מבקר חופשי

1. קראתי לאחרונה את רוב יצירתו הספרותית המתורגמת של ג'.מ. קוטזי, הסופר הדרום אפריקני הגדול, זוכה הנובל לשנת 2003.
שתי התרשמויות התרשמתי במרוצת הקריאה.

הראשונה: ככל שקוטזי פוליטי יותר בכתיבתו ביחס למצב הדרום אפריקני, כלומר ככל שכתיבתו מוחה נגד העוול של משטר האפרטהייד, כך כתיבתו חלשה יותר. כך יצירות כמו "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק." נופלות בעיניי בערכן בהרבה מיצירת המופת "חרפה", שבה הפוליטיקה "מועמדת על ראשה" (וה"רעים" הם השחורים האונסים את בתו של הגיבור, דיוויד לורי), או משלוש היצירות האוטוביוגרפיות, "נערות", "עלומים" ו"ימות החמה".

עם זאת, יש דוגמה אחת יוצאת דופן ביצירתו של קוטזי (המוכרת לי) לטענה הזו וזהו הרומן "תור הברזל", רומן "נכון פוליטית" אך חזק מאד. אבל חוזקו קשור בעיניי לריאליזם בו הוא כתוב ועובדה זו מובילה אותי להתרשמות השנייה שלי.

והיא זו: ככל שקוטזי מספר על המצב הדרום אפריקאי באמצעות אלגוריה או פנטזיה (שוב, "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק."; אך גם "בלב הארץ", הרומן המוקדם שלו מ-1977) כך יצירתו חלשה יותר. ואילו ככל שהוא חותר לריאליזם (שוב, "חרפה" בראש ובראשונה), כך יצירתו בעלת עוצמה יותר.

אלו שתי התרשמויות שונות, כמובן. כלומר, כוונת מכוון מובהקת לכתיבה פוליטית אידיאליסטית אינה מעודדת כתיבה לא ריאליסטית. הדוגמאות ההיסטוריות הידועות הרי הפוכות לחלוטין. במקרים הידועים מצדדי כתיבה פוליטית הטיפו דווקא ל"ריאליזם סוציאליסטי".
אבל מפתה היה, לפחות במקרה הזה של קוטזי – שבו ישנה חפיפה בין החתירה לריאליזם לבין ההתרחקות מצידוד בעמדות פוליטיות נכונות – להצליב את שתי ההתרשמויות ולטעון שצידוד במטרה פוליטית ראויה סותר הרבה פעמים כתיבה ריאליסטית ותמונה ריאליסטית של המציאות. זאת משום שבני אדם אינם ישויות אידיאליסטיות – אמנם גם אינם ישויות שטניות – והצגה מלאה שלהם יכולה לחתור תחת הכוונות הפוליטיות הטובות ביותר.

2. ב"ימות החמה", החלק השלישי באוטוביוגרפיה שלו שפורסם לאחרונה (תרגום: אברהם יבין; "עם עובד"), כותב קוטזי עצמו על ספרות ופוליטיקה כך (הדברים מובאים כביכול מפי עמיתתו להוראת הספרות האנגלית):

"הגישה הפוליטית שלו הייתה אידיאליסטית יותר מדי, אוטופית יותר מדי. לאמתו של דבר לא היה פוליטי כלל. הוא הביט מגבוה על הפוליטיקה. לא מצאו חן בעיניו סופרים פוליטיים, סופרים שתמכו במצע פוליטי" (עמ' 240).

לדבריה של עמיתתו של קוטזי – שהיא פיתום לדבריו של הסופר עצמו, מותר לשער – מה שהרחיק את קוטזי מהפוליטיקה הינה מצד אחד האוטופיוּת שלו, כך שמה שהיה מספק אותו היה רק "סגירת המכרות. חרישת אדמות הכרמים. פיזור הכוחות המזוינים. צמחונות כלל עולמית. קריאת שירה ברחובות. דברים שכאלה" (עמ' 243). ומצד אחר הפטאליזם שלו, האמונה שיכולתנו להשפיע על המציאות היא דלה: "לא, הוא לא היה עוין כלפי המאבק לשחרור. אם אתה פטאליסט, כמו שנטה הוא להיות, אין טעם להיות עוין כלפי מהלך ההיסטוריה, גם אם אתה מצטער עליו ככל שתצטער. לפטליסט ההיסטוריה היא גורל" (עמ' 242). אלה כמובן שני צדדים של אותו מטבע: מי שמאמין שרק אוטופיה תגאל את האנושות, והאוטופיה הרי מצויה בשום-מקום, נוטה להאמין בפטליזם, באי היכולת שלנו להשפיע על המציאות באופן משמעותי.

לאוטופיזם ולפטליזם של קוטזי יש להוסיף יסוד נוסף: התפיסה שבני אדם אינם טובים מטבעם: "בעיני קוטזי, אנחנו בני האדם לעולם לא נזנח את הפוליטיקה מפני שהפוליטיקה נוחה מדי ומושכת מדי כבימת תיאטרון להציג עליה את השפלים שברגשות שלנו. הרגשות השפלים, זאת אומרת שנאה ונקמנות וזדון וקנאה וצימאון לדם וכולי. במילים אחרות, הפוליטיקה היא סימפטום למצבנו החַטָא ומבטאת את מצבנו זה" (עמ' 242).

יש בגישה הזו יסוד דתי, דתי-נוצרי, דתי-נוצרי-פרוטסטנטי: בשאיפה ל"מלכות שמים" עלי אדמות מחד גיסא ומאידך גיסא בהכרה באופיו החַטָא של האדם ובכך שאין הוא יכול להשתנות.

ואכן, בתחילת "ימות החמה" מובא הקטע הבא מיומנו של קוטזי:
"אילו השפיל עצמו ישו לעיסוק בפוליטיקה, היה יכול להיעשות דמות מרכזית ב'יהודה הרומית', עסקן חשוב. אך משום שהיה אדיש לענייני פוליטיקה, והבהיר היטב את אדישותו, חוסל. איך לחיות את חייך מחוץ לפוליטיקה, וגם את מותך – זאת הדוגמה שנתן לנוהים אחריו" (עמ' 20).

3. האם ניתן לומר אם כך – כלומר, אם להסתמך על דוגמתו של כותב רומנים חשוב – שהרומן כז'אנר מחויב מחד גיסא ל"ריאליזם" (עיינו בהמשך) ומאידך גיסא נוסק להשקפת עולם דתית, שאינה מאמינה ביכולת לשינוי המצב האנושי הבסיסי? כלומר, שדווקא היכרותו של הרומן עם המצב האנושי הבסיסי ("ריאליזם") מעודדת השקפת עולם פטליסטית או דתית?

4. צריך להיזהר מאד כשמשמיעים אמירות כאלה. רעיונות נכונים ובעלי הוד טראגי הופכים בקלות רבה מדי כלי בידיהן של מגמות גסות, אכזריות וצרות אופקים (ממש כשם שייסוריו המטאפיזיים האנינים של איבן קראמאזוב הפכו לרצח בזוי בידי המשרת נמוך המצח סמרדיאקוב). כתבתי על זה כאן.

5. ג'ורג' אורוול, במאמר ביקורת מבריק שפורסם ב-1940 ונקרא "בבטן הלווייתן" (כלול בקובץ הנהדר "מתחת לאף שלך" שערך באופן מופתי גיורא גודמן ותרגם יועד וינטר-שגב) – מאמר שמסכם ומאפיין שלושה דורות בספרות האנגלו-אמריקאית – מנסה לבאר מדוע יצירתו של הנרי מילר משנות השלושים ("חוג הסרטן") היא תופעה תרבותית חשובה.

יצירתו של מילר הפנתה עורף לפוליטיקה של זמנה. רבים השוו אותה, אומר אורוול, ליצירתו של וולט ויטמן: הנה עוד אמריקאי מאושר שמאשר ומחייב את ההוויה. אבל יש הבדל גדול בין לקבל את אמריקה של המאה ה-19 שהייתה מקום מבטיח ורענן לבין לקבל את אירופה של שנות השלושים, כותב אורוול. מילר המקבל את ההוויה בשנות השלושים, מאשר בעקיפין מציאות שטנית, מציאות של פשיזם ומחנות ריכוז ומלחמה קרבה. כיצד סופר כזה יכול להיות סופר רציני בכלל, שלא לומר חשוב? אורוול עונה שמילר הוא סופר חשוב לא בגלל שהעמדה הפוליטית האפאטית שלו נכונה. הוא סופר חשוב כי הוא קולע לתחושתם של רבים בשעה הזו שחשים חסרי אונים לנוכח המציאות הפוליטית ולכן הם פונים להתרכז בחייהם הפרטיים. המציאות המילרית – של אנשים החיים בשולי החברה ומתעניינים רק בחיי המין שלהם או באמנות שלהם – משקפת באופן אותנטי את חייהם של רוב האנשים שחשים שאין להם השפעה על המאורעות הפוליטיים הגדולים. מילר הוא אדם שהעמדה הפוליטית שלו שגויה, מציין אורוול. כשיצא אורוול למלחמת ספרד, מספר אורוול, מילר, שהכיר אותו, לא הבין מה יש לו לחפש שם. אבל מילר הוא סופר טוב פי כמה מהכותבים המצדדים בלחימה בפשיזם בספריהם כי הם, בניגוד אליו, אינם נאמנים לתחושות שחשים רוב האנשים בשעה כזו.

6. חוות הדעת הזו של אורוול מצריכה עיון. האם מילר הוא סופר טוב יותר כי במקרה הוא קלע למה שחשים רוב בני האדם בשנות השלושים או שמילר הוא סופר טוב יותר כי עקרונית רוב בני האדם אינם מתעניינים במטרות נישאות וברגשות נעלים? כלומר, האם רק מקרה הוא שהספרים "הנכונים פוליטית" של שנות השלושים הם גרועים, כטענתו של אורוול, אבל בעיקרון יכולה להתקיים כתיבה פוליטית טובה, או שלא תיתכן בכלל ספרות מחויבת פוליטית שהיא גם ספרות טובה?

7. בהמשך המסה הגדולה הזו טוען אורוול טענה מאלפת. הז'אנר הספרותי הבולט של שנות השלושים הייתה השירה ולא הפרוזה. העובדה הזו אינה חסרת משמעות:

"נראה שזה לא מקרה שטובי הכותבים של שנות השלושים היו משוררים. אווירה אורתודוקסית מזיקה תמיד לפרוזה, ומעל הכול היא הרסנית לחלוטין עבור הרומן, האנרכי מכל צורות הספרות. כמה קתולים היו מחברי רומנים טובים? אפילו הקומץ שאפשר למנות בשם, היו ברוב המקרים קתולים רעים. הרומן הוא למעשה צורת אמנות פרוטסטנטית; הוא תוצר של המחשבה החופשית, של הפרט העצמאי. אין עשור במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות שהיה כה נטול פרוזה רוויית-דמיון כמו שנות השלושים. היתה שירה טובה, עבודות סוציולוגיות טובות, פמפלטים מבריקים, אבל כמעט שום סיפורת בעלת ערך כלשהו" (עמ' 333).

כלומר, הרומן, לפי אורוול, הוא באופן עקרוני סרבן אידיאולוגי, "תוצר של המחשבה החופשית, של הפרט העצמאי".

8. אבל מדוע זה כך? כלומר, מה יש ברומן שהופך אותו לאנטי-פוליטי? האם זו רק העובדה ההיסטורית שהרומן נולד באנגליה במאה ה-18 (למרות התקדים של "דון קיחוטה", נוהגים לתארך את הולדת הרומן להופעת יצירותיהם של סמואל ריצ'רדסון, דניאל דפו והנרי פילדינג, האנגלים בני המאה ה-18), אותה אומה פרוטסטנטית ובעלת נטיות ליברליות חזקות, שהם יחדיו, כלומר הפרוטסטנטיות והליברליזם, אם כי מכיוונים שונים, הדגישו את עליונות הפרט על הקהילה והדוֹגמה והאידיאל הפוליטי-חברתי? או שהרומן כז'אנר הוא במהותו אנטי-אידיאולוגי?

היסטוריונים של הרומן מציינים את החידוש המרכזי שבו במילה (המורכבת מאד פילוסופית והיסטורית): "ריאליזם". הרומן, בניגוד לז'אנרים הספרותיים שקדמו לו, היה ז'אנר שמראשיתו הציג את עצמו כמי שמכוון להצגת המציאות כהווייתה. ערך הדומות למציאות היה מלכתחילה תכונה נשאפת ברומן בניגוד לז'אנרים הספרותיים האחרים. האם משום כך הרומן עוין את הפוליטיקה? משום שהאידיאלים הפוליטיים הם מתחום "הראוי" ואילו עניינו של הרומן "המצוי"?

מדוע אנו קוראים?

ישנן סיבות ספציפיות לבחירה בקריאתם של ספרים ספציפיים, אבל אני מחפש אחר מניע שניצב מאחורי המניעים המקומיים, המניע הבסיסי לקריאה.
שני מניעים יסודיים יש לדעתי לקריאה והם מקיימים קשרים מורכבים ביניהם: בריחה ואחיזה. קריאה כבריחה מהחיים וקריאה כאחיזה טובה יותר בהם.

*

פעמים רבות אנו קוראים על מנת לא לחשוב על חיינו. קריאה בחיי הזולת כהסחת דעת מחיינו אנו.

גם לכך כיוון ביאליק במסתו הגאונית "גילוי וכיסוי בלשון":
"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה, כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד".
המילים הן בריחה מן ה'תהו', הן גשר על פני תהום, הן הסחת דעת.

הקריאה היא הצעידה על הגשר הזה על מנת לא לפסוע על פני האַין.

*

בכיוון מעט שונה: הנאת הבריחה שהיא הקריאה בספר אינה שונה מהנאתו של השוכב בחדר מחומם, מיטיב את השמיכה סביב רגליו, ומאזין בעונג לרוח הצולפת ולגשם המוטח בחוץ.

עלילות הגיבורים, ובעיקר הסבל שלהם, מעצימים את הנאת הקורא בשלווה. הבריחה אל סבלות הגיבור הבדיוני מדגישה על דרך ההשוואה את מצבו הנוח יחסית של הקורא.

*

אבל קריאה היא גם ההיפך המוחלט. היא פנייה אל כפילו של עולם, אל המילים המייצגות, על מנת לאחוז טוב יותר בעולם עצמו.

ברומן היפה "סטונר", של ג'ון ויליאמס, מתואר רגע המרתו לספרות של בן האיכרים ממיזורי, ויליאם סטונר. סטונר למד חקלאות באוניברסיטת מיזורי אך נדרש להשתתף בקורס בספרות אנגלית. במהלך אחד השיעורים הוא חווה מעין התגלות, בעקבות קריאת סונטה מספר 73 של שייקספיר.
אולם ויליאמס אינו מתאר את השפעת התכנים הספציפיים של הסונטה על סטונר. משהו אחר אירע בחדר הכיתה.

"ויליאם סטונר שם לב שעצר את נשימתו במשך כמה רגעים. בעדינות נשף את האוויר מריאותיו והבחין שבגדיו נעים על גופו כשהאוויר יוצא מתוכו. הוא הסיט את מבטו מסלון [שם המורה בקורס] והעביר אותו על פני החדר. אור התלכסן מן החלונות ונח על פניהם של חבריו לכיתה, ועל רקע האפלולית נראה כבוקע מתוכם; סטודנט עיפעף, וצל דק נפל על לחי שפלומתה לכדה את אור השמש. סטונר שם לב שאצבעותיו הרפו מלפיתתן העזה במשענת הכתיבה. הוא הפך את כפות ידיו, הביט בהן והתפעל מצבען החום, משיבוצן העדין של ציפורניו בקצות אצבעותיו המגושמות; נדמה לו שהוא מרגיש את הדם זורם באין רואים בעורקים ובוורידים הזעירים, הולם בעדינות ובשבריריות מקצות אצבעותיו דרך כל גופו" (עמ' 17-18, תרגום: שרון פרמינגר).

מה שסטונר רוכש באותו שיעור ספרות הרה גורל הינן מודעות עצמית וכן מודעות לקיומם של חבריו. הוא מבחין בעצמו כמו בפעם הראשונה ומבחין בחבריו גם כן כמו לראשונה.

מה הקשר בין הספרות לבין מודעות עצמית ומודעות בכלל?

המילים, הייצוג, הינן התרחקות מהעולם על מנת להיטיב להכירו, כמו שאנו מתרחקים מהר על מנת לאמוד נכונה את גובהו.
סטונר גילה את מראת-הקיום שהיא היא הספרות; את הנקודה הארכימדית שהיא-היא הספרות, אותה נקודה שממנה ניתן להניף את חייו וחיי חבריו ולהתבונן בהם לראשונה היטב.

הספרות היא לפיכך אמצעי להתקרבות אל החיים באמצעות ההתרחקות מהם.

סטונר, "ש[קודם המרתו לספרות ]היה חוּם וסביל כמו האדמה שממנה הגיח" (21), הופך בזכות הספרות לא רק למודע לעצמו אלא למי שחי את חייו באופן פעיל.

להטבת האחיזה בקיום שמאפשרת הספרות, לרכישת המודעות העצמית ולמעבר לעמדה אקטיבית, מתכוון סארטר בכמה קטעים בספרו "הספרות מה היא?". למשל, בציטוט הבא: "מפני שלכנות בשם הוא להראות ולהראות הוא לשנות".

סארטר מתכוון להשפעה הפוליטית שיכולה להיות לספרות. אבל קודם לכך, "כינוי השם" ו"ההראיה" שהוא מדבר עליהם, יכולים לסייע לנו לשנות את גורלנו הפרטי.