ארכיון חודשי: ספטמבר 2008

שתי הערות קצרות על הצייטגייסט

ספטמבר 21, 2008 – 10:22 PM

1. מה משותף לכישלון הקולוסאלי של הסוקרים בבחירות לראשות "קדימה" ולכישלון הקולוסאלי של תוכנית הסאטירה החדשה בערוץ 2 "שישי – סוף"? 

האמונה שאפשר לחפף בתוכן אותו אמורים לספק – כל עוד התפאורה זוהרת; חוסר-המקצועיות. ובמלים אחרות: חוסר המקצועיות באותם צדדים של העבודה שאינם זוהרים ואינם יכולים להיות חלק מהראווה הטלוויזיונית.

האולפנים המיוחדים בשלושת הערוצים בליל הבחירות, הקדימונים המשווקים את הבחירות כאירוע כוכב-נולדי שאסור להחמיץ ("בוחרים את ראש הממשלה הבא של ישראל"!), תזמון הדרמה של רגע חשיפת הסקרים – באלה הושקע הרבה יותר מאשר בחשיבה מאחורי-הקלעים על טיב ומהימנות הסקרים עצמם.

הפרומואים הלא כָלים לקראת תוכנית הסאטירה החדשה, ליהוק ה"כוכבים" הגדולים לתוכנית, ריאיונות היח"צנות בעיתונים – כל אלה חשובים היו הרבה יותר מכתיבת המערכונים גופם.

 

2. בכתבה של יובל סער, ב"הארץ" לפני כשבוע, נשאל חיים פנחס, שפתח מחדש את מועדון ה"קולוסיאום" בכיכר-אתרים (דמי חברות הנם 6000 ש"ח לשנה), האם אין המועדון שלו מועדון לעשירון העליון.

'למרות ההשקעה הכספית הגדולה והפומפוזיות שהמועדון משדר, פנחס דוחה את הטענה שהוא מיועד לעשירון העליון בלבד, ושרק מי שהפרוטה נמצאת בכיסו ירגיש בו בנוח. "המקום מיועד למנצחים, לאנשים שמנצחים בכל מה שעשו בחיים", הוא אומר. "זה יכול להיות פרופסור, עורך דין, רופא, אדריכל, אמן או דוגמנית. אלו יכולים להיות גם האנשים שמנהלים את המכבסה שלי"'. 

לכאורה, איזו מין תשובה זו. במה התשובה ("המקום מיועד למנצחים") דוחה את השאלה (האם המועדון מיועד לעשירון העליון בלבד)? האם אותם "המנצחים" אינם בדיוק אותם עשירים שהשאלה נסובה אודותם? ואם הכוונה להפריד בין טייקונים ובני המעמד הגבוה-גבוה לבני המעמד הגבוה-בינוני והגבוה-נמוך, ולכלול גם את האחרונים בברכת ה"ברוכים הבאים", מה הרבותא במשפט הסיום (על האנשים שמנהלים את המכבסה), פרופסור ואדריכל ממחישים את הפתיחות של פנחס לדרגים הזוטרים של המעמדות הגבוהים טוב מהם.

ישנן שתי אפשרויות להסביר את התשובה של פנחס.

א. פנחס הבין שהשאלה על "העשירון העליון" היא שאלה ארכאית, שמתכוונת למונח שהיה רלוונטי בארץ עד שנות השמונים. "העשירון העליון", סבר פנחס, הוא מושג ארכאי בהיותו בעל תוכן לא רק אריתמטי, פירושו: אליטה מובחנת סוציולוגית, שאנשיה, הקרובים בראיית עולמם, עוסקים במקצועות חופשיים, "גבוהים".

אי לכך פנחס משיב שהמועדון אינו צר-אופקים. המועדון, מחדש פנחס, הוא בעצם מועדון פוסט-מודרני נאור. החירות הפוסט מודרנית, כידוע, מבטלת את החציצה בין גבוה לנמוך. לא משנה לי, מדגיש פנחס, מה התוכן של האנשים שבאים, X או Y. תרצה תהיה רופא או פרופסור, תרצה תהיה כובס או דוגמנית. אני לא איש של אליטות קשיחות. מבחינתי, העיקר שתרוויח, העיקר שתהיה "מנצח".  

רק הישמר מלהיות לא-"מנצח", לא משנה מאיזה עדה. פוסטמודרניזם, פוסטמודרניזם, אבל לא באמת "הכל הולך".

ב. פנחס הבין שהשאלה היא האם צריך סכום מסוים של כסף (מעבר לתשלום דמי החברות) כדי להיות ראוי להיכנס ל"קולוסיאום" ומסביר בבהירות את מהות הקפיטליזם.

בשורשו, מבאר פנחס, הקפיטליזם הוא בכלל לא על כסף, הקפיטליזם הוא לא על מותרות ותענוגות שניתן לרכוש במיליון ולא בחצי מיליון, למשל. החמצתם את העניין, חבר'ה, אומר פנחס. זה לא הכלכלה, טפשונים, זו הפסיכולוגיה.

הקפיטליזם הוא על תחרות. הקפיטליזם הוא על "מנצחים" ו"מפסידים", על הרצון "לנצח" מישהו אחר, שהופך בשל כך ל"מפסיד" וכך גורם לך, "המנצח", קורת-רוח. מה זה מעניין אותי אם יש לו מיליון או שניים? זועם פנחס בלהט מוסרי, העיקר שבתחום שלו הוא ניצח! יצא ראשון, הביס, הביט מלמעלה!

תיאורטית, לו ההומלס מדיזנגוף סנטר יוכיח שהוא יותר "מנצח" בתחומו מההומלס באלנבי גם לו יהיה מקום ב"קולוסיאום".

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (9)

ביקורת על "דירה עם כניסה בחצר", של יהושע קנז, בהוצאת "עם עובד"

ספטמבר 21, 2008 – 12:26 AM

תשעה סיפורים בקובץ החדש של קנז, לטעמי בכיר הסופרים הישראליים החיים (בזכות "מומנט מוזיקלי" ו"בדרך אל החתולים", ובעיקר: "התגנבות יחידים"). הסיפורים מכילים בתמצות אלמנטים מכל יצירת קנז בת הארבעים ויותר שנים. מבחינת אתרים: נמצאים כאן המושבה הוותיקה, הבסיס הצבאי, בית הדירות. מבחינת טיפוסים: נמצאים כאן החריגים המושכים את קנז: מטורפים, מפגרים, אמנים, תלושים, גם מזרחים בחריגים בפרספקטיבה הקנזית, בצד ילדים המתוודעים לראשונה לאמיתות קשות וזקנים הדועכים אל מותם.

שלושה מהסיפורים מצוינים, ארבעה מעוררי עניין ואילו שניים תמוהים.

שלושת הסיפורים המצוינים הם אלה המתרחשים במושבה הוותיקה והפרובינציאלית בשנות הארבעים-חמישים. בסיפור אחד, מספרת גברת "פולניה", הנשואה לאיש הממסד, נורמאלית-ומיוחסת-בעיני-עצמה, על קרובתה המוזרה ניצולת השואה, המתארחת בביתה של הגברת למורת רוחה, והוזה על בשר-פרא שהוחדר לגופה על ידי  הגרמנים: "הבשר האמיתי מתגונן (…) הבשר הפרא, הזר, יותר חזק, הוא דוחק אותו ומשתלט  על כל הגוף". סיפור שני – בגוף שלישי כעת – הוא על חבורת ילדים היוצאת למסע נועז בפרדס בשולי המושבה, בו שוכן פושע מטורף, הנוהג, על פי השמועה, להיטפל לילדים. סיפור שלישי, גם הוא בגוף שלישי אמנם אבל בעל אופי אוטוביוגרפי, ונראה כשייך באופיו ל"מומנט מוזיקלי", מספר על ילד  המגלה שהונק על ידי אישה  זרה, מזרחית. שלושת הסיפורים עוסקים בפריצת-גבולות, בשבריריות ה"נורמאליות". "האני" חדיר, בשר זר או חלב זר חודר אליו. המושבה המהוגנת מסתירה בגבולה טירוף ואלימות. קרובת המשפחה, בשר מבשרנו, מטורפת, אולי אפילו קאפו-לשעבר? אולי לסבית? דבר אינו בטוח מתחת לשכבת הקיום המהוגן הדקה. הסיפור על הילדים שנכנסו ל"פרדס" (רמז לביטוי המשנאי על עיסוק מסוכן בתורת הנסתר), הוא כמעט-גאוני. בלב  הציוויליזציה מגלים הילדים חלקת אדמה לא נחקרת. הגילוי הזה מצמרר את הקורא כי אצל קנז הקונקרטי הוא גם סימבולי: הטרה אינקוגניטה, הארץ-הלא-נודעת, היא גם מרחב נפשי. אבל הגילוי המזעזע באמת שמציע הסיפור, הסוד הנורא מכל שנחשף לחבורת הילדים מגלי הארצות, הוא שבעצם אין סודות בעולם כלל, הכל רציונאלי ומוסבר עד מחנק.

בין הסיפורים מעוררי העניין ניתן למצוא את סיפור ימיו האחרונים של אב, מוותיקי המושבה שאת נעוריה ונעריה פגשנו בסיפורים הקודמים, המלוּוה על ידי בנו לביקור אצל רופא גס רוח. גם כאן הקונקרטי הופך סימבולי, והאב, המתקשה לתלות כהרגלו את דגל יום העצמאות, מסמל את המרקם החברתי-תרבותי שהוא היה שייך אליו ושנמוג אט-אט: "הדגל דהה כל-כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה". קנז מפתיע, קומי מאד, נחשף בסיפור אחר, על ניסיון צפייה בסרט כחול במקרנה ביתית בשנות השבעים. הצפייה, שתוכננה לכאורה בחשאי להנאתם של שלושה גברים, הופכת להיות אירוע גרוטסקי, צפייה "לכל המשפחה" של המקרין. "דירה עם כניסה בחצר", הסיפור שנתן לקובץ את שמו, מעורר עניין בגין המציאות האורבנית הקלאוסטרופובית שהוא חושף. בבית הדירות שבסיפור, חטטנותם של שכנים זקנים היא דרכם הנואשת להבקיע את מעטפת בדידותם. הזקן החטטן שבא להטריד את מ' (האלטר-אגו של הסופר, המופיע בכמה סיפורים), באשר לגורלו של שכן אחר שנעלם, מצליח להדביק את מ' באובססיה שלו (גם כאן יש יסוד קומי – יצר החטטנות משעשע). סיפור מעורר עניין, אחרון, הוא סיפור על עוול פעוט שנעשה למ' בזמן השירות הצבאי, אבל שאינו מרפה ממנו עד שהוא מוצא את תיקונו שנים מאוחר יותר (בסיפור יש מעבר מפתיע מגוף שלישי לראשון, שמשחזר באפקט נמוך מעבר דומה ודרמטי בהרבה מ"מומנט מוזיקלי").

סיפור מיותר, לטעמי, הוא סיפור על מסיבה שנערכת בבית דירות תל אביבי. באי המסיבה נתקעים בדירה, מוטיב קנזי יסודי: היכלאות במציאות חברתית, תחומה גיאוגרפית, בה איש יורד לחיי רעהו. אבל הסיפור עצמו נותר ברמת הסקיצה והסיום הפנטסטי-סתום שלו חלוש (בכלל: הפואנטה חלשה בכמה סיפורים). סיפור שלא הבנתי את טיבו הוא הסיפור על ארוחה בחומוסיה, אליה מזמין מבוגר ילד קטן (אחיינו?). כביכול סיפור-חניכה, אלא שלא הבנתי איזו חוויה מעצבת כביכול הסתתרה בסעודה.

הפרוזה של קנז מחנכת. האיפוק בניסוחיו, אטיות רקימת הסיפור, ההתבוננות השהויה בדמויות, מחנכים לדחיית סיפוקים; קרא לאט – וסוף העונג לבוא. החינוך הזה של הקורא הנו בעל עוצמה באותם סיפורים אשר בסיומה של דחיית הסיפוקים, מזדהרת בנפש הקורא החמדה הרוחנית המיוחלת.  

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

קצרצר

ספטמבר 17, 2008 – 2:05 PM

הנה הפרדוקס:

כלכלת השוק במשבר! חזרה ל – 1929! הפילוסופיה הניאו-ליברלית מובסת! עידן השפל הגדול בפתח! איפה רוזוולט של ההווה? האם הקפיטליזם כולו קורס? –

כל אלה ועוד נשמעים בכלי התקשורת הקפיטליסטיים, שמושכל ראשון אצלם הוא ליצור דרמטיזציה של כל האירועים כולם, להפוך את החיים לטלנובלה לא-פוסקת של פסגות ותהומות, למוץ מההיסטוריה את מלוא פוטנציאל הריגוש שבה, על מנת שנהיה מרותקים אל הסדרה הממכרת המכונה "אקטואליה", על מנת שנהיה ב"מהפיכה מתמדת" אמוציונלית.

 

בקיצור: הדיווח המועצם על משבר הקפיטליזם הוא דוגמה לאחד ממאפייניו של העידן הקפיטליסטי התזזיתי.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (5)

קצרים

ספטמבר 15, 2008 – 9:11 PM

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.

 

 

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (18)

על "מתקנים ואטרקציות", של מיכל זמיר, הוצאת "חרגול"

ספטמבר 14, 2008 – 7:34 PM

חוקרי ספרות ישראלית עתידיים, בהנחה אופטימית שיימצאו כאלה, יוכלו לאתר בקלות נורת-אזהרה ענקית שהבהבה מעל אלפי דפי הפרוזה הישראלית בתחילת המילניום. חלקים נרחבים בספרות הישראלית העכשווית מתעדים בבחילה ובייאוש את התפוררות החברה הישראלית, או חוזים לה קטסטרופה. כזה הוא גם "מתקנים ואטרקציות", שכדאי, לפיכך, להעניק לו תשומת לב, למרות מגבלותיו הספרותיות.

הרומן אינו רומן של דמויות אלא רומן על מקום. "נווה חנית" היא שכונה שיועדה במקורה לאנשי צבא בכירים, ברבע-המאה הראשון, האופטימי, לקיומה של ישראל. כיום השכונה מאוכלסת באותה אוכלוסיה קשישה של האליטה הישראלית הישנה, קצינים-בכירים לשעבר, שכשפרשו מהצבא, בשנות השבעים, החלו בקריירה שנייה במגזר הציבורי והעסקי. אולם השכונה משנה את פניה, ערכה הנדל"ני נוסק, והיא מתאכלסת והולכת באליטה הישראלית החדשה: אצולת הממון הישראלית. זו אותה אליטה, שצמחה כג'ונגל באקלים הטרופי של הניאו-ליברליזם הישראלי: אילי ספנות הנשואים לדוגמניות, מיליונרים הרוצים לבנות בשכונה טירות "בסגנון האיים הקנאריים" וכיו"ב.

למרות אופיו הסוציולוגי המובהק של הרומן, בהיותו רומן, יש כאן גם, כמובן, דמויות. בא-כוחה של האליטה החדשה הוא הנדל"ניסט, גבי חייק, המשדל את וותיקי השכונה להתפנות מבתיהם תמורת הון עתק. חלק מהוותיקים אינם יכולים לעמוד בתאוות הבצע שמתלקחת בהם. למשל, שרה גבריאלי, מחנכת לשעבר, שלנוכח הצעה של שני מיליון דולר על ביתה עונה בחמדנות: "'שניים וחצי!' הרבה מים זרמו מאז ימי ויקטור הוגו ו'עלובי החיים' הממורטט שנשאה תחת ֹשֶחיָה לכל שיעור חופשי". ואילו בתה היפה של שרה, הילָלי, מאבדת את עשתונותיה לנוכח כוחו העולה של חייק. אולם חלק מהוותיקים מתקוממים. חייק רוצה להקים בשכונה ספא ומולו מתייצב הקצין הבכיר בדימוס, שרגא לבני, בן השמונים:  "ספא?! התייוונות לאור היום!".

הרומן מסופר בגוף שלישי, מדלג בחיוניות ובאלגנטיות מדמות לדמות. הוא כתוב בטון סאטירי, טון בקי בהוויות העולם, סולד מהן ומשלים עמן בייאוש עליז. הטון הנונשלנטי מורגש בכל זאת כמעושה במקצת, אולי אף שאוּל, מבצבץ משולי אדרתם של קסטל-בלום ויצחק לאור. חולשתו הגדולה של הרומן היא בעלילה. העלילה, בעיקר התפתחות הרומן בין היללי לגבי  חייק, תופחת באטיות מעוררת צפיות כעיסת חלה, אך מתרוקנת באחת כמו סופלה שנוּקב.  

אולם למרות החולשה בדינמיות, חוסנו של הטקסט נובע מהצילום הסטטי של זירת מאבק חברתית, תְחומה היטב אך שמשמעותה החברתית חורגת מהרמה המוניציפאלית.

תהיה זו טעות למשוך בכתפיים מול תחלופת האליטות המתוארת ברומן ולראות בה מנהג העולם, שבנו רובנו, מהמעמד הבינוני, אין הוא נוגע. תהיה זו גם טעות קריטית לראות באבדן ההגמוניה האשכנזית-חילונית-ציונית-סוציאליסטית, עדות מבורכת לפרוגרס, לנורמליזציה. כי ההבדלים בין האליטות הם הבדלים מהותיים ולא פרסונאליים. "הבית הערכי, הנטוע, המצטנע, המצטדק, האידיאליסטי, המוסרי, החרא, היהיר, הקר", כפי שמהרהר אחד מבני ותיקי השכונה שבחר לרדת מהארץ, היה בית של אליטה משרתת, של אליטה שרוסנה באמצעות האתוס הלאומי. ואילו אליטת הממון החדשה המשתלטת על השכונה אינה מכירה בכל מגבלה ערכית. היא  הדוניסטית וטורפנית. חלומה בתמצות וולגרי: "הוא תוקע אותה. שותה מהכוּס שלה יין לבן ואוכל שרימפסים".

הסוציולוג האמריקאי החשוב דניאל בל, בספרו "The Cultural Contradictions of Capitalism", תיאר את המעבר של הקפיטליזם האמריקאי מקפיטליזם שמרוסן על ידי "האתוס הפרוטסטנטי", אתוס של סגפנות וחסכנות, לקפיטליזם חסר עכבות מוסריות. גם לנו הייתה מקבילה ל"אתוס הפרוטסטנטי", זו הייתה הלאומיות הסוציאליסטית, שחייבה את האליטה הישראלית לעשות לא רק לביתה, אלא גם לבית הלאומי. מרגע שכוחה של הלאומיות תש – אבדו הרסנים על הקפיטליזם הישראלי.  

ישראל המתוארת ברומן היא ישראל שבה פרמטר אחד קובע את ערך הקיום: הממון. זו חברה ללא אופק אוטופי, סוציאליסטי או לאומי, היעדר-אופק שיוצר קלאוסטרופוביה. זו חברה שהתקווה היחידה שלה היא למשבר גדול שינער אותה; בפרפראזה על הניסוח המפורסם של לנין אומרת אחת הדמויות: "הכל  יהיה עוד הרבה יותר גרוע, לפני  שיהיה יותר טוב".

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה

על "מים שאין להם סוף", של מיכאל שיינפלד, הוצאת "ידיעות ספרים"

ספטמבר 7, 2008 – 5:31 AM

לעצור לרגע. להתבונן בחייך. זהו צורך אנושי פרקטי, שנלווה לו גם עונג. העונג שביציאה המשחררת מתוך עצמך, כביכול ה"עצמך" הזה אינו אתה; לכן ההתבוננות הזו נעשית בקלות ובתענוג גדולים יותר אם עושים אותה בזירה שונה מהבימה שעליה מתרחשת ההצגה היומית של חיינו. ובד בבד לתענוג שבפשיטת מחלצות היומיום, ההתבוננות מספקת גם את הנחמה שבאיתור נרטיב מסדיר בחייך, עלילה שמעניקה להם פשר.

גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת "הסדר" בן 23, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים. מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם הסופר סקוט פיצ'ג'ראלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר. ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם  נורית אתה הוא  יוצא כבר שבעה חודשים? הכל, אפוא, מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה  בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.

המבטים-לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ה"הסדר", על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו בהם. ישיבות ה"הסדר", במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות-הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה הישראלית היחידה לקולג'ים האמריקאיים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת-השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה. הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, הנה, לטעמי, אירונית. כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, הישיבות בשטחים מאפשרות לבני הציונות-הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות. ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות מהשפלה ולאו דווקא משאת-נפש. ואכן, הקונפליקט של יאיר והוריו על הלימודים בישיבה (אביו אינו מתלהב מהם), אינו נסב כלל ועיקר על אידיאולוגיה, אלא הוא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר-בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר-בורגני, לא  הציוני-דתי!) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורל האתוס הזה.

הניסיון, הראוי להערכה כניסיון, של  שיינפלד הוא לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי: עולם ישיבות ה"הסדר", מבעד למבטו של אדם אחד. אולם הניסיון השאפתני אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו-עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? האם מוקדו הוא הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח-בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי  הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את  עצמך לדעת"? האם המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? ואולי בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו עם נורית? הטקסט, החפץ לומר "הכל", עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם  במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), על אף שהם כמובן אנושיים מאד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.     

ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח,  פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הוידוי האותנטי והלא-מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא. הקטעים הליריים היפיפיים-ממש שפזורים ברומן מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד  ליהנות את קוראיו ביצירה נוגעת.                 

 

   

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

קצרים

ספטמבר 3, 2008 – 11:58 AM

1. אז איך הביוגרפיה החדשה של ברנר, שכתבה אניטה שפירא? קיבלתיה אתמול והתנפלתי עליה מייד. קראתי כבר את חציה בשקיקה. השקיקה – בגלל ברנר. לא בגין שפירא.

זו ביוגרפיה הגונה, בהירה, וודאי ונחוצה. אבל זו ביוגרפיה עייפה-משהו, שאינה כתובה בלהט, צנומה להפתיע, אינה נכנסת מבעד לפרגוד של ברנר – זה הסופר היחיד במינו בין סופרי העולם, שכל גאוות השייכות לתרבות העברית יכולה להיסמך על כתפיו החסונות.

שפירא ההיסטוריונית אינה נכנסת כדבעי לניתוחי היצירות המורכבות של ברנר, ומסתפקת בהבאת תקציר שלהן. ביוגרף שהוא גם היסטוריון וגם מבקר ספרות וגם אחד שיודע לכתוב – הרי זו אישיות נדירה שאינה צומחת גם פעם בדור (ג'וזף פרנק, שכתב את הביוגרפיה המונומנטלית של דוסטוייבסקי, הוא יוצא דופן יחידאי; אנרי טרויה, הפטפטן הזה, הוא ראיה לסתור, כלשון התלמוד).

עד כה, ואני עם שפירא וברנר כבר ב – 1911, לא חידשה לי הביוגרפיה חידוש משמעותי על חייו ומחשבתו של ברנר, למרות שהקריאה, כאמור, שוטפת ומהנה. ובעצם, חידוש אחד יש כאן, אולם הוא לא מתגלם במלוא הפוטנציאל שבו: ההתייחסות לברנר בהקשר הפסיכופתולוגי של מחלת הדיכאון. זה הקשר מתבקש, ולמרבה ההפתעה כזה שלא נחקר בצורה שיטתית עד כה. שפירא אכן מתייחסת להפרעה הנפשית של ברנר, למחלת הדיכאון שלו, אולם לא יוצרת טענה תקיפה ומעניינת בעקבות ההתייחסות הזו.

הביוגרפיה הגונה. בייחוד לנוכח המציאות המחפירה של היעדר ביוגרפיה על עמוד תווך כברנר. אבל, עושה רושם, כי לברנר מגיע יותר. כל החשבון לא נגמר.

2. ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ", מודעות פרסומת לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כישרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).

כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק, ומקצועיות מיומנת), צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי". 

אלה ביקורות שהאתיות שלהן מפוקפקת ביותר (סלבריטאי-הספרות הם ידידי ומכרי המחבר; אותה "ביקורת" – אנונימית! – באתר אינטרנט היא לא של אדם שצריך לתת דין וחשבון לקוראיו על המלצותיו, לא אדם שביקורת היא מקצועו, אלא, סתם, קורא אקראי). 

העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט! לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן.

3. כמו קאטו הזקן צריך לחזור ולומר את מה שכביכול ידוע: הטלוויזיה המסחרית בישראל היא רוצחת תרבות. הטלווזיה המסחרית בישראל היא מטמטמת מוחות. הטלוויזיה המסחרית בישראל היא סכנה קיומית. הטלוויזיה המסחרית בישראל – שומר נפשו ירחק. 

4. צוף גדול אני מוֹצה מקריאת "האדם הלא נראה". זו קלאסיקה אמריקאית מ – 1952 שכתב הסופר השחור ראלף אליסון ומתארת את חייו של צעיר שחור בשנות העשרים והשלושים למאה ה – 20. זה ספר מכונן בשיח היחסים הבין-גזעיים באמריקה. ספר, שכל מי שרוצה לכתוב, למשל, על מזרחים ואשכנזים בארץ, יכול ללמוד ממנו איך לקחת את הנושא הטעון והכאוב הזה ולהפוך אותו לספרות גדולה, לא לתעמולה פשטנית.

כמו קלאסיקות אמריקאיות רבות מהמחצית השנייה של המאה ה – 20 הוא אינו מוכר לאינטליגנציה הישראלית (בעלת האוריינטציה האירופאית והחשד בכל "תרבות גבוהה"-כביכול אמריקאית). כמו מקרה קלאסיקות אמריקאיות רבות, מתווך-התרבות היחיד שנמצא להן בארץ היא הוצאת "זמורה ביתן" של שנות השמונים.

הגיע הזמן, אגב, שכל נכסי צאן הברזל התרבותיים הללו (ספריו של תומס וולף, חלק מיצירתו של סול בלו וג'וזף הלר וג'ון אפדייק ועוד ועוד) יוצאו לאור מחדש, ורצוי גם בתרגום חדש. במקרה של "האדם הלא נראה", התרגום, של אורי בלסם, דווקא טוב.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (19)