מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אני רוצה להמליץ לכם על הופעת מחול שראיתי, "חיים מרוצפים" שמה, הופעה שתעלה עוד כמה פעמים בשבועות הקרובים (פרטים ודאי נמצאים באינטרנט; יש שם הכל! נראה שהולך להם וזה יתפוס!).
בשנים האחרונות אני מגלה, טיפין-טיפין, את אמנות-המחול וחושב שאולי זו האמנות, מבין האמנויות הפלסטיות או אמנויות הבימה, שהשפעתה עלי היא הגדולה ביותר, בפער גדול ביחס לציור או פיסול או תיאטרון, למשל. אני איש של מילים (אני מצטער על הנפיחות והבנאליות שנלוות בהכרח להגדרה ולהגדרה העצמית הזו). ואני איש של מילים בדיוק בגלל שכוחן של המילים הוא בהפשטה, במרחק שהן יוצרות מהמציאות, בהתמרתה לדבר-מה אחר. במובן מסוים המילים הן המפלט האמנותי הקיצוני ביותר מהמציאות ובעיקר מהגוף, שהוא המציאות בתמציתה. הגוף הוא דבר נהדר, כמובן, או לא כמובן וראוי להבהיר זאת. אבל הגוף הוא גם נטל ומטרד. התשוקה היא דבר נהדר, כמובן. אבל התשוקה גם מעיקה ורודנית. השפה היא ההתרחקות האולטימטיבית מהחייתיות ולכן היא זו שמגדירה את בני האדם ביחס לעולם החי האילם. הריקוד הוא לכאורה הקוטב המנוגד לשפה. הריקוד הוא הרי הגוף בכבודו ובעצמו, ללא מיסוך (מילים), ללא מסך (הקולנוע) ואף ללא שילובו בצד השפה (בתיאטרון).
ניטשה (בהשפעת שופנהאואר), ב"הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה", מגדיר את המוזיקה כאמנות "דיוניסית", כלומר זו שמבטאת את היצר-הרצון הקוסמי בצורה הישירה ביותר. דווקא את האמנויות הפלסטיות ואמנויות הבימה, כדוגמת הפיסול, התיאטרון ו(במשתמע מניטשה) המחול, מייחס ניטשה לאמנויות ה"אפוליניות", כלומר לאמנויות המאופקות, הסובלימטיביות ומשכינות הסדר. יש בהגדרה הזו של ניטשה משהו אנטי-אינטואיטיבי לטעמי, בייחוד לאור השימוש המקובל בתרבות בשם "דיוניסי" (ביו השאר, ואולי בעיקר, בהשפעת ניטשה!). דווקא אמנות גופנית לעילא כמו אמנות הריקוד נתפסת בעיני כ"דיוניסית" ואילו המוזיקה, לפחות מבחינה זו שהיא מופשטת לעילא, נתפסת בעיניי כסובלימטיבית, ולפיכך כנוטה ל"אפולינית". נימוקיו של ניטשה עמו. למעשה, למרות שניטשה ידוע כמי שמצדד בכוחות הויטאליים והלא-רפלקסיביים של הקיום האנושי, הרי שעמדתו מורכבת בהרבה. ביחס לאמנות ב"הולדת הטרגדיה" עמדתו היא עמדה אנינה ו"רוחנית" מאד. ניטשה מנגיד בין "הדיוניסיות היוונית" ל"דיוניסיות הברברית". זו "הברברית" מתאפיינת ב"חינגות" וב"מעשי זימה של פריצות מופלגת", ב"החזרתם את האדם לתחומי הנמר והקוף" (תרגום ישראל אלדד), ואילו "הדיוניסיות היוונית" היא תפיסה רוחנית של הקיום כאחדותי, מחאה כנגד ההתפרטות של הקיום ותחושה טראגית עמוקה על אודות מעגל המוות והלידה, הכמישה וההתחדשות. אותי הקטן, לאין שיעור פחות אנין מניטשה, דווקא הדיוניסיות הוולגרית מטרידה ועלי היא אף מהלכת קסם, ולפיכך דווקא המחול נתפס בעיניי כ"דיוניסי" וכמנוגד קוטבית לשפה. לא כניצב בצידה בקוטב ה"אפוליני", כפי שטוען ניטשה.
אבל הקסם של המחול בעיני, כשהוא מוצלח, נעוץ בדיוק ביכולתו להעלות את הגוף מגופניותו הפשוטה לדבר מה מורכב יותר. כלומר, מיכולתו של המדיום ליצור אמנות לא באמצעות הסבת המבט מהגוף אלא דווקא בכניסה ראש-בראש עמו. ושוב, הגוף אינו דבר רע. אך, כאמור, לעתים הוא מעיק. והמחול, פוטנציאלית, מזכך אותו.
מה שמיוחד במופע "חיים מרוצפים", של היוצר רותם תש"ח וחמשת רקדניו (שרון בקלי, אוליביה קורט מסה, דניאל גל, צוף יצחקי ועומר אסטרחן), הנו, בראש ובראשונה, היותו מופע מחול טקסטואלי. כלומר, הרקדנים, תוך כדי ריקוד, מנהלים ביניהם רב-שיח (באנגלית, חשוב לציין; למרות שזה מאד לא מתוחכם מצדי, ולמרות שההחלטה מובנת מבחינה שיווקית, אני חייב לומר שזה העציב אותי מעט) כל זמן המופע. והנושאים שהם עוסקים בהם – במילותיהם! – הם הגוף עצמו; חוסר הגמישות והיצירתיות של תנועתנו בחיי היומיום, למשל. כך נוצר ניגוד מעניין ואירוני בין הגופניות המשוחררת שלה מטיף המופע, אולי אף הכמיהה לעידן פרה-ציביליזציוני, לבין המדיום שבה מבוטאות ההטפה והכמיהה הזו: השפה. התוצאה בכללותה היא מופע בעל מורכבות פילוסופית-אמנותית ניכרת (ועם זאת מופע שלא נעדר הומור); מופע שדן בגוף לעומת הרפלקסיה על הגוף (המילים); באמנות הגופנית (המחול) לעומת הגופניות הלא אמנותית (המיניות); בגוף הממושטר של חיי היומיום לעומת הגוף הלא ממושטר של הריקוד.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

האם ניתן להפיק איזו תועלת מנפילה למצב רוח רע? מנפילה לדכדוך, או, חס וחלילה, לדיכאון? האם יש איזה מתוק שניתן להוציא מעז? אני רוצה להציע אפשרות אחת לניצול הרגעים שבהם אנחנו נופלים לכאב נפשי. והאפשרות שאני מציע היא לנסות לאפיין את טיב המחשבות שעולות בנו בזמן שאנחנו מדוכדכים, להתבונן בכמה מאפיינים של הדיכאון בזמן אמת, לנצל את "החופשה" הלא קרואה הזו מהחיים הרגילים על מנת לנסות ללמוד משהו על עצמנו. מצב רוח רע מטיל "צל" על המציאות. אני מציע להתבונן מעט בטיב "הצל" הזה.
נדמה לי שאחד המאפיינים המרכזיים של מצב רוח רע, בתווך שבין הדכדוך לדיכאון, הוא איבוד העניין בעולם החיצוני. האדם המצוברח עסוק מאד בעצמו, בדרך מיוסרת אמנם ושכמובן אינה ראויה כלל לביקורת, אבל ללא יכולת להיחלץ מדבקותו זו בעצמו לטובת התבוננות בזולת או בעולם. כשאנחנו במצב רוח רע אנחנו, פעמים רבות, מוכיחים את עצמנו על כך שאיננו טובים מספיק, איננו חכמים מספיק, איננו מוצלחים מספיק. אנחנו אובססיביים ביחס לאי מספיקותינו. אבל מעבר לערך השלילי שאנחנו מייחסים לנו עצמנו אנחנו, כשאנחנו מדוכדכים, בפשטות אובססיביים ביחס לעצמנו.
הרגעים בהם אנחנו יוצאים מחשכה לאור גדול, הרגעים בהם אנחנו יוצאים מהדכדוך, מתאפיינים, פעמים רבות, לא בכך שאנחנו מרגישים פתאום טובים, חכמים ומוצלחים. ישנו, לדעתי, שלב שקודם לכך. היציאה מהגלות של העצב אל הגאולה של השמחה מתאפיינת, פעמים רבות, קודם כל בכך שאנחנו שוב סקרנים ביחס לעולם. העולם שוב מעניין אותנו. ולאו דווקא, בתחילת היציאה מהדכדוך, בגין מקומנו בתוכו. העולם פשוט נראה מסקרן – נקודה. אני רוצה לחדד את הטענה: אחד המאפיינים של הדכדוך הוא, פעמים רבות, אבדן היכולת לאהוב ואיבוד העניין הארוטי-רגשי בזולת. מה שאני מבקש לטעון הוא שהשלב הראשון ביציאה מדכדוך אינו מתאפיין דווקא ברצון מחודש "להשיג" אהבה. הוא מתאפיין בחזרתה של הסקרנות ביחס לעולם, בחזרתה של היכולת לצאת מהאני ולהתבונן באותו עולם שהנו לא-אני, כולל בני האדם האחרים החיים בו. כתוצאה מכך, בשלב שני, חוזרות גם האהבה והתשוקה. כלומר, לאהבה והתשוקה עצמן קודמת הסקרנות המתחדשת והן מתפתחות ממנה.
מה שיכול להיות משמח בתובנה הזו, כמובן אם אתם מסכימים אתי עליה, הינו שהיא מעניקה הגדרה מפתיעה של הבסיס לבריאות הנפשית. הבריאות הנפשית אינה דווקא פעילותנו האינטרסנטית, חתירתנו "להשיג" דברים מהעולם. הבריאות הנפשית היא קודם-כל סקרנות לא-אנוכית: יכולתנו להיות מתבוננים בעולם סביבנו. במילים אחרות: חלק גדול מהשמחה בחיים ללא דכדוך היא דווקא היציאה מהאנוכיות הקטנונית והמרירה של הדכדוך וכניסה לעולם שאנו נהנים להתבונן בו בעניין ולאו דווקא מתוך אינטרסים דוחקים.
תכונה נוספת של הדכדוך, בצד אנוכיותו הקיצונית, הינה שהוא מעודד חשיבה בשחור ולבן. יש טובים ורעים, חכמים וטיפשים, מוצלחים וכושלים – והאדם המדוכדך סבור שהוא מוגדר לפי הקוטב השלילי בצמדים הללו. אבל היציאה מהדכדוך אינה מאופיינת דווקא בחשיבה ההפוכה, כלומר בכך שהמדוכדך חש שהוא טוב, חכם, מוצלח. היציאה מהדכדוך הינה, בראש ובראשונה, ניתוץ החשיבה הדיכוטומית הזו. העולם, מגלה האדם היוצא מהדכדוך, הנו מקום מורכב יותר מכזה שבו מושלת חלוקה בינארית פשטנית; העולם גם הרבה פחות תחרותי ממה שהוא דימה לעצמו, מגלה הנגאל מכאביו הנפשיים. יש הרבה דרכים להיות "טוב", "חכם" או "מוצלח" ויש גם הוויות שאינן בהכרח נתונות לדירוג ויש גם מקום לכולם. במציאות אין רק שחור ולבן; יש בה צבעים מלוא הספקטרום. והצהוב אינו "טוב" יותר מהירוק; אלה בפשטות שני צבעים שונים.
אם אתם מסכימים גם לאפיון הזה של הדכדוך, הרי שיוצאת מכאן מסקנה מעניינת. כל תפיסת עולם בינארית ותחרותית באופן קיצוני, כזו שמחלקת את בני האדם למוצלחים וללא מוצלחים, למנצחים ולמפסידים (למשל, התפיסה הפרוטסטנטית על כאלה שנגאלים, אם הם משגשגים כלכלית, וכאלה שאינם נגאלים, אם הם אינם – תפיסה שניצבת בשורשי הקפיטליזם) – היא בעצם השקפת עולם שיש בה יסוד דכאוני.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

חסר לי בן בהגדה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, שאינו יודע לשאול ותם. חסר לי הבן הספקן.
חלק גדול בחברה שלנו מורכב מאנשים דעתניים מאד, אנשים שיודעים בדיוק מה נכון לעשות בכל דבר ועניין, אנשים "חכמים" שרואים את הצד השני כ"רשעים" ומולם, באותו צד שני, אנשים "חכמים" שרואים דווקא את הצד הראשון כ"רשעים". ואילו חלק אחר בחברה הוא תם או אינו יודע לשאול, כלומר אדיש, אינרטי או לא מתיימר. אבל ישנה עוד אפשרות להתייחס לחלק מהחיים הציבוריים בכלל ואף לדילמות בחיים הפרטיים בפרט: דרך הספקנות. כלומר, להכיר לעומק את הדעות השונות בנושא מסוים, ושלא כמו התם או השאינו יודע לשאול: לבחון אותן תוך מעורבות גדולה – ועדיין לא להכריע ביניהן. זאת משום שחלק גדול מהמחלוקות בענייני ציבור, כמו גם מהקונפליקטים בחיינו הפרטיים, מורכב משני ערכים שמתנגשים ביניהם. חלק גדול מהמחלוקות והקונפליקטים הוא נגזרות של הקונפליקט הבסיסי בין היחיד לבין "האחר" והחברה. המחלוקת בכלכלה, למשל, בין הליברליזם לסוציאליזם, היא מחלוקת בין עמידה על זכות הפרט לבין דאגה לרווחתה של החברה. ואילו הדילמות הפרטיות שלנו, ביחס לקשרינו הזוגיים, למשל, הן התנגשות בין האני המבקש להיות חופשי לבין האני המבקש או מחויב להיות קשור לאחר. אי הכרעה בסוגיות הללו או אחרות נתפס בעיני "החכמים" כהתנהגות ירודה; אם אינה התנהגות של "רשע" גמור, הרי שלכל היותר היא התנהגות של "תם" או "שאינו יודע לשאול". אבל יש, כאמור, עוד אופציה; יש, כאמור, בן חמישי, שגם אותו כדאי להושיב לשולחן הסדר: "הבן הספקן".
אחד הקטעים המצוטטים ביותר בספרות האנגלית הוא קטע ממכתב שכתב המשורר הרומנטי ג'ון קיטס (1795-1821). בקטע הזה טבע קיטס את המנוח "כישרון שלילי" (Negative Capability), ככישרון הכרחי לאמן. מהו "כישרון שלילי" ואיך דבר שלילי יכול להיחשב כישרון? כך כתב קיטס: “באחת הכתה בי המחשבה מהי התכונה שיוצרת איש מעלה, במיוחד בתחום הספרות, תכונה ששייקספיר היה בעליה באופן מרשים כל כך – אני מתכוון לכישרון שלילי, יכולתו של אדם לשהות בתוך אי ודאויות, מסתורין, ספקות". הסופר האמריקאי הדגול, סקוט פיצג'ראלד, מעריץ גדול של קיטס, נתן ל"כישרון השלילי" ביטוי נוסף. במסה שפרסם כתב כך: “המבחן לאינטליגנציה מהמעלה הראשונה הוא יכולתה לאחוז בשני רעיונות מנוגדים בו זמנית – ועדיין לשמר את יכולתה לתפקד".
"הכישרון השלילי", כפי שכותב קיטס, הוא כישרון הכרחי במיוחד לאיש ספרות. לולא יכול היה שייקספיר להתבונן בסיטואציות אנושיות מנקודות מבט שונות, ומעולמות ערכים שונים, לא היה יכול לכתוב את יצירותיו הגדולות, שבהן אכן מתנגשים עולמות ערכים ונקודות מבט. הנאום של שיילוק, ב"הסוחר מונציה", הוא דוגמה טובה לכך. שיילוק הוא "הגיבור הרע" של היצירה. אבל הנאום הזה כל כך טוב (“אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?” וכו'), ששיילוק, בסופו של חשבון, מעורר אהדה יותר מיריביו במחזה, אולי אף כנגד רצונו של שייקספיר.
אבל "הכישרון השלילי" שקיטס איתר יכול להיות גם אחת מתרומותיה הגדולות של הספרות לחיים בכלל: ערעורם של עמדות נחרצות, של להט מוסרי פנטי, של המחשבה שיש דרך אחת ויחידה לראיית הדברים.
חסרונותיו של "הכישרון השלילי" – ברורים. "הכישרון השלילי " בולם הכרעות במצבים שבהם אכן צריך להכריע. אבל כדאי להושיב את "הבן הספקן", בעל "הכישרון השלילי", לשולחן הסדר משלוש סיבות. הראשונה: על מנת שגם במצבים שבהם אנחנו מחויבים להכריע, נדאג שהכרעתנו תיעשה במינימום הפגיעה בערך שאותו דחינו מפני הערך שהעדפנו. השנייה, על מנת שנזכיר לעצמנו את האופי הטרגי הלא-פתיר שיש לצדדים מסוימים בקיום האנושי. השלישית, על מנת שנלמד ליהנות מתענוגות ההתבוננות במורכבות הדברים ולא ניחפז לרוץ הישר לחרוץ דעה או לפעול בעולם המעשה.