מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני כמעט עשור ראה אור בעברית רומן הולנדי מ-1966 בשם "לא לישון לעולם" של סופר בשם וילם פרדריק הרמנס. הרומן חולל, בצדק, מִיני-סנסציה בחוגי הספרות הישראליים. אני מציין זאת על מנת להפנות את תשומת הלב לרומן הזה, מ-1947, שראוי גם הוא להתקבלות דומה, אם לא לגדולה יותר. מה גם שכותבו, חֶרַרד רווה, ביחד עם אותו הרמנס וסופר הולנדי נוסף בשם הארי מוליש כונו יחדיו "שלושת הגדולים" של הספרות ההולנדית אחרי מלחמת העולם השנייה.

זו, נדמה לי שמותר לומר, יצירת מופת, שכתב צעיר בן עשרים ושלוש. כמו ספרות ה"תלושים" העברית, שנכתבה גם היא בידי צעירים מאד, גם זה רומן על "תלוש". הגיבור שמו פריץ פָן-אֶכטֵרס. כמו הסופר בשעת הכתיבה גם הוא בן עשרים ושלוש (והרומן הוא אוטוביוגרפי במהותו, כפי שמספר באחרית הדבר המלמדת המתרגם המצוין, רן הכהן). הרומן עוקב אחרי פריץ בימיה האחרונים של 1946, מה-22 בדצמבר עד ליל השנה החדשה. ו"עוקב" לא לתפארת המליצה. יש כאן דיווח מדוקדק ביותר של כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו של פריץ, כולל של חלומותיו, בימים אלה, למעט מעשיו במשך היום, בעבודתו הלא מעניינת כפקיד. ולכן: "שעות הערב". הזמן נבחן במדוקדק אך ניגר ומדמם ללא תכלית.

מדוע זה רומן גדול? באופן קצבי ביותר, ללא הקדמות ואקספוזיציות (חומרי רקע) ולכן מתוך כבוד לאינטליגנציה של הקוראים, אך עם זאת בבהירות רבה, אנחנו מתוודעים לדמות יוצאת דופן עד מאד. פריץ הוא צעיר נואש, עוקצני, ציני, מיזנטרופי ומורבידי. אבל מדובר בייאוש, עוקצנות, מיזנטרופיה ומורבידיות חיים ביותר. נושאי השיחה האהובים עליו, עם שלל חבריו עמם הוא נפגש בערבים, הם ההתקרחות שלהם, כסמל לשקיעה, להתנוונות ולמוות, וסיפורים, אמיתיים או מומצאים, על שלל מחלות ומיתות משונות. הנה דיאלוג אופייני: סרטן "זאת מחלה יפה מאד, המשיך, קראתי עליה דברים נחמדים. זה תא פראי. הוא צומח יש מאין ולא מפסיק לגדול. דרך כל דבר. מאיבר אחד לאחר. חוצה את האיברים הפנימיים. זה מחריד, חשוך מרפא, אדיר […] זאת אחת המחלות המרשימות ביותר". ועם זאת, מדי פעם מבליח הכאב שמאחורי כל זה ומלחלח את עיניו של פריץ (הרגעים האלה מופיעים בתדירות נמוכה ביותר ומתוארים בלקוניות ולכן לא מזדהמים ברגשנות). אחת הסגולות של הרומן היא שבלי הסברים מכבידים אנחנו בכל זאת מבינים מהר שפריץ ידוע בקרב חבריו כאדם שמדבר כך, הם התרגלו, ולכן רק לעתים רחוקות, כשמישהו שאינו מקרב מכריו מאזין לו, מתפרצת השאלה "איך אתה מדבר כך?" (הדוגמה שנתתי על הסרטן היא בהחלט לא הקיצונית ביותר). כשהוא לא משוטט מחבר אחד לאחר, או בחברת כמה חברים, פריץ נמצא בביתו, עם הוריו. בהם הוא מתבונן בביקורת, בסלידה, גם בחמלה לעתים. הדיאלוגים ביניהם עוסקים בשלל נושאים מרתקים כמו הוספת פחמים לאח, מה יש לארוחת בוקר ומה משדר הרדיו, שקטעי שידור שלו, תלושים גם הם כמו הגיבור, מנמרים את הטקסט. פריץ, למעשה, נהדף מהבית החוצה ואז נהדף בחזרה הביתה במהלך כל הערבים הללו, לא מוצא מנוח לא כאן ולא כאן.

מלבד זאת, יש ברומן הזה ייצוג וירטואוזי לעובדת-חיים אנושית בסיסית: הגבול הקיומי העקרוני בין עולם המחשבה לעולם הדיבור. הומירוס משתמש תדיר בביטוי "גדר-שיניו". ואכן השיניים הן גדר משוננת, המפרידה בין שני עולמות שונים לחלוטין, העולם הפנימי וזה החברתי. רוה, באותה קצביות מהירה, מתאר ללא הרף את המעבר בין הדיבור למחשבה וחוזר חלילה. באותה פסקה, למשל, הוא עובר כמה פעמים מ"אמר" ל"חשב" כשהוא מתאר קטעי דיאלוג ואת המחשבות שמאחוריהם. זה אחד ההבדלים בין רוה לג'ויס, שנדמה שהוא מושפע מ"דיוקן האמן" ומ"יוליסס" שלו: הוא לא מתעניין בתודעה כשלעצמה, אלא במתח בינה לבין הדיבור. עוד ייצוג מבריק שיש כאן הוא הייצוג של האדם כשהוא בחברת עצמו בלבד, על כל המגוחך, התפל, התמוה, מכמיר הלב והנואש שאנחנו מציגים לפני אף-אחד כשאנחנו לבדנו. בלי להיות מגעיל ועם זאת בלי להיות לא מדויק או סנטימנטלי, רוה מציג לנו את התמהונות הבסיסית של התנהלותנו כשאנחנו באין רואה: המחשבות המוזרות, הליכתנו לכאן ולשם, בחינת הגוף במראה, הדיבור-המהום לעצמנו, השעמום, התפלות וכן הלאה. אני לא זוכר ברגע זה רומן שמציג את המצב האנושי הבסיסי של להיות עם עצמך באופן בהיר כל כך.

וכל זה, חשוב לומר, נמסר כחוויית קריאה מלאת חיים. הייאוש בספרות לא צריך להיות נוח, אבל צריך להיות לו כוח. הוויטאליות הזו ניזונה מהקצב המוזכר, מהאטמוספירה המובחנת מאד שיוצר הסופר (בין השאר על ידי "סימני הפיסוק" הייחודיים שיצר, כמו אותן הערות על התקרחות, שחוזרות מדי כמה עמודים, או אותם קרעי שידורי רדיו) וכן מההומור. כי זה גם ספר מצחיק לעתים קרובות.

הרומן נתפס בהולנד כהתמודדות עם אימי מלחמת העולם השנייה. זאת על אף שהמלחמה, כולל רצח מאה אלף יהודי הולנד, נרמזת כאן באופן אוורירי ולאקוני ביותר רק פעמיים או שלוש. אבל אפשר, כמובן, להבין את אישיותו המורבידית של פריץ כמושפעת השפעה מכרעת מאימתהּ. עם זאת, זו גם יצירה אקזיסטנציאליסטית קלאסית, שמזכירה את קאמי וכו' וכאמור את התלושים שלנו. בעיקר את גנסין של "בינותיים" הזכירה לי היצירה.

סקס אין ברומן. עובדה שקשורה אולי ליציאתו מהארון של הסופר כמה עשרות שנים אחרי צאת הרומן לאור. הסופר גם הפך לקתולי לימים, ואת זה דווקא אפשר להבין היטב מהייאוש שמפכה לכל אורכו של הרומן הזה, ייאוש שאינו מומתק ולו לרגע ברגשות נוצריים, למרות שהעלילה מתרחשת בעיצומם של ימים דתיים מאד (היחס לחג המולד כאן הוא חילוני במפגיע).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בין ינואר 2018 לינואר 2019 פרסמה אלנה פרנטה מדי שבוע מסה קצרה בעיתון ה"גרדיאן" הבריטי. הספר הזה מאגד את המסות הללו. כל המסות כתובות היטב, רובן מעניינות, קומץ מאד, קומץ בנליות. בין הנושאים של המסות הקצרות: על פחדנותה, ועל פחדנותה הגדולה יותר – להיראות פחדנית בעיני אנשים אחרים – שהולידה מה שנראָה כמו אומץ לב; על היומן שכתבה לעצמה כנערה והקשר בינו לבין הקריירה הספרותית שלה; על הפחד מהידרדרות גופנית שהפך בחברה החילונית המערבית לגדול יותר מפחד המוות; על יחסה להולדת ילדים ("שום דבר לא משתווה לעונג שבהבאת יצור חי אחר לעולם") ועם זאת על סירובה לראות בכך חובה נשית; על יחסי אמהות ובנות (יחסה אל בנותיה ואל אמה נידונות בשתי מסות שונות); על סלידתה מסימני קריאה בספרות וחיבתה המסוימת לשלוש הנקודות (כל סימן פיסוק זוכה גם הוא למסה משלו); על רתיעתה מטיפול פסיכולוגי וסיבותיה; על קשיי השינה שלה.

הכל, כאמור, אלגנטי, הרוב מעניין, ולעתים מצויה בכתיבה המסאית תזכורת ליכולת של הפרוזה הנרטיבית של פרנטה, לאותה התנערות פתאומית ועזה, לאותה התפרצות של עוצמה פראית, היולית, זועמת ולא מחושבת כביכול, המתארת במשפטים ספורים דבר מה רגשי באמצעות מטפורה מפתיעה וארצית או בניסוח מחוספס אבל קולע. לעתים גם נזכר הקורא בדמותה של אלנה מסדרת "החברה הגאונה" שכותבת המסות מזכירה אותה מאד. הן בפגיעות הרגשית הגלויה לעין, הנמסרת בגלוי, הן בכוחות האינטלקטואליים שצמחו בצד הפגיעות הזו (כולל העניין הספציפי של שתיהן בספרות הקלאסית, היוונית והרומית).

אבל אני רוצה להעיר שני דברים על מוטיב חוזר כאן במסות, מוטיב שגם תרם למרכזיותה של פרנטה בתרבות זמננו. המוטיב, או הנושא, הזה, הוא מה שניתן לכנות "המוטיב הפמיניסטי והסיסטרהודי", וליתר דיוק יש להוסיף: "והטינה כלפי גברים". במסה אחת מכריזה פרנטה: "אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אישה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי נסבל". והסלחנות הזו נובעת מהתחשבות ב"אלפי שנות השליטה הגברית", בגלל ש"הכל, פשוט הכל, קודד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהות". במסה אחרת מדבר פרנטה על כך שהסבילות הנשית המסורתית לא תבוא על תיקונה בדימוי של "אשה להוטה הרבה יותר מבחינה מינית, מצווה, בעלת דמיון, תוקפנית", כפי שרווח הדימוי הזה כיום "בסדרות טלוויזיה ובפורנו". גם האישה הזו היא פרי "המבט הגברי [ש]שב והמציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם". ואילו במסה אחרת מצהירה פרנטה שלעולם לא תגיד לבמאית, המביימת את ספרה: "זה הספר שלי, זה המבט שלי, אם את רוצה לעשות סרט מהספר, עלייך לכבד אותם". ומה ביחס לבמאים? "אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי, לדבוק בעולם שלי, להיכנס לכלוב של הסיפור שלי מבלי לגרור אותו לזה שלו". ובפטרונות (במטרונות?) מוסיפה פרנטה: "הדבר ייטיב אתו, אולי אפילו יותר מאשר אתי".

התימה הפמיניסטית הזו הפכה את אלנה פרנטה למתואמת עם רוח התקופה כמו גם לאחת המעצבות שלה.

ההערה הראשונה שברצוני להעיר על כך קצרה: מעניין מאד השילוב בין אי ההבלטה העצמית של פרנטה, שמתבטא בעצם כתיבתה בשם עט, ובין מאבקה הפמיניסטי. הבחירה בשם עט, שהינה, אומר דרך אגב, בעלת משמעות מוסרית כבירה בתרבות השופוני של זמננו, היא, עם זאת, היענות לסטראוטיפ "נשי", שהרי נשים כבודן בבית פנימה, כידוע.

אבל דבר מה אחר רציתי בעיקר לומר: אני חושב שהטינה החריפה כלפי גברים שנוכחת הן בספריה של פרנטה והן בקובץ המסות הזה נובעת מדבר מה ייחודי לה, שאינו מעיד בהכרח על יחסיהם הגרועים כביכול של גברים ונשים בעולם המערבי כיום. אני לא נכנס כאן להשערות ביוגרפיות מפוקפקות, אלא מסתמך על יצירתה של פרנטה עצמה (כפי שהיא עצמה ממליצה באחת המסות, תוך קריצה לאנונימיות שלה עצמה, להתמקד בתמונה של צייר אנונימי מהמאה ה-17, בלי לטרוח על השאלה מי הוא היה), ובמקרה הזה בעיקר על קובץ המסות שלפנינו.

פרנטה היא לא סתם אישה בעולם שמתמודדת עם גברים. היא סופרת. והיא לא סתם סופרת. היא סופרת שמאמינה אמונה עזה בחשיבות המסורת הספרותית. בכמה מסות כאן חוזרת פרנטה על האמונה הזו. למשל, במסה בשם "חדשנות ספרותית", שבה היא יוצאת נגד המושג שבכותרת. או במסה מעניינת על יחסה ללאומיות בו היא כותבת: "שלא לדבר על המסורת הספרותית, שהיא בית-זיקוק יוצא-מן-הכלל של הניסיון הגולמי הפעיל לאורך דורי-דורות, מְכל של אינטליגנציה וטכניקות ביטוי, שהייתי גאה לשאוב ממנו ושעיצב אותי". והיא גם לא רק סופרת שמחזיקה מהמסורת הספרותית, אלא גם מי שלמדה את המסורת העתיקה ממש, היוונית והרומית. לכן את הפמיניזם הלוחמני שלה, את הטינה העזה שיש לה כלפי גברים, אני אפילו לא מהסס להזכיר כאן  את המושג המושמץ "קנאת פין" (אלא שהייתי משנה אותו ל"קנאת עט"; עיינו במסה "נשים כותבות" וראו כמה תחושות עלבון וזעם של סופרת אישה יש בה ביחס לסופרים גברים), יש לתלות גם במשלח ידה ובתפיסותיה הספרותיות. סופרת שמאמינה במסורת הספרותית ומראשיתה הקלאסית, אכן מוצאת את עצמה במיעוט, בחברה שהיא ברובה המוחץ גברית (דבר מה שלמרבה השמחה הולך ומשתנה בדורות האחרונים). רופאה לא תרגיש תסכול דומה מהדומיננטיות הגברית בשדה שלה, כי בשדה הזה הישגי הרפואה משתכללים והולכים, ובחלקם הגדל והולך נוטלים חלק נשים. בקיצור, איננו מסתמכים כיום על היפוקרטס, אבי הרפואה, ואילו בשדה הספרות הומירוס הוא עדיין דמות רלוונטית.