מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, ב"ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

גיבורת הרומן הקצר של מקיואן מ-2014, "טובת הילד", היא שופטת אנגלייה בשם פיונה מיי. בדמותה הנבונה והאמפטית יצר מקיואן מודל מעורר התפעלות לַעמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית שהוא מזוהה עמה ומזדהה איתה. הרומן מציג את מעורבותה המיטיבה של השופטת  מיי בכמה תיקים הנוגעים לקהילות דתיות-שמרניות: יהודים חרדים, נוצרים קתולים, קהילת עדי יהווה. במקרים הללו, עמדתה ההומניסטית-ליברלית (ועמדת המשפט הבריטי), סייעה להצלתם של חברי הקהילות השמרניות מעצמם.

אך הסיבה ש"טובת הילד" הוא אחד מספריו המשמעותיים של מקיואן, נעוצה בכך שמקיואן ער גם לחולשותיה של העמדה החילונית-ליברלית-הומניסטית והוא מבטא אותם בדרך מתוחכמת למדי. הוא מציג את החולשות של העמדה הליברלית קודם כל בעזרת האירוניה שחיי המשפחה של השופטת לענייני משפחה קורסים (בן זוגה מבקש להיפרד ממנה בפתח הרומן). הוא גם יצר את דמותה של השופטת לענייני משפחה כמי שאין לה ילדים משל עצמה. זו אכן נקודת תורפה של הליברליזם האינדיווידואליסטי; אם חיי הפרט הם העיקר, נחלשת המוטיבציה לגידול ילדים (גם בלי משבר האקלים, כן? הוא תירוץ מצוין, אין מה לומר, אבל לעיתים הוא רק תירוץ). אבל לשיא המורכבות מגיע מקיואן בתיאור יחסי השופטת פיונה ונער קטין מעדי יהווה שהצילה את חייו בכך שהכריחה אותו לקבל עירוי דם מציל חיים שהוריו סירבו לאפשר לתת לו, כי הוא אסור על פי אמונתם. אחרי הכרעתה בעד קבלת העירוי, הנער התערער באמונתו כשהוא ראה שהוריו שמחים בעצם על פסק הדין שכפה עליהם לנהוג שלא כפי אמונתם. הוא רודף אחרי פיונה ומבקש ליצור איתה קשר. הנער, שאיבד את קהילתו הדתית, חושב שהוא יוכל להצטרף ל"קהילה" של השופטת. אבל השופטת אינה יכולה, כמובן, להציע לו קהילה תומכת חליפית. ונקודה זו מבטאת באופן עמוק – כשם שהוא אלגנטי – את החולשה הגדולה של הליברליזם: הוא אינו מציע מסגרת קהילתית תומכת.

אני מזכיר באריכות-מה את "טובת הילד" כי הוא מסביר מדוע "הג'וק", הסאטירה של מקיואן מ-2019 נגד הברקזיט, היא סאטירה חלושה וזניחה. היא כזו כי בניגוד ל"טובת הילד" היא אטומה לרחשי הלב שהביאו חלק כה גדול מהבריטים לתמוך בברקזיט. הסאטירה הרהוטה והמשעשעת, אך הלא עמוקה הזו, כתובה מעמדה חד צדדית של הנאורים בעיני עצמם, מתנגדי הברקזיט. היא לא מבינה, או מתעלמת בגסות, מהרגש הקהילתי החזק שהביא חלק מהאוכלוסייה הבריטית לתמיכה בו: הלא הוא הלאומיות.

מה מכילה היצירה? ברמיזה מעט מיותרת – אולי למעט היותה בעלת ערך-בידול סנוביסטי שמסמן את מי שמכיר את הרפרנס כנעלה – פותח הרומן בהיפוך של סיפור "הגלגול" של קפקא: הפיכתו של ג'וק לאדם. ולא לסתם אדם, כי אם לראש ממשלת בריטניה, ג'ים סאמְס (אצל קפקא זה היה גרגור סאמסא). הרמיזה לקפקא נזנחת חיש קל, כי הוא אכן לא קשור לנושא. עד מהרה מתברר שכל חברי הקבינט הבריטי, למעט אחד, עברו גלגול דומה לזה של ראש הממשלה. מטרת הגלגול של כולם היא להעביר בצוותא את המהפכה ה"היפוכיסטית". ה"היפוכיזם" הוא תיאוריה ופרקטיקה כלכליות מופרכות שמצדדות בהפיכת כיוון הכסף בעולם. אם אתה עובד – עליך לשלם על הזכות לעבוד. אם אתה קונה – אתה מקבל כסף על היותך צרכן. והנה, התפיסה המופרכת הזו קנתה לה אוהדים בממלכה המאוחדת, המונים שונאי אליטות ושכל בריא כאחד. הם הצביעו בעד ה"היפוכיזם" במשאל עם וכעת מוטל על הממשלה לבצע את המעשה בפועל, למורת רוחו של האיחוד האירופאי. לצורך המשימה הזו, הנוגדת את התבונה האנושית, היה צורך בגלגולם של חברי הממשלה בג'וקים, תיקנים פיקחים שמניעים הלאה את המעשה. ובדרכים מלוכלכות, כיאה לשוכני ביוב. למשל, בניצול מהפכת "מיטו" על מנת להפיל בעלילת שקר את שר החוץ, המתנגד היחיד למהלך, היחיד שאינו תיקן.

במה מתבטאת החד צדדיות של מקיואן? ראשית, כמובן, בכך שתומכי המהלך ההיפוכיסטי (שבנמשל הוא כמובן ה"ברקזיט") הם, חד וחלק, ג'וקים. מקיואן, בהיותו מיומן ואנין מכדי ליפול לתהום שגרתית של טעם רע סאטירי, יודע שהוא יכול לטעון להגנתו שדווקא בתיאור המטמורפוזה, שבאמצעותה מוחלפים לתקופה קצרה חברי הממשלה בג'וקים מוסווים, הוא מציג מעין תיאוריה מסנגרת שפוטרת מאחריות את תומכי הברקזיט בטענת חוסר שפיות זמנית. ועדיין, נותרה עוּבדת חרקיותם של התומכים בסאטירה של מקיואן על כנה ועל בוטוּתה.

החד צדדיות של מקיואן מתבטאת גם, כמובן, בתיאוריה ה"היפוכיסטית" עצמה. זו תיאוריה מופרכת כל כך שאכן לא ברור איך מישהו יכול לתמוך בה מלבד מישהו שמוּנע בתאוות הרס ונקמה לא רציונליים, מלבד מישהו רשע או טיפש או שניהם. והחד צדדיות מתחדדת, כשמקיואן משדך לתומכי ההיפוכיזם, וג'ים סאמס בראשם, לאומנות לוחמנית קיצונית ומופרכת. הצרפתים הטביעו בטעות ספינת דיג בריטית וסאמס מעוניין לעוות את התקרית על מנת לשלהב את ההמון לפטריוטיזם קוצף ולהגיע לסף מלחמה מול צרפת.

בקיצור, הספר הזה אינו סאטירה מתוחכמת כי אם שחרור קיטור של מתנגד ברקזיט המוצע למתנגדי ברקזיט. יש הבדל.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצב טוב. מיקוד. הכרת-מציאות. הטרויקה הזו, המרכבה הרתומה לשלושת הסוסים הזו, מדהירה קדימה את הרומן של רומית סמסון (שזכה לאחרונה בפרס "ספיר" לספרי ביכורים) במרוצת השליש הראשון שלו.

בסיפורת, קרי בפרוזה נרטיבית, כמו בריקוד, לדעת לזוז, לזוז, לזוז, ובזמן הנכון – הנו עיקר חשוב. מֵי עלילה עומדים מעלים בְּאשה עד מהרה. גם לדעת מה לא נחוץ וניתן לפיכך להשאירו בחוץ הוא סוד גדול ועיקר חשוב לא פחות. ולבסוף, להכיר את המציאות עליה אתה כותב, באופן שחושף לעיני הקורא דקויות או אף עבוּיוֹת הנסתרות מעיניו – הינו חלק מההסבר למשיכה שלנו לרומנים. אנחנו רוצים לפסוע בתוך רומן כמו מגלי ארצות פעורי עיניים ביבשת חדשה.

גיבורי הרומן הראשיים הם אלעד ושירה. אלעד, עורך דין פיקח בן שלושים ושמונה, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שנים בתל אביב ופותח בה משרד. שירה, אם לשלושה, היועצת המשפטית של העירייה. העיר לא מוזכרת בשמה והיא יכולה להיות נתניה, אשקלון או קריית חיים וכיוצא בהן. אלעד, ששוקל להיכנס לפוליטיקה המוניציפלית, נקרא לטפל בתביעה נגד העירייה. פרויקט מגורים גדול, שנועד לסייע לילידי העיר להישאר בעיר הולדתם, ננטש באמצעו. הקבלן נעלם, הדיירים העתידיים מתחילים כבר לשלם משכנתאות על בית שאינו ברשותם ושוועתם עולה השמיימה. האם לא העירייה היא זו שנתנה חסות לפרויקט, שכנעה במהימנותו, ולכן אחראית בפני קוני הדירות? ואולי ראש העיר מעורב כאן בשחיתות ישירה? האם המכרז לבנייה נעשה כהלכה? האם מנהל הפרויקט אינו מקורב לראש העיר ואדם שאינו מוכשר לתפקיד? ואולי הקנוניה סבוכה יותר: הקבלן הציע הצעה נמוכה ולא ריאלית מבחינתו, זכה במכרז, נטש וסמך על העירייה שתשלים את הפרויקט?

אני מרחיב בתיאור החלק הזה, בתיאור פרשת השחיתות העירונית ההיפותטית, כי הוא, בלוויית דמויות המשנה המצוירות באופן עז של ראש העיר, גבי, בעל האינטליגנציה הערמומית, מהיר החימה ועם זאת היודע להתחבב, ושל מנכ"ל העירייה, שאול, חברו השרמנטי אך הכנוע ביחסו לגבי, הם, בעיניי, החלקים המרשימים ביותר ברומן. מצד אחד הם מלמדים את הקורא על הסצנה המדוברת בהם (רק לשם הדוגמה: סמסון ממחישה לנו כיצד בפועל ניתן לגבור על תקנות משפטיות ו"לתפור" משרות למקורבים).  ומצד שני כל סיפור פרויקט הדיור ומה שעמד מאחוריו הוא בפשטות מותח. דמותו של ראש העיר, גבי, מעניינת במיוחד: "הטעות הגדולה ביותר שאנשים יכולים לעשות עם גבי, הרהרה [שירה] לא פעם, היא לזלזל בו. ואני, שמכירה אותו, לא מזלזלת, כי אני יודעת שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה, שהוא חכם יותר מאיך שהוא נראה, ושהוא מבין אנשים יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו". ניכר שסמסון, שהינה עורכת דין במקצועה ועובדת שנים בשירות המשפטי בעיריית נתניה (כך נכתב בביוגרפיה הקצרה הנלווית לספר), יודעת על מה היא מדברת.    

 אך מה שמעיב על ההישג הזה הם חלקים נוספים ברומן. שירה, היועצת המשפטית של העירייה, נמצאת במצב עדין. היא נאמנה קודם כל לחוקים, רק אחר כך למעסיקיה: ראש העיר והמנכ"ל. אלעד מגשש אצלה על מנת לאתר מידע שיכול לשרת את לקוחותיו, הדיירים המרומים. אבל שירה גם מוצאת חן בעיניו. ומתחיל להתרקם דפוס של אהבה מהוססת בין שני עורכי דין שנמצאים משני צדי המתרס של התיק שהם מטפלים בו. המצב הזה, של אוהבים-יריבים, כשלעצמו, הוא דפוס קלישאי, שלו ייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. אבל בסיפור האהבה הזה היה דבר מה נוסף, דבר מה מֵעיק. חלק מהמועקה קשורה לבטח לכך שדפים ארוכים ארוכים הוא נעדר הבקעה, הכרעה מכל סוג. הקצב הטוב כמו נשכח בחלק הרומנטי של הרומן, בסיפור האהבה הנמתח ונמתח לו וכשהוא כבר מתקדם הוא מתקדם אחורה, בנסיגות. יש משהו בתולי בסיפור האהבה הזה; טיזינג אין סופי, תיכוניסטי, ועוד ניכר שהרומן מתענג על מצב העניינים הזה, מצב עניינים "בלום-מטרה", כפי שניסחו מתרגמי פרויד לעברית ביטוי חביב עליו.

חולשה נוספת של הרומן נובעת משני ה"תיקים" הלא משפטיים שנושאים איתם אלעד ושירה. אלעד עבר אירוע טראומטי בשירות הצבאי שלו ואילו במשפחתה של שירה אירעה טראומה הקשורה גם היא לצבא. ישנו כאן שימוש מאד קלישאי בסיטואציות טחונות עד דק בתרבות הישראלית. וחלק מהקלישאיות הנוסחתית הוא עצם השהיית האינפורמציה – וכך מתיחת הקורא באופן צפוי מדי – באשר לטיבן המדויק של הטראומות מעברם של אלעד ושירה. 

אך למרות זאת, הכף נוטה לצד זכות בשיפוטו של הרומן הזה. בעיקר, כאמור, בגלל הסיפור המשפטי – ואולי פלילי – שקיים פה. הסיפור מותח עד הסוף ומוּתר בסיום בצורה מפתיעה, מורכבת ואף מטרידה.