ארכיון חודשי: מאי 2026

מהארכיון: על מיכה שטרית

מאי 1, 2026 – 8:29 AM

הייתי אתמול בהופעה אינטימית ומרגשת של מיכה שטרית ונזכרתי שלפני עידנים כתבתי עליו טור ב"מקור ראשון". פשפשתי במעבה המחשב שלי והנה אני שולה את הטור ממרץ 2005 (!). הניסוחים קצת טירוניים, אבל יש להם חן מסוים, אם יורשה לי.

"*כל מה שאתה צריך זו לא אהבה*

אם ארקדי דוכין הוא מקרטני מיכה שטרית אינו לנון. יש משהו במלודיות המתקתקה של דוכין, בתחושת העזיבוּת המתחנחנת בשיריו, שמזכיר את מקרטני. אבל שטרית גברי מדי, עצֵי מדי, מונוליטי מדי מכדי להשלים את האגף השני באנלוגיה המפתה ולדמות ללנון המתוחכם, הנשי והמגוון. כששטרית עושה רוקנרול, לחניו הם בסיסיים וחמים, כבדים כמו קילו מסמרים ונוצות. שטרית יורה את לחניו בחץ וקשת, לא בטילי שיוט מתפתלים וחמקניים. ופוגע.

אבל המילים – זה משהו אחר. הצרחה-זעקה של דוכין באלבום הראשון של הנטשות (הטוב מכולם) והטון העייף של שטרית המכריז באירוניה ש"יש זמן", הם סינקדוכה (חלק המייצג את השלם) לדרכים השונות שילכו בהן. דוכין חזק בחלק הלא מתומלל ושטרית במלים. לעתים השירים של שטרית גולשים לכמעט דיבור והלחן כמעט נמוג (אפילו בשיר הנפלא "נמנע ממך"); מה שבלתי נסלח אצל זמרים אחרים אצל שטרית נמחל. ואולי בגלל זה אני מרגיש קרוב לשטרית ולעירן צור יותר מיוצרים בני גילם כמו סחרוף, דוכין או אשדות. הם באים ממילים.

שטרית מטפס על גבם של יוצרים נחותים ממנו, ששרים שירי אהבה למלכות היופי שלהן, ומנפץ ללא רחמים את האשליה הרומנטית. הוא אוהב אותה? היא אותו? אוקיי, זה נחמד, אבל האמת היא שהוא פוחד להיות לבד (מתוך: "שינויים בהרגלי הצריחה" – 1991. וכן להלן). הוא אוהב אותה? זה הרי רק בגלל שהוא אוהב את עצמו ופותר כך את בדידותו, אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? עצב וגשם לא משנים דבר – אבל גם לא אהבה! והיי! אל תתפשטי לי, הערב קר, לא חבל? את כל הצער הרי לא ניתן לשטוף בדמעות ובקו הזינוק הארוטי אפשר גם להתבלבל וליפול.

שלוש דרכים נותרו למי שעומד מול חורבת האשליה הרומנטית. האחת: ערפול של התודעה. כך שבדקה אחת שפויה מצליחים לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות גדולות ויין. המשפט הלולאתי הזה סותר-לא סותר את עצמו. השנייה: תזוזה, אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה; תזוזה שנעוצה ביסודו של הרוקנרול. השלישית: תקוה מעורפלת לחסד אלוהי-אמהי: עדיין מוצא חן בעיני האל, שעדיין לא מוותר עלינו, ובעיני אמי גם כן.

*הפיק של השיגעון*

נראה שמארבע הדמויות שיצר שטרית ב"רדיו בלה בלה" (1994) הכי קרובה אליו היא הדמות הדכאונית של פרדי. שדרי רדיו פיראטיים, כמו דינוזאורים, חיים על זמן שאול; עד שתבוא המשטרה או תקופת הקרח. אבל הרפלקסיה של שטרית חודרת גם מבעד לדיכאון והוא יודע שלפעמים אפשר להתאהב ב"פוזה המלנכולית" ("שברי את הטלביזיה" המופלא), להתמכר לדיכאון ("נרקומנים"). שטרית בבלה-בלה מעלה עולם בלהות פוסטמודרני, שקרוב ברוחו לעולם של אורלי קסטל-בלום ומאיר אריאל ב"רישומי פחם". הצפת מידע מטמטמת את החושים ויוצרת אובדן היררכיות ואפטיה. בוקר טוב עולם, ירו היום במישהו, אלף קילו קוק מאתיים קילו מנגו, תשעים ושניים הרוגים בהתנגשות הג'מבו. "עוד יום" ב"מהפכת המידע" של שנות התשעים.

*רדיו לוקאלי*

וכאשר גם טיפול לא עוזר ("פעם פרויד פעם יונג". מתוך: "מסמרים ונוצות" 1997) כשאתה מרגיש אב"מ ("איש בודד מאד"; קרוב לודאי אחד מעשרת שירי הרוק הטובים ביותר בעברית) אתה מוצא נחמה ומקלט "באביב".

התלכיד המקסים שיוצר שטרית בין "הקלמנטינות", ה"חולצה הלבנה" וה"אביב" ("באביב") נוגע באיזה עצב ישראלי, תרתי משמע, שבספרות היטיב לגעת בו יעקב שבתאי (גברוש מ"סוף דבר") ובפזמונאות נעמי שמר ("בקיץ הזה תלבשי לבן"). שטרית מזכיר לי את הסיפור החסידי על הרבי שלא יכול היה לעשות את הנס שעשו קודמיו אבל לפחות יכול היה לספר את הסיפור. הקלמנטינות והחולצות הלבנות נעלמו מהארץ, אבל יש מי שזוכר…

הפיכחון של "מסמרים ונוצות", מקרב אותו למה שכיניתי בהזדמנות אחרת "לוקאל פטריוטיזם". מין תחושת שייכות לא-אידיאולוגית לארץ. אתה רוצה להיות כמו ברומא, כמו בפאריז, אבל אהובתך רוצה לנסוע בלעדיך לטבריה… על הציר שבין ניו יורק לטבריה, בין הסושי לקלמנטינה, בין ה"עור והניטים" ל"חולצה הלבנה", בין שלמה אבן גבירול ליעקב שבתאי – חי הלוקאל-פטריוט. "פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם", עכשיו נסתפק בתל אביב ובטבריה.

מקסימום ניסע לסנטיאגו דה קובה, אבל לא לניו יורק, למרות שלורקה ( שלמלותיו הולחן "סנטיאגו" מ – 2000) היה גם "משורר בניו יורק"! "לך לך בארצך, אולי תמצא את עצמך" (מתוך "חם, חם" באלבום החדש). בארצך – לא מארצך.

גם האהבה "במסמרים ונוצות" מפוכחת אך חזקה. לא אהבה של עוגות אלא של לחם: "אני לא אוהב אותך, רק רוצה אותך… ואני לא מוכן שתצאי מהבית" (מתוך "סנטיאגו דה קובה").

*נכון פוליטית*

כששטרית "פוליטי" זה קונקרטי ואף פעם לא מופשט. סגרו את המפעל, אז בואי נלך הביתה. אם את רוצה להיות "תנועה פוליטית, של אנשים עם מזומן ונשמה מרקסיסטית" ("מריקואנה", מתוך "סנטיאגו") – אז לא תודה.

*שלהי קיץ*

באלבום החדש מגיע שטרית לשיפולי הזקנה. אבל שלהי קייטא קשים מקייטא והאהבה המבוגרת של שטרית יצרית וכמעט אשמאית. בשיר שטוף הזיעה, "חם, חם", כמו זקן קונדסי ומלא חיים ממליץ שטרית: "אהובתי, המשיכי הלאה… לכי ומצאי לך עלם חמודות". כמו קוהלת הזקן שפתאום מוצא את עצמו לתדהמתו מחבר מחדש את שיר השירים, כך שטרית "שולח קנוקנות לאחוז במותנייך, בצל אילנות מצפה לבואך". וגם הלוקאל פטריוטיות שלו מבוססת מספיק כדי להזדהות עם לוקאל פטריוטיות א-פוליטית כמו של סלמאן מצאלחה שכותב בשיר באלבום: "בבית דירות ושמו מולדת, יהודים שלא שמעתי את קולם, ערבים שלא ידעתי את פשרם".

*הזמר גדול מסכום חלקיו*

נדמה לי שרון מייברג אמר פעם שהוא אוהב את שלום חנוך דווקא בגלל המעידות שלו. גם שטרית לא תמיד פוגע; יש פוגעים ממנו אבל אין פוגע כמוהו. ולו בגלל "לא הולך לאיבוד" ("שלהי קיץ"), "משעמם" ("סנטיאגו"), "איש בודד מאד" ("מסמרים ונוצות") ו"שם" ("בלה בלה") אעשה פראפרזה על מבקר רוק ישראלי קלאסי ואומר: "ואני אוהב אותו"."

("מקור ראשון", 2005).

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

על "סבתא בורחת מהבית" של מאירה ברנע-גולדברג ("כנרת זמורה דביר", 224 עמ').

מאי 1, 2026 – 6:38 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הסיבה לשימוש בקלישאות ביצירות סיפורת אינה נובעת רק מאוזלת יד, כלומר מהיעדר יכולת המצאה של היוצר. היא נובעת מכך שקלישאות, פעמים רבות, וכמו שאומרים, עובדות. כלומר, הקלישאה מייצגת איזה ארכיטיפ תרבותי (נגיד, דמות "הזקן החכם") או ערוץ נרטיבי (נניח, "סיפור מסע") ברי קיימא, סגוליים, שהינם חלק בלתי נפרד ממלאכת הסיפור מראשית ייסודה המוכר לנו (למשל, ב"עלילות גילגמש" – אחת מיצירות הסיפורת הקדומות בעולם, שראתה אור לא מזמן בתרגום חדש – יש גם "זקן חכם" וגם "סיפור מסע"). לכך שקלישאות, פעמים רבות, מייצגות יסודות אמיתיים, בסיסיים, של מלאכת הסיפור, יש להוסיף את ההקלה הקוגניטיבית שהן מאפשרות לקוראים בקליטת היצירה החדשה: זיהוי הדפוס המוכר מקל על הטמעת היצירה החדשה בתודעה.

אכן יש להימנע מקלישאות. ומכמה סיבות: הערך שהתרבות שלנו מעניקה, ובצדק, לחד פעמיות של היוצר תובעת מקוריות ביצירתו; ובו זמנית, החד פעמיות שהתרבות שלנו מזהה, ובצדק, במציאות, שאינה חורזת וחוזרת על עצמה בדיוק באותו אופן שוב ושוב, מחייבת מגע רענן עם מציאויות חדשות. קלישאות אמנם "עובדות", אך מותירות טעם לוואי, שלפעמים נדחק לזמן החוויה עצמו ולא מסתרח-מתלווה מאחוריה, ולפעמים הוא מעיב על כל חוויית הקריאה בתחושות עייפות ולאוּת ומיותרוּת. אך מי שמבקש בצדק להימנע מקלישאות, צריך לתת את הדעת על כך שלהימנע מהן, בלי לדעת כיצד יוצרים פיצוי למה שהן מעניקות, אין זה מספיק. Make it new המודרניסטי אינו יכול להיות תנאי מספיק ליצירה מוצלחת.

ספרה למבוגרים של סופרת הילדים המצליחה, מאירה ברנע-גולדברג, לא נבוך, כך נראה, משימוש בקלישאות, ולא ניכר שהוא סובל מאנינות מודרניסטית עודפת. העלילה המרכזית עוסקת בסבתא לאה בת התשעים ושמונה, שאינה יכולה עוד לשאת את הטיפול של נכדיה בה (בתה הלכה לעולמה), ואת העוזרת הפיליפינית, שלהרגשתה פוגעת בחירותה במגורים שלה ובאוטונומיות של קיומה, המחליטה לברוח מהבית. מטרתה? לפי לשון הכריכה "לצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן". היש קלישאה גדולה יותר של רבני מכר, הראשונים לציון של הרייטינג, ממרדף אחרי "סוד משפחתי"? מה גם שהוא כולל אוצר [!] אבוד; מה גם שהוא נכנס במפתיע באמצע העלילה, כביכול חשה הסופרת שצריך לחזק אותה, כמו במשקה שנמר טעמו ונדף אלכוהולו. אבל עיקר אי האנינות ניכר בדמויות המסודרות כל כך באופיין המובחן של הנכדים. עידן איש העסקים הבכיר, המצוי תדיר ב"ישיבה חשובה" ואין לו זמן להתעסק בטיפול בסבתו. נתי, הסטלן המובטל, שמרוב בטלה הממלאת בריקנותה את כל סדר היום שלו, אינו יכול לשמור על סבתו, שסבתו נוגסת פעם בטעות בעוגייה מסוממת שלו. תמרה, הנכדה המסורה, המנסה לפצות על אזלת היד של שני אחיה. והנה לאח הוורקהוליק יש אישה הולמת בשם הדר, משפיענית רשת ביצ'ית, המשתמשת בבנותיהם ובסבתו של בעלה, על מנת לסחוט לייקים מעוקביה: "לאה לא ידעה אם בוקר או ערב כשהדר התפרצה לחדרה בחיוך רחב ועם מצלמה פתוחה. 'באנו לשמח את סבתא שלנו. היא כבר בת תשעים ושמונה'. הדר כיוונה את המצלמה אל שתי הבנות שלה, ים ואגם [! – אכן, דמות סאטירת לפניכם – א.ג.], שנופפו לשלום למצלמה" וכו'. היש קלישאה גדולה יותר בתרבות זמננו מהמשפיענית האטומה המנצלת את סביבתה בחוסר רגישות בגלל תאוות הבצע והפרסום שלה? שבחוסר רגישות מסבירה לצופיה, בנוכחותה של הזקנה, מדוע חשוב לעשות סרטון עם סבתא "לפני שיהיה מאוחר מדי"?

אך על אף האמור – הנה הטוויסט, כמו שאומרים, בעלילה! – הקריאה בספר של ברנע-גולדברג מהנה. לולי הייתי בתפקיד לא הייתי ממשיך בקריאה, אבל משהמשכתי בהחלט לא סבלתי. ראשית, קלישאות, כאמור, "עובדות". סבתא שבורחת מהבית, דבר שצפינו בו וקראנו עליו לא אחת, היא, בכל זאת, סיטואציה מעוררת אהדה. ודרוש כישרון גם להשתמש בקלישאות (קצב נכון בטפטופן; פרישה נכונה של הפַּלֵטה שלהן; אפילו, הייתי אומר, דרוש חוסר מודעות מסוים לשימוש בהן). ואם להשתמש בקלישאה עצמית: כמו שחזרתי וכתבתי כאן כמה פעמים, סיפור "ברור", בניגוד לאמירה זהה ביחס לתינוק, הוא באמת מחמאה; וקלישאות מעניקות הרבה פעמים תווים ברורים לסיפור. בנוסף, יש כאן חלקים מעניינים ולא קלישאתיים, למשל בתיאור היחסים של המטפלת הפיליפינית, כריסטין, עם בנה שנותר בפיליפינים. הבן, אשף בעולם הוירטואלי, מסייע לאמו מרחוק בניווט בטבע הפראי המסוכן של פתח תקווה, בה גרה לאה. גם בבניית דמותו של נתי הסטלן, למרות שכאמור הוא לא דמות מקורית במיוחד, יש הומור מלבב. ובעצם גם בדמותה של לאה, הרוטנת על בורותם ההיסטורית והלשונית של סובביה, יש הומור כזה. ובכלל, המסע שנקלעים אליו לאה, כריסטין ונתי, חביב ומושך לקריאה למדי. ברנע-גולדברג אוהבת או לפחות מתעניינת בגיבוריה, יש בה סקרנות אנושית שמוחשת כאמיתית. משפטיה רהוטים וקולחים ולא צמיגיים או מסתכסכים אלה באלה. היא רוצה מאד לספר סיפור; התשוקה, או, הבה נבחר מילה פחות דרמטית, הרצון העז, ניכר ומפעפע אל הקורא. כל אלה תכונות נצרכות לכתיבה טובה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה