מבקר חופשי

נראה שיזמי הוצאת "קצרצר" קראו את מרשל מקלוהן. אני כותב "קראו" ומחייך לעצמי (לא ממש, מטבע לשון), כי הרי אירונית האירוניות הנוגעת לנביא והאינטלקטואל הקנדי הגדול, שבשנות הששים חזה את מות תרבות הדפוס והספר והחשיבה הליניארית ובישר בהתלהבות על בוא הטלוויזיה, הניאו-שבטיות והקליטה הסינכרונית, הינה, כמובן, שמקלוהן התבטא במדיום שהוא כה תיעב – הספר (למרות שמבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, שהתייחס למקלוהן ברצינות רבה מאד, טען שסגנונו המעורפל והכאוטי של מקלוהן כבר מבטא בעצמו את ההתרחקות מתרבות הספר הגוטנברגית).

ובחזרה לשורה. בעלי הוצאת "קצרצר" חיברו אחד ועוד אחד (מטבע לשון גם כן): כיוון שמדיום הסמסים פופולארי כל כך בתרבות העכשווית למה שלא נתאים את הספרות, כלומר את המסר, אליו? לצורך כך רתמו שורה של כותבים מכובדים, יורם קניוק, ירון לונדון, שולמית לפיד, יאיר לפיד, דרור פויר ועוד וביקשו מהם לכתוב סיפורים קצרים. אגב, יושם לב שרבים העיתונאים בקרב הכותבים שאליהם פנתה ההוצאה. עיתונאים, כמו מבקרי ספרות אגב, זקוקים יותר מסופרים לפידבק מיידי, הם, בקיצור, פחות דחייני סיפוקים (בתחום המקצועי, כן?), ולכן גם פתוחים יותר לפרויקט מהיר הפקה ותגובה מהסוג הזה. את הסיפורים הקצרים חילקו הכותבים לפרקונים אותם ניתן לשלוח כסמסים. המנוי, שרוכש אחד מהסיפורים, מקבל מדי יום פרקון מהסיפור. חשוב לציין שלצורך הקריאה בפירקוני הסיפורים עליך לגלוש באינטרנט דרך הטלפון, כלומר אלה אינם סמסים רגילים. עוד חשוב לציין, גם כן בעקבות מקלוהן שלימד אותנו לראות את הספר כטכנולוגיה, שמצאתי את הקריאה בכלי הטכנולוגי המכונה "ספר" קלה יותר, ואני מתייחס להיבט של נוחות המשתמש בלבד, מאשר בטכנולוגיית הסמסים, המצריכה פתיחת כל פרקון, למשל אם ברצונך להיזכר בפרקים הקודמים, באמצעות הקשה על מקש ולא באמצעות דפדוף. עוד חשוב לציין שכרגע הלקוח אינו יכול לבחור את קצב הקריאה שלו, במובן זה שפרק אחד בלבד מסופק לו כל יום. בשיחה שניהלתי עם ההוצאה, בה הערתי שמתבקש שהלקוחות יוכלו לבחור להמשיך בקריאה אם יחפצו בכך, אם ייתקעו בתחנת אוטובוס או בתור לרופא למשל, גילתה ההוצאה עניין בהערותיי וציינה שהפרויקט הוא חלוצי ופתוח לשינויים.

ברוחו של מקלוהן, הביקורת הזו לא תהיה ביקורת על הסיפורים עצמם, כלומר על התוכן. הסיפורים עצמם, ברובם, סבירים בהחלט אבל אינם טובים במיוחד. שני כותבים, דרור פויר ויאיר לפיד, מתבלטים בכך שנראה שניסו להתאים את הסיפורים למדיום. דרור פויר, בסיפור קצר על העיתונאי הראשון בחלל, הופך את הפירקונים המוגשים לקורא לתשדורות בהולות מהעיתונאי-אסטרונאוט שאבד בחלל. כך נוצר תלכיד מעניין בין הכתיבה הלאקונית, היעדר סימני הפיסוק או הגינונים, הבהילות של הסמסים, לסיטואציה אותה מתאר פויר. יאיר לפיד, שכתב סיפור בלשי, מנצל את קיטוע המידע שמאפיין את שליחת המסרונים לצורכי סיפור הבלש. הרי סיפור הבלש משהה את המידע על מנת להשאיר אותנו במתח. ציפייה מורטת עצבים ומענגת בו זמנית, שאינה שונה בהרבה מהציפייה הדרוכה למענה על השאלה הרת הגורל "ערה?" (מילה שבעצמה היא הסיפור הקצר הקצר בעולם).

אבל נראה שהוצאת "קצרצר" מחמיצה כאן עניין בסיסי הנוגע למקומה של הספרות (ואני מתייחס כרגע לספרות כמדיום) בתרבות העכשווית. הספרות בתרבות העכשווית, בלי קשר לערכה האינהרנטי ולתוכנה, מתפקדת כאופוזיציה ממוסדת לתרבות הזו. זו הסיבה לנטייה בשוק הספרים של העשור האחרון לעבר הרומן רחב היריעה, ולא לעבר הסיפור הקצר או הקצרצר. חשבו על סדרת הארי פוטר, "נוטות החסד", "התיקונים", "סיפור על אהבה וחושך", שהיו רבי מכר מקומיים ובינלאומיים בעוד הם משתרעים על פני מאות עמודים. הקוראים מבקשים בספרות בדיוק את ההפך מחוויית הסמסים הקצרה ו"הקליטה". הם מחפשים תהליך, היקשרות אטית לדמויות מרובדות, אפשרות להיבלע בעולם אלטרנטיבי מעוצב בפירוט.

לא מזמן כתבתי כאן על הרומן "אמן הסיפור הקצר" שכתבה מאיה ערד, ואשר מבכה את היעלמות הסיפור הקצר. הידיעה על מותו של הסיפור הקצר מוקדמת אמנם (אליס מונרו, למשל, אם להזדקק לקנדית נוספת בביקורת, היא דוגמה מופתית לכותבת עכשווית של סיפור קצר) אבל בהחלט ניתן לדבר על תשוקתה של התרבות הספרותית לעבר הרומן, דווקא בגלל שהיא מוקפת בתרבות של מסרים קצרים וקליטים מ"ביבי החדש", "מתאים לנו בול" ועד "ערה?".  

ב

כמדומני שהיה זה בשביס זינגר, בנאום הנובל, שהעיר באירוניה שאת היידיש מספידים כבר מאות שנים. גם את הספר מספידים כבר דורות ובינתיים הוא רוקד ברחובות. עם זאת, את היידיש, בסופו של דבר, דוברים כשפה חיה חרדים בלבד, האם גם הספרות עתידה להיהפך לנחלתה של כת?

חשוב לציין שבואו הקרב של הקינדל אינו מהווה איום על הספר כדוגמת האיום שחשו אינטלקטואלים אמריקאיים בעבר מפני הטלוויזיה. אותם אינטלקטואלים הושפעו עמוקות מטענותיו של מקלוהן, עד כדי שנוצר הרושם שאינטלקטואלים ספרותיים היו אפוקליפטיים הרבה יותר מאשר "האדם ברחוב". "האדם ברחוב" לא מיהר לקבור את הספר בגלל מקלוהן שמקלוהן והמשיך לקרוא פשוט כי הוא נהנה.    

יש רגעים כאלה. אנחנו יושבים עם בן משפחה קרוב, אח או אחות, ומעלים זיכרונות מהילדות. פתאום מתברר שלאירוע מכונן בחיי הנפש שלנו הקרוב לא היה מודע כלל. פתאום מתברר לנו שלאירועים ששאר בשרנו שם לב אליהם ניתנה על ידו פרשנות אחרת לחלוטין. לפתע מתברר ששאר בשרנו זוכר אירועים מכוננים בחיינו שאנחנו עצמנו הדחקנו. הרגעים הללו מערערים ומרעננים בו זמנית: מסד האישיות שלנו, הרקמות הפנימיות, זיכרונות הילדות האינטימיים, עוברים, באמצעות הפרספקטיבה של בן משפחתנו, איבוק עדין, כמו במברשת ארכיאולוגים, ומוחזרים לנו כחדשים.

זהו לטעמי גם חלק מהפוטנציאל הגדול שטמון בשביל הקורא היהודי-ישראלי בקריאת ספרות פלשתינית. הן בתרגום והן, כמו במקרה שלפנינו – ברומן הביכורים של הפעיל הפוליטי-חברתי והפובליציסט, עודה בשאראת – בקריאת ספרות שנכתבה על ידי הסופר בעברית. לקורא היהודי-ישראלי מתאפשרת פתאום התוודעות למבט אחר על חווית החיים בכברת הארץ הקטנה לחופו המזרחי של הים התיכון, פרספקטיבה חדשה לאותה חוויה אינטימית ויומיומית שאנחנו עוטים אותה על גופנו כמו את עורנו. לכן, למשל, עשיתי עיניי כמיקרוסקופ, כשהגיע הסופר, לפי תומו, לתיאור חמסין. כי באמת, נורא מסקרן לדעת איך חווה פלשתיני את החמסין הארצישראלי הצרוב בגופנו. האם כמונו, היהודים הישראלים, אשכנזים כספרדים, הוא מתייחס לחמסין בקינות, ביללות, בגניחות ובאנחות, או דווקא בגבורה? ואולי באדישות או שמא בפטליזם? הנה התיאור: "הקיץ המחניק, החום הכבד וכמויות האבק האדירות, מכבידות לא רק על בני האדם אלא גם על החרקים ועל הירק ואפילו על האבנים". מצאו את ההבדלים הבין-תרבותיים. כי הם ישנם.

הרומן, המסופר בגוף שלישי, הוא סאטירה פוליטית-חברתית משעשעת ואוהבת אדם. אבל זו סאטירה פוליטית שיורה את חיציה בפוליטיקה המוניציפאלית בלבד (לכאורה, ועל כך מייד). לגיבור, חאלד אל מוּסלי, מורה בכפר הגדול (והמומצא) זַתוניא, טיפוס צנוע שגם אין סיבה שלא יהיה כזה, מציע בן החמולה שלו לרוץ בבחירות למועצה המקומית. ההצעה, שהוצעה לגיבור התמים כחלק ממסכת תככים בחמולה שלו, מסכת תככים שבתוכה יועד לחאלד תפקיד של פיון, ועוד פיון שלא בידיעתו, דווקא מוצאת חן מאד בעיני חאלד. ויותר מזה בעיני אשתו השאפתנית. כך מוזרקת מייד קומיות לרומן: אנשים ממוצעי שיעור קומה מגלים פתאום בנפשם להט ותשוקה נפוליאוניים.

לחאלד מצטרף בעל העיתון המקומי, שבעיתונו הפרובינציאלי מטושטש מאד הגבול בין ניוז לפרסומות, צעיר, איש שיווק מובטל, שחולם על "קמפיינים" ו"אסטרטגיות" במקומות מרכזיים מעט יותר מאשר זיתוניא, בתו הדעתנית של בעל העיתון וגם רווק מזדקן הולל, ידיד נעורים של חאלד, שמובא לסייע בקמפיין אך מחולל שערורייה בכפר השמרני. מסע הבחירות של חאלד, שעל אף היותו ביזארי ומצחיק הסופר מקפיד לשמור על הסבירות בהתרחשותו, הופך לכדור שלג שעומד אולי להסיט את הכפר מנתיבו המנומנם.

דרך תיאור מסע הבחירות מותח בשאראת ביקורת אמיצה על החברה הערבית: על שיטת החמולות המשתקת את הפוליטיקה המוניציפאלית, על הפרובינציאליות העמוקה של החברה הזו, על היחס הצבוע או הדכאני למיניות. בחריפות מיוחדת נמתחת כאן ביקורת על מעמד האישה בחברה הערבית השמרנית. סיפור משנה טראגי ברומן עוסק באישה שבעלה נטש אותה ואת ילדיה אך זאת מבלי לגרשה. במקום לעמוד לצדה של אישה הנטושה מבקרת החברה בחריפות את האהבה החדשה שהיא מצאה לבסוף. החברה עומדת מנגד כשהאהבה המאוחרת מובילה לשורת רציחות על רקע "כבוד המשפחה".

אך הרומן אינו נגטיבי בעיקרו. תיאורו המפורט של מסע הבחירות של חאלד מתווה, באופן לא דידקטי, מוצא אפשרי, מציע מהפכה ביחס לפוליטיקה המוניציפאלית, תפיסתה כעיסוק נעלה ולא כתחום מושחת ומיוזע שעל אדם ישר להדיר רגליו ממנו.

אופיו המוניציפאלי של הרומן תורם, יש לשער, לאופיו הקומי. הקומדיה מתבקשת כשרומן עוסק בפוליטיקה של חינוך וביוב, ופחות מתבקשת כשהפוליטיקה היא של צבא ומשטרה. אבל חצי הסאטירה כאן אינם מוגבלים לתחום המוניציפאלי. החריגה של הרומן מגבולות הסאטירה המוניציפאלית-חברתית נעשית בדרך מיוחדת במינה: דרך ההתעלמות. ברומן לא מופיעה ולו דמות אחת של יהודי ישראלי. ההתמקדות של הרומן בכפר הערבי הופכת כך להתרסה: בתנאים הללו, כמו אומר הרומן, כשאין לנו השפעה על הפוליטיקה הגבוהה, בואו נשפר את מה שביכולתנו לשפר בחברה שלנו, ויש הרבה לשפר.

ב

מה שהפך את הציונות לתנועה לאומית מפוארת הייתה, בין השאר, היכולת יוצאת הדופן לביקורת עצמית. שלילת הגלות עצמה, יש לזכור, הייתה ביקורת עצמית של חברה שרגע לפני התהום ניסתה לקחת את גורלה בידיה. הספרות העברית הייתה פעמים רבות המכשיר באמצעותו הוצאה לפועל הביקורת העצמית: ממנדלי ועד "חרבת חזעה" ו"הזמן הצהוב". כיום, כמדומה, הביקורת העצמית בספרות העברית או שנאלמה או שעברה רוטיניזציה בפיהם של מבקרים מקצועיים שביקורתם אמנותם. האם הרומן הזה מעיד על כך שהנשק הסודי של הציונות הוברח? נדד לערבים הישראליים ואולי אף לפלשתינים בכלל, שיש להודות שזקוקים לו מאד? אז נזכרתי שהרומן הזה רואה אור בעברית.