מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לחלק את הדיון בספר הזה לשניים: עד לפני הסוף ההסתייגות שלי מהספר אתית בטיבה, ואילו ההסתייגות מהסוף אסתטית.

הרמן קוך הוא סופר הולנדי מוכשר ששייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש". זו קבוצה של סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות ואידיאולוגיות מרוממות-רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. אלה סופרים שהרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות התשעים, נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. ביניהם ניתן למצוא את בן ארצו של קוך, ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ומישל וולבק (גיבור ספרו של קוך, מ-2016, מזכיר כאן, לעתים, מאד את גיבור ספרו האחרון של וולבק, "סרוטונין", בעיקר בשנאה העזה של שניהם לפעילי איכות הסביבה). הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדת כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרה של דוסטוייבסקי, ברנר או קאמי וחלק מיצירתו של וולבק, חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד אתו. אבל יש גם מקרים אחרים, זה של גנסין ולהבדיל סלין (אם כי ניתן לטעון שאצל אלה הספרות עצמה, אם ביופייה של הכתיבה ואם בהתרסה שיש בה, הייתה הדרך להתמודדות עם הניהיליזם).

עד הסוף, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך הוא סופר מצוין, באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנותו "אפקט גיא פינס", כלומר בהתמקדותו באנשים מפורסמים שתולדותיהם מושכות לקריאה. כאן, הגיבור, רוברט, הוא ראש העיר אמסטרדם (הדמויות בדויות). אבל המשיכה גם נוגעת לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק ישירות בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש דבר מה מושך בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה, יש בה דבר מה משחרר (למשל, בהרהורים של רוברט על אי יופיו, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום). רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת אתה – החלטה שקוך משכנע באמינותה: הוא מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו – והוא מתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי "הבלשי" האקסצנטרי מעט הזה של הרומן מותח וחי. עלילת משנה כאן, מהותית, היא החלטת הוריו של רוברט, בני התשעים פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב, החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי לבו, מקבל את החלטתם בברכה.

הבעיה שלי עם החלק הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב שלרומן הזה – כמו לקודמיו שקראתי – יש לא-מודע והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. העמדה הזו היא אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם – זה בנלי, מזוכיזם – זה כבר עניין אחר).

לדוגמה: קוך עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא לא מוסר מה היא, מתוך טענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל באשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?"). אבל מכיוון שקוך יודע (או חש אינטואיטיבית) שיש גבול ליכולת הסיבולת של קוראיו הליברליים הוא מבליע את הקסנופוביה באופן המוזכר. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד […] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו "הדרוויניסטי" של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה: באופן חשוד רוברט נושא מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה; "חשוד" כי ראיית העולם של רוברט והרומן עצמו היא, בחלקה, בעלת תווים כמו-פשיסטיים). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, בה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין האבא לאמא של רוברט באשר להחלטתם לשים קץ לחייהם (בכמה מהדוגמאות שהבאתי ראיית העולם הבעייתית מבוטאת במודע; ואגב, נוכחות של תכנים לא מודעים לסופר גובלת גם בפגם אסתטי, כי הסופר מתגלה ככזה שלא שולט ביצירתו באופן מלא).

כך עד לפני הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. קוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסוף המואץ מדי הן נערמות עלילות משנה מופרכות ולא נחוצות (איזה קשקוש "מטפיזי" ועל טבעי הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בהשתתפותו בעבר בהפגנה אלימה), והן נותרת עמימות באשר לשאלה האם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה (מצד אחד, אחיה של האישה כנראה נקם את נקמת גיסו במאהבה, אך מצד שני מגלה רוברט פרט שלכאורה מנקה אותה מחשד).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מיזם נאה יזמו טינו מושקוביץ (המתרגם) והוצאת "כרמל" להוצאת הפובליציסטיקה של דוסטוייבסקי, זו שבעשור האחרון לחייו פרסם בשפע תחת הכותרת (של דוסטוייבסקי עצמו) "יומנו של סופר". כ-300 העמודים שקובצו כאן הם מבחר מהפובליציסטיקה הזו ומובטח שהם חלק ראשון, מתוך שניים אני מניח (באנגלית "יומנו של סופר" המלא מגיע ל-1400 עמודים!).

ככלל, למעט כמה רגעים יוצאי דופן שאגע בהם בהמשך, הקריאה בכתבים האלה שתורגמו כאן מעניינת אמנם, אך אינה מכילה שיאים שכדוגמתם מצויים בשפע אצל דוסטוייבסקי הסופר (בעיקר בשנים המופלאות, כמו שכינה זאת הביוגרף האוטוריטטיבי שלו, ג'וזף פרנק, עשרים שנותיו האחרונות). לעתים, הפובליציסטיקה יותר מדי תלוית זמן ומקום, תלוית קונטקסט, משתמריא בשביל קורא עכשווי או אפילו תהיה מובנת במלואה. זאת ועוד: במובן מסוים, גדולתו של דוסטוייבסקי ככותב רומנים ניצבת בעוכריה של הכתיבה הפובליציסטית שלו. הן משום שהשימוש התדיר של דוסטוייבסקי באירוניה ("גוגולית" עקלקלה) ביצירה הפובליציסטית מעט מבלבל ומקשה על ההבנה (בניגוד לשימוש כזה ביצירה ספרותית, שמעשיר את הטקסט). והן מפני הסיבה הבאה: דוסטוייבסקי היה בעל ראיית עולם מורכבת ביותר, מה שאפשר לו ברומנים שלו לפצל את מרכיביה ולבנות מהם דמויות מתנגשות, מתנגשות לא רק על רקע אישי, כמו בכל רומן כמעט, אלא גם על רקע רעיוני. זהו מה שחוקר הספרות הרוסי, מיכאיל באחטין, כינה "הפוליפוניות" של דוסטוייבסקי, "ריבוי הקולות" שמאפיין את כתיבתו. ואילו בפובליציסטיקה, בה צריך לבטא עמדה ברורה, הדברים מסתבכים מעט. לדוגמה, דוסטוייבסקי דן כאן באחת הרשימות בנטייה של המושבעים ברוסיה לזיכוי יתר של נאשמים. מצד אחד, דוסטוייבסקי, כלאומן רוסי, אוהד את "רוח העם" שמתגלה בנטייה הזו. מצד שני, כמתנגד עז לטענות ש"הסביבה" חורצת את גורלו של האדם (התנגדות שנובעת מתפיסת חירות עמוקה של בני האדם), הוא לא יכול לקבל את הזיכויים האלה. מצד שלישי, כנוצרי מאמין (או מי שרוצה להיות נוצרי מאמין, כמו שמנסח זאת אחד מגיבוריו), יש הרי בזיכוי הזה מרוח הנצרות, לא? מצד שני, רוח הנצרות האמתית הרי לא מבטלת את מושג "החטא" ולא מבטלת את האחריות המוטלת על כתפיו של היחיד, דווקא מתוך כבוד לנשמתו! התוצאה מהעמדה הסוּפּר-מורכבת הזו היא טקסט שקשה מעט לעקוב אחר פיתוליו. הוא מעניין, הוא עמוק, הטקסט, אבל הוא פובליציסטיקה רבת מהמורות. עם זאת, דוסטוייבסקי הסופר נחלץ כאן לעזרת דוסטוייבסקי הפובליציסט. הוא מתאר כאן, כסופר, דמות של בעל סדיסט שמתעלל באשתו. התיאור מרתיח את הדם. והרי מפלצות כאלו מזכים המושבעים בסופו של דבר, טוען דוסטוייבסקי! התיאור הספרותי הקונקרטי של הרֶשע מעניק את הנוק-אאוט לטובת העמדה הפובליציסטית.

הפוליפוניות המוזכרת של דוסטוייבסקי נוכחת מאד בפובליציסטיקה גם בכך שהוא שם בפי דוברים (מומצאים על ידו) רעיונות שהוא מסכים עמם חלקית או באופן מלא. זה מעניין אך לעתים מבלבל.

דוסטוייבסקי הוא הוגה שמרן. עמדותיו השמרניות המעניינות כוללות הכרה ברֶשע האנושי ובכך שחזונות חילוניים אופטימיים על עתיד האנושות הם חלומות באספמיה; הכרה בכך שללא דת גורלו של האדם עגום; הדגשת חשיבות הלאומיות הרוסית; הדגשת חשיבות הקשר לאדמה (יש כאן מאמר מעניין ביותר שמדבר על כך שגם בחברה מתועשת יש להקצות לכל פועל חלקת אדמה משלו). עם זאת, בניגוד לגרסאות עכשוויות של השמרנות, דוסטוייבסקי (וזה חלק מהמורכבות המופלאה של הסופר הזה) היה גם אנטי-קפיטליסט (ובהערצת הממון העולה במאה ה-19, הערצה שהחליפה את כל הערכים האחרים, ראה שורש כל רע; האמירות שלו בנושא רלוונטיות עד היום, כמובן), סוציאליסט במובן זה שדאג לשכבות העממיות והעמלות ובעצם ראה בהן את עדית החברה הרוסית (גם ביחס לנשים מבטא דוסטוייבסקי עמדות נאורות ביותר: בדבר החיוניות בהשכלה גבוהה לנשים, למשל. עם זאת, אחד מדובריו הפוליפוניים מציין שהשכלה גבוהה אינה סותרת את החשיבות העליונה של היותה של האישה אם). ועם זאת, כדי לסבך את התמונה, למרות הסוציאליזם הזה, דוסטוייבסקי, כמוזכר, ייחס לחירות האנושית ערך דתי.

דוסטוייבסקי יצר תלכיד מיוחד במינו בין עיסוקו הפסיכולוגי באנשים בעלי רגשי נחיתות תהומיים, שמשתנים תדיר למגלומניה, לבין העם הרוסי ורגשי הנחיתות שלו ביחס לאירופה, שמשתנים תדיר לתפיסות משיחיות בדבר ייעודה האוניברסלי של רוסיה (שדוסטוייבסקי טיפח אותן בעצמו; הלאומנות והאנטישמיות שלו הן בלתי מצודדות ביותר). עוד דוגמאות לדברים מעניינים שיש בכרך הזה: תפיסת "הריאליזם" המיוחדת של דוסטוייבסקי שטוענת ש"ריאליזם" שמסתפק בהעתקת הקיים חוטא לאמת, כי גם האידיאלי, הנשאף, הוא חלק מהקיים; מאמר הספד לז'ורז' סאנד והערצת "הסוציאליזם הנוצרי" שלה; ניסוח מפורש של התזה, שניסוחה המפורסם ניתן שנים רבות אחר כך בידי ישעיהו ברלין, על כך שמפאת הצנזורה הצאריסטית כל הדיונים הפוליטיים והפילוסופיים החשובים הופיעו ברוסיה בתוך רומנים, שהצנזורה הטיפשה פשוט לא ידעה לקרוא בהם ולהתמודד איתם (זו אחת הסיבות לגדולתו של הרומן הרוסי במאה ה-19).

אבל דוסטוייבסקי בשיאו, וגם בשיא הרלוונטיות שלו, כשהוא עוסק בניהיליזם ובדת. יש כאן כמה משפטים מסמרי שיער על כך שעם אבדן האמונה בנצחיות הנשמה (לאו דווקא האמונה באלוהים!), ועם ההכרה במקריות ובאבסורדיות של הקיום (השקפת העולם המדעית), הופכים החיים האנושיים למעמסה על עצמם. בגאונות טוען דוסטוייבסקי כי ההכרה באומללות המצב האנושי הופכת גם את רגש האהבה הראשוני לאנושות לשנאה כלפי בני האדם (כי התסכול מהידיעה שגורל איש ואיש, כמו גורל האנושות כולה, בסופו של דבר, לכליה, גורמת לאדם לא להיקשר אל האנושות, להתרחק ממנה).

הסוגיה הדתית היא סוגיה עקרונית שחוזרת בגדול בזמננו (כפי שיודע הממשיך המובהק של דוסטוייבסקי בזמננו, וולבק). אם לא ניצור דת חדשה, דת חילונית (ודוסטוייבסקי עצמו מזכיר כאן את האפשרות הזו!), יחזרו הדתות ויכבשו את לב בני האדם. הן בעצם כבר חוזרות.