מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

אברי הרלינג כותב על אנשים עניים, בודדים ונידחים, בעיקר מדרום ת"א. אנשים שנחמתם היא: "טוב שאני לא כושי סודני פיליפיני ערבי" (עמ' 88). זה קובץ סיפורים וסקיצות שאתה רוצה לאהוב. החמלה שמגיעה לכולנו, שנזרקנו לעולם ומעתה ואילך אנחנו נהדפים במסדרונו מכאב לעונג, בואכה היציאה, אינה מוטלת בספק. קל וחומר החמלה שמגיעה לאומללים במיוחד שבינינו.

אך עמדתי לגבי הקובץ חצויה. הקובץ מסתמך לעתים על הרומנטיקה של הלוזריות ועל הנחת המבוקש. בניסוח אחר: הוא לא יוצר בתוכך את החמלה על ידי הצגת הדברים באופן ניטראלי, אלא מסתמך על אריזתם הכללית כ"אזור" לוזרי ואומלל. בלשון עולם הפרסום: הסופר ממתג את יצירתו, את דימויָה, ופחות טורח ועמל על התוצר הממשי, על הסיפורים עצמם. סופר צריך להראות לי יותר ממה שאני יודע או יכול לנחש בעצמי, וכאן יש הסתמכות על האומללות כפי שהיא ארוזה זה כבר בזרם התודעה הקולקטיבי.

בצד זה ישנו כאן עולם לויני ללא העברית הלוינית. מה שעשה את לוין ללוין היו הדיוק והחומרה הלשוניים, שביטאו מצדם את צלילות הראייה של הסבל. כאן יש לעתים עולם לוויני ללא נחמת הדיוק, נחמת העברית. הדמות הראשית, המופיעה ברבים מהסיפורים, גבר בשנות הארבעים לחייו החי בפלורנטין, אומרת למלאך שנחת אצלה במרפסת ושואלו על סידורים אחרונים לפני המיתה: "שאלת על סידורי הלוויה שלי, ובכן, גם אלה אינם משנים, אני בסך הכול אהיה הנקבר, שהמלווים ידאגו לעצמם, כך שאפשר לקבוע שסידורים אחרונים הקשורים למגזר הפורמליסטי ביורוקרטי אין לי" (עמ' 103). ביטוי לא צח כמו "מגזר פורמליסטי ביורוקרטי" לא היה מופיע אצל לוין. והנה עוד דוגמה: "'בוא', אמרה לו אחרי שטלפן ושתק והיא הקשיבה, 'בוא, נאכל ארוחת ערב, נבכה קצת ביחד' […] הם יושבים לשולחן […] אלומת אור צהבהב ורך בוקעת מהמטבח ונר אחד בתוך צנצנת רחבה דולק על השולחן ואחראי לתפעול צללים כמעט שקופים" (עמ' 117). "תפעול" היא בחירת-מילה גסה. החיים העלובים קלי-ערך אולי, אבל הטקסט המתאר אותם צריך להיות כבד-משקל. להיעדר החומרה הלשונית שניכר כאן לעתים (אמנם לעתים רחוקות; אבל רומן הוא כמו מפה לבנה, מספיקים כמה כתמים) מתלווה היעדר ניפוי מספק של חלקים בנאליים או סנטימנטליים.

אך בצד זאת ישנן כאן כמה פנינים. מעניין שפנינה אחת כזאת הינה פנינתית בדיוק מכיוון שהיא חורגת מהרומנטיקה של הלוזריות, מתייחסת אליה באירוניה. הגיבור מביט בעצמו בזגוגית באוטובוס: "מאז ומעולם התקשיתי לראות את עצמי במראה. לא חושב על המראה שלי מחשבות חיוביות. אתה נראה ממש נורא, חבטה בי ההכרה, לא פלא שהאישה שלך העדיפה אחר על פניך" (עמ' 32). אלא שהסיפור הקצרצר מסתיים בשורות מחץ מהפכות: "בתחנה שקרובה לפינת לוינסקי, אחת לפני זו שאני יורד בה, קם זה שישב לידי וירד אל חייו. הבנתי אז שהדמות שהסתכלתי בה כל הדרך היתה שלו" (עמ' 33). ההתייסרות המתענגת על הלוזריות נחשפת ככזו. והנה פנינה בצד בנאליות, שגם היא, עם זאת, נחווית כהברקה. "כל עוד יש נייר ועט אני מסודר", מכריז הגיבור הצנוע. אלא שמייד הוא מוסיף "צריך גם סיגריות. כמובן, מצית, קפה, מים, אוכל, מקום רחצה. צריך גם מקום לישון בו, שמיכה להתכסות בה עד מעל הראש בלילות מסוימים" (עמ' 36) והרשימה מתארכת והולכת. האפקט הקומי נבנה על הפרכת הפנטזיה שקיום מינימליסטי, אוטרקי, אפשרי; האויב נמצא בתוכנו, בקשת הנוחות, ההודפת את היחיד לחיק החברה ולעולם העבודה. לכך נלווית תהיה בנאלית: "וכמה אנשים יש בעולם? בערך? אולי שבעה מיליארד, אולי שמונה" וכולם "כלומר, ממש כולם, לא בחרו במה שמכונה העולם". ולמרות זאת הבנאליות מקבלת כאן גוון מבריק: "ועולה השאלה, התהייה, מה טוב יכול לצאת ממצב כזה. ממקום כזה" (עמ' 37). העובדה הבנאלית שלא בחרנו להיוולד מקבלת כאן פרספקטיבה חדשה: העולם כ"מקום", כבית כלא צפוף שהוטלו אליו שבעה מיליארד בני אדם. טוב לא יכול לצמוח בבית כלא כזה. הברקה נוספת קיימת בסיפור אחר, המתאר בפרוטרוט חוויית ריחוף בשמי הארץ, והקורא, שנהנה מהתיאור, בכל זאת סבור שיש משהו בנאלי בפנטזיית ההימלטות הבסיסית הזו. אבל סיום הסיפור יוצר אנלוגיה מתוחכמת בין פנטזיית הריחוף לקריאה בספרים. הצלילה אל הספרים משולה לריחוף בגבהים.

ב

לעיתים רוח של היתול נונסנסי מבליחה בספר: "בזמנו, לאחר שהחליט לחזור בתשובה", מדובר בחמור פלורנטיני בשם אבנר, "אבנר הגיע למסקנה שאם הוא טוב למניין הוא גם יכול לקרוא ולכתוב כמו כל יהודי. הוא רכש אפוא אייפון עם מסך מגע והוא מחזיק בפה מקל קטן וככה הוא מתקשר עם העולם הגדול ומודיע בשקדנות על כל ברית מילה של עיירָיו" (עמ' 202). למרות קלישאת רוח התקופה, המדברת בשבחה של הקלילות, רוח ההשתטות פוגמת לטעמי באפקטיביות של הקובץ. לפעמים התגובה הנכונה לסבל היא פשוט זעקה.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

בביקורת מתפעלת על "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שפירסם ב-1985 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אירווינג האו, עם תרגום הרומן לאנגלית, העיר האו ששבתאי משתמש בספרו ב"אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". לפיכך, בשום אופן, מעיר בחריפות האו – שאולי, כאוהד ישראל, נחרד מעט מהתמונה המצטיירת ברומן של שבתאי – אין להתייחס ל"זכרון דברים" כתיאור ריאליסטי נאמן למציאות. התבנית הספרותית, או המיתוס, או הקונבנציה התרבותית, של השקיעה, שימשו בידי שבתאי לכתיבת האלגיה, הקינה, הקודרת והלא-סנטימנטלית שלו על החלומות שהכזיבו.

נזכרתי בהאו לנוכח ההצלחה הביקורתית ואף ההצלחה המסחרית המסתמנת של "היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן, על ילדותה ונערותה בקיבוץ יחיעם של השומר הצעיר. אם שבתאי דיבר על שקיעת מעמד ההסתדרות העירוני בשנות הששים, הרי שנאמן – להבדיל גם מבחינת הרמה הספרותית – מדברת על שקיעת הקיבוץ בשנות השבעים (נאמן נולדה ב-1960 ועזבה את הקיבוץ ב-1980). "חשבנו שהמונים יצטרפו אלינו. גרעיני השומר הצעיר, מתנדבים מעבר לים, פועלי כל העולם. לא ידענו שב-1960 נולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים. לא ידענו שהתנועה הקיבוצית היתה בשיא יוקרתה בתקופת חומה ומגדל, בשנות ה-30; ושלפני הקמת המדינה, ב-1947, שיעור אוכלוסיית הקיבוצים הגיע לשיא של כל הזמנים ועמד על שבעה אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית. ב-48' כבר הלכנו והתמעטנו, ובשנות ה-70 היה שיעורנו 3.3 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה" (עמ' 15). הרומן הנאה הזה נהנה, אני חושב, מכך שנושאו מעוצב מראש בידי המציאות לפי "אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". טון הקינה החרישית, והרק-קצת-סנטימנטלית, שבו כתוב הרומן, קורץ כך לקוראים. יש דבר מה מנחם בסיפורי שקיעה מלנכוליים, יש דבר מה מחייה בהם.

מלבד קונבנציית השקיעה, הקורצת לקוראים, דבר מה בהצלחתו המסתמנת של הספר (כמו בהצלחת ספרו הטוב של אסף ענברי, "הביתה", שדווקא נכתב בטון סאטירי ולא אלגי) קשור לסוציולוגיה של הספרות. סוגיית ההתקבלות של "הביתה" ו"היינו העתיד" נובעת לא רק מכך שאלה ספרים טובים אלא, כמדומה, מכך שקהל היעד שלהם מפולח היטב, אנשי קיבוץ ועוזבי קיבוץ ("העוזבים נשארו במובן מסוים חלק מהקיבוץ. אפילו תוארם המוזר, הכפול, שתי מילים מנוגדות זו לזו אך מאוזקות זו לזו – עוזבי-קיבוץ – סימן כאותו סימָן על בגד מהקומונה שהם מכאן" – עמ' 205), קבוצה שמחפשת פשר למצבה וזהות, ולו זהות משותפת הנוצרת אצל קבוצה שאיבדה באחת את זהותה. בכלל, היותך מיעוט בשדה התרבות הינו יתרון. למיעוט יש מה שאין לרוב: מובחנות. מיעוטיות היא מוצר שיש בו מחסור. לרוב אין אותו. השוק חסר מיעוטיות, ולפיכך עבור המיעוט מדובר בשוק של מוכרים.

הביקורת שלי מסתמנת כקנטרנית. לכן אדגיש שוב שזה רומן נאה. נאמן משתמשת בהברקה מתבקשת (אוקסימורון אמנם) ומספרת את סיפורה, ברובו, בגוף ראשון רבים, גוף הרבים של כיתת "נרקיס", אליה השתייכה. הטון האלגי המוזכר מכמיר לב ועבודת ההיסטוריון והארכיון שמגבה את הרומן בעובדות נעשתה כאן באחראיות. בספר תובנות נבונות, ביטויי ליריקה רגישים, טון יציב, ניסוחים יפיפיים. ואולי גם ההתקבלות האוהדת של הספר באה ממקום אחר. אולי העניין בקיבוץ אינו מגזרי ואינו נובע מ"פילוח" וכו'. אולי הניסוי הקיבוצי מטריד אותנו כי הוא בעל משמעות מטפיסית, הנוגעת לכולנו. אולי הניסוי הקיבוצי ביטא את כמיהותינו העמוקות לאנושות לא מצולקת בצלקות התחרות והאינדיבידואליזם הפוצע והנפצע. באחד הקטעים היפים בספר כותבת נאמן: "מגדל הסילוֹ שלנו, של קיבוץ השומר הצעיר […] נבנו למרגלות המבצר [מבצר יחיעם], בדומה לאופן שבו נוצרים או מוסלמים שכבשו חבל ארץ חדש בונים את הכנסייה או המסגד שלהם בצמוד לכנסייה הישנה יותר, השייכת לזרם אחר, או על חורבות המסגד שכבשו. אבל המבצר הצלבני נשאר עומד על תלו מתחת לשמים, בראש הגבעה, צופה על כל הנוף שמסביב, מסגיר בעצם קיומו את ההיסטוריה – גבוהה, נוכחת ויפה, ממשיכה להתקיים במקביל לדת שלנו, שכוונה לעתיד שיהיה שונה מכל מה שידעה האנושות אי-פעם ויביס את העבר" (עמ' 39-40). הקיבוץ היה דת, וכל מי שמוטרד ממשמעותו העמוקה והמסוכנת (בצד זו המשחררת) של החילון לעתיד האנושות יתעניין בסיפורו.

ב

כגבר מעשן בפרט וכאדם חמור סבר בכלל, אבל כזה שרוצה להפסיק (להיות חמור סבר), הייתי אסיר תודה לנאמן שחרגה מהטון האלגי של סיפורה לטובת פרק קורע מצחוק שעסק בעישון האובססיבי בקיבוץ יחיעם, בעיקר עישונם האובססיבי של יוצאי הונגריה בקיבוץ. כשמת אחד מההונגרים נהגו לומר "איקס הפסיק לעשן". "ולא היו אי-הבנות", מספרת נאמן, "אף הונגרי לא הפסיק לעשן באותן שנים, אלא אם הוא מת" (עמ' 78). בשיחת קיבוץ ב-46' התחננו הישראלים שההונגרים יגבילו את העישון ויעשנו מחוץ למבני הציבור. על כך מחה אביה של הסופרת, והדברים מובאים כלשונם מהפרוטוקול: "עוד אף אחד לא מת מעישון, אבל מקור מתו מיליונים" (עמ' 79).

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

המספר מאיר (מוקי), נולד ב-1965 וגדל בחולון למשפחת ניצולי שואה ובבניין גדוש שורדי שואה. עיקר הסיפור מתרחש בסוף שנות השבעים ומתמקד – לא בדיוק מתמקד, ועל כך מייד – ביחסי מוקי עם אמו טינקה, אחרי מות אביו מדום לב כשמוקי היה בן 12. הסיפור לא בדיוק מתמקד, זאת משום שהוא מתפרש הן לתיאור חבריהם ושכניהם ניצולי השואה של ההורים, והן לתיאורה של חולון בשנות השבעים ותחילת השמונים, פרובינציה מאובקת, מסויטת ואלימה במידות לא מבוטלות, לאומנית באופן נוירוטי (מול מפגן של חיל האוויר, קוראת האם: "טוב מאוד, שיראו לערבים איזה כוח יש לנו") ומלאה במתחים עדתיים (המספר מסרב להצעת החברות של רוחה, אליה הוא נמשך, והיא מאשימה אותו, ובצדק, שהסירוב נובע "כי אני מרוקאית ואתה אשכנזי").

כמו הרבה יצירות בשנים האחרונות גם הספר הזה הוא בעל אופי של ממואר יותר מאשר של רומן. אין הכוונה שהאירועים המסופרים בו קרו "באמת", אם כי ניכר שיש יסוד אוטוביוגרפי חזק ביצירה הזו. האופי הממוארי קשור יותר למבנה. המבנה אינו של עלילה מחושלת שאירוע משתלשל בה מאירוע, אלא סיפור קורותיו של אדם. כדי להתגבר על בעיית ההאחדה של הממואר, כלומר כפיצוי על היעדר העלילה, משתמשים ממואריסטים בשתי אסטרטגיות. אחת היא אחדות נושאית: הם צובעים את הסיפור שהם מספרים בצבע נושאי אחיד, על מנת להעניק לו לכידות. במקרה הזה: זיכרונות הילדות נצבעים בצבע האחיד של חוויית הדור השני. צריך להבין שזה אמצעי אמנותי, לא פחות משזהו תיאור "אובייקטיבי". ייתכן בהחלט שבחוויית החיים הקונקרטית המקום של השואה בחיי מספר הממואר היה קטן יותר, לבטח היה לא מודע יותר, מאשר הוא נוכח ומודע בחייו כפי שהם מסופרים בממואר. אגב, ספר כמו "ימי הפופ", של עמיחי שלו, שיש דמיון בינו לבין היצירה הנוכחית, הוא טוב מהספר הנוכחי בדיוק בגלל ששלו מספר על ילדות בפרובינציה מאובקת בלי להיעזר בקביים התמטיים של "הדור השני". שלו, לפיכך, מתאמץ ומעמיק יותר מזונדר והקורא יוצא נשכר. האסטרטגיה השנייה בה משתמשים ממואריסטים על מנת להעניק לכידות ליצירתם היא יצירת עלילה מדומה: מספר הממואר בונה את חוויות חייו כמטפסות לקראת שיא, כך שנוצר הרושם ששלבי החיים הם שלבים בעלילה שמגיעים לשיאם באירוע מסוים. במקרה דנן: הסלמה ביחסי הקרבה שאינם במקומם בין הבן לאמו ניצולת השואה היפה.

עמדתי כלפי הרומן אמביוולנטית. מלבד בעיית המבנה המוזכרת, אני חש שנושא "הדור השני" מעט ממוצה בספרות הישראלית. אין זאת אומרת, חלילה, שהכאבים הנפשיים במציאות "התמצו" באיזשהו אופן. אני מדבר על הייצוג שלהם. זונדר דווקא התחיל מהלך של פריצה למקומות מעט חדשים בהקשר הזה. הוא נוגע באזור המורכב והמודלק של התנהגות לא מוסרית (על פי אמות המידה המקובלות בפלנטה שלנו) של חלק מהניצולים. אחת מחברותיה של האם הייתה קאפו. ואילו הדוד יאנק, מאהבה של האם אחרי מות האב, היה זונדרקומנדו באושוויץ. "כשגדלתי קצת למדתי כיצד השיג סמיון, כמו דוד יאנק ואחרים בזונדרקומנדו, ירקות ונקניקים בלב מלכודת הרעב והמוות של הנאצים. כשהייתי ילד לא העזתי לשאול אותו איך עשה זאת, איך שכנעו הוא וחבריו משפחות שלמות, נשים, גברים וטף, להתפשט ולהיכנס למקלחות בתואנה שעליהם להישטף ולהיות נקיים". גם סוגיית יחסי העריות בין הבן לאם (שוואריאציה אחרת שלהם נמצאת ב"ורד הלבנון" של לאה איני, העוסק גם הוא ב"דור שני") קשורה להתפוררות חישוקי המוסר בשואה. אבל המהלך הזה אינו מפותח פה. עם זאת, ברמת המיקרו, רמת המשפט הבודד והסצנה הבודדה, הרי שזונדר הנו כותב מדייק, בעל יכולות המחשה ודרמטיזציה, בעל יכולת לתיאורים חושניים ועסיסיים. תיאור לוויית האב מכיל כמה משפטים מזעזעים בפלסטיות שלהם (למשל: "דוד יאנק קילף בקושי את הז'קט, ירד לתוך הקבר, דורך על אבא לא בכוונה, והרים בשתי ידיו את אמא"), ולהבדיל, הנה דוגמה לתיאור חושני-עסיסי של יחסי מוקי הילד והבייביסיטר המעט פרברטית שלו: "היא תפסה בשתי ידיה את קצות האסלה והרימה לעבר פי את כף רגלה הקטנה. 'תלקק לי את האצבעות ותכניס כל אחת לפה'. ליקקתי את האצבעות, והוספתי עליהן את גב כפות רגליה ואת קרסוליה. מאז לא חוויתי שיא ארוטי דומה".

ב

על ההבדל שבין סיפור לבין ממואר-ביוגראפי  דיבר כבר אריסטו ב"פואטיקה", במאה הרביעית לפני הספירה, כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס (הרקולס). הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין).