מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הצחוק המשחרר, הבוקע ממעמקי הבטן ומרטיט את כל הגוף, לא הגיחוך בזווית הפה המלווה לעתים גם ב"חה" מכאני, ובכן הצחוק המשחרר הפראי הופיע לראשונה בעמוד 40. בהכנות לנסיעת-הטיול בגרמניה, ל"בומל", נזכרים שלושת הנוסעים העתידיים באותה פעם בה נסע אחד מהם, האריס, עם אשתו לנסיעת טיול על אופניים בהולנד. הזוג הצעיר נסע על אופניים דו-מושביים ומרת האריס הושלכה מהמושב האחורי בקטע מקטעי הדרך. הלומת הפתעה, היא צפתה בהאריס הגא ממשיך לדהור הרחק ממנה עד שלבסוף נעלם מהעין. האריס, שלא שם לב להיעלמות אשתו, "המשיך לרכוב בהנאה רבה. לפתע נראה היה לו שהתחזק באופן פלאי". הוא אף מפטיר לכיוון "מה שהיה בדעתו מרת האריס", כותב ג'רום, כי: "מזה חודשים רבים לא נדמו האופניים כה קלים". רק לאחר חמישה מיילים הבחין האריס בהתאיינות אשתו אבל כשסיפר אובד עצות לאיכרים הולנדיים שאשתו נעלמה הופתעו האיכרים מכך שהאריס נסער מכך. מכל קשת הרגשות האנושיים, דאגה לא נראתה לאותם איכרים הרגש הראשון שעולה בבעל כשאשתו נעלמת.
הומור הוא פעמים רבות שחרור של תוקפנות. ובקטע הזה, בו גבר מגלה כמה קל לרכוב ללא אשתו מאחור, מטפל ג'רום בעוינות הבלתי נמנעת שיש בין בעלים לנשים. ואגב, ייתכן שכתוצאתן של התרבות והביולוגיה שפינקו אותו כאחת, הגבר נוטה יותר לעוינות כזו, לתחושה שרוחו החופשיה בת האלמוות הושמה בסד הזוגיות הארצית (חנוך לוין עשה מזה מטעמים). נרגנות, כך נדמה, היא תכונה גברית יותר מאשר נשית. התרבות והביולוגיה כאחת תבעו מהנשים יותר סתגלתנות (והתרבות ואף הביולוגיה משתנות רק בדורות האחרונים).
בכל אופן, אחד ההבדלים העיקריים בין "שלושה גברים בבומל", שראה אור ב-1900, ל"שלושה בסירה אחת", המפורסם ממנו, שראה אור 11 שנים לפניו, הוא שבעוד בספר הראשון היו השלושה רווקים, הרי כאן שניים מהם, ג'רום עצמו והאריס המוזכר, נשואים. כך שחלק גדול מההומור, בעיקר בתחילת הספר, נוגע ביחסי גברים-ונשים ונובע מהם. למעשה, עצם החלטתם של השלושה לצאת לטיול אופניים בגרמניה היא רצון מודע-למחצה להתרחק קצת מעול הנישואין. "עלינו לנהוג בכנות ובהחלטיות", מצהיר ג'רום ומרמה גם את עצמו (ג'רום הדמות, לא הסופר שמודע להונאה העצמית כמובן), "אומר לאתלברתה [אשתו] שהגעתי למסקנה שגבר לעולם לא מעריך את האושר שנמצא אתו דרך קבע. אומר לה שעל מנת להוקיר את הדברים שבהם בורכתי כפי שידוע לי שיש להוקיר אותם, בכוונתי להתנתק ממנה ומהילדים למשך שלושה שבועות". לעוגמת נפשו מגלה ג'רום שאשתו שמחה, שמחה מדי, על כוונתו להניח לה.
הצחוק המשחרר הראשון הופיע כאמור בעמוד 40. אבל הוא לא הרבה לשוב לאורך הספר. לפחות הקורא הזה לא מצא את עצמו פעמים רבות נחנק מצחוק, כלומר מטה את ראשו לאחור, אוחז בבטנו ומתנודד, כמי שמחכה לבכי שאינו בא, באופן שהנו קומי בפני עצמו. מעטים כל כך הספרים שגורמים לנו לצחוק כך, ספרים כמו שהיה זכור לי שהנו "שלושה בסירה אחת". אבל "שלושה בבומל" לא מצחיק עד כדי כך, וקריאה נוספת לצורכי ביקורת זו בקודמו גילתה שבקריאה שנייה גם ג'רום המוקדם קורע פחות.
אבל זה ספר מומלץ לקריאה. ג'רום שנון רוב הזמן, רהוט כל הזמן ומדי פעם אכן קורע. אבל יש ערך מוסף אחר ומפתיע לספר ההומור והסאטירה הזה. התווספה לו תמה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באנגלית, תמה שלא העסיקה יותר מדי, יש לשער, את קוראיו ב-1900. זאת כי ג'רום מקדיש את "שלושה בבומל" לא רק למסע גופא של שלישיית החברים הוותיקים ב"יער השחור". הוא מקדיש דפים רבים לתיאור וניתוח מאלפים של התרבות הגרמנית בעיניים אנגליות. ואלה דפים מצמררים לאור מה שהתרחש בהמשך המאה שג'רום כתב ממש בפתחה. "מאחר שיש לי נקודת מבט אנגלו-סקסית על העם הגרמני, יתכן שתהיה לי מדי פעם ביקורת כלפיהם בספר זה", מתנצל ג'רום. אבל תצפיותיו המדויקות, בדיעבד, אינן מצדיקות את ההתנצלות. הוא מתייחס לאהבת הסדר האובססיבית ("הגרמני נושם את אהבת הסדר עם כל שאיפת אוויר, תיפופיו של התינוק הגרמני יוצרים מקצב מוסיקלי"); לנוקשות הנובעת מאהבת הסדר הזו ("בגרמניה כל הפגמים האנושיים מתגמדים מול פשע הדריכה על הדשא. הגרמנים סוגדים לדשא"), ומעל הכל: לצייתנות הגרמנית. הפרק האחרון בספר מוקדש כולו לצייתנות הגרמנית והוא נבואי ממש: "אינדיבידואליזם אינו מעורר עניין במצביע הגרמני. הוא מוכן – דורש – לקבל שליטה ובקרה בכל תחום", כותב ג'רום וממשיך: "השוטר הוא דת עבורו". הצייתנות הגרמנית, שאגב ג'רום מייחס את מקורה לחינוך הנוקשה בבתי הספר הגרמניים, כה מרחיקה לכת עד כי "לא אופתע לשמוע שכאשר נידון אדם למוות בגרמניה ניתנת לו פיסת חבל ומצוּוה עליו לתלות את עצמו […] הפושע קורא בקפידה את הוראות המשטרה ומוציא אותן לפועל במטבח שלו". לאור זאת "ניתן לומר על הגרמנים שהם עם שילך לכל מקום ויעשה כל דבר שיצוו עליו".

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלכסנדר המון הוא סופר ממוצא אוקראיני יליד סראייבו (1964), שהיגר לארצות הברית ב-1992, רגע לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה. הוא כותב מ-1995 את ספריו באנגלית והפך להיות, לדעת רבים, אחד הסופרים האמריקאים הצעירים הבולטים (בספרות, יש לזכור, "צעיר" הוא מי שהנו בן פחות מששים). שני ספריו הקודמים, "איש משום מקום" ו"פרויקט לזרוס", עסקו במהגרים בוסניים כמותו החיים בשיקגו, כשהמון מפצל את דמות המהגר לשתיים, מהגר בן דמותו שלא חווה את זוועות המלחמה ומהגר "טרי" שחווה אותה. בניגוד לדעת הרבים המוזכרת, אני לא התפעלתי לא מ"פרוייקט לזרוס" ולא מ"איש משום מקום". יש בפרוזה של המון תחושה בולטת של תעייה, של מה שכינו הורינו "שיטת מצליח". הסופר, כך התחושה, אינו מגשים חזון מפורט וברור הניצב נכחו במוחו, אלא מוליך את הפרוזה מתוך הססנות נסיינית, בתקווה שהיא "תצליח". לעתים היא אכן "מצליחה" אך לעתים לא. עוד עומדת לרועץ לפרוזה הזו הסנטימנטליות שהיא כמעט סימן ההיכר של הפרוזה האמריקאית הגברית הצעירה. כמו במקרהו של אחד מאוהדיו של המון, הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ספרן-פויר, העיסוק בקטסטרופות (השואה או ה-11 בספטמבר או, אצל המון, האסון בבוסניה) הופך את הפרוזה הזו להיפר-רגשנית למפרע. הגדיל לעשות המון ב"פרויקט לזרוס" כשצירף לאסון הבוסני את הפוגרום בקישינב, אליה יוצא הגיבור הסופר העורך תחקיר לספרו שעוסק במהגרים יהודיים מתחילת המאה, מסע שהנו גם חיקוי מביך ל"הכל מואר" של ספרן-פויר המוזכר, שגם במרכז ספרו ישנו מסע לאזורי אסון יהודי במזרח אירופה.

"אהבה ומכשולים" הוא קובץ סיפורים של המון שראה אור במקור ב-2009 והוא הטוב מבין ספריו שקראתי. מפתה לומר כי הקובץ הזה חושף שהבעיה של המון המוקדם הייתה בבחירת הסוגה. סוגת הרומן הארוכה חייבה אותו לחומרי מילוי שאינם הכרחיים ואשר הולידו את תחושת הגישוש והתעייה המוזכרת. ייחוס הצלחת הקובץ לבחירה בסוגת הסיפור הקצר מקבל חיזוק מכך שהחומרים של הקובץ הינם אותם חומרים בדיוק שהעסיקו את המון ברומנים שלו. סיפורי הקובץ, המסופר בגוף ראשון, מתמקדים גם הם בבן דמותו של המון, מילדות בבוסניה ועד לחייו כסופר מהגר בארה"ב. התחושה היא שהסופר נמלך בדעתו והחליט לספר את הסיפור שלו שוב, אך כעת במתכונת של סיפורים קצרים. פיצול האוטוביוגרפיה, או האוטוביוגרפיה הבדויה, לסיפורים קטנים אך שלמים הוא אחד האמצעים העומדים בפני האוטוביוגרף בסוגיה שלפחות מאז ימי אריסטו מעיבה על הז'אנר: כיצד להפוך את החיים לסיפור בעוד שאירועי החיים אינם נובעים בהכרח זה מתוך זה, כפי שעל רכיבי עלילת סיפור לנבוע. חייו, או חייו הבדויים, של המון הופכים לפיכך כאן לשורת סיפורים קצרים בעלי עלילה הדוקה.

שני הסיפורים הפותחים את הקובץ הם סיפורי חניכה מינית, חניכה מינית שנכשלת. בראשון מביניהם מתוודע המספר הנער, בזמן שהותו עם משפחתו בזאיר שם כיהן אביו כדיפלומט יוגוסלבי זוטר, לאמריקאי פרוע שמשדל אותו לצריכת סמים ולהתנסות מינית. בסיפור השני, הטוב מקודמו והמצוין, נשלח המספר הנער בשליחות משפחתו לקניית מקפיא בעיר רחוקה. הנער שיוצא לראשונה לבדו מחוג משפחתו מייחל להרפתקאות מיניות: "החזקתי באמונה שאיננה נדירה בקרב זכרים מתבגרים, שמחוץ לחוגים המגבילים של המשפחה, חברים וחברות חסודות מהתיכון, שוכן עולם פרוע של סקס צרוף מאין כמוהו, שבו גם הקשר הגופני או קשר העין הפעוטים ביותר מוליכים להזדווגות חסרת גבולות". גברים רבים שהיו פעם "זכרים מתבגרים" יוכלו כמדומה להזדהות עם המשפטים הללו. הטשטוש בין הפנטזיה הפרועה למציאות, הניסיון לכפות על המציאות את החזון המיני, מוביל את הנער לאסון קומי.
קומיים הינם גם הסיפורים שעוסקים בחיי הספרות. המון צוחק על עצמו באופן שובה לב וגם משרטט כמה הבדלים בין הסצנה הספרותית בבוסניה לזו בארה"ב, כמו גם בין הטמפרמנט של "שתי המולדות" שלו והטמפרמנט-המדומיין שמייחסת כל מולדת לרעותה. בסיפור אחד, נאמן לתמת "הכפיל" מהרומנים שלו, מתאר המספר את קנאתו ארוכת הימים במשורר בוסני בשם מוחמד ד'. שלא כמותו, נותר מוחמד בבוסניה בזמן המצור על סרייבו, אך זכה בגין שירי המצור לתהילה בארה"ב ואף נישא לאמריקאית. מוחמד ד' הוא משורר טוטאלי, או מציג לאמריקאיים הנאיביים דמות כזו. מארחו באוניברסיטה של מוחמד מתפעל באוזני המספר ממסירותו של מוחמד לשירה: "'משוררים אמריקנים היו פעם ככה', אמר ביל בעגמומיות, 'היום הם רק מלמדים ומתלוננים ומזיינים בסתר את הסטודנטיות שלהם'". אך לבסוף נמלטים המשורר והסופר הקנאי, שניהם כאחד, מאשתו האמריקאית האימתנית של המשורר, כמו מייסדים חזית בוסנית גברית, מובסת ושתויה, מול אמריקה הנשית, החזקה והמפוכחת. סיפור אחר על חיי הספרות הוא המפגש בין סופר אמריקאי מצליח, שגם בו מקנא המספר, למשפחתו הבוסנית של האחרון. הסופר בוש בפרובינציאליות של משפחתו לבין איש העולם הגדול, מפגש שמוליד כמה רגעים קומיים מוצלחים.

ככלל, זהו קובץ מוצלח שעוסק בהומור בחניכה שהותמרה באמצעיתה להגירה, כלומר לחניכה נוספת; קובץ שעוסק באמצעות שורת סיפורים מהודקים בפרובינציה ובמרכז, ובחוליה המגשרת ביניהם: מוביליזציה.