פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011
שנות החמישים בארה"ב היו קרוב לוודאי השנים הספרותיות ביותר בתולדות אמריקה. לא במובן של הישגים ספרותיים אלא במובן של התעסקות בספרות. זה היה, כתב פעם הסוציולוג דניאל בל שנפטר לא מזמן, עידן של ביקורת ספרות. תרמו לכך מספר גורמים שרק את חלקם אני יכול למנות כאן: הבשלתה, רגע לפני פקיעתה, של אסכולה ביקורתית אמריקאית שנקראה "הביקורת החדשה"; עיכולו התרבותי של הדור הספרותי הגדול ביותר, כדור, בתולדות האומה האמריקאית (רק בפרוזה: המינגוויי – פיצ'ג'ראלד – דוס-פאסוס – פוקנר – סטיינבק – תומס וולף ועוד, ילידי מפנה המאה ה-20), שהפך את אמריקה למעצמה ספרותית, בד בבד עם הפיכתה למעצמה פוליטית בעקבות שתי מלחמות העולם; היותן של שנות החמישים שנים שמרניות מבחינה פוליטית ומינית, שמרנות שעודדה הן סובלימציה ספרותית והן התעמתות ספרותית עם השמרנות (דור הביט), רגע לפני פריצתן הסוערת לזירה של האמנויות הפחות סובלימטיביות: הרוקנרול (שנות הששים) והקולנוע (שעבר רנסנס בשנות השבעים).
את הדור הספרותי הזה מייצג לֵיין קַאוּטֶל, החבר הנפוח וחסר הביטחון כאחד, של פראני, בת משפחת גלאס, משפחת הגאונים המככבת בכמה מספריו של סלינג'ר. ליין לומד ספרות וגא, באופן נונשלנטי כביכול, בהישגיו: "מה אני אגיד לך", הוא אומר לפראני, "הייתי בטוח שזה הולך להתפוצץ לי בפרצוף, ואז כשקיבלתי את העבודה בחזרה עם ציון עשר בספרות בגובה מטר בערך, בחיי שכמעט נפלתי מהכיסא". העבודה המדוברת היא עבודה על פלובר. המרצה ממליץ לליין לפרסם את עבודתו, אבל ליין מתלבט, או מתלבט כביכול: "מאמרי ביקורת על פלובר ועל כל החבר'ה האלה הרי יש עשרה בסנט", אך מצד שני "אני לא חושב שנכתבו עליו עבודות ממש חריפות בזמן האח –" . פראני קוטעת את המשפט האחרון. פראני המבריקה נתונה בעיצומו של משבר שניתן לכנותו דתי, ועליו למעשה נסב הספר. אין לה הערכה מרובה לציביליזציה הספרותית שהיא לכודה בתוכה: "אם אתה נהיה בוהימיין או משהו משוגע כזה, אתה מיישר קו ממש כמו כל השאר, רק בדרך אחרת". פראני מותחת ביקורת על החברה האמריקאית כולה, וביקורתה אינה פוסחת על אנשי הרוח כביכול שחיים בה. כולם דומים זה לזה בסופו של דבר וכולם עבדי האגו שלהם: "פשוט נמאס לי מכל האגו, אגו, אגו הזה. שלי ושל כולם. נמאס לי שכולם רוצים להגיע לאנשהו, לעשות משהו גדול וכל זה, להיות אנשים מעניינים. זה מגעיל – מגעיל – מגעיל". פראני מחפשת קדושה – שהיא בו זמנית בקשת ייחוד ורצון להתגבר על האגו – ומוצאת אותה בשילוב של תורות מזרחיות ומיסטיקה נוצרית. "פראני וזואי", בתרגומו הנבון, האחראי והאלסטי של חברי ניר רצ'קובסקי, מספר, בריאליזם מפורט ומלא חיוניות, על המשבר הדתי המעמיק של פראני ועל הדרך בה זואי, אחיה, מחלץ אותה ממנו.
אולי אינני היחיד ש"התפסן בשדה השיפון" מנע ממנו להתוודע לשאר יצירותיו של סלינג'ר. הספר הזה קיבע את סלינג'ר במחשבתי במיקום דומה למיקומו של פנחס שדה, משהו שקוראים בנעורים ולא שבים אליו. בשנים האחרונות קראתי את רוב יצירותיו של הסופר הגדול הזה, שהנו גדול בדיוק מכיוון שהוא יותר מסופר, משום שהוא סופר שתשוקותיו העמוקות הנן דתיות, סופר שבז בוז עמוק לאינדיבידואליזם האמריקאי ההישגי והתחרותי, כולל לפולחן הגאונות הספרותית. כמו פיצ'ג'ראלד אלילו, שב"טייקון האחרון", ניסה ליצור דמות אמריקאית בכל רמ"ח ושס"ה, אבל מי שמנסה לקפוץ מעבר לצלה, לצאת מהמרוץ ומהתחרות של החברה האמריקאית, כך חותרים בני משפחת גלאס של סלינג'ר אל הקדושה, ניסיון שגם אם איננו צולח הרי שהוא מסעיר.
סלינג'ר הוא אחת התופעות המפוארות של שנות החמישים. אירוניה גדולה של ההיסטוריה התרבותית שידכה בין סלינג'ר למארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, הנציג המובהק של תרבות שנות הששים, שנים בהן נדחקה הספרות ממקומה המרכזי ואופציית הקדושה של סלינג'ר הפכה אנטגוניסטית לרוח הזמן ולפולחן הסלבריטאות שזו צררה בכנפיה.
מבקר חופשי 