מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחת הבעיות שצצות בכתיבה שמושתתת על חוויות אוטוביוגרפיות היא השמטה לא מודעת של פרטים נצרכים על הדמויות ועלילותיהן. כיוון שהכותב מתבסס על חייו, וזיכרונותיו צרובים בו, הוא מניח, בבלי דעת, שהקורא גם כן יודע במי ובמה מדובר. בניגוד לסופר שבודה את סיפורו ודמויותיו, שמודע לפיכך יותר לכך שהוא צריך להציגן ולהנהירן (לעצמו ולקורא). זו אחת הבעיות של "השיבה לברלין" (או "הסיוט", שמו המקורי), שכתב האנס פאלאדה עם תום המלחמה ופורסם ב-1947, בסמוך לצאת ספרו המפורסם והטוב בהרבה, "לבד בברלין", ובסמוך גם למותו באותה שנה.

הגיבור של הרומן הוא ד"ר דול. בפתח הרומן, אנחנו פוגשים בו בעיירה קטנה בגרמניה, בה הוא חי עם אשתו הצעירה ממנו בהרבה, אלמה. הזמן הוא אפריל 1945 והרוסים כבר בשערי העיירה. דול ואשתו מחכים בכל מאודם לבוא הפולשים, לסיום הסיוט הנאצי. בניגוד לחלק נכבד משכניהם, שכניהם העוינים, שתמכו בנאצים וחוששים מהפולשים. פאלאדה מבטא דרך דול שנאה עצמית גרמנית עזה ביותר. הפולשים הרוסים מביטים בהם באופן משונה, חש דול, ובצדק רב: "בצדק הסתכלו בו הרוסים כאילו היה חיה קטנה, רעה ובזויה, בטיפוס הזה ובניסיונותיו המגושמים להתיידד, שניסה לגרום להם להאמין שבחיוך ידידותי אחד ובמילה אחת ברוסית שבקושי אפשר להבין, אפשר למחות את כל מה שהגרמנים עוללו לעולם כולו במשך שתים-עשרה השנים האחרונות! […] התואר גרמני הפך למילת גנאי בעולם כולו". בהמשך, ממנים הכובשים הרוסיים את דול לראש העיר הזמנית של העיירה הפרובינציאלית. בסלידה ובתיעוב מתעסק דול בענייני העיירה ובטיפול באוהדי הנאצים שבתוכה.

אבל מי הוא בכלל דול זה? וכיצד בדיוק מונה לראשות העיר? פאלאדה לא טורח להסביר. הקורא בנספח הביוגרפי שבסוף הספר למד שפאלאדה עצמו מונה לראש העיר שבה מצא אותו סוף המלחמה. זו גם הסיבה, לדעתי, שהחלק הראשון של הרומן, כמחציתו, לא נהיר ולא ברור. כאמור, כתיבה אוטוביוגרפית, מה גם בתנאים גופניים ונפשיים כמו אלה שבהם פאלאדה היה נתון בשנותיו האחרונות, מועדת לחוסר בהירות כזה.

המשך הרומן מוצלח מעט יותר. הסיפור תופס כאן מעט קצב ולכידות, וכולל תפניות-עלילה ודמויות-משנה מעניינות. דול ואשתו הצעירה שבים לברלין ומנסים להתחיל בה את חייהם מחדש. אבל דירתם נתפסה על ידי זרים והם גם מתמכרים לסמים שונים (מורפיום ועוד). לאט לאט מתברר לנו שדול זה היה סופר ידוע בעבר, שהוא ירד מנכסיו בעקבות המלחמה, שהוא מנסה לשוב ולתפוס את מקומו בשדה הספרות, אבל ששלל מכאובים גופניים ונפשיים והתמכרויות (שעם זאת, טיבם לא מונהר די הצורך), המצריכים אשפוזים במוסדות שונים, מונעים ממנו את השיקום (כל החוויות האלה עברו גם על פאלאדה בעצמו, כפי שמובהר בנספח הביוגרפי המוזכר). גם מה שדול מכנה "אפתיות" מונעת ממנו את השיבה לחיים, אותה "אפתיות" ו"שיתוק" שהוא מייחס לעם הגרמני כולו. זה שילוב של תיעוב עצמי עז, חוסר אמונה בחיים, אֵבל על המתים הרבים, אך בעיקר שנאה ובוז עצמיים.

וזו החולשה הגדולה השנייה של הרומן הזה. פאלאדה מנסה לשדך בין תלאותיהם של בני הזוג דול ותלאות האומה הגרמנית בשנה שאחרי המפלה במלחמה. "אם הרומן יימסר לציבור", הוא כותב ב"פתח דבר", "ייתכן שזה מפני שהוא מהווה 'מסמך אנושי', דיווח נאמן לאמת על מה שהגרמנים הרגישו, סבלו ועשו מאפריל 1945 עד תום הקיץ. אולי ממש בקרוב לא יחושו עוד את השיתוק שפקד אותם בצורה כה הרת אסון בשנה הראשונה הזאת שלאחר סוף המלחמה". אבל החיבור בין הסיפור הפרטי לכללי לא משכנע. סיפורם של בני הזוג נתפס על ידי הקורא כמקרה פרטי של נוירוטים בעלי נטייה להתמכרות. כשלעצמו, זה סיפור מעניין, אבל ההתעקשות של הסופר לכרוך אותו בגורל הלאומי, יוצרת חוסר אמון כלפיו. השבר הגופני והנפשי של בני הזוג דול לא בלתי קשור לתקופה הדרמטית בה הם חיים, אבל הם לא מייצגים של האומה הגרמנית. אלו דמויות שמזכירות יותר את הגיבור ב"השתיין", רומן ההתמכרות הא-פוליטי המוצלח של פאלאדה, יותר מאשר את יצירותיו בעלות המשמעות הפוליטית הישירה (כמו "לבד בברלין").

ללא הפאלאדו-מאניה (כלומר, הצלחתם, המוצדקת סך הכל, של ספריו האחרים בשנים האחרונות) ספק עם הספר הפגום הזה היה רואה אור אצלנו. ועם זאת, יש תועלת בקריאתו. מעבר להבלחות ספרותיות מוצלחות פה ושם, הרי שהספר מאפשר מבט בזמן אמת על ברלין שאחרי המלחמה. יש בקריאה בו מטעמה של התדהמה שישנה בהתבוננות בצילומי ברלין החרבה ב"גרמניה שנת אפס", סרטו הקלאסי של רוברטו רוסליני מ-1948, גם אם מבחינה אסתטית הרומן הזה רעוע.

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון, פחות או יותר, של הרומן, מהנה ומעניין. פול או'רורק הוא רופא שיניים בעל קליניקה משגשגת במנהטן. הוא גם דכאוני, מיזנטרופ, אולי חומל-אדם יותר מאשר שונא-אדם, מתמסר באופן מוגזם וכפייתי באהבותיו לנשים ואתיאיסט מחפש משמעות. השילוב של תחומי העניין הקודרים של פול – רפואת שיניים וחיבוטי נפש – מניב מונולוג מצחיק. "תמיד עודדתי את המטופלים שלי להשתמש בחוט דנטלי. אבל לפעמים היה לי די קשה לעשות את זה. ברור שעדיף שהם ישתמשו בחוט דנטלי. זה יכול למנוע דלקות במֵסַב השן ולהוסיף עד שבע שנים לתוחלת החיים. אבל מצד שני, זה גם לוקח זמן, ובכלל כל העניין הוא קוץ בתחת […] בשביל מה זה טוב? הרי בסופו של דבר הלב נעצר, התאים מתים, העצבים כבים, חיידקים מאכלים את הלבלב, זבובים מטילים ביצים, חיפושיות מכרסמות את הגידים והרצועות, העור נהפך לגבינת קוטג', העצמות מתפרקות, והשיניים נסחפות בזרם".

פֶריס, במסורת הרומן הגדול "משהו קרה" של ג'וזף הלר משנות השבעים, בחר גיבור "מצליחן" לפי ערכיה של החברה בת זמננו, וחושף, באמצעותו דווקא, את הייאוש, הבחילה והכמיהה הלא נמלאת לאינטימיות ולמשמעות של החברה שלנו. את זה הוא עושה בכתיבה קומית מסוג מיוחד, זה שמעלה בקורא גלי רטט עדינים משיפולי הבטן, התגובה הפיזית להומור שחור, נואש. עוד כמו הלר, וכמו רומן הביכורים המצוין שלו-עצמו מ-2007, "ואז הגענו לסוף", פריס גם מתמקד בקריירה של גיבורו, ובצד תיאורים משכנעים שלה דולה ממנה חומרים לקדרות הקיומיות של פול, כמו גם לקומיות הקדורנית שלו. אבל בניגוד להלר, פריס לא מסתפק בדרמה של הייאוש המערבי העכשווי. הוא נזקק ל"דרמה", במירכאות, אותו ציווי ליצירת פעילות ומתח וריגוש שמאפיין אולי במיוחד את תפיסת האמנות הנרטיבית האמריקאית (קולנוע, טלוויזיה וספרות כאחד). אותו ציווי ("היה דרמטי!") שבלי לחוש ולהרגיש בכך בא לעתים קרובות על חשבון השפעתה העמוקה של היצירה, שנפגעת בדיוק משום חריגתה מהשגור והיומיומי והאמין. כך כאן, נכנסת ה"דרמה" הבאה: פול מגלה שמאן דהוא גנב את זהותו האינטרנטית והוא מעלה בשמו פוסטים וציוצים ואתרי אינטרנט בהם הוא מטיף להכרה בזכויותיו של עם נרדף, בשם האוּלְמים, שהינם צאצאיהם של העמלקים מהתנ"ך, שלפי מסורת האולמים היה עם שקידש את הספקנות והפך אותה לדת, דת אתיאיסטית, ונרדף לאורך כל ההיסטוריה בדומה ליהודים, אך בהצלחה מרובה יותר. פול מנסה לאתר את המתחזה ונוצר ביניהם קשר. המתחזה חושף בפני פול שהוא עצמו אוּלמי. פול הוא אכן אתיאיסט נואש, שנמשך דווקא לנשים מסורתיות (הייתה לו אהובה קתולית ולאחריה אהובה יהודית). אבל האם הוא אולמי? והאם עליו לנסוע לישראל לברר זאת, כי שם, בנגב, מסתתרת הקהילה האולמית היחידה בעולם?

כל זה "דרמטי" מאד וילדותי מאד. הקורא, שמוצא את עצמו בעל כורחו נכנע למתח ול"דרמה" של פענוח דמות המתחזה ומהות הפרויקט המסתורי שלו, מתגעגע בכל זאת לחלקיו הנואשים-מתריסים-מצחיקים, ומעל הכל מציאותיים, של הרומן. במקום התענוג הזול של המתח והסנסציה, הוא מתגעגע לאותם ריטוטים מוזכרים בשיפולי הבטן שיוצר ההומור המורבידי, ההומור הכן.

אך בחלוף זמן מה, ולמרות אותה ילדותיות וריגוש זול, מתגלה הרומן הזה שוב כרומן מעניין. אפילו חשוב. זאת משום שפריס מצליח ליצור מהסיפור האכן מופרך של אותם אוּלמים אמירה מעניינת מאד על תקופתנו (הרומן ראה אור ב-2013). הוא, כמובן, נוגע באמצעות הסיפור הזה ב"חזרתה של הדת", אחד הנושאים החמים של עידננו. והוא עושה זאת, באופן מעניין ומקביל לזה של ג'ונתן ספרן-פויר ברומן האחרון שלו, תוך דיון ביהדות ובישראל. אבל האמירה שלו מחודדת מאד. קודם כל, ברפרוף ומבלי לפתח זאת, פריס ממחיש בכל זאת את הקשר המעניין בין נוירוטיות לאתיאיזם. הנוירוטי מכיר את האבסורדיות של הקיום על בשרו. אין לו אלוהים לא "בגלל השואה", אלא בגלל הסבל הנפשי חסר השחר שלו. אבל יותר חשוב מכך (ולכך פריס כיוון ואת זה הוא כן מפתח): באמצעות האולמים, המנסים לחדש ימיהם כקדם כקהילה אתיאיסטית, ממחיש פריס לא רק את העובדה שהחילוניות הספקנית הופכת להיות מדרך המלך של החברות המערביות לסוג של קבוצת מיעוט, אפילו לכת, אלא שהאולמים גם מהווים סימבול מעמיק לדבר מה נוסף. את אי קיומו של אלוהים, את ההכרה הנוראה הזו שהעולם הפקר, את הבדידות הקיומית, יכולה להמתיק קהילה מלוכדת. האולמים יצרו דת ללא אלוהים, יצרו דת סביב היעדר אמונתם באלוהים. לכאורה פרדוקס. אבל למעשה, מציע פריס, דרך האולמים, מה שמעיק על האדם המערבי היום הוא התפרקות הקהילה, או הקבוצה החברתית המלוכדת, לא פחות, ואולי אף יותר, מהיעדר האמונה בבורא עולם. בדיון מעמיק, שלא זכור לי כמותו בספרות הישראלית העכשווית (הוא מתאים יותר להגות עברית מוקדמת, כזו של אחד העם, למשל), מסב פריס – דרך פול שמתאהב בבחורה יהודייה – את תשומת הלב לכך שהיתרון של היהדות על פני הנצרות הוא שאתה יכול להיות יהודי אתיאיסט, בעוד אינך יכול להיות נוצרי אתיאיסט. היהדות מציעה שייכות חברתית, לא רק תפיסה תיאולוגית. פול כמה להצטרף למשפחתה של אהובתו היהודייה, קוני, מתוך רצון להצטרף לקהילה היהודית ומתפעל עד אין קץ מכך שיש לה דוד אתיאיסט ובכל זאת הנו חלק מהמשפחה. זהו גם הקסם באופציה האוּלמית.

כך שלמרות ה"אמריקאיות" שבבסיסו, אותו ציווי להיות "דרמטי", הרומן הזה הוא רומן מהנה, מעניין וכאמור – אפילו חשוב.