ארכיון חודשי: מאי 2014

קצרים (חלקם בפלירט עם אקטואליה ספרותית)

1. בצד "מדוע יש צורך לבחור? מדוע הדיכוטומיה?", הרי שהשבח השמור בפי רבים למי ש"מציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא אחד הקלישאות הגדולות של עידננו השטחי, שבמסווה של פלורליזם וספקנות מסתיר אדישות ומבוכה ואין אונות.

ועם זאת, אם יש דבר גרוע יותר מ"מי שמציב סימני שאלה אך לא סימני קריאה" הוא מי שאץ להציב סימני קריאה לפני שחשב את המחשבה הנידונה עד תומה (ולפעמים לחשוב מחשבה עד תומה מצריך יותר שנים ממספר חיי אדם, שאם בגבורות הינם שמונים שנה, כך שתומו קודם לתומה). ואלה רבים גם רבים.

2. אז מה, אתה בעד או נגד פסיקת בית המשפט העליון על גניזת ספר שבו פרטים אוטוביוגרפיים אינטימיים נחשפו שלא בהסכמה של הנחשף?

הרי חופש הביטוי עומד כאן בסכנה! הרי זה חלק מגל אנטי ליברלי של חקיקה!

ולחלופין, מה עם זכותו של אדם שלא יבזוהו! מה עם כבוד האדם וזכותו לפרטיות!

והרי תשובתי הנחרצת: אני לא יודע. יש לי יותר סימני שאלה מסימני קריאה…

מבלי לקרוא את הספר ומבלי לחשוב על זה ארוכות וממושכות איני יכול לתת תשובה על כך.
יש דבר מה מפחיד בפסיקה הזו, ומצד שני יש דבר מה מפחיד בגילוי כי חייך האינטימיים מסתוללים בראש חוצות.

3. אם יש משהו שמפחיד אותי בהקשר של הספרות הישראלית הרי זה שהיא תהפוך לקולוניה, לפרובינציה, למין סניף תת-משני שנושא את עיניו למרכזי הספרות הגדולים (אגב, ככל שתיחלש ביקורת הספרות הישראלית, ככל שהספרות שנכתבת כאן לא תזכה לעיכול רציני ולדיון פומבי, אלא תופיע בצורה ספוראדית ללא איתורי מגמות והערכת איכות – כך ברנר במאמר "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו" על תפקיד המבקר: "האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ-ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור-בחינתו?"; מבקר, לפי ברנר, הוא "מצרף" תרתי משמע: גם מי שמקבץ ביטויים ספורדיים לכלל מגמות (מצרף אותם יחדיו), וגם מי שמעביר יצירות בכור המצרף על מנת להבחין בין הסיגים לזהב – כך תלך ותגבר מגמת הפרובינציאליזציה של הספרות הישראלית). פרסמתי לאחרונה כמה התייחסויות הנוגעות לספרות עברית קוסמופוליטית, כלומר ספרות עברית שמתרחשת מחוץ לגבולות הארץ וגיבוריה אינם ישראליים. תיארתי את המגמה הזו ומניתי כמה יצירות, טובות יותר או פחות, שמבטאות אותה. אבל אני רוצה לגלות את דעתי ברבים שאין במאמר הזה בכדי לומר שאם התופעה הזו תהיה מרכזית בספרותנו טוב הדבר בעיניי. רע, רע הדבר – אם תזנח הספרות העברית את הישראליות והדיון בנעשה בישראל.

בהקשר זה גם התנגדתי למאמרו של הסופר הטוב ("הבית אשר נחרב"), רובי נמדר, שהופיע אתמול ב"הארץ" ומחה על דברי א.ב. יהושע בפסטיבל הסופרים בירושלים שהתקיף את ניקול קראוס ואת התרבות היהודית-אמריקאית. לא הייתי באירוע כך שאיני יכול להעיד על מידת הגסות שהייתה בדבריו של יהושע כנגד הספרות היהודית-אמריקאית ונציגתה בפסטיבל. אבל, ראשית, יהושע הוא אינטלקטואל וזכותו/חובתו של אינטלקטואל להשמיע גם עמדות לא נעימות לפעמים. שנית, עמדתו הספציפית של יהושע בדבר הזהות היהודית ומימושה המלא בישראל היא עמדה לא רק לגיטימית אלא, אני מעז לומר, נכונה בתכלית. זו גם עמדה לא פופולרית בחוגים המשכילים ויש להעריך אותו על האומץ להביעה.

ושלישית, לעניינו כרגע, אני מזדהה עם הסנטימנט שעומד, כמדומה, מאחורי הדברים של יהושע שמסרב לכוף את ראשו לפני בעלי המאה, כלומר לפני יהודי ארה"ב, ולפני בעלי הדעה שבקרב בעלי המאה, קרי הסופרים היהודים-אמריקאים. כמעריץ גדול של בלו, רות, הלר, מיילר וכו', אני מסרב לגישה הפרובינציאלית שנדמה כי הולכת ורווחת בקרב חלקים באינטליגנציה שלנו על נחיתותה של הספרות העברית למול בני דודנו אשר מעבר לים.

ובכן, אם להיות מעט (ויש שיאמרו: הרבה) וולגרי, הרי שיזהר, שמיר, דוד שחר, פנחס שדה, שבתאי, קנז, לוין, יהושע, עוז ועוד ועוד, כלומר מקביליהם הדוריים, פחות או יותר, של היהודים-אמריקאיים הגדולים, אינם, כמכלול, פחות מרשימים מאחיהם אשר מעבר לים. ואנחנו יכולים להתגאות מאד בכך שתרבות קטנה מספרית כשלנו הגיעה להישגים כאלה.

על "המתרגמת", של נינה שיילר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: סמדר אביב)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לי חבר שטוען שניתן לדעת אם ספר הוא ספר טוב מקריאת כמה עמודים בודדים ממנו. מנחם בן צדק, הוא אומר. אין צורך לקרוא ספר עד תומו על מנת לדעת מה ערכו. כדאי לך לאמץ את התפיסה הזו, כך תוכל לפנות זמן לדברים אחרים, להיפגש איתי יותר, למשל. אבל מנחם בן (מבקר שירה מצוין ואיש עצמאי-מחשבה) שגה בעניין זה. כלומר, ניתן לדעת מקריאה של מספר עמודים שבספר יש פוטנציאל, או, לחלופין, שהוא לא יהיה יצירת מופת אם התנסחות עילגת או עודפת או לא מדויקת כזו מצויה בפתיחתו. אבל גם אם ספר אינו יצירת מופת הוא עדיין יכול להיות מצוין, טוב מאד, טוב או בינוני (גם אם הוראציוס, המשורר הרומי הגדול, כתב שלמשוררים אסור להיות בינוניים); ולחלופין, אם בפתיחת ספר מסתמן פוטנציאל הרי שהוא גם יכול בהחלט להכזיב. קריאת רומן היא תהליך – "מסע", אם נהיה סנטימנטליים – שבמהלכו אתה עורך סיכומי ביניים בדבר ערכו של הספר ואלה משתנים והולכים. תיאור הקריאה שלי ב"המתרגמת" (שראה אור במקור לפני כשנה בארה"ב) אולי ימחיש זאת.

ההתחלה כאן מבטיחה. בגוף שלישי מסופר סיפורה של האנֶה שוברט, מתרגמת מיפנית לאנגלית, בת חמישים ושתיים, שחיה בסן פרנסיסקו ושוקדת על תרגום רומן יפני מצליח שמסתמן כאירוע ספרותי גם בארצות הברית. הסופרת נכנסת בעקבות הגיבורה שלה לנבכי עבודת התרגום באופן שממחיש את מורכבותה. עדיין בפתח הרומן, האנה עוברת תאונה שבעקבותיה היא מאבדת את יכולתה לדבר אנגלית אך משמרת את יכולתה לדבר יפנית. כך שהשליש הראשון של הרומן מציע ריאליזם מתון-קצב ומפורט עם רובד הגותי משמעותי, ריאליזם כלבבי. כלומר תיאור מלא, פחות או יותר, של חיי אדם, בצירוף דיון בסוגיית היחס בין השפה שאנו דוברים לזהותנו, בסוגיית מהות עבודת התרגום, בסוגיית היחס בין המוח החומרי לאישיותנו, דיון אופנתי אבל מעניין (אוליבר סאקס, למשל, ובפרוזה: "יוצר ההדים" של האמריקאי ריצ'רד פאוארס). אמנם כמה אותות אזהרה נצנצו כבר בשלב זה. למשל, הנגיעות הסנטימנטליות שקיימות בסיפור האהבה שהאנה מתרגמת, אותו פורנו של נשים בדבר אהבת אמת נצחית, אבל הסיטואציה הבסיסית שלתוכה הטילה הסופרת את גיבורתה היא הברקה.

אלא שאז בא רובו של הספר והרס את הרושם הראשוני. ההרס, חשוב לומר ולהבחין, הוא הרס דק מאד, גם אם משמעותי. על פני השטח – אם לא תופסים מרחק מסוים – הספר ממשיך להיות מוצלח: אותו ריאליזם מפורט ואמין עם רובד הגותי משמעותי. האנה, שהאנגלית עוד לא שבה אליה, נוסעת לכנס מתרגמים ביפן. שם היא פוגשת בסופר שאת ספרו תרגמה הדוחה את התרגום שלה בכעס ובטענה שהיא לא הבינה את הדמות הראשית. כיון שדבריו מזעזעים אותה וכיון שהיא יודעת שהדמות בספר התבססה על שחקן בתיאטרון יפני מסורתי, היא יוצאת אל הפרובינציה היפנית ונפגשת עם השחקן ששמו מוטו, גבר בן גילה, גבר שנטש את הבמה בגלל שאשתו עזבה אותו. התיאור התמציתי הזה אולי כבר מלמד על הבעיה המרכזית כאן: הגודש. כמה נושאים גדולים ניתן להכיל בספר אחד? היחס בין בדיון למציאות, היחס בין תרגום לבין מקור, החינוך הסנטימנטלי של האנה בידי אותו מוטו שמלמד אותה שלהתגבר על קשיים באמצעות הדחקתם אינו פתרון טוב, היחס בין יפן למערב. ועל זה יש להוסיף את תיאור יחסיה של האנה עם בתה, בריג'יט, שאותה לא ראתה מזה שש שנים, מאז שהאחרונה התחברה לכת דתית וסירבה להיפגש עם אמה וכן תיאור ניסיונה של האנה לכתוב בעצמה מחזה. ועל הגודש נוספות בעיות נוספות. ראשית, ישנה כאן איזו ארומה דקה של אי-מקוריות. בקריאה זיהיתי קורט פטליזם אליס מונרו-אי (שכתבה סיפור גדול על אם שבתה מתנכרת אליה לטובת כת דתית) ורמז למרירות לאקונית קוטזי-ית, מספרו הגדול "חרפה" (גם שיילר משתמשת במונולוג פנימי המורכב בחלקו משאלות; במעבר מדיאלוג ישיר עם מירכאות לדיאלוג עקיף; וגם הגיבורה שלה, כמו הגיבור של קוטזי, עסוקה בכתיבה של יצירה והשניים עוסקים כאחד ביחסי הורה-בת). וכמוזכר, אולי גם ניחוח מ"יוצר ההדים" קיים פה (רומן שזכה ב"פרס הספר הלאומי" בארה"ב, בעוד מונרו וקוטזי הם זוכי נובל – אולי זה הבסיס המשותף לסופרים מהם מושפעת הסופרת?). בנוסף, יש כאן סממנים מובהקים, גם אם דקים, של כתיבה סנטימנטלית, למרות הציפוי המתוחכם ואף החכם באמת של הטקסט. גבר זר ומסתורי שמלמד את הגיבורה לא לשים "תוויות" על אנשים ולעומת זאת לחיות את החיים "באמת"; התפעמות-יתר מאמנות; ריפוי הדדי הנוצר בעקבות מפגש בין נשמות. גם הגודש התמטי בעצמו, שהוזכר לעיל, הופך להיות מאפיין סנטימנטלי (כמכריז: 'אוי, כל כך הרבה נושאים חשובים! כמה מסעיר!'). ועוד עניין: פער קטן הולך ונפער בין המשמעויות שהרומן גדוש בהן לבין העלילה עצמה שנועדה לשאת אותן. והפער נפער לטובת המשמעויות. כך שהספר הופך לתצוגת קונספטים שהמציאות היא אילוסטרציה לא מספקת שלהם, היא כורעת תחתם.

ועם כל זאת, אז בא הסיום של הרומן והנה יש בו דבר מה מרגש, מרגש באמת, למרות השימוש השחוק והמנוצל-לרעה בשם התואר הזה. מרגש התיקון שעושה האנה, בהבנתה ובקבלתה את שבריריותם של הבריות – של בתה, של מוטו, ואף של הדמות הבדויה שהיא תרגמה את חייה באופן שגוי.

כך שהסך הכל המצטבר הוא רומן לא גרוע. ברוח הימים המתקרבים עלינו: כמו הליכה לים, כשהמים עוד מעט קרים, ועם זאת השמש כבר קופחת, ובכל זאת השחייה והבטלה מרעננות.

הערונת על טלוויזיה וספרות

יש לאחרונה דיבורים על כך שהטלוויזיה בזמננו היא כמו ספרות טובה. וכשמעז מישהו לכפור בכך הרי שמתקיפים אותו על כך (תמר גלבץ, שפרסמה בשבוע שעבר ב"הארץ" רשימה משחררת על אי חשיבותה של "מד-מן", חטפה במאמר ב"העין השביעית" שמצדד בגדולתה של הטלוויזיה תוך טיעון מעניין: יש לה הרבה השפעה, הרבה יותר משלספרות. זוהי תפיסת זכויות נאורה – זכותו של החזק יותר).

אני רוצה לגעת בפרה קדושה של המעמדות המשכילים המתוחכמים שלנו. לא חלילה בשביל לשחוט אותה, אלא רק למנוע ממנה להפוך לעגל שסוגדים לו.

צפיתי לאחרונה בעונה השלישית של "לואי סי קיי" (אחרי שצפיתי בעבר בעונות הקודמות). זו סדרה חכמה, מהנה רוב הזמן (אם כי לעתים לא), מצחיקה (אם כי לעתים לא, ולא, זו לא מעלה לסדרה קומית) ובהחלט לא מבזה את הצופה.
אבל, כמובן, אין מה להשוות לספרות גדולה. זה לא טולסטוי, פרוסט, דוסטוייבסקי, תומס מאן וכו'. אין מה להשוות. זה בידור מצוין עם נגיעות חכמות חוץ-בידוריות, אבל זה בידור.

העניין הוא שהכפיפות של הטלוויזיה להתקבלות שלה היא באופן עקרוני גדולה יותר מהכפיפות המקבילה של הספרות, משום שמשקיעים בה יותר כסף ומתכוונים לגרוף ממנה יותר כסף.

המדיום עצמו (שתובע פחות מהצד הקולט ושמעודד תפיסה לא מופשטת של המציאות), נסיבות ייצורו (כסף) ונסיבות קליטתו (קליטה "חברתית", יצירה שנועדה ש"ידברו" עליה בפרק זמן מסוים) גורמים לכך שהיצירה הטלוויזיונית היא מוכוונת-קהל ומתחנפת באופן משמעותי יותר מאשר המדיום הספרותי.

שני קצרצרים על פרויד

1. הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, כתב פעם מבקר הספרות ליונל טרילינג (שעסק רבות בפרויד), מכל שיטות הפסיכולוגיה הקיימות, היא המכבדת ביותר את המורכבות האנושית, ובכך היא קרובה ביותר לספרות.

אתה רואה את נקודות המוצא של פרויד, את התחלות הפסיכואנליזה, ומבין את זה: "ריפוי בדיבור" עם אנה או. (בשנות השמונים של המאה ה-19) ואחר כך הפנייה לחלום (ופרסום "פשר החלומות" ב-1900).

פרויד משתית את הפסיכואנליזה שלו על שני יסודות אנושיים מובהקים: השפה מחד גיסא והסיפור מאידך גיסא.

הוא פיתח שיטה לפיה דיבור מביא מזור (כלומר, דבר-מה "נפשי", לא חומרי, אנושי).

והוא תפס את החלום כחשוב בהיותו סיפור בעל משמעות – בכך למעשה גם הכניס ז'אנר חדש לתולדות הספרות: החלום – כלומר פיתח שיטה לניתוח נפשי של החלום שהוא בו זמנית ניתוח ספרותי.

2. דוגמה נוספת להומניזם הפרוידיאני העמוק הוא הניתוח של – והמקום הנרחב שתופסות בשיטתו – תחושות דו-ערכיות: יכולתנו לשנוא ולאהוב בו זמנית (את האב, לדוגמה). יכולת זו לא ניתנת – כמו כוחות פיזיקליים – להצגה בעזרת יצירת וקטור ממוצע שלהם. כלומר, נגיד אהבתנו תיוצג בספרה "10" ושנאתנו בספרה "7" – וכך תיווצר התוצאה "3", קרי אהבה מתונה. לא, הנפש לא פועלת כך. אנחנו יכולים לאהוב "10" ולשנוא "7" וה"10" וה"7" נשארים בשלמותם.

בכלל, האם וכיצד ניתן לייצר מחשב אמביוולנטי? מחשב שמבצע פעולות מתוחכמות ביותר – בהחלט. אבל מחשב שמבצע אותן ללא רבב אבל מסויג לגביהן? (אני לא אומר שזה בלתי אפשרי; אני רק תוהה על כך).

על "כשהכריש ישן", של מילנה אגוס, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבורה של הרומן היא צעירה מהאי סרדיניה שהנו חלק מאיטליה. היא מנהלת רומן חשאי עם גבר נשוי, רומן של משחקים סאדו-מזוכיסטיים, כאשר מדי פעם היא נשלטת על ידו ולפעמים, לבקשתו, שולטת בו.

אבל הביטוי המעט נחרד-ומתרשם-אך-במסווה-של-המעטת-חשיבות, "משחק", אינו הולם בעצם את מה שקורה ביניהם. "בחדר החשוך הזה אין שום פרטיות, אנחנו עושים הכל בדלי, ואחר כך הוא מחזיק אותי מעליו בשערי ומכריח אותי להסתכל פנימה ולאכול. אבל אני הבנתי דבר אחד: שזה לא מכאיב יותר מהוטרינר שלי והבלרינה המשתקפים בנחל, או יותר מאמא שבזבל שם למטה, או מהגלויות של מאורו דה קורטס. ולא יותר מאחי שלא אומר לָך מילה אחת. או מאבי שאיננו". זה לא "משחק" לא משום שמה שמתואר כאן מרתיע (והוא מרתיע), אלא משום שהקטע המצוטט ממחיש כי בניגוד לדעה הרווחת סאדו-מאזו זו תופעה רצינית מאד (לא "תחביב", לא שעשוע בורגני). וזו אף תופעה שבאופן דיאלקטי רחוקה מאד מבהמיות, למרות גילומיה המבחילים מאד לעתים והבהמיים במכוון (כמו בציטוט לעיל) – הרי ספק רב אם לחיות יש את היכולת המנטלית המורכבת שתובע הסאדו-מאזו. במקרה של גיבורת "כשהכריש ישן" המשיכה העזה לסאדו-מאזו נובעת מהמנוס מרגש שהוא מציע. הוטרינר, בציטוט שלעיל, הינו גבר רך לב וחביב מאד שהגיבורה התאהבה בו ואף הוא בה אך הוא בחר לבסוף במישהי אחרת ("הבלרינה"). ואילו אמה של המספרת, בוהמיינית מעוררת אהדה אך כזו שמתקשה לצלוח את החיים האלה, לא הוסיפה לחיבתה של המספרת לחיי הרגש הנורמליים. כך גם אביה, החביב עד מאד אבל כזה שנעלם לתקופות ממושכות על מנת לעסוק בתיקון עולם בכל רחבי הפלנטה וכך גם אחיה המסתגר. ואילו מאורו דה קורטס מהציטוט, התגלמות הגבר הרומנטי, מי שחושק רק באהבה ולא במין הגס, מי שמותיר לגרושותיו המצטברות את נכסיו ומצטמצם לו בדירות קטנות והולכות, בקצרה: סמל ל"גבר החדש" – הרי שהוא פטה מורגנה גברית מתעתעת, שאי אפשר לאחוז בה. עדיף כבר עשרות מונים לנהל רומן עם הגבר הנשוי הבוטה, שלא מבטיח דבר. הסאדו-מאזו (בגרסה של הספר הזה; זו תופעה עשירה ומורכבת מאד שאינה מצטמצמת בהסבר אחד) הוא מותר האדם, ההחלטה החופשית של האדם להפסיק להיות אדם לזמן מה, כי להיות אדם "נורמלי" זה לפעמים סיוט, זה הכאב האמתי.

זה ספר הביכורים של הסופרת האיטלקיה (ילידת 1959), שספרה "מחלת האבנים" ראה פה אור לפני כמה שנים. הרומן, אולי נובלה בעצם, עדין ונוקב בו זמנית, נטול "בטן" למרות תחושת החירות הגובלת באקראיות קפריזית של הולכת הסיפור. בפרקים קצרים מספרת הגיבורה הצעירה על משפחתה, אשר תלאותיה הנן שגרתיות (למשל, חוסר היכולת למצוא אהבה הן של הגיבורה והן של דודתה הצעירה והסקסית) וחריגות (גורלה של האם הסימפטית והשברירית). חריגה גם, כמובן, פרשיית האהבים שהגיבורה מצויה בה. אבל האסונות החריגים אינם נחווים כאן כמלודרמטיים וכסוחטי-דמעות. אולי בגלל התחושה הדקה, שקשה למקמה בטקסט עצמו, שמה שהכריע את הכף להביא את האירועים האלה לעיני הקורא מצוי בציר היחס שבין הסופרת לחומרים שלה, ולא בציר היחס שבין הסופרת לקוראיה. או, במילים אחרות, החומרים הקשים לא הובאו על מנת ליצור מניפולציה, "אפקט", על הקורא, אלא משום שכמו ביקשו להתגלם תחת ידי הסופרת. ואולי התחושה הרעננה, תחושת האמת, שמשרה הנובלה נעוצה בכך שהיא מציגה כיצד אנשים טובים – או לא-רעים – יכולים לגרום סבל איש לרעהו. כך האב, האוהב את אשתו באמת ובתמים, ובכל זאת בוגד בה ונעדר מהבית לתקופות ממושכות, או אותו מאורו דה קורטס, גבר שרמנטי ורחום באמת ובתמים, או מאהביה של הדודה הזונחים אותה למרות שאינם אנשים רעים.

והרעננות ותחושת האמת שעולות מהטקסט נובעות גם מכך שהנובלה ממחישה לא רק את הסבל שאנשים לא רעים גורמים איש לרעהו, אלא גם את האושר שהם יכולים להסב לרעיהם בני אדם, או שהיא ממחישה את היכולת האנושית להתאושש ממפלות רגש עזות ולהיחלץ מ"בטן הכריש", זו המטפורה החוזרת כאן למצוקות החיים שהגיבורה סובלת אותן ("כי הייתי מאושרת לא בגלל מה שקורה, אלא בגלל העובדה הפשוטה שאני קיימת, ויכולתי לחוש שזה הרעיון הנכון והכריש ישן עכשיו. ואז ראיתי פתח בין שיניו והשתחלתי דרכו ונתתי לעצמי לגלוש מטה על החול ולהיגרר בזרם מי הים העדין-עדין, וידעתי שאצליח להתגבר, ואהפוך להיות חכמה ושבעת ימים כמו איוב").
כלומר, אולי הרוח האופטימית המפתיעה שנושבת כאן, למרות הסבל שמתואר בנובלה, היא זו שתורמת תרומה חשובה לרעננות של הרומן. כמו שטען לפני כמה שנים בהומור נהדר המבקר האנגלי טרי איגלטון: מי שרוצה לכתוב כיום רומן מהפכני ואוונגרדי וחסר פשרות יצליח בכך אם יתאר חיי זוג נשוי האוהב לאורך שנים וחי לו באושר. כי כישלונם של יחסי אנוש ודכדוך הקיום הפכו זה מכבר להיות הקלישאות של ספרות זמננו.

קריאת ביניים

אני קורא את קובץ המסות "אדם בלתי מעשי" של איש הרוח האנגלי, גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936), קובץ שראה אור כעת בהוצאת "שלם" (תרגום נהדר של עודד וולקשטיין ועריכה מצוינת של אסף שגיב).

אכתוב עליו, אני מקווה, ביקורת מפורטת. רק אומר כעת שזה ספר שמעורר יראת כבוד – דבר נדיר ביותר; מחשבה כבירה בתנועה שבכוח הסחף שלה מערערת את אמונותינו המוצקות ביותר.

הורגלנו כל כך בפטפטת גם בתחום הרוח "הגבוהה" עד שאנו מתקשים כמעט לקרוא מה שהוא בפשטות חכמה, חכמה גדולה הבוהקת כמעט מכל משפט, חכמה גדולה כתובה בשנינות מענגת נעלה, בבהירות עצומה.

יש בהחלט מה להתווכח עם צ'סטרטון הקתולי, הדתי-הדמוקרטי-הסוציאליסטי-השמרני (שילוב מדהים כשלעצמו) – אבל, אלוהים, צריך לחשוב חזק כשמתווכחים עמו.

על הוצאת "זיקית"

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

שני קצרים

1. "הדת היא המטפיזיקה של ההמונים" – כך כתב שופנהאואר.
ואילו הלאומנות היא המטפיזיקה של ההמונים שכבר אינם בטוחים באמונתם בדת.
(יש כאלה שסבורים שאם תהיה יותר "פיזיקה", כלומר רווחה חומרית, יטושטש הצורך במטפיזיקה; מסופקני. כלומר, באמת, אני מסופק ולא יודע).

הנקודה היא – ריצ'רד דוקינס – שכל עוד לא תוצע מטפיזיקה חלופית לא תעלמנה מן העולם המטפיזיקות הגרועות הללו.

הנקודה היא – א.ג. – שאי אפשר להמציא מטפיזיקה יש מאין, כבריאה מתוהו, כשפן מכובע.

—-
אבל אפשר אולי להמציא מטפיזיקה שלילית; בוז לפיזיקה ללא שמצאת תחליף לה. רוח שוללת כל, כתיאורו של מפיסטופלס, שהופך להיות לא שטן כי אם מלאך.

2. אגב, כעת אולי כבר מותר לגלות ש"גבעת חלפון", הקומדיה השנונה והנונסנסית הגדולה, היא ויטאלית יותר, אף "חשובה" יותר, מ"החיים על פי אגפא", אותה טרגדיה מחזיקה-מדי-מעצמה, כבדה, קלישאית ועם זה לא מדויקת (לא סרט רע, עם זאת, אבל בהחלט לא מה שעושים ממנה; ובאגף חמור הסבר של א. דיין "מר באום" עולה עליה).

מה שמצחיק אינו פחות חשוב למפרע ממה שמבכיא.

מדוע אנחנו קוראים?

*

"פרנהייט 451" הנו דיסטופיה של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי שראתה אור במקור ב-1953 (וראתה אור בעברית – פעם נוספת – לפני כשנה – כאן מצויה התרשמות שלי מקריאה ראשונה בו).

זו יצירה שלמרות שהפכה ל"קלאסית" היא בינונית למדי, ועם זאת היא מעניינת וראויה להתייחסות. היא בינונית בגלל דבר מה חמקמק שמלווה כצל את הקריאה: התחושה שהסופר לא היה בטוח בעצמו מה בדיוק בכוונתו לומר ביצירתו; "הירייה לכל הכיוונים" שמאפיינת אותה; גם אם הכיוונים מכוונים למטרות ראויות, והם כאלה, הרי שהתחושה שהיורה אינו יודע אל נכון מהן המטרות מחלישה את חוויית ההישענות על כתף אמיצה וההינשאות בידיים בטוחות, חוויה שהיא חלק חשוב מחוויית הקריאה שלנו.

אבל היצירה, כאמור, גם מעניינת וראויה להתייחסות. וזאת בגלל הדברים שיובאו להלן.

בעולם העתיד הקודר שמתאר ברדבורי – כמו ב"1984" וב"עולם חדש מופלא" ובהשפעתם – השלטון הינו טוטליטרי. אבל החיים, על פני השטח, נעימים ומענגים (כלומר, מזכירים יותר את ספרו של האקסלי מאת זה של אורוול). מאפיין מרכזי בחיים העתידיים שחוזה הספר, ונושאו "הרשמי" של הרומן, הוא שבחברת העתיד אסור לקרוא ספרים. יחידת "כבאים" מיוחדת מופקדת על איתורם של הספרים המעטים שעוד מוחזקים פה ושם בידי קומץ אנשים ואז על השמדתם. גיבור הרומן הוא "כבאי" כזה בשם גאי מונטאג, המתעורר למודעות כמו מי שיצא ממערה אפלטונית ומבין שאת הספרים יש להחזיר לחיים ולא להכריתם.

לעניות דעתי, המעשה הפרשני הראשון שעל מבקר לעשות בנתחו את היצירה הזו הוא לשים לב ל – ואז לבאר את – היעדרה לכאורה של קוהרנטיות, שיש בה. בעוד הנושא המוצהר של הספר הוא, כאמור, היעלמות הספרים מהעולם העתידי שמתואר בו, הרי שמאפייניו המרכזיים של העולם הזה אינם קשורים לכאורה בבערות או בפיליסטיניות, כלומר אינם קשורים כלל לספרים.

העולם שברדבורי מתאר מתאפיין בניוון של יחסי אנוש. יחסיו של גאי עם אשתו שטחיים (היא, למשל, אינה זוכרת היכן הם נפגשו לראשונה). וכך גם יחסיהם של חברותיה של אשתו ובעליהם. גם היחסים בין הורים לילדים מנוונים, והדבר מתבטא באמירתה של חברה של אשתו של גאי שהיא לא רוצה בכלל צאצאים. יחסי האנוש המנוונים מתבטאים בדרכים יותר בוטות: למשל, בהשתוללות של חבורות צעירים בנהיגה פראית על הכביש תוך סיכון אחרים וסיכון עצמם. כשמבינים שזה המאפיין העיקרי של החברה העתידית שמתאר הרומן, מובן מדוע מקדיש ברדבורי דפים ארוכים בפתח הרומן לתיאור יחסי הידידות המפתיעים שנרקמים בין גאי לשכנתו הצעירה, קלאריס. היחסים מפתיעים כי השניים סתם כך משוחחים להם, ובתשומת לב ובהנאה הדדיות, ובעולם של "פרנהייט 451" זו התרחשות נדירה שבנדירות.

ליתר דיוק, מאפייני העולם הדיסטופי שמתאר ברדבורי מתארים לא רק הידלדלות של יחסי אנוש אלא גם ניוון של יחסי אדם עם עצמו. אשתו של מונטאג, למשל, מנסה להתאבד בלילה אך ביום למחרת מכחישה את הניסיון הזה. היא מתכחשת לעצמה ולרגשותיה ומבלה את מרב זמנה בצפייה בתכניות טלוויזיה שטחיות, מעין תכניות ריאליטי "אינטראקטיביות" שבה מיועד לה מדי פעם משפט חסר חשיבות שהיא משחילה לדיאלוגים שמתנהלים על המסכים הגדולים מולה. הדמויות בתכנית שהיא צופה בה באדיקות נקראות "המשפחה", וגם דרכה ממחיש ברדבורי את התמה המרכזית (לכאורה) של ספרו: דלדולם של יחסי האנוש ליחסים עם דמויות טלוויזיוניות פיקטיביות.

ספרו של ברדבורי ראה אור בשנות החמישים. אלו שנים שבהן עסקו אינטלקטואלים רבים, בעיקר בארה"ב, בבעתה ובסלידה ובחרדה, ב"תרבות ההמונים" (העוינות של אינטלקטואלים כמו חנה ארנדט, אדורנו והורקהיימר, סי.דבליו. מילס או דייויד רייזמן, שתתחלף עד מהרה, בשנות הששים, לטרנד אינטלקטואלי הפוך, שיחבק את תרבות ההמונים אל חיקו – מרשל מקלוהן, סוזן סונטאג, אנדי וורהול, הפוסטמודרניסטים האמריקאיים הראשונים, אפילו דניאל בל במובן מסוים). הבעתה והחרדה והסלידה נבעו מהתחושה שכוחות כלכליים וטכנולוגיים מאפשרים ומחייבים עריכת מניפולציה וניהול-מלמעלה וסימום של ההמונים, באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית ("תרבות ההמונים" נתפסה כמקבילה המערבית הרכה – אך זו שאינה שונה מהותית מאחותה – לטוטליטריות של השלטון הסובייטי או הנאצי).

ברדבורי הוא הד מעט פחות מתוחכם לדאגות האינטלקטואליות של העידן שבו נכתב ספרו. היעלמות הספרים מוסברת על ידו כנובעת מ"תרבות ההמונים", שבאופן מובנה מתנגדת למסרים מורכבים, כי אלה, בהיותם קשים לפענוח או ספציפיים מדי, לא יכולים להיות מופצים להמון. פעולתם של הטלוויזיה, הרדיו והקולנוע, של "תרבות ההמונים", מסייעת כך לעצב חברה של שיבוטים אנונימיים, חסרי אינדיבידואליות. לרגעים נשמעים ברומן הדים של האינטלקטואל הגאוני שהוא אולי המקור הראשי לדיון בהשפעותיה המשטחות של הדמוקרטיה ההמונית על התרבות. זהו אלכסיס דה-טוקוויל, שספרו הגאוני "הדמוקרטיה באמריקה", מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, מכיל ניתוח כזה של אמריקה, ניתוח מעורר השתאות בדיוקו ובכך שהוא נכתב בשנים בהן הייתה עוד ארה"ב כוח גיאופוליטי זניח למדי בעולם, ובכך שטוקוויל חזה שאמריקה היא העתיד של כולנו. כך נמצאת כאן קינה על הידלדלות התרבות בגלל הצורך לפנות להמונים, כלומר בגין הדמוקרטיזציה של התרבות.

אבל האמירה היותר מקורית של הרומן נוגעת ליחס בין הנושא הרשמי שלו (היעלמות הספרים) לבין המאפיין המרכזי של העולם המתואר שהנו, כאמור, ניוונם של יחסי אנוש. בלי לומר זאת במפורש (!), ברדבורי למעשה טוען שיש קשר הדוק בין שתי התופעות. באחד ממספר קטעים שבהם מבאר ברדבורי באמצעות גיבוריו את עמדת הספר, כלומר מה יאבד לנו אם תיעלם מחיינו הקריאה בספרים (קטעים שמכילים הרבה טענות נכוחות – כגון: 1. ספרות כידע וכידע ספציפי על הטיפשות האנושית, שלא נשכח אותה. 2. ספרות כתזכורת לטראגיות של הקיום – אך שניכר, כאמור, שברדבורי יורה בהם לכל הכיוונים), מצויה הטענה המעניינת הבאה על חשיבותם של הספרים:

"האם אתה יודע מדוע ספרים כמו הספר הזה כל כך חשובים? כי יש בהם איכות. ומה משמעותה של המילה איכות? עבורי משמעותה מרקם. לספר הזה יש נקבוביות. יש לו קמטים. ספר זה יכול לעמוד בבחינה מיקרוסקופית. תמצא חיים תחת הזכוכית, זורמים בנדיבות אינסופית. ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכל סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים [כאן אגב מהדהד מבקר הספרות הבריטי החשוב בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, שדיבר על תרבות כ"רעיונות רעננים" – א"ג]. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות. הבינוניים מרפרפים עליהם ביד מהירה. הגרועים אונסים אותם ומותירים אותם לזבובים" (עמ' 93 – הוצאת כנרת-זב"מ; מאנגלית: נועה מנהיים).

הספרות הטובה, לפי ברדבורי, הינה, אם כן, ספרות בעלת פני שטח עשירים. בכך היא מהווה מקבילה לחיים, העשירים אף הם בניואנסים וב"פרטים". ספרות מרובת "פרטים" נוגעת ב"חיים", כפי שמפה שצונחת על תבליט גיאוגרפי מכסה את כל בליטותיו וגומחותיו.

הנקודה היא שברדבורי טוען בין השורות את הטענה הבאה: ספרות היא חיים, מרובת פרטים רעננים כמותם, ולפיכך התוודעות אליה משולה לתקשורת מספקת עם אדם מורכב; ספרים הם צורת תקשורת מורכבת ועשירה, למעשה מערכת יחסים רוויה בין כותב לקורא – לכן, הספרים יכולים גם להחזיר לנו או לשמר בנו את היכולת ליחסי אנוש מלאים.

ברדבורי, במילים אחרות, טוען כי חברה שאינה קוראת ספרים מורכבים היא חברה שגם יחסי האנוש שלה הם שטחיים ומרפרפים. ישנה קורלציה בין קריאת הספרים המורכבים ליכולתנו לנהל מערכת יחסים מרובת ניואנסים, מתמשכת, המושתתת על זיכרון העבר המשותף ודמיון העתיד המשותף.

אי לכך, בקטע שבו מונטאג קורא את המשפט הבא מתוך אחד הספרים שהציל מהבעירה, משפט הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית של סמואל ג'ונסון שכתב ג'יימס בוזוול, משפט העוסק בידידות: "איננו יכולים להצביע על הרגע המדויק שבו מחושלת ידידות. דומה הדבר למילוי כלי קיבול, טיפה אחר טיפה, עד שלבסוף טיפה יחידה גורמת לו לעלות על גדותיו; כך גם בֹשורה של מעשי נדיבות, לבסוף יהיה אחד הגורם ללב לעלות על גדותיו" (עמ' 81) – בקטע הזה בו כמו נטען שהספרים מלמדים אותנו ישירות להעמיק את קשרינו עם רענו בני האדם – בקטע הזה לא מתבטא העוקץ של ספרו של ברדבורי.

כי העוקץ טמון בטענה שספרים תורמים ליחסי אנוש לא באופן ישיר, אלא עקיף: באנלוגיה הנמתחת בין מערכת היחסים המורכבת שבין קורא של ספר לטקסט לבין מערכת יחסים בין-אנושית עשירה.

*

הטענה המעניינת הנחבאת בטקסט של ברדבורי בדבר הקשר בין קריאת ספרים לקשרי רעות ואהבה בין בני אדם אינה טענה טריביאלית. כי הרי קריאת ספרים היא במובן מסוים דווקא פעולה אנטי-סוציאלית מובהקת. אנו מפנים את עורפנו להכל ולכולם ורוכנים בבדידות ובשקט על הטקסט שמול עינינו.

ספרים, לרבים, הם לא פנייה אל האחר, אלא מנוס מהחברה. וזה חלק מההנאה הגדולה שהם מעניקים לנו. למצער, ספרים מעניקים לנו את היכולת להיות לבד-ביחד, ליהנות ממנעמי הבדידות תוך כדי ניהול מערכות יחסים דמיוניות עם דמויות, כפי שטען פעם הסופר ג'ונתן פראנזן במסה מאלפת (אפרופו קריאה: אני לא אוהב את המנהג בו נקטתי הרגע, להפנות את הקורא באמצעות לינק לטקסט נוסף, מקביל לטקסט שהוא קורא ברגע זה. למרות דברי השבח הנלהבים על הקריאה המסתעפת האינטרנטית – שנשמעים תחת כל עץ רענן והנם בעצם קידוש הקיים וכניעה לו, ואריאציה על הערצת-כוח – אני דווקא לא נלהב לה וסבור שבחוסר היכולת לקרוא טקסט אחד, של סובייקט מובחן, מההתחלה עד הסוף – מצוי אבדן תרבותי גדול).

ברדבורי מוסיף כאן אופציה חדשה למניין הסיבות לקרוא.

כי מדוע בעצם אנחנו קוראים? הסוגיה הזו מצריכה כתיבה של ספר שלם ולא של רשימה בבלוג. אך פטור בלא כלום אולי אי אפשר.

ולכן אציג כאן רשימה לאקונית של כמה מהסיבות לקריאה:

קריאה כדרך:
1. להתבודד.
2. לצאת למחצה מבדידות (פראנזן).
3. לחשוף את העולם – ובכך להופכו לאנושי – ובכך גם לצעוד בצעד הראשון לקראת תיקונו (סארטר ב"הספרות מה היא?").
4. להתבדר ולהסיח את דעתנו – לברוח, לברוח ממועקה, הנגרמת בידי עצמנו או בידי אחרים, לברוח משעמום או מקושי.
5. להפיח חיים ברגשותינו הקפואים (קפקא: "הספרות היא גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו").
6. לחוות התגלות של היומיומי והמוכר (במסה שכתבתי על הסופר הנורווגי בן זמננו קנאוסגורד מתבטאת העמדה הזו).
7. לחיות יותר – לחיות חיים נוספים על אלה שהקציב לנו גורלנו.
8. להעניק לנו קיום מובחן ועשיר ואינדיבידואלי; וכך גם מתאפשרים יחסי אנוש מורכבים (ברדבורי).
9. להזדהות עם קבוצה שקוראת את הספר או סוג הספרים שאנו קוראים, או כדרך להתבדל מהקבוצה שסביבנו על ידי הקריאה בספר שבחרנו – ההסבר הסוציולוגי הרדוקטיבי של הקריאה (בורדייה).
10. להציב מראה מול פנינו כיחידים וכחברה. ספרות כ"criticism of life" (מתיו ארנולד) וכדרך להגעה למודעות עצמית (יוסף חיים ברנר בפתח מסתו על מנדלי מוכר ספרים)
11. לגעת ביופי – יופי בשימוש שעשה הסופר במילים מסוימות, בצירוף מסוים שלהן (מרמת המשפט עד רמת המבנה של היצירה), תוך יצירת מקצב מסוים מהן.

*

במסתו של פרוסט "על הקריאה" (מסה שמפריזים, כמדומני, בערכה) מביא פרוסט את הסברו של מבקר האמנות והמתקן החברתי האנגלי החשוב, ג'ון ראסקין, לתענוג הקריאה:

"הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר מן המאות שחלפו, מי שחיברו אותם" (הוצאת "כרמל", מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט; למעשה, זה ציטוט של דקארט שפרוסט מביא אותו על מנת להציג בתמציתיות את העמדה של ראסקין).

פרוסט חולק על ראסקין. הוא טוען שספרים לא מלמדים אותנו מה לחשוב, אלא מעוררים בנו את הרצון לחשוב, לחשוב כמו הסופרים הגדולים אבל את מחשבותינו שלנו. ב"על הקריאה" מדגיש פרוסט את האקטיביות של הקורא ויוצא נגד התפיסה שאנו פוגשים בספרים את "האמת" ומערים אותה אל קרבנו; תפקידם של הספרים הינו לזרז אותנו לצאת למסענו-אנו אחר האמת.

אבל בעוד "על הקריאה", שראה אור ב-1905, סובל מעט מסופיזם (לא בגלל הטענה הספציפית שהובאה לעיל, שיש בה אמת, אלא בגלל טענות אחרות מעט לא מגובשות שמופיעות בו, כך נדמה לי לפחות), הרי ששנים מעטות אחר כך, בכרך הראשון של יצירת המופת שלו (ואולי יצירת המופת הגדולה של המאה העשרים בכלל), ב"בעקבות הזמן האבוד", מקדיש פרוסט כמה דפים מעניינים מאד לחשיבות הקריאה.

מה שמעסיק את פרוסט בדפים האלה היא הזמת הטענה שהקריאה באה על חשבון החיים, שהקריאה היא חיים מדרגה-שנייה, שהקריאה היא פעילות נעדרת ויטליות.

בשורת טענות גאונית טוען פרוסט שחיי הקריאה פירושם דווקא חיים מועצמים, שחיי הקריאה הם חיים עזים יותר מחיים ללא קריאה.

אמנה בקצרה ובשכתוב שלי כמה מהטענות שלו המופיעות בכרך הראשון של התרגום העברי הנהדר של הלית ישורון ("הספרייה החדשה"), בעמודים 89-92.

1. הקריאה עזה יותר מהחוויה מאותה סיבה שהר ניכר במלוא הדרו רק כשאנו מעט מתרחקים ממנו. את החיים אנו חווים בעוצמה רבה יותר כשאנו מתבוננים בהם ממרחק מסוים, "מבחוץ" – כלומר כשאנו קוראים עליהם. פרוסט משתמש במטפורה "של יד דוממת בלב מים זורמים". נייחותה של היד מאפשרת לה לחוש בשצף מי הפלג, בעוד פעלתנותה של היד תרחיק אותה מתחושה זו. כך חיי ההתבוננות מאפשרים לנו ביתר חדות להבחין ולחוש בחיי המעשה, כלומר בחיים, מאשר נטילת חלק בחיים עצמם.

2. האירועים המכריעים בחיינו מתרחשים לעתים קרובות באטיות שמונעת מאיתנו לחוש בהם. אנחנו משתנים אט אט וכשאנו כבר אחרים לחלוטין ממי שהיינו – איננו יכולים כבר לחוש בשינוי כי אנו הרי כבר אחרים! הספרים דוחסים את השינויים האלה לפרקי זמן קצרים יותר – הרי אין ספר שקריאתו אורכת חיים שלמים – וכך אנו חשים בעזות ובחריפות רבה את התמורות המכריעות של החיים.

3. העולם שאנו נתקלים בו בחיי היומיום הוא אקראי וסתמי. ואילו הנוף שקובץ על ידי סופר בכוונת מכוון והופיע בספר הוא חדור משמעות גדולה יותר. זה נוף חדור התכוונות. ולפיכך, "שיטוטנו" בעולם הדמיוני של הספרות מפגיש אותנו עם עולם מעניין יותר מזה שנפגוש בשיטוטנו סתם כך בעולם.

קצרים (של ייטס ולהבדיל אא"ה שלי)

1. משפט גדול של המשורר ויליטם בטלר ייטס:
"WB Yeats attributed to his father the remark that "Poetry is the social act of the solitary man"

לקוח מתוך מאמר קינה על "מות הרומן" – מעט מבולבל ו"בוקר טוב אליהו-אי" ועם זאת אולי שגוי, ובכל זאת לא נטול עניין – של הסופר השנון ויל סלף

http://www.theguardian.com/books/2014/may/02/will-self-novel-dead-literary-fiction

2. בלי קשר למידת התקפות של הפילוסופיה הקאנטיאנית וזו שצועדת בעקבותיה, זניחתה, בראיית העולם המדעית הפשוטה של זמננו, כרוכה בשני אבדנים:

א. אבדן הממד המסתורי של הקיום/יקום – אותו "הדבר כשהוא לעצמו". גם אם אין לנו יכולת להגיע אל אותו נעלם שמעבר לתופעות, ואין לנו יכולת כזו, כידוע, לפי קאנט, הרי שעצם קיומו הוודאי של אותו X, לדידו, מוסיף ממד-עומק לקיום. זניחת התפיסה הזו (בלי קשר אם זו זניחה מנומקת או לא) – היא אבדן של קסם.

ב. אבדן ההכרה כי הסובייקט האנושי מכונן את העולם – ולפיכך חשיבותו האדירה של הסובייקט הזה. זניחת התפיסה הזו (מנומקת או לא; לדעת אלה שלא התוצאה היא מטריאליזם "פורח באוויר"), יוצרת תפיסה א-הומניסטית, כלומר תפיסה של עולם תוך התעלמות מכך או כפירה בכך שהסובייקט האנושי מכונן אותו.

ראיית העולם הקאנטית העניקה, בלי להתכוון אולי לכך ואולי עם להתכוון ההפך מכך, מסתורין מחד גיסא והומניזם מאידך גיסא. נטישתה היא גם נטישתם של אלה.