מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אפשרות של אי" מ-2005 היה הרומן הרביעי של מישל וולבק. הוא גם חתם, נכון לעכשיו, את החלק החזק ביותר ביצירתו, חתם ארבע עשרה שנות יצירה רושפת (מפרסום הספרון המעולה שלו על סופר המד"ב לאבקראפט, ב-1991), שהפכו אותו לאחד הסופרים החשובים בדורנו, אם לא לחשוב שבהם. מאז ניכרת ירידה ביצירה הזו, אם כי גם וולבק מוחלש מעניין אותי יותר מכל הסופרים החיים המוכרים לי (למעט קנאוסגורד). הסיבה העיקרית לירידה ביצירה הזו הינה שוולבק ביסודו הוא המבקר הגדול של הליברליזם המערבי, של ההתפוררות והתחרותיות שמסב הקפיטליזם המערבי, כמו גם של המטריאליזם שניצב בתשתית תפיסת העולם המערבית. הליברליזם, הקפיטליזם והחילון האלה היו בשיאם בשנות התשעים. אבל הם נמצאים בנסיגה גדולה בשנים האחרונות. אם אפילו קפיטליסט כמו דונלד טראמפ מדבר על מכסי מגן שיגנו על התוצרת האמריקאית מפני השוק הרי ברור שהוא כבר לא רק קפיטליסט, אלא גם "לאומי" (כפי שכתב וולבק על טראמפ – ועל עצמו! – במאמר משבח לפני כמה חודשים במגזין האמריקאי "הארפר'ז"). סיבה נוספת לירידה בכוחו של וולבק מוצגת בגלוי ב"אפשרות של אי". "אפשרות של אי", שגיבורו היה בן גילו של וולבק באותה עת, הוא זעקה בלתי נשכחת על ההזדקנות ועל היותם של הנעורים הנכס הנחשק ביותר בחברה שאיבדה כל רובד רוחני ומטפיזי. בגיל 47 מגלה הגיבור שחייו הגיעו בעצם לקיצם, כי הקץ מבחינתו הוא יכולת המשיכה הארוטית שתוביל לאהבת אמת כלפיו. ואכן, הרגע הזה היה, במובן מסוים, גם הסוף של הקריירה של וולבק. יש לשים לב שבכל שלושת הרומנים הבאים הגיבורים צעירים באופן ניכר מהמחבר, דבר מה הפוך לחלוטים לארבעת הרומנים הקודמים בהם היו הגיבורים בני גילו של הסופר.

ב"סרוטונין" הגיבור, פלורן-קלוד לברוסט, הוא בן 46. הוא למד אגרונומיה (כמו וולבק עצמו, שטען פעם שזה הדבר המשותף היחיד בינו לבין אלאן רוב-גרייה) ועובד במשרד החקלאות הצרפתית. אחרי שהוא מגלה שחברתו היפנית הצעירה בוגדת בו – ובעקבות צפייה בתוכנית טלוויזיה על אנשים שפשוט נעלמו להם – הוא מחליט להתפטר מעבודתו ולהיעלם לחברתו ולכולם (אין לו הרבה מכרים ורק חבר אחד שחי בפרובינציה) במעבה פריז. הוא שוכר חדר במלון ומתחיל קיום חסר תכלית בעזרת כספו וכספי ירושת הוריו שהתאבדו יחדיו כשאביו חלה אנושות, מעוצם אהבתם. עם התקרב חגי דצמבר מחליט הגיבור שמועקת הבדידות בעיר היא ללא נשוא והוא נוסע למסע לפרובינציה, לנורמנדי. יעדו הוא אותו חבר וותיק מתקופת לימודיו ואולי ניסיון מהוסס לפגישה מחודשת עם אהבתו הגדולה מהעבר, אהבת חייו, בה בגד ולפיכך היא עזבה אותו. פלורן-קלוד פוגש בחבר הוותיק כשהוא בעיצומו של ארגון מחאה של רפתנים על הורדת מחירי החלב בגלל שיקולים גלובליים. המחאה הופכת למחאה אלימה שתוצאותיה קשות.

צריך לומר, ראשית, שזה ספר מהנה מאד לקריאה. עד כדי כך שאפילו הצרפתית הדלה שלי, שהכתיבה קצב קריאה זחלני, לא מנעה את ההנאה הזו. הטון של המספר, מלנכוליה עמוקה המלווה עם זו בפדנטיות מסוימת ובהבזקי הומור קודר נפלאים, קצב הסיפור המתון והמשתהה ועם זאת המקפיד כל הזמן על התקדמות, המעבר שלו מתיאורים נטורליסטיים לניסוחים פיוטיים ולתובנות-על מטפיזיות וסוציולוגיות, הגישוש המתוכנן ומוחש-לקורא ויוצר-המתח לקראת שיא (שאולי יתרחש בפגישה עם האהובה לשעבר), המֶתֶק שוולבק יודע לַמוץ משני מצבים נפשיים לא נעימים אבל שאכן מכילים בתוכם מתק מסוים, הלא הם הייאוש הטוטאלי והבדידות (הם גורמים גם הנאה משלל סיבות: ראשית, כקוראים, הגיבור כמו סובל בשבילנו, א-לה ישו, השוואה שקיימת ברומן; שנית, הייאוש הטוטאלי קורץ לעצלות שבנו מחד גיסא ומקל עלינו בנותנו מוצא וביטוי לפרספקטיבה שאנחנו מנסים להדחיק בחיי היומיום, ואילו הבדידות פונה אל החלק שבנו שאכן כמה לה).

מדוע זה אינו רומן גדול? מלבד פיתול עלילתי אחד הנוגע באלימות של הגיבור והנו קיצוני ולא אמין (אבל, למרבה המזל, הפיתול נגדע באבו), ניכר שאחד הנושאים שעניינו את וולבק כאן הוא אי היציבות הבסיסית של החיים בחברת שוק (בסגנון התיאור של הקפיטליזם כמהפכה מתמדת תזזיתית ב"מניפסט הקומוניסטי"), היעדר היכולת להיקבעות במקום אחד. לנושא הזה שייכים שני הסיפורים המרכזיים כאן: חוסר היכולת לקיים חוות חקלאיות רווחיות במציאות הנוכחית; היעדר היכולת לקיים קשר אהבה ארוך טווח. וולבק, ממש כמו א"ד גורדון וכמה מאבות הציונות, רומז כאן שהחקלאות היא קשר יציב וישיר לאדמה והיעדר האפשרות לחקלאות ברת-קיימא היא סמל להעדר השורשיות הכללי של הקיום המערבי. הבעיה היא שזה לא נושא רענן מצד אחד (זו תמה וותיקה בהתנגדות לקפיטליזם מימין) ומצד שני חוסר היציבות של חיי הזוגיות לא בדיוק נובע מאותו שורש. העובדה שהגיבור בגד בבת זוגו קשורה למשהו וותיק בהרבה מאורח החיים המודרני. ככלל, וולבק – בכלל יצירתו; והדבר נובע אולי מסלידתו מהפסיכואנליזה – לא מעמיק מספיק במתח בין סקס לאהבה. באופן כללי, התחושה שעולה מהרומן היא שמה שיש לוולבק לומר כאן או שהוא עצמו אמר כבר בעבר או שהוא נותן פתחון פה לביקורות קיימות וידועות, בעוד בעבר הוא פרץ דרכים רעננות וחדשות.

נושא אחד ברומן הוא בעל פוטנציאל רב. זהו נושא הכדורים האנטי דיפרסנטיים שהגיבור לוקח. אלה מעלימים את הליבידו שלו. הם גורמים לו, בהמשך, גם להשמנה. והגיבור מהרהר, בצפותו באינספור תכניות האוכל בטלוויזיה, בנסיגה של החברה המערבית ל"שלב האוראלי". הנושא הזה חשוב מאין כמותו, וולבק כבר נגע בו ברפרוף ב"כניעה" (2015). אנחנו אכן מצויים בפאזה פוסט-ארוטית בחברה המערבית; האוכל אכן החליף את המין. אבל וולבק נוגע בזה יותר מאשר מפתח את זה. מין מעניין אותו, אוכל, כלומר דיון באוכל, משעמם אותו – ובינינו, איך אפשר להאשים אותו?

הגדולה של וולבק בשיאו נבעה מהיכולת שלו להציג את גיבוריו כמייצגים את רוחה של תקופה שלמה. כאן נותרנו בעיקרו של דבר עם סיפור אישי מרתק ומסופר לעילא.