מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בפתח הרומן היפה הזה, בזמן טיסתה של המספרת, פיי, מלונדון לאתונה, היא משוחחת עם שכנהּ לטיסה, יווני שגדל באנגליה וחי בה במשך שנים רבות. בשיחה מספר לה שכנה למטוס על נישואיו הראשונים והשניים בפתיחות רבה. המספרת, מצדה, מספרת לו שהיא סופרת שטסה לאתונה על מנת להעביר סדנת כתיבה באוניברסיטה המקומית. בחלוף הטיסה נדברים השניים להמשיך להיפגש בזמן שהותה של הסופרת באתונה.

ואמנם יש המשך לשיחה במטוס, אבל מסתבר שההמשך המשמעותי לשיחה בין השניים הוא הרבה יותר מאשר המשך הקשר בין היווני לסופרת האנגלייה (קשר שאמנם מקרטע לו במרוצת הרומן). המתכונת הבסיסית של השיחה בשניים עמה נפתח הרומן היא בעיקר זו שנמשכת. כך נרקם לו רומן במתכונת מעניינת ומקורית: הוא מורכב משיחות שמנהלת הסופרת בזמן שהותה באתונה. בשיחות הללו היא, לרוב, המאזינה והן הופכות לשיחות וידוי, כשבני שיחה נושאים למעשה מונולוגים באוזניה, בעיקר על יחסיהם הזוגיים.

היא שומעת, למשל, את סיפורו של ראיין, סופר ממוצא אירי שמלמד גם הוא בקורס הכתיבה; את דבריה של אנג'ליקי, סופרת יווניה שכתבה לאחרונה להיט ספרותי פמיניסטי ובינלאומי; את וידוייה של חברתה היווניה והיפה, אלנה; ובסגירת מעגל אלגנטית: היא מאזינה למחליפתה בדירת הסבלט באתונה כמו גם בקורס הכתיבה, יוצרת אנגלייה אחרת שמספרת לה על שיחה שהייתה גם לה בטיסה לאתונה. מלבד המבנה המעניין שנוצר כך לרומן, שהינו מעין חריזה על גבי חוט של שיחות-בשניים, הרי שהמונולוגים, או הדיאלוגים בעלי החלקים הלא שווים בין הדוברים (כאמור, ברוב השיחות פיי בעיקר מאזינה), מעניינים כשלעצמם, הם מפגינים כנות והתבוננות עצמית של הדוברים, כך שהשיחה מתעלה לקו התפר שבין פסיכולוגיה לפילוסופיה, שהרי בהגדרת סוקרטס הפילוסופיה היא אותה חקירה עצמית כנה (סוקרטס שאומר שחיים ללא חקירה-עצמית אינם ראויים לחיותם). ולעתים, פשוט, מכילים המונולוגים/דיאלוגים תיאור של אנקדוטות מעניינות שחולקים המספרים עם פיי.

כמה דוגמאות לתוכנם המעניין של השיחות: "ביום ההוא בלונדון [מספר סופר, חבר יווני של פיי], הבנתי שהחלום הקטן שלי על הקמת הוצאה לאור נועד להישאר בגדר פנטזיה, אבל ההכרה הזאת עוררה בי לאו דווקא אכזבה, אלא תדהמה לגבי מושג הפנטזיה עצמו. נשגב מבינתי איך בגיל חמישים ואחת עדיין הצלחתי לייצר, במלוא התמימות, תקווה שלא היה לה שום סיכוי להתממש. היכולת להשלות את עצמנו כנראה אינסופית". "היא גילתה, כך אמרה [הדוברת היא אותה אנג'ליקי שהוזכרה לעיל], שבעלה ובנה מסוגלים להסתדר בלעדיה הרבה יותר טוב משחשבה, כך שכשהיא שבה לאיתנה וחזרה לשגרה התברר לה שתפקידה בבית הצטמצם. בעלה ובנה התרגלו לבצע חלק ניכר מהמטלות שלה בבית – או לא לבצע אותן כלל, אמרה – ולמעשה פיתחו הרגלים חדשים, שרבים מהם עוררו בה סלידה; אבל בה בעת היא הבינה שקיבלה אפשרות בחירה, ושזו שעת הכושר שלה להימלט מזהותה הקודמת. בעיני נשים מסוימות, אמרה, התגלית שכבר לא זקוקים להן היא התגשמות הפחד הגדול ביותר, אבל ההשפעה עליה הייתה הפוכה". "בכל פעם שהגתה רעיון למחזה [מספרת היוצרת האנגלייה שבאה להחליף את פיי בדירה ובאוניברסיטה], היא שמה לב שעוד לפני שהיא מספיקה להתקדם היא כבר מתמצתת אותו. בדרך כלל זה מסתכם במילה אחת או שתיים: מתח, למשל, או חותנת. ברגע שהיא מתמצתת רעיון הוא מת לכל דבר ועניין, כמו ברווז במטווח, והיא לא מסוגלת להתקדם אתו. למה לטרוח לכתוב מחזה ארוך על קנאה, כשהמילה קנאה פחות או יותר ממצה אותו?". "אמרתי [אומרת פיי עצמה] שאני לא מאמינה שאנשים הופכים את עורם מבחינה מוסרית עד לבלי הכר; פשוט חלק כלשהו בהם רדום ומחכה להתעורר בנסיבות מסוימות".

השיחות והחקירות העצמיות, כמוזכר, עוסקות פעמים רבות בקושי לקיים מסגרות זוגיות ומשפחתיות או בחסרונות של מסגרות כאלו. פיי, למשל, מתבטאת כך: "עניתי שאני לא בטוחה שבחיי נישואים אפשר לדעת מה את באמת, או אפילו להפריד את מה שאת ממה שהפכת להיות בגלל האדם השני". בכך מתקשר הספר לגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות ואולי ניתן לזהות בו השפעה של אלנה פרנטה.

חלקים נוספים בספר מוקדשים לתיאור שיעורי הכתיבה שמעבירה פיי, אבל גם בהם נשמרת המתכונת של הדיאלוג המונולוגי. פיי מבקשת מתלמידיה, כתרגיל בכתיבה, לספר על דבר מה ראוי לציון שקרה להם בדרך לשיעור, או, במטלה אחרת, לכתוב סיפור שכולל בעל חיים בתוכו, ואנחנו עוברים בין תלמידיה ומאזינים יחד אתה לסיפוריהם, במתכונת דומה להאזנותיה של פיי לחבריה ומכריה לאורך הספר. מאידך גיסא, גם את סיפוריהם של מכריה שופטת מדי פעם פיי שיפוט "ספרותי": האם הסיפור שלהם אמין? האם הוא מציג את הדמויות שהם מביאים אליו בצורה מלאה? ("סיפור נישואיו השניים בכל זאת לא סיפק אותי"). כך נוצר מרקם טקסט אחיד וייחודי, כאשר המונולוגים של המכרים ותרגילי הכתיבה של משתתפי הסדנה משתלבים ביניהם.

על פיי עצמה איננו יודעים הרבה. אבל הסופרת מעניקה לנו מספיק מידע על מנת שניקשר אליה כמספרת. היא אמפטית, אבל ביקורתית למדי, בייחוד ביחס לגברים (כאמור, הספר משתלב היטב בגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות). היא נפרדה מבן זוגה ויש לה ילדים קטנים (היא מפסיקה שיעור כתיבה באמצעו כשבנה הקטן מתקשר לומר לה שהוא אינו מוצא את דרכו לבית הספר). יש בה פסימיות נוגה ותחושת פיכחון וויתור ביחס לעולם. ובקטע מסקרן ומוצלח במיוחד, מוצלח במסירת-מידע-ללא-הקשר-ובכל-זאת-אפקטיבי שיש בו, כשפקידת בנק מאנגליה מתקשרת אליה, מסתבר לנו שהיא חווה קשיים כלכליים. אך, בעצם, כשם שדמותה של פיי אינה מצטיירת באופן מלא, כך גם המתוודים בפניה, החושפים חלקים נרחבים מחייהם, נרחבים בהרבה מאלה שפיי חושפת, אינם נחשפים בטוטאליות. יש דבר מה מינורי במכוון בטקסט הזה, כולל ביסוד הווידויי שיש בו.

זהו ספרה הראשון בעברית של רייצ'ל קאסק, שנמצאתי למד שהיא סופרת מוערכת ופורה (היא ילידת 1967). ובעקבות הקריאה ברומן הרעיונות הפסיכולוגי המוצלח הזה, בהחלט מסקרן לקרוא עוד דברים משלה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לנחמדוּת, ואפילו לענווה, יצא שם רע בחוגים מסוימים: הנחמד הוא או שטחי וטיפש, כזה שלא מודע לאנטגוניזם המובנה שבין בני האדם, או שהוא חנפן; ואילו העניו הוא או ערמומי שמבקש לא ליצור לו אויבים ללא צורך בהתייהרות מיותרת, או שהוא עניו בצדק, כי אין לו במה להתגאות. אבל טועים אותם חוגים בגישתם הנחרצת. הנחמדות ככלל יקרה מפז היא. הנחמד יכול להיות חכם וישר. הנחמד, לעתים, פשוט יודע שלכולם קשה, כולם רוצים עוד, ואין סיבה להוסיף על הקושי הכללי בהזעפת הפנים שלךּ, חמוּצִי. אמפטיה וסימפטיה הן דווקא עדות לנפש אצילית וחומלת ואילו המיזנטרופים המוחצנים אינם דווקא האותנטיים והמפוכחים שבבני האדם, אלא הם, בחלקם, אלה שיודעים טוב מאד, כלומר טוב מדי, מה יש לשנוא בבני האדם ועד כמה הם שפלים.

הסופר האירי שחי כיום בניו יורק, קולום מק'קאן, לפחות בספרו זה, הוא מאד נחמד ומאד עניו. לשם הדוגמה: הוא מדגיש שוב ושוב בפתח המדריך הזה לכותבים מתחילים שהוא לא יכול ללמד את הכותב המתחיל דבר. ש"זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני". ועוד דוגמה לרוח הנחמדוּת של מק'קאן: הוא מוסיף בראש כל פרק קצר של עצה לכותב מתחיל ציטטות מפי כותבים, חלקם הגדול כותבים עכשוויים, כלומר ש: א. עוד לא ממש זכו להיכנס לקאנון המצוּטטים כך שניתן היה בהחלט להימנע מלצטטם. ב. אבל יש סיכוי שהם יקראו את הציטוטים ויאהבו את מק'קאן הנחמד על ציטוטיו.

בקיצור, על אף שאני דווקא בעד נחמדות, כאן היא מזקיפה בי גבה של תמיהה וחשד.

אני חושב שהנחמדות החנֵפה הזו (שזיהיתי משהו בדומה לה גם בסיפורת של מק'קאן, בספרו "יסתובב לו העולם הגדול") היא חלק מרוח התקופה, אולי מרוח העידן הפוסט-תעשייתי, כפי שתמצת זאת דיוויד פוסטר וואלאס בסיפורו "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". וזה הסיפור בשלמותו (מתוך: "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים"): "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן".

והנחמדות הזו של מק'קאן – שלה נלוות תועפות של קלישאות (למשל: "עליך לעשות דברים לא שקולים. להיות רציני. להיות חרוץ. לערער על קלוּת. לקרוא בקול רם. אל תחשוש  להסתכן") – פוגעות בחומרתו ובמשקלו של הספר הזה.

ועם זאת, זה בהחלט לא הסיפור בשלמותו. יש לספרון העצות האלה כמה וכמה מעלות ויש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה. ראשית, דווקא הנחמדות של מק'קאן (שלמרות האמור ייתכן בהחלט שהיא אותנטית בסופו של דבר) מביאה אותו לעסוק בכמה צדדים מוראליים של השאפתנות הספרותית, צדדים שלא נכנסים בדרך כלל לכרכי עצות לכותב המתחיל. כך, למשל, בעצה שכותרתה "אל תהיה שמוק", מתעמת מק'קאן עם יהירות ספרותית ושלל אביזריה. "קוקאין, קרטון אל-אס-די, בקבוקון של לוֹדֶנוּם או ליל בירה והתרברבות – לא הם שיעשו ממך סופר. וגם לא הנגאובר. ולא מסיבות אסיד. ולא הצילום על כריכת הספר. ולא פוסטים בפייסבוק. ולא ציוצים או ציצים או איך שקוראים לזה". מק'קאן מודע היטב לצד הביטנה של העשייה הספרותית, והתייחסותו אליו כנה, אמפטית וחשובה: "מותר לך להתבאס מזה שמישהי צעירה ממך הצליחה לפרסם. לך לחנות הספרים, קח עותק מהספר וקרא את הכתוב על הכריכה. נתח את הביוגרפיה של הכותבת. גדף חרש-חרש בהתפעלות: לעזאזל, היא כזאת צעירה. אבל אל תשכח להוסיף: אז מה? לך הביתה וכתוב בקדחתנות מחודשת". ובמישור הכתיבה עצמה: הערתו של מק'קאן נגד הערצת רכיב העלילה בסיפורת ("בואו נודה, עלילות מתאימות לסרטים") היא תזכורת נחוצה, ואילו הדגשתו על חשיבות המקום הגיאוגרפי והזמן שמהם מסופר סיפור (לא רק ה"מי?" וה"מה?", ה"מדוע?" וה"כיצד"? חשובים, מטעים מק'קאן, כי אם גם "מתי?" ו"מאין?") היא חכמה מאד. חכמה ומרשימה היא גם המלצתו לכותב לכתוב לעצמו "אני מאמין" עקרוני על מהות הכתיבה בשבילו ("מה אתה רוצה להשיג בכתיבה שלך? אל מי אתה רוצה לדבר? מה יחסיך עם השפה" וכו').

מעניין מאד הרהורו של מק'קאן על מעמדו המדורדר כיום של הסופר כסמכות מוסרית: "חלק נכבד מן הנכתב כיום סובל מסמכות מוסרית פחותה, לא רק בעיני הקוראים, אלא גם בעינינו ואפילו בשפתנו, שלנו הסופרים. הכתיבה חדלה להיות חלק ממשאת הנפש הלאומית שלנו. איננו נושאים עיניים אל סופרינו כמו לפני כמה עשורים". התפיסה שלנו כאן שרק אצלנו בפרובינציה נתבעים הסופרים להיות "הצופים לבית ישראל" ואילו במערב הגויים האלה יודעים ליהנות מסתם ספרות משובחת ומהנה, היא אוריינטליזם-עצמי מזוכיסטי, ובעצם "אוקסידנטליזם", כלומר ייחוס תכונות מומצאות למערב.

אך סמכות מוסרית לא תשוב לספרות אם תופסים אותה תפיסה "אמריקאית" ואופטימית כל כך כפי שתופס אותה הספר הזה: כמלאכה, שבהרבה עבודה קשה והתמדה, ותוך שיפור עצמי מתמיד, כל אחד יכול ליטול בה חלק.

לסופר כסמכות מוסרית, לסופר כנביא, לסופר כאדם נִיפלה – לכל אלה הרי לא יעלה על הדעת לכתוב ספר עצות שכזה.