקשר לדיין. אבל האירוניה הדקה של הספר מעלה שהבעיות שיש בקשר של גליה ורפאל הן פרוזאיות ואישיות יותר מאשר סיפורי המסגרת הגדולים של ההיסטוריה שעל בימתה מתחולל סיפור האהבה ביניהם. וליתר דיוק, שחשדותיה של גליה על כוונותיו ההיסטוריות של רפאל נשענות על חוויות פרטיות יותר של בני הזוג. ובעצם, מתגלה לרפאל וגליה שמסתקרנים ביחס לדמותו של פרנקפורטר, שגם הוא, דוד פרנקפורטר, צלע על רגלו, ואולי משום כך "התחיל לפנטז שהוא דויד המלך שיציל את העם מידי גוליית והפלישתים" הנאציים? האירוניה של הצבת הפוליטיקה מול החיים האישיים מופיעה גם באירוע קשה של תקיפה מינית שעוברת גליה בשוליה של עצרת פוליטית בעיר ימית, נגד הנסיגה מסיני והסכמי קמפ דיוויד המתגבשים.

תל אביב של סוף שנות השבעים עולה כאן באופן נאה מפרטי הרומן. דיסקוטק בקומת קרקע של בית דירות בארלוזורוב שמפריע לשכנים. הזדנגפות בדיזינגוף. רפאל שנדמה לגליה כשחקן כריס כריסטופרסון והיא לו כג'ינה לולובריג'ידה. לזניה היא מנה שכמעט איש בארץ לא שמע עליה. "מכבי" היא קופת חולים סודית של המתנגדים למפא"י. הבדלי העדות נוכחים אך לא מודגשים ולבטח לא נגועים, ממוגלים ומנוצלים (גליה, מצד אמה לפחות, היא ממוצא ספרדי). טריות המהפך באוויר (הן גליה ומשפחתה והן רפאל הם דווקא אוהדים של בגין, ואם כבר מבקרים אותו מימין, על הכוונות לפינוי סיני).    

זה סיפור לא תמים על תום (הטיפול המעודן אך הלא מתחמק במיניות ראוי לתשומת לב מיוחדת). אך זהו גם סיפור לא ארסי וצורב, אלא עדין ואוהב. יש בו טעם נוסטלגי מתוק, אך לא מתקתק. סיפור קטן ויפה, סיפור חניכה על אהבה ראשונה. סיפור כן והגון, בעברית יפה, על המקום הזה, המקום שלנו. מקום כאוב, וגם משום כך: מקום אהוב; משום נכותו, על אף נכותו.   

הודעה על רומן חדש שלי שיראה אור בשנה הבאה

וגם השבת במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות", ידיעה על רומן חדש שלי, רומן שלישי, שיראה אור ב-2026, ושמו "מִשְבָּרים"!

הוא יראה אור בהוצאת "קתרזיס" ואני מאד שמח ונרגש לקראת צאתו לאור.

רשימת ספרים בולטים מ-2025

השבת במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות".

המלצות ספרים 2025

"חיים אחרים משלי", עמנואל קארר ("בבל")

תחילת הספר עוסקת באסון הצונמי בדרום מזרח אסיה בסוף 2004. בהמשך הספר, שמתרחש ב-2005, מספר קארר על מותה מסרטן של אחותה של אשתו. מה הופך בליל דוקומנטרי כזה ליצירה חזקה? קארר השכיל להציב את עצמו ואת כתיבתו בלב צומת סואן שבו חוצות זו את זו ונפגשות כמה אוטוסטרדות שמעסיקות את תרבות זמננו. ביניהן המגמה של התרבות ליצירה תיעודית וכן הדיון ב"נרקיסיזם" בתרבות זמננו.

"קריאת הינשוף" של פטרישיה הייסמית' ("אחוזת בית").

הרומן הפיקנטי הנודע הזה של פטרישיה הייסמית (מ-1962) כתוב בז'אנר רומן הפשע. כלומר, מעורבים בו מעשים פליליים, אלימים, נכלוליים, תעלומות, שוטרים וחקירות. אבל הוא מתעלה על הסנסציוניות של הז'אנר, הופך לרומן חזק ומשמעותי, בגלל התחכום והעומק והמקוריות הפסיכולוגיים שלו. מה שמייחד את "קריאת הינשוף", ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה.

"האם אינך רוצה בי" של אסף גברון ("ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים").

הרומן מתחקה (בגוף שלישי) אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות השמונים עד התקרבם לגיל חמישים.  הרומן מציג תשתית אידיאולוגית של דור. גברון מתאר את דור ההפרטה, הדור הליברלי במובן הכלכלי והחברתי; יוזמה פרטית ושחרור מאידאולוגיות קיבוציות. ההצגה הזו מתאפשרת בגלל שמדובר בטקסט מרשים וכתוב במקצוענות; טקסט שמציג, במודע ובלא מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים.

"חבר קרוב" של שי אספריל ("עם עובד")

מהשנה האחרונה לא זכורה לי כמעט חוויית קריאה מתמסרת כל כך ברומן ישראלי עכשווי. חוויית קריאה כזו מורכבת ראשית ואחרית כל מהנאה. משלב מוקדם אתה מכיר בכך שקיבלת מושב נוח במכונית מרוץ הנהוגה בידי נהג מיומן שמבעד לחלונותיה תראה פלאות. דמויותיו הראשיות, שירלי הנואפת ואסף המתבודד, מוצגים בדרך חריפה ומענגת. זו נשענת גם על היחס הלא קיטשי של הסופר לדמויותיו.

"המוקיון" של היינריך בל ("אחוזת בית").

הרומן התזזיתי המצוין הזה מ-1963 הוא מונולוג של האנס ֹשניר, מוקיון בן עשרים ושבע החי במערב גרמניה. אבל מוקיון, בהקשר התרבותי המדובר, הוא אמן קומי, המשתמש בכלים שונים (פנטומימה, למשל) במערכונים שחלקם בעלי מגמה סאטירית רצינית.  השטף הסיפורי והתיאורי של בל (שזכה בנובל ב-1972) סוחף, טבעי, עשיר, נרגש ואמין ושופע בוז כלפי הקונפורמיזם הגרמני, העבר הנאצי והקתוליות.

"סיום מדומה" של נועה סוזנה מורג ("כתר")

הגיבורה בת ה31 של הרומן הזה חוזרת לארץ אחרי פרידה ונודדת בתל אביב בין סאבלטים. היעדר הבית עקרוני. הגיבורה חיה בעולם נוודי שבו אמצעי התקשורת המרובים רק מחריפים את תחושת הניתוק. הגיבורה היא "נשמה שלולאותיה חסרות", כמו שנאמר פעם על גיבור תלוש של גנסין, מישהי שחסרה יכולות עיגון. מורג יצרה כאן התכה עדכנית בין דמות התלוש העברי לגיבוריו המנוכרים של וולבק.

על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד – מובאה והפנייה למאמרי ב"השילוח"

כישראלי חילוני, יחסי לדת אמביוולנטי. אני בהחלט לא מסכים עם פרויד שבמאמרו "עתידה של אשליה" הביע צער על ההיאחזות האנושית בדת וראה בה שלב ילדותי של המין האנושי, שאינו יודע לחיות ללא "אבא". השקפת העולם של פרויד נראית לי אכזרית יותר מאשר לא נכונה. אכן, המין האנושי חושש מהחיים. ובצדק רב. יש ממה. והדת היא אחת התרופות החזקות שהוא מצא לו, אם לא החזקה שבהן. ולמי שאין לו תרופה חלופית – ולפרויד אין תרופה כללית כזו, לכל היותר יש לו תשובה פרטית של איש מדע דגול שמוצא את ייעודו בעבודתו האינטלקטואלית – מוצעת מעט צניעות כשהוא בא לקצץ בנטיעות.

מאידך גיסא, לעיתים התרופה הדתית הופכת להיות קשה מהמחלה. למשל, אם התרופה מערפלת את חוש הראייה ואת יכולת ההישרדות, הרי שהיא מסוכנת ביותר, יותר מהמחלה. אם אתה חי לפי "מידת הביטחון", וסומך שיהיה "עוד יותר טוב", ולא נערך כהלכה אל מול הסכנות שאורבות לפתחך, הרי שאין הצר שווה בנזק המלך. אם, למשל, בגלל "מידת הביטחון" שלך אתה מזלזל בכוחות בין-לאומיים אדירים ובטוח שה' הטוב יעזור ויציל, הרי אתה יכול למצוא את עצמך במצב של אנשי בית ראשון שסברו שהיכל ה' יציל אותם, וכפי שאמר להם ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". אתה יכול למצוא את עצמך כחסיד של אחת החסידויות במזרח אירופה ב-1939, שלא מזהה את הסכנה שאורבת לקהילתך, בגלל אמונת צדיקים ומידת ביטחון מופרזות. כידוע, לא היה "עוד יותר טוב" אז.

זאת ועוד: בעקבות סקר שהתפרסם לפני כעשור-וקצת על מידת האמונה באלוהים בקרב היהודים בארץ, וכן על מידת אלה הסוברים שהיהודים הם "העם הנבחר", טענתי, שבעוד הנתון הראשון אינו מטריד אותי כלל (כאמור, כל אחד ומה שעוזר לו לעבור את הלילה החשוך, כפי שכתב ג'ון לנון), הנתון השני מעט כן מטריד. ומדוע? כי מי שסבור שהוא "נבחר", יכול לעיתים להתנהג כמי ש"אין לו אלוהים".

אם הנרקיסיזם האמביציוזי האישי היא מחלה הקשורה מאוד לחילוניות – ואני אכן סבור כך, וטולסטוי ב'וידוי' שלו רומז לתובנה האדירה הזו, כשהוא מתאר מה החליף בנעוריו את אמונת ילדותו באלוהים: היה זה, אומר טולסטוי, אמונה ב"שכלול עצמי" שהחליפה את אמונת ילדותי. והוא ממשיך: "הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים" ('כתבי הגות', הוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון) – הִנֵּה נרקיסיזם ילדותי (בסגנון "עוד יותר טוב") וקיבוצי (כזה הנובע מאמונה לא מעודנת במושג "העם הנבחר") הוא דבר שדווקא השקפת העולם הדתית מעודדת.

אך כפי ששני הפזמונים שנידונו במאמר זה מלמדים: הדת מעניקה למאמיניה לא רק את אלוהים כי אם גם את מושג הנשמה. וכדאי שאנחנו, החילונים, נתבונן בכך ולא נפקיד את הזירה לבעלי הפלוגתא התאולוגיים שלנו. התפיסה הנאיבית שחילוני הוא הומניסט בהגדרה היא אכן תמימה מאוד. כפי שניטשה היטיב להבין, עם אובדן האמונה באלוהים עלולים לֹאבד שלל מושגים בסיסיים הקשורים אל מושגו זה. מושג כזה הינו מושג "הנשמה".

מי שמטיף לכפירה בלי להבין זאת הוא אדם שטחי. ומי שאינו מתעמת עם הנושא הזה עתיד להפסיד במלחמת הרעיונות.

כתבתי בגיליון "השילוח" הקודם מאמר שנפתח כעת לקריאה במלואו: על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד.

לקריאת המאמר המלא.

הודעה על הרצאה ועוד

  1. בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.

ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!

2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).

קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.

כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).

כמה הערות:

א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.

ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.

ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.

הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.

As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.

This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.

על "אגדת כפר" של בוסקו (מספרדית: מאיר כַהַן, הביא לדפוס: רועי צ'יקי ארד; "אחוזת בית", 230 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (ביניהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחציה גבוה באופן אירוני (חצי מנומק) וחציה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.

במחנה צבאי בארץ לא ברורה אך שבראשה עומד קיסר עריץ חי, אולי במאה ה-19? מי יודע? ספּר שמכונה "הגנרל". ספּר זה, גיבור הסיפור המסופר בגוף שלישי, הוא בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".

עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנון סנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא בעקבות אובדן הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר: "מהי החשיבות לכך שיש פחות אוכל כשלפנינו מזדקר […] הצפע הנורא […] הפתרון הבלעדי הוא כאמור…חיל משמר".

אווירת המהתלה שתכליתה לא לגמרי ברורה נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר לנו ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שהינו סיפור המסגרת ושקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק את עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כתשלום-כפרה על פרסומי התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל תוך הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".

יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותמהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולי רכיב אחד שמייד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע זה משנה גם משנה).

אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכת כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום אמריקאיות" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג שווייקי מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון.

בקצרה על נורמן פודהורץ ז"ל

לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).

ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.

משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”

המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.