מבקר חופשי

רשימה שפרסמתי במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת הבחירות ורלוונטית לעניות דעתי גם אחרי חולפן…

(היתרון בהפסד – בניגוד לתיקו – הוא שהוא יכול לחדד את עמדותיך. החשבון ה ז ה כנראה נגמר, אבל כ ל החשבון עוד לא נגמר, כדברי ברנר)

——-

נוגה, גיבורת הרומן האחרון, החשוב ומשובב הנפש כאחד, של א.ב. יהושע, שראה אור ב-2014, היא נגנית נבל שחיה כיום בהולנד. בנעוריה הירושלמיים שררה רוח סובלנית בין משפחתה החילונית לשכניהם החרדים והם אף לא התרעמו על אימוני הנגינה שלה בשבת. "'בבית המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד', אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה-תואר שגר בקומה מעליהם, 'ולכן נעים ליראי-שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח'". אבל אני נערה, טוענת נוגה בעוז ביישני, האם גם נערה תוכל לנגן בבית המקדש? "'גם לנערות כמוך', אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, 'ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות'".

אנדרו כהן, גיבור "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר, שזכה לאחרונה בפרס ספיר, הוא אינטלקטואל יהודי-אמריקאי מצליח, שאינו מחובר כמעט לזהותו היהודית. והנה, בשיא חייו, מתחילים לפקוד את הכהן הגדול הזה חזיונות אפוקליפטיים שמתבהרים לו אט אט כחזיונות על חורבן בית המקדש. הרומן של נמדר, בחלקו העיקרי הריאליסטי, המתאר בחריפות, חיוניות, דיוק ורהיטות, את עולמו של אינטלקטואל יהודי ניו יורקי, הוא רומן טוב בהחלט (ואילו ביחס לחלקו, הקטן בכמות אבל משמעותי, העוסק בחזיונות המיסטיים של כהן, מתעורר רצון עז לשאול את הסופר, כמו שהרצון הזה מתעורר בכל הכנסה של יסודות מטפיזיים לרומנים ישראליים בשנים האחרונות, מה ששאל אחד הגיבורים של דוסטוייבסקי את רעהו: "הכל טוב ויפה, אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", כלומר האם ישנה כאן השתעשעות קלת דעת ואופנתית – אופנתית אצל אינטלקטואלים והדיוטות כאחת – במטפיזיקה או אמונה אמיתית?). אבל זכייתו בפרס ספיר נבעה לטעמי לא רק מסגולותיו הספרותיות, אלא מהלימה שלו לרוח הזמן בישראל העכשווית. שני עמודים, יכין ובועז, מכוננים את ההלימה הזו בין "הבית אשר נחרב" לישראל של ההווה: יהדות מצד אחד ואמריקה מצד שני.

בעשורים האחרונים הולכת וגוברת הזהות היהודית בישראל על זו הישראלית. ובעשורים האחרונים מתהדק ואף מסתבך הקשר בין ישראל לארצות הברית. את שני עמודי התווך האלה שמצויים ב"הבית אשר נחרב" מתמצת בהווייה של ישראל בשני העשורים האחרונים בנימין נתניהו. נתניהו הוא ראש הממשלה האמריקאי ביותר שהיה לנו והוא גם ראש הממשלה "היהודי" ביותר שהיה לנו, זה שלא שוכח "מה זה להיות יהודי". תזכורת תמציתית ויוצאת דופן בעוצמתה לשני היסודות הללו של נתניהו, לאמריקאיות וליהודיות (ונתניהו מייצג דבר מה מהותי בישראליות העכשווית), ניתנה לנו לאחרונה כאשר נתניהו נאם בקונגרס האמריקאי, באנגלית רהוטה, באקט שנתפס על ידי חלקים בציבוריות בארה"ב כמעורבות אינטימית מדי בענייניה של המעצמה הגדולה, וכלל בנאומו התייחסות להיסטוריה היהודית, לניצחון היהודים על אויביהם בפרס, כשהוא מותח אנלוגיה בין כוונת המן להשמדת היהודים לכוונת האירנים להשגת פצצה גרעינית בהווה.

כמה רכיבים והשלכות יש לסוגיה אם היהודים בישראל תופסים את עצמם כ"יהודיים" או "ישראליים". רכיב אחד הוא מיתי-דתי. האם העימות עם האירנים היום אנלוגי לעימות עם המן מלפני 2500 שנה או לעימות עם הנאצים מלפני שבעים שנה? לפי התפיסה "היהודית" יש במציאות ההיסטורית יסודות לא משתנים. ולכן, כל שנוכל לקוות לו הוא שנצליח לחמוק מהשמדה כבימי המן ושלא כבימי היטלר. אבל היהודים הם אותם יהודים ושונאיהם הם אותם שונאים. אם הציונות, אמה-הורתה של "הישראליות", ניסתה להשיב את המושכות לידי היהודים, לקיחת האחריות על גורלם לידיהם, הרי שהתפיסה היהודית היא תפיסה פסיבית ופסימית בהרבה: אין באפשרותנו לשנות את הכללים הבסיסיים של המציאות, כיוון שאלה כללים מטפיסיים: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". השלכה נוספת של הבחירה בזהות "יהודית" על פני הזהות ה"ישראלית" היא לא היסטורית כי אם מרחבית: צמצום הפער בין היהודים בישראל ליהודים בתפוצות ובראש ובראשונה בין היהודים בישראל לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת בעולם: יהדות ארצות הברית. אם התרבות וההוויה בכללותה שניסו היהודים שהגיעו לחופי פלשתינה ואחר כך ישראל לקומם ("הישראליות") היא זניחה ביחס ליהדותם, הרי שהיא אינה שונה מהותית מאלה שכוננו אחיהם שעברו באליס איילנד בדרכם ל"די גאָלדענע מדינה". כאן נמצא הסבר אחד לקשר הדי מוזר בין התחזקות הזהות היהודית בישראל של העשורים האחרונים להתחזקות הקשר לאמריקה (הקשר מתחזק דרך הקשר ליהודיה). והקשר הזה הוא גם דו-צדדי, כפי שמעידה נוכחותם מלאת רוח הנעורים והקולנית של צעירים יהודים אמריקאיים בישראל של העשור האחרון, שבאים לכאן במסגרת פרויקט "תגלית" (ביוזמתו של איש שמאל מובהק, יוסי ביילין – האמריקניות שלנו אינה רק נחלת האגף הפוליטי שנתניהו מייצגו). הסברים אחרים לקשר בין התגברות הזהות היהודית להתגברות ההתקשרות לארה"ב אינם בנויים כמו דומינו על קשר ישיר, כלומר אינם מבוססים על חוליית הקישור של יהודי ארה"ב, אלא על אנלוגיות בין שתי חברות מהגרים שמקומם של הדת והמיתוס חזקים בהן.

אך מדוע הולכת וגוברת בישראל הזהות היהודית על זו הישראלית? ישנן, לטעמי, שתי תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת נוגעת לכישלון תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ולמוראות האינתיפאדה השנייה וכן להיעדר השקט המיוחל בדרום בעקבות ההתנתקות. ממשלת רבין השנייה הייתה ניסיון ישראלי-ציוני מובהק בכך שהיא ניסתה ליטול אחריות על מהלך ההיסטוריה, לחלץ את ישראל מזחילה למדינה דו לאומית, למדינה שהביקורת עליה במערב מאיימת על מקומה במשפחות האומות המתוקנות. אלא שהניסיון הזה נכשל. ולא רק באשמת הישראלים, כפי שאולי נוח לחלקים בשמאל הישראלי לחשוב. הסכסוך הישראלי פלשתיני יותר עיקש משחשבנו, הסתבר, השנאה הפלשתינית אלינו, בחלקה, התגלתה גם כדמונית ממש, בפיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. כך שנהיה הרבה יותר פשוט להסביר את ההיסטוריה במושגים מיתיים-יהודיים, כי הרי הרציונליות נכשלה. נהיה הרבה יותר פשוט לאמץ גישה פסימית ופסיבית, כי הרי האקטיביזם האופטימי הובס. התשובה השנייה לשאלה פשוטה יותר. הדמוגרפיה. הדמוגרפיה היא זו שמביאה לכך שהזהות היהודית בישראל הולכת וגוברת. הישראלים הליברלים החילונים פשוט מביאים הרבה פחות ילדים לעולם מעמיתיהם החרדים והציונים-דתיים. פער הילודה הזה אינו מקרי, כמובן. אם אתה חילוני וליברלי אתה מייחס ערך רב לחייך החד פעמיים, ואילו אם אתה שומר מסורת אתה תופס את עצמך במידה מרובה כחולייה בשלשלת הדורות, כך שלדידך הבאת ילדים היא ערך מעבר לסיבות השגורות, הטבעיות נקרא להן, להבאת ילדים לעולם. והידור במצוות "פרו ורבו" יש לו מקום גם על חשבון רווחת חייך החד פעמיים.

סוגיית עתידה של הזהות הישראלית היא היא זו שמעסיקה את יהושע ב"ניצבת" והוא קולע בול בסמנו את הסוגיה הדמוגרפית כמרכזית בהיתכנות העתיד הזה. נוגה, נגנית הנבל, בחרה לא להביא ילדים לעולם. המנוע העלילתי של הרומן מותנע כאשר אמה של נוגה מתלבטת האם לעבור לתל אביב לדיור המוגן ולזנוח את הדירה בירושלים, זאת משום שירושלים מתחרדת והולכת. הזהות הישראלית (בגרסתה החילונית) מצטמקת והולכת, מתכנסת ל"מדינת  תל אביב". ומדוע? בין השאר בגלל ילדיהם הרבים של החרדים והסירוב להולדה של חלק מהישראלים החילוניים, כמו נוגה, שאף אינה מסתפקת בהתכנסות מערבה, לתל אביב, אלא מרחיקה עוד מערבה, לאירופה (לא רק לשפלת החוף כי אם ל"ארץ השפלה", כשם הכינוי של הולנד שיהושע משתמש בו בערמומיות). שאלת עתידה של הישראליות מרחפת על פני הרומן בגילומה בגורל האישי של גיבוריו: האם תעבור האם לתל אביב? האם נוגה תיוותר ברווקותה? אלא שיהושע מסרב להיות פסימי. אצלו מצדה היא לא רק מקום קודר שכרוך בחורבן הבית ובגורל היהודי שאין להימנע ממנו כביכול, אלא אתר מצודד ואקזוטי להעלאת האופרה "כרמן". שוב ושוב חוזרים הגיבורים על האפשרות שיש עתיד בכל זאת לזהות הישראלית באמצעות קיום פלורליסטי בין הישראלים החילונים לישראלים החרדים. החילונים זקוקים לחרדים לאישוש זהותם: "אמא שלי לא נבהלת", אומרת נוגה ומסבירה את החלטתה הסופית של האם לא לנטוש את ירושלים, "היא מאמינה שהחרדים משביחים את החילוניות שלה". וכך גם ההיפך:  "החילוניות [של האם] ממתיקה את הדתיות" של שכניה. בכלל, אומר יהושע בספר, התהליכים הם לא בלתי הפיכים, כולל התהליכים הדמוגרפיים. לפיכך שזר יהושע בעלילת "ניצבת" קטעים משעשעים ביותר על ילדים חרדיים שמסתננים בעיקשות לבית אמה של נוגה על מנת לצפות בטלוויזיה. הם מכורים לצפייה הזו האסורה עליהם. בכך רומז יהושע שמעגל התמורה בין יהודים לישראליים אינו חד כיווני ("אדרבה", אומר אחיה של נוגה, "שיראו טלוויזיה כמה שהם רוצים, שיראו תוכניות אסורות, שיראו מין ואלימות, וככה אולי יצליחו להשתחרר מהחסידות של אביהם"). הרי, רומז יהושע, כל הזהות הישראלית צמחה בעצם מחיקה של חברה יהודית מסורתית שבניה מרדו בה! כך שהחשבון לא נגמר.

בפסטיבל הסופרים האחרון במשכנות שאננים ובעקבותיו התפתח מעין פולמוס בין א.ב. יהושע לרובי נמדר. בפסטיבל עצמו, לפי המדווח, תקף א.ב. יהושע, במסגרת שיחה עם הסופרת היהודית-אמריקאית, ניקול קראוס, את הקיום היהודי-אמריקאי כקיום חצוי ולא אותנטי, וכן הביע את אי התפעלותו מהספרות היהודית-אמריקאית של הדור הקודם (בלו, רות, מלמוד). במאמר שפרסם נמדר, שנטל חלק בפסטיבל אף הוא, ב"הארץ" הוא תקף את יהושע על תקיפותיו ועל "הפרדיגמה הציונית בן־גוריוניסטית שלה הוא מטיף". הקיום הישראלי אינה אפשרות הקיום היהודי היחיד, טען נמדר שאף חי בעצמו בחו"ל.

הוויכוח בין יהושע לנמדר עקרוני ועולה גם משתי היצירות (המוצלחות!) ששניהם פרסמו השנה. יהושע ב"ניצבת" חרד לגורל הישראליות המצטמקת אל מול הזהות היהודית. והוא רואה באופציה היהודית-אמריקאית אופציה יריבה. ואילו נמדר מציב כגיבור ראשי בספרו דמות של יהודי-אמריקאי שפוקדים אותו חזונות מהעבר והמיתוס היהודיים.

אבל צריך לזכור שמכיוון אחר נמדר ויהושע מצויים באותו מחנה. כי יסוד מרכזי שמבחין בין הזהות "הישראלית" לזהות "היהודית" הוא העברית. הישראליות קוממה את העברית והפכה אותה לשפה מודרנית, שפה שאותה לא דוברים כשפת-אם יהודי התפוצות. ספרו של נמדר, הכתוב בעברית משובחת ועשירה במיוחד, על אף נושאיו היהודיים הלא ישראליים המובהקים, הוא במובן זה ניצחון מובהק של התרבות הישראלית-עברית היקרה ללבו של יהושע.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"קונטרפונקט" ("הספרייה החדשה"; מהולנדית: רן הכהן) ראה אור במקור ב-2008. הספר נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ב-2001 דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. גיבורתו מכונה "האשה" או "האם": "האשה נקראה פשוט 'אשה', ואפשר גם 'אם'. היו בעיות של נקיבה בשם". המשפט החידתי מעט הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי. היצירה מספרת על "האשה" המוזכרת המנגנת את היצירה הקלאסית "וואריאציות גולדברג" של באך. הספר נחלק לחלקים בעקבות היצירה הזו, המחולקת בעצמה ל-30 חלקים, "וריאציות". בכל וריאציה מסופר לנו דבר מה על המקטע הנוכחי ביצירה, או על הפרשנות הנכונה שלו, או דבר מה מחייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת (חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהיא התחילה בהם לאחר האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד). "האשה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מנחש עד מהרה שמדובר בעיבוד אבל של האם בעזרת היצירה, בהעלאת זכרה של הבת בעזרת היצירה.

הבעיה הגדולה של "קונטרפונקט" – וזו בעיה שיש לה השלכות תיאורטיות מרתקות, בייחוד בזמננו – היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ-ספרותי המוזכר. חשוב לומר: אין הכוונה חלילה שאנקוויסט היא ציניקנית, שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה על מנת "לקדם את עצמה", באופן שמוכר לנו ממחוזותינו הטלוויזיוניים. אלא שפשוט באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות ביותר, יצירה מהסוג הזה בונה על "תנופה" חוץ ספרותית, על אהדה מראש אצל קהל הקוראים שלא "הורווחה" בתחומה של היצירה הספרותית עצמה, אלא בתחום אירוע המדיה שהספר הוא רק חלק ממנו. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שאנחנו יודעים רבות על חייהם של סופרים, שספרים מרכזיים יוצאים לאור בלוויית ראיון עם הסופר וכו' (על הומירוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום) – מעניין לראות כיצד ההסתמכות הזו על אירוע אמיתי שהמידע עליו ניתן מחוץ לכותלי הרומן אינה מחזקת את האימפקט שלו ואת תחושת "האמיתיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו! מדוע זה כך? מדוע אנו מתקשים להתמסר כליל ליצירה כשמידע חוץ-ספרותי חודר אליה – זו סוגיה תאורטית סבוכה, אבל כזו שקשורה ללבה של חוויית הקריאה כחוויה פרטית אך שברירית, שניתן להרוס את קסמה בקלות באמצעות חדירה של "המציאות" החיצונית לבין כתליה. (נדמה לי, אומר בקיצור, שהבעיה מתחילה ברגע שישנו עירוב שעטנזי עמום של המציאות האוטוביוגרפית ביצירה בדויה, כלומר ברגע שבו לא תחומים מספיק הגבולות שבין הבדיה למציאות, ברגע שזו לא אוטוביוגרפיה גלויה או רומן מוצהר).

הבעיה הזו נוכחת גם בכל החלק שעוסק באמנות של באך. מלבד זה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, הוא עתיר מונחים וידע מוזיקליים לא טריוויאליים, שמרחיקה את הקורא ההדיוט, ומלבד זה שהחלק הזה נסמך גם הוא על מידע ביוגרפי שאנו יודעים עליו מחוץ לכותלי היצירה ("אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית"), הרי שגם הקטע הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית", ולא שנשאב מהספר עצמו. הפעם הרוח הגבית שאנו אמורים להביא אל ההפלגה בקריאה אינה כזו שנובעת מאמפטיה לאסון נורא של מות ילד, אלא להזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, להתמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

ייתכן שקורא שבקיא ממני במוזיקה קלאסית ימצא עניין רב יותר בספר. אבל אני בספק. "האשה" (והמחברת באמצעותה) מזכירה אגב אורחא את הרומן "הטובע" של תומאס ברנהרד שעוסק גם הוא ביצירה הזו של באך. והנה שם בורותי לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא מ"הבית", אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש. מלבד זאת, אני משער שגם לו הייתה הסופרת עוסקת בדבר מה שאני מבין בו מעט יותר – נניח הייתה כותבת מסות קצרות על קריאה בספר "איוב" ומשדכת אותן לזיכרונות מבתה – והייתה עושה זאת באופן דומה לאופן שהיא עושה זאת כאן, גם אז הייתי מבקר את החיבור המאולץ בין פרקים ספציפיים מספר "איוב" לאנקדוטות שונות מחיי הבת, גם אז הייתי מסויג מהשידוך בין המסאי לרסיסי הפרוזה הסיפוריים, גם אז הייתי חשדני כלפי היעזרות ברוחן של יצירות מופת של הרוח על מנת ללבות את אש היצירה הפרטית החדשה.

נדמה לי שלו הספר היה מכיל רק את האנקדוטות על הבת – חלקן מדויקות, צורבות, כאובות, מכמירות לב – בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה יצירה טובה בהרבה, ישירה, כאובה ולא יומרנית. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאד של אם המקוננת על אבדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה.

התוודעתי לרוב ספריה של אנה אנקוויסט שראו אור בעברית לאחרונה ובסדר הפוך. כך שבסמוך לספר הנוכחי עיינתי גם ב"הסוד" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), אחד מספריה הקודמים. והנה שם אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא אתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה, איזו אהדה שמביא איתו הקורא "מהבית" לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד.

וכך ניצבתי לפני "יצירת המופת" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), ספר הביכורים שלה, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? עוד סופרת שכותבת קיטש לגבוהי-מצח כביכול? אלא שהרומן הזה, שראה אור במקור ב-1994, התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות התשעים. "יצירת המופת" היא רומן סאטירי, מצחיק מאד פעמים רבות, רומן שהפאתוס לא בדיוק ממנו והלאה אלא שהוא גם ארצי מאד, יצרי מאד, מדייק בפרטים מאד. והגם שגם הוא עוסק בחלק מרכזי שלו באבדן ילדים – נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מותה של בתה של אנקוויסט – הרי שבניגוד ל"קונטרפונקט", זה רומן חי מאד.