ארכיון חודשי: נובמבר 2013

קצרים

1. כשם שאופטימיות פירושה האמיתי, לעתים, הנו אטימות או טיפשות – כך פסימיזם הנו לפעמים רק מילה נרדפת לסוג מסוים של עצלות.

2. ובאותו עניין: ג'ורג' אורוול, במאמר ביקורת אדיר, על ההבדל בין הספרות האנגלית של שנות העשרים לזו של שנות השלושים: מדוע, שואל אורוול, היו סופרי שנות העשרים (אליוט וכדומה) פסימיים כל כך?
כי היה להם טוב יחסית!
למי שרע לו, למי שאין לו מה לאכול, למי שכוחות אפלים אדירים דוגמת הפאשיזם מעיבים על עתידו – אין זמן לפסימיזם.

3. התעוררות הדיון הבין-עדתי, שפשוף מנורת אלאדין של הזמן האחרון להוצאתו החוזרת של "השד העדתי" – הנו קפיצה אדירה לאחור.
כמו בחירתו של בוז'י במקום שלי.

השד: חזרה לשיח ישן, בדלני, סותר-סולידריות הכרחית לשמאל, ובעיקר עקר וחסר תוצאות – במקום ניסיון להצעיד את החברה הישראלית קדימה לקראת חברה שוויונית יותר, ללא קשר לעדה ולדת.

השד: תנו למעמד הבינוני ומטה להתגושש בינו לבין עצמו בזירת הלודרים ולנו, המעמד הגבוה, ייוותרו השעשועים אף הלחם.

תזכורת: לא כל האשכנזים מפלים. לא כל האשכנזים עשירים. לא כל האשכנזים מתנשאים. לא כל האשכנזים מתייחסים לעצמם כ"אשכנזים".

4. ובאותו עניין: יש תופעה נפשית מעניינת בדינמיקה בין מי שרואה עצמו כקרבן לבין מי שאותו אחד רואה כמקרבן שלו.
הראייה של הקורבן, או הקורבן כביכול, גורמת למקרבן כביכול, להתאים את עצמו לראיית העולם של המאשים.
כלומר, במקרה דנן: מעניין כמה אשכנזים על פי המוצא רואים עצמם פתאום "אשכנזים", נעשים ל"אשכנזים" – לפי התיאור הכולל, הגורף, המהותני, של מזרחיים רדיקליים. לדוגמה: סתם איזה בור ועם הארץ שהוריו במקרה נולדו ליוצאי פולין, ערס אשכנזי כמותו יש רבים – שרואה את עצמו לפתע כנצר לתרבות שהולידה את קאנט, מוצרט, מרצדס ואת השוקולד השוויצרי (שלא לדבר על הקפדה מפוארת, אופיינית לתרבות הזו, על זמני יציאת הרכבות…).

5. ובאותו עניין: אנשים בעלי חיי נפש סוערים, מכל העדות, מתבוננים באירוניה מסוימת על חלק מהמאבקים העדתיים הלוהטים. הם מכירים מנפשם-שלהם הכר היטב את הגעש והכאב שמזינים את המאבקים הללו. אלא שהם גם מכירים היטב את מוצאם הפרסונאלי. במובן מסוים מה טוב ומה נעים כשיש אפשרות "להלאים" ולהחצין את חבלי וייסורי הנפש הבודדה.

6. ישנן שתי פיצוציות ליד ביתי שמוכרות "וינסטון" ב-27 שח, בניגוד ל-28 שמוכרים החמדנים.

באחת – צעיר מסביר פנים וחם. באחרת – צעיר זעוף ושתקן.

בדרך כלל ברור במי מהן אני בוחר.

לפעמים, עם זאת, אני מעדיף את זעוף הפנים – כי לעתים אין לך את האנרגיות לשלם באנושיות פשוטה, ואתה מעדיף להתנהל עניינית – כמו מול מכונה.

קצר על הסתלקותו של זמר

עצב, עצב גדול אפילו, ואפילו אֵבל, כן, אֵבל.

אַבל –

אַבל א: על מי שלא הכרת באופן אישי לא ניתן להתאבל כמו על מי שהכרת באופן אישי. יש בזה, בעירוב הזה, בבלבול הזה, יסוד לא נכון, לא בריא.

אַבל ב: אבל ציבורי ספונטני שבא מלמטה – נחנק או מזדהם כשהוא מלובה "מלמעלה".

לחיות בחברה שטופת מדיה פירושו לאבד, או כמעט לאבד, את היכולת להתאבל באופן ציבורי – כי מה שהופך ציבור לציבור הוא אותה ספונטניות שבה הציבור מתלכד לפתע, הופך, למעשה, לציבור לפתע – לא רגשות מהוּנדסים שבאים, שמוכתבים, ממרכז מסוים, לצרכיו של אותו מרכז (הכלכליים, התוכניים, האידאולוגיים, הרגשניים).

ועוד מרכז לא חכם ולא אנין.

קצר – המלצה על ביקורת של ג'ון גריי

אמנם יש לביקורת שלילית גורפת פאתוס כמעט אוטומטי, וכמבקר רצוי לא להתמכר לו, הן בגין האוטומטיות הקלה מדי כשלעצמה והן משיקולים אתיים, ובכל זאת: איזו ביקורת שלילית מצוינת סוחפת של הפילוסוף ג'ון גריי על מלקולם גלאדוול, כוכב ספרי הנונ-פיקשן האמריקאי:
הנה היא כאן

קצר על תחרות ספרותית

"הצרה עם תחרויות היא שמישהו מנצח בהן"

ההערה היובשנית של ג'ורג' אורוול בביקורתו על "הדרך לשיעבוד" של פ"א האייק, אחד מהמניפסטים הליברליים המרכזיים.
ופירושה של ההערה: תחרות היא לא רק מושג יפה, וויטאלי וממריץ – כי יש מי שמנצח בה ויש גם מי שמפסיד, יש מי שכואב לו בגינה.

מובא כאן בהקשר של פרסום החמישייה שעלתה לגמר בפרס ספיר. תמיד אני חושב בהזדמנויות האלו על אלה שדווקא לא עלו לחמישייה, אלה שלא נכנסו גם לתריסר בשלב שקדם לה – על אלה שלא ניצחו בתחרות.

ועוד בתחום הספרות, תחום שחלק ניכר מהמוטיבציה לעסוק בו מלכתחילה נובע מתחושת חסך עמוק בתשומת לב…

בכלל, פרסים הם עניין אירוני וממוזל מאין כמוהו. וזאת מבלי להכחיש ששני הספרים שקראתי מבין החמישה שעלו הם ספרים יפים (של ידלין ומשעני).

*לא השתתפתי בהתמודדות וגם איני שופט בה

על "האיצחקיה", של יצחק בן-נר, הוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת"

פורסם במדור לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יצחק בן-נר (נולד ב-1937) הוא מחשובי הסופרים הישראליים, בזכות ספרים כמו "שקיעה כפרית", "ארץ רחוקה" ו"אחרי הגשם". המבקר המנוח, גרשון שקד, ממפה גדול של הספרות העברית, שייך את יצירתו לאותו אגף בקבוצת הסופרים ילידי שנות השלושים, אחד העשורים הפוריים ביותר מבחינתה של הספרות העברית, שהחלו לפרסם (או להתקבל) מאוחר יחסית כגון יעקב שבתאי. סופרים אלה כתבו "ניאו-ריאליזם", לפי שקד, כלומר יצירתם קרובה מאד למציאות החוץ ספרותית, שאותה הם מנסים לעצב בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך לא בהפשטה או בסימבוליות יתירה (כדוגמת עמוס עוז או א.ב. יהושע המוקדם). המקרה של בן-נר מעניין במיוחד בהקשרו ה"ניאו-ריאליסטי" בגלל הקרבה ההדוקה של חלקים ביצירתו לז'אנר העיתונאי; כלומר ניסיונו המעניין ולפרקים מאלף להעניק טיפול ספרותי לאירועים אקטואליים.
האופי המעודכן והאקטואלי של יצירת בן-נר קיבל כעת גם ביטוי במדיום. את "האיצחקיה" קראתי באייפד – ניתן לקרוא בו רק באופן דיגיטלי. כיוון שהביקורת הזו הופכת מיניה וביה להיות בחלקה גם ביקורת מוצר, אעיר על חוויית הקריאה שהיא הייתה נעימה למדי, אם כי יש לקוות שיתוקנו שני באגים בתוכנת הקריאה בעברית: א. ש"הדפדוף" ייעשה מימין לשמאל ולא משמאל לימין, כפי שהוא כעת. ב. שניתן יהיה לקרוא בספר בכל צלע מארבע צלעות האייפד, כפי שניתן לעשות בקריאת ספרים באנגלית, ולא רק ב"מאונך", כפי שניתן לעשות כעת. הבנתי מבית ההוצאה שהם עובדים על שיפור חוויית הקריאה.
עד כאן המדיום. כעת למסר. "האיצחקיה" הינה אוטוביוגרפיה רחבת יריעה שמתמקדת בעיקרה בחצי הראשון של חייו של המחבר: ילדותו בכפר יהושע שבעמק יזרעאל; סיפור אהבתו הראשונה והוא בן שבע עשרה למורה שגרה זמן מה בכפר; תיאור השירות הצבאי; זכרונות מרים ממלחמת ששת הימים; הבוהמה התל אביבית של שנות הששים והשבעים; התקפי חרדה שנמשכו על פני תקופה ארוכה סביב מלחמת יום הכיפורים. בן-נר מצהיר שהאוטוביוגרפיה אינה כולה אמת וחלקה בדיה, למעשה הוא מכנה אותה "רומן אנטיביוגרפי". בהתאם להצהרה זו ישנן כאן כמה דמויות שהן פנטזיות מובהקות. כזוהי הדמות המכנה "הלָזה", תמהוני מכפר יהושע שחי, כך הוא טוען ואף מוכיח כמדומה, מאות בשנים. כזהו, למשל, וכנראה, ג'ורג' האריסון מה"ביטלס", שפוגש את "איציק" – האוטוביוגרפיה מסופרת בגוף שלישי – בהתחקותו אחר "הלזה" האמור, בתקווה שהלה ירפאו ממחלת סרטן חשוכת-מרפא. הסגנון של הכתיבה כאן אינו חמור אלא נינוח ושיחתי, לעתים עד כדי "בזבזנות" ו"עיתונאות"(כלומר, יותר מדי משחקי מילים, תחדישים והלחמים "אבידניים"; מעבר חד מדי לעתים בין משלבי שפה; סגנון הקשוב יותר לאפקט המקומי על חשבון המבנה הכולל; שימוש, לעתים, בצירופים כבולים כדוגמת "לא יבלבלו אותו עם עובדות"). בכלל, הגהה לשונית ועריכה ספרותית הייתה מועילה כאן, והעובדה שאנחנו באינטרנט – בו השגיאות בעברית (כאן מדובר בטעויות הגהה) חשות בבית – אינה תירוץ בטיפול בספר, קל וחומר בספר של סופר ברמתו של בן-נר.
אבל האוטוביוגרפיה, או האנטיביוגרפיה, הזו מהנה ומעניינת מאד. ראשית, מצד תוכנה. החלק הגדול שעוסק בכפר יהושע מאלף. תיאור הכפר המפא"יניקי – וזו אוטוביוגרפיה שבאופן מובהק היא של בן ישראל הראשונה – שבו ניסו ואף הצליחו יהודים גלותיים להפוך לעובדי אדמה ואף הצליחו לשמור על איזו ספקנות ומיושבות דעת בריאות – זהו תיאור מעניין ומאוזן של הציונות הלא מנשלת (אדמות הכפר נקנו בכסף מלא מבעליו והאריסים לשעבר הורשו לשבת בו), תזכורת לאירועים ההיסטוריים הכבירים, הדרמטיים והנוראיים שחרצו את הגורל היהודי במפנה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הפרק הכפרי מעניין גם בהיותו רקע לתשוקה מרכזית של "איציק" שחרצה את גורלו המקצועי: הרצון להיחלץ מהפרובינציאליות – למרות שהוא מלא אהבה לכפרו ולמשפחתו – תאוות המרחקים שפיעמה בו ומתוארת כאן באופן יפיפה. הצפייה האדוקה בסרטי הקולנוע שהוקרנו בכפר מדי שבוע היא סמל נהדר לתשוקת הדאייה מהמרחב המוגבל לעבר העולם הגדול. תיאורה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שלא רבים תיאורי הזוועה שלה כזו של אחותה הבכירה ממנה, מלחמת יום הכיפורים, הוא תיאור עז רושם. גם אהבת הנעורים של איציק בן השבע עשרה לאוצי בת העשרים ושלוש המתוסבכת טוב-טוב, מעניינת וכן מאלפים/מלמדים תיאורי תקופת החרדה. מצאתי את עצמי קורא בעניין רב במיוחד את החלקים העוסקים בבוהמה התל אביבית; תוהה האם יש דמיון, ואם לא אז מדוע לא, בין אותה בוהמה להתרחשויות תל אביביות מקבילות בהווה.
אבל מלבד התוכן ישנם כאן כמה וכמה רגעים של חיוניות בלתי רגילה, שמזכירים את בן-נר הסופר בגבורתו. אלה רגעים ספרותיים נדירים שממחישים לך כי אותו דבר מה ערטילאי המכונה "כישרון" הוא דבר מה קיים בעולם. רגע כזה, למשל, הנמשך כמה עשרות עמודים, הוא תיאור "אפטר" שקיבל איציק החייל בעת שרתו בצריפין, תיאור הנסיעה הארוכה הביתה בטרמפים והמפגשים המוזרים שהיא זימנה. אלה רגעים בהם אתה שוכח כביכול מעצמך ונשאב לתוך הדפים המתהפכים תחת ידיך ביעף, כאילו תנועת האצבע הידועה על גבי מסך המגע, הממחישה קוצר רוח, מצאה כאן את ייעודה האמתי.

קצר על זמר

מה ההקשר הרעיוני-חברתי של פרשת הזמר האחרונה?

לטעמי, עיקר ההקשר אינו נוגע ליחסי גברים ונשים (ואפילו לא לסוגיית "גיל ההסכמה"). אף לא ליחסי סלבריטאי ואמצעי תקשורת, בדרך השגורה בה הם מובנים על ידינו (המְלכה והדחה ודו-פרצופיות כללית; חיפוש סנסציות וכו').

ההקשר העיקרי בעיניי הוא שינוי השיח שחל בשנים האחרונות, משיח ליברלי-אינדיבידואליסטי-"ניטשיאני" לשיח סוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי (במובן הדה-טוקווליאני של המילה).

הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה לא כמי שמתייחס לנשים כמו חפץ (גרביים) וכדומה – זהו השיח הפמיניסטי – הדון ז'ואן נתפס בשיח הזה, הסוציאליסטי וכו', כטייקון; כמי שאינו מסתפק באישה אחת. אישה אחת ואחת בלבד לכל פועל – זו הססמה הלא-מתומללת ואולי לא לגמרי מודעת של השיח החדש. .

בשיח הזה, הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי, גברים מצטרפים לנשים בגינוי הדון ז'ואן התורן. קל להם יותר לעשות זאת. וגם יש להם אליבי נוח יותר – הם לא מונעים מקנאה, אלא מרדיקליות פוליטית!

המעבר בין השיח הליברלי-אינדיבידואליסטי-ניטשיאני לשיח הסוציאליסטי-קולקטיבי-"מרקסיסטי"/דמוקרטי – שכמובן, התרחש רק באגפים ערניים של הישראליות הצעירה, בקרב כמה נותני טון, מעטים במספר – הוא המעבר המשמעותי ביותר בתרבות הישראלית משנות התשעים לשנות האלפיים ובייחוד העשרה.

האוונגרד של שנות התשעים היה ליברלי, וביקש להשתחרר מהמחנק הקולקטיביסטי הישראלי (מבחינה כלכלית ותרבותית כאחת) – האוונגרד של שנות האלפיים, והעשרה במיוחד, הוא "סוציאליסטי" (אני כותב את המילה במירכאות כי אין לו משנה כלכלית סדורה עדיין).

כאמור, זהו השינוי המשמעותי ביותר, בעיניי, בתרבות הישראלית בעשור האחרון. אבל אין זה אומר שזה שינוי שכולו טוב.

יש לזכור, שהאוונגרד הליברלי של שנות התשעים נלחם כמה מלחמות צודקות: בעד היחיד, נגד שטיפות המוח הלאומניות, נגד מי האפסיים של הסוציאליזם המושחת והפרוטקציוניסטי, נגד הבינוניות הכללית. שנית, יש לזכור שריחו של ריסנטמנט, של טינה כלפי מי שמקנאים בהם – גם אם היא מצטרפת למגמה מוצדקת בעיניי מבחינה פוליטית-חברתית – אינו ריח נעים. איין ראנד היא סופרת בעייתית ולעתים מטופשת ומסוכנת – אבל את סכנותיה של הטינה הזו ומיעוט דמות האדם שהיא גורמת לה היא דווקא הבינה היטב. שלישית, רוח האוונגרד החדשה הינה מוסרנית, טהרנית, נוטה להיות מושפעת מדמגוגיה וחסרת הומור – רוח (סוּפה), שבעיניה כותבת פיליטון קליל, אורבני וסאטירי, למשל, נתפסת תוך שנייה פייסבוקית כאויבת העם.

האוונגרד הסוציאליסטי עדיף בעיניי על האוונגרד הליברלי – אבל בנקודות בלבד. ורצוי להוסיף לו כמה איזונים ובלמים.

קצר על דוריס לסינג

"יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"
(דוריס לסינג, שנפטרה היום, בהקדמה ל"מחברת הזהב", יצירת המופת שלה).

הקטע הזה היה לי מאיר עיניים כשקראתי אותו לפני כעשר שנים. בדיוק כשדווקא התחלתי לקרוא כי אני "חייב". מאז, אני מקפיד לקרוא "סתם כך" ספרים, בשיטה המומלצת הזו, בצד חובות הקריאה שלי.

* אני מקווה שיזדמן לי לכתוב יותר בהרחבה על "מחברת הזהב" בעתיד. ספר גדול באמת – אולי אחד מהחמישה החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים.

על טאקיטוס

לו הייתי היום בן עשרים – ולוואי והייתי, אם כי עם השכל (השכל הרגשי, הכוונה) של היום; להיות בן עשרים עם השכל שהיה לי בגיל עשרים…בחיים לא! – הייתי פותח את לימודיי הגבוהים בלימוד יוונית ולטינית.
להיות איש "מדעי" הרוח ללא יוונית ולטינית –
נו, ראינו כבר מראות קשים מאלה.

כיון שאיני בן עשרים עוד – אני קורא בשנים האחרונות (גונב דקות מכאן ומכאן, מן המיצר ומעבר לגבולין, ולאו דווקא בחורף) את הקלאסיקונים הרומאים והיוונים בתרגום.

לאחרונה אני קורא את ההיסטוריון הרומי הגדול טאקיטוס (56-117 לספירה). ובהנאה גדולה. כתביו נחשבים למופת לסגנון צח והדור באיפוקו.

הנה כמה פנינים מ"ספר השנים" שלו, על רומא במאה הראשונה לספירה:

1. על קלאודיוס, שאיש לא שת לבו אליו – אך לבסוף הפך לקיסר, כותב ההיסטוריון:

"אשר לי, ככל שאני מרבה להרהר בקורות דורות ראשונים ואחרונים, צופה אני בשחוק המתעתע במעשי אדם בכל עמלו. שכן במהללם, בתוחלתם וביראת-הכבוד שעוררו היו הכול יעודים לשלטון יותר מאותו פרינקפס לעתיד לבוא [=קלאודיוס], אשר הגזירה שמרתו בקרן-זווית" (הוצאת "מוסד ביאליק", תרגמה: שרה דבורצקי; וכן להלן).

2. מדי פעם התעוררו הרומאים לתקן תקנות שיחזירו את דרך החיים המסורתית לאומה המידשנת, מתבהמת והולכת (כך טען טיבריוס, הקיסר הערום בתיאורו של טאקיטוס: "מדוע, אפוא, היה הקימוץ רווח לפנים? מפני שכל אדם כבש את יצרו, מפני שהיינו אזרחים לעיר אחת; אף לא היו אותם מדוחים מצויים כל עוד לא יצא שלטוננו מגבולות איטליה. הניצחונות שבחוץ לימדונו לכלות את רכוש זולתנו; הנצחונות מבית – את רכושנו שלנו"). כך, למשל, תיקן אוגוסטוס חוק שיעודד חיי משפחה וילודה וימנע חיי רווקות והוללות.
אולם, מציין טאקיטוס: "חוק זה לא הביא לידי ריבוי נישואים וגידול בנים, שכן גדול היה כוחה של הערירות" (הרווקות המאוחרת הינה, אם כן, ישנה נושנה; וכל מי שמציקים לו או לה להתמסד, ימצא/תמצא לו/לה פה בטאקיטוס מענה לשון מן המוכן: "נכון, אמא/סבתא/אבא, אבל גדול כוחה של הערירות!").
שטף החקיקה הניאו-שמרנית הביא רעה שאינה פחותה מרעת המתירנות שקדמה לה, מעיר טאקיטוס: "וכשם שגדל קודם לחץ השחיתות, כן גדל עתה לחץ החוקים". זאת משום שהחקיקה המרובה עודדה התנהגות מלשינאית של מדינת משטרה. למעשה, ריבוי החוקים לא הפך את המדינה לצדקת יותר: "ועת היתה המדינה מושחתת ביותר היו חוקיה רבים ביותר".

3. טאקיטוס יוצא מהעיון בזה לעיון רחב בדבר חשיבותם של החוקים ומעיר – כמו חזונות לא מעטים בעולם העתיק על מציאות "גן עדנית" קדומה – כי: "הראשונים שבבני-האדם עדיין היו חיים ללא תאווה רעה, ללא בושה וללא פשע, ועל כן גם ללא עונש או כפייה. גם לפרסים לא היו זקוקים, כי את הטוב ביקשו לשמו, וכיוון שלא חמדו דבר שלא כשורה, לא נאסר עליהם דבר בכוח הפחד. אך משהשליכו מעליהם את השוויון ומשהחלו ההתנשאות והחמס תופסים את מקום הענווה וההבלגה, קמו משטרי עריצות, ובקרב עמים רבים היו לנחלת עולם".

מעניינת מאד העקשנות הזו שמתבטאת בכתבי הקדמונים והמודרנים (רוסו, למשל) – על מציאות שוויונית שקדמה לתוך ולחמס של האנושות בהמשך דרכה.

4. במסגרת ניסיונות הטהרנות והניאו-פוריטניות, הוצע בסנאט הרומאי שנשות נציבי הפרובינקיה לא תתלוונה לבעליהן בשליחותם: "יש בה בפמלית נשים כדי לעכב את מעשי השלום בתפנוקיהן ואת מעשי המלחמה במורך לבבן". ההצעה נדחתה: איננו קשוחים כקדמונים – ואנו מצויים בשעת שלום, טענו המתנגדים: "אכן על היוצא למלחמה לאזור חלציו; אך בשובו מעמלו, מה רווחה לו כשרה מן הרווחה שימצא בצד אשת-בריתו?".

5. מה תפקידו של ההיסטוריון? "כי בזאת רואה אני את עיקר תפקידם של דברי-הימים: שלא תהיינה המידות הטובות נאלמות ושיהא מורא הדורות הבאים והקלון על אמרי-אוון ומעשי-אוון". ההיסטוריון כעד שמפרסם לדורות הבאים את צדקתו של הצדיק ורשעותו של הרשע.

6. טיבריוס הקיסר משתומם על תשוקתם של הרומאים לעבדות, כלומר להתמסרות לקיסריהם ולזניחת הרפובליקה המפוארת שלהם: "נמסר, כי מדי צאתו מבית הסינאט היה טיבריוס קורא בלשון יוון: 'הוי, האנשים הששים אלי עבדות!'. אל-נכון היה אפילו הוא, שלא רצה בחירות הרבים, בוחל באורך-רוח שפל שכזה מיד עבדיו".

7. והנה דוגמה לאכזריות הרומית, אשר עוררה סלידה בעיני אבותינו-שלנו אשר כינו את רומא "רומי הרשעה" – ולא רק מטעמים שוביניסטיים ולא רק מטעמי ריסנטמנט, כמו שחשב ניטשה – אכזריות שגובלת בגרוטסקיות: באחד מגלי הטיהורים שמתאר טאקיטוס (יש קרבה לא מועטה בין מגפת ההלשנות על ביזוי הקיסר, או ביזויו כביכול, ברומא של המאה הראשונה, לטרור הסטליניסטי; גם בזאת קדמה הציוויליזציה המפוארת והמורכבת הזו לנו, המודרניים) הוטל על המוציא להורג להרוג ילדה קטנה, בת לאחד המורדים-כביכול במלכות:
"מעיני הילדה נעלם הדבר עד ששאלה וחזרה על איזו עבירה ואנה גוררים אותה; שוב לא תעשה זאת ואפשר לייסרה בשבט הילדים [איזה תיאור מדהים ומזוויע! הילדה שלא מבינה מדוע לא מסתפקים בעונש "רגיל" לילדות, "בשבט הילדים" – וזה עוד לא הכל, הנה:] סופרי אותו הזמן מוסרים, שכיוון שהוצאת בתולה להורג נחשבה מעשה אשר לא ייעשה, נאנסה על ידי התליין כשחבל התלייה בצידה [אתם מבינים? זוהי סדום!]".

8. והנה פתיחה לקטע פילוסופי בו שואל את עצמו טאקיטוס כיצד נקבעים חיי אדם:
"אשר לי […] דעתי נבוכה עלי אם על-פי המזל [כלומר, הגורל] וההכרח הקבוע ועומד או עלפי המקרה יקומו מעשי אנוש. שהרי טובי החכמים הקדמונים והדבקים בתורותיהם נחלקים בדעותיהם; ברבים מהם קבועה הדעה, שאין האלים משגיחים על ראשיתנו ואחריתנו, כללו של דבר על כל אדם. על כן הרבה פעמים מנת הצדיק יגון וחלק הרשע שמחה. לעומתם סבורים אחרים, כי יש גזירה בסדר הדברים, אך אין היא תלויה במזלות תועים אלא ביסודות ובהשתלשלות של סיבות טבעיות. בכל זאת מניחים הם לנו את דרך הבחירה בחיינו; אולם משנעשתה בחירה זו, הרי סדר התולדות לעתיד לבוא שריר וקיים. אף הטוב והרע אינם כפי דעת ההמון; רבים הנראים כנאבקים עם התלאות מאושרים הם, רבים אומללים בעצם עושרם הגדול".

כלומר, מוצגות כאן שלוש תפיסות:
א. דטרמיניזם שנקבל על פי כוחות על טבעיים (מזל או אלים).
ב. דטרמיניזם שנקבע על פי נסיבות טבעיות (אם כי מודגש שיש חופש בחירה לדעת האוחזים בהשקפה זו).
ג. מקריות.

לגבי סוגיית "רשע וטוב לו" מובעת הדעה המעניינת שלא תמיד אנו יודעים למי טוב ולמי רע, החזות החיצונית מתעתעת, לעתים.

*
אני מקווה להביא מקבץ נוסף של פנינים טקיטוסיים בעתיד הקרוב.

והנה הוא

מודעה בעניין ביקורות שלי על ספרות מקור

בחודשים האחרונים אני מקבל פניות רבות מכותבים – רבות יותר מכרגיל בעשור האחרון שבו אני עוסק בכתיבת ביקורות – לכתיבת ביקורת על ספרם. האינטרס של הכותבים בפידבק ליצירתם מובן ומוצדק. לא זו אף זו: ברי לי שאני מפספס יצירות ישראליות משמעותיות שאיני מגיע אליהן ואיני מתייחס אליהן.

עם זאת, ולצערי הרב, איני יכול להגיע לקריאתן של יצירות מקור רבות. ראשית, אני מתמקד בכתיבה בעיתון "ידיעות אחרונות" בביקורות על ספרות מתורגמת – ורק לעתים נדירות אני כותב שם על ספרות מקור. זו חלוקת העבודה בעיתון. שנית, על מנת להבהיר מה משמעותה של ביקורת מבחינתי: בממוצע, ביקורת מבחינתי היא עבודה של 12 שעות (קריאה + כתיבה). אבל אין מדובר בעצם רק בעבודה של יום וחצי (8+4). זאת משום שהמשאבים הנפשיים והאינטלקטואליים שתובעות ממני הקריאה והכתיבה מצריכים עוד כמה שעות טובות ל"עיכול" ו"התאוששות" (זו הסיבה שאני בדרך כלל משתדל להשהות עד כמה שניתן את הזמן בין תום הקריאה לתחילת הכתיבה). כלומר, אם קראתי ספר וכתבתי עליו ביקורת בשבוע מסוים – פחתה באופן משמעותי היכולת שלי "להכיל" ו"לעכל" עוד ספר באותו שבוע – גם במקרים שטכנית יש לי זמן לזה (ולרוב – אין לי).

ספרים רבים רואים אור, וחלקם, אני בטוח, כאמור, ראויים מאד – אך מה אעשה ואיני יכול להגיע אליהם?

ומי שיתהה: הרי בכל זאת אתה מפרסם, בעיתון ובבלוג, ביקורות מדי פעם על ספרות מקור? מדוע האיפה ואיפה?

ראשית, ישנן סיבות פרוזאיות לעתים לפרסום ביקורות בעיתון שנובעות מעצם טיבה של העבודה העיתונאית: היא תלוית דד-ליין (כלומר, אין זמן לעיין בכמה ספרים ואז לבחור בנחת מביניהם), היא צריכה להיות אקטואלית (כלומר, לא מומלץ לכתוב על ספר שראה אור לפני כמה חודשים), ובגין חלוקת העבודה בין הכותבים בעיתון לעתים יש לבחור בספר כזה ולא אחר (כי ספר אחר כבר "תפוס").

שנית, יש לי אכן שיקולים מסוימים בבחירת ספרים שאני כן מתייחס אליהם, אבל אלה אינם לא-לגיטימיים או נכלוליים או "ברנז'איים" דווקא. סופר שכתבתי ביקורת שלילית פעם על ספרו וספרו החדש נראה לי מעניין, ייתכן שארצה לקוראו ואם הוא מעניין באמת לכתוב עליו – דוגמה לשיקול כזה. או, דוגמה נפוצה הרבה יותר: ספר שנראה לי מעניין בגין נושאו (דבר מה שעליו ניתן לדעת מיד, אם כי כמובן הוא לא חורץ את חוות הדעת הסופית על הספר).

אני מבין היטב את קנאותם של כותבים ליצירתם. ושוב, ברי לי שאני מחמיץ ספרים ישראליים טובים לא מעטים. אבל אני אדם אחד, בעל קיבולת מסוימת של קריאה, שצריך גם להתפרנס וכו' – ולצערי איני יכול לתת מענה אף לכלל הכותבים הראויים (וצריך להזכיר שאיני יודע מי ראוי עד שקראתי לפחות מחצית ספר. אין לי שיטה לדעת אם ספר טוב מדפדוף אקראי בו – כפי ששמעתי שיש הסוברים כך ובידם שיטה כזו).

אני משתדל להישאר מעודכן בשדה הספרות הישראלית עד כמה שאני יכול תחת המגבלות האמורות. אבל המגבלות – מגבלות.

בקיצור, אם לא כתבתי על ספרכם אין זה אומר שלא אהבתי אותו, אין זה אומר שאני אפילו לא טורח להציץ בו כי אני לא סבור שיש בו דבר מה חשוב – ברוב הפעמים זה אומר רק שבגלל מגבלות משאביי לא הגעתי אליו.

על "ראש העיר קסטרברידג'", של תומס הארדי, הוצאת "כרמל" (מאנגלית: עודד פלד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קריאת היצירות המכונות "קלאסיקות" טומנת בחובה הנאה אחת מובטחת והיא ההנאה האינטלקטואלית. היצירות הללו, בדרך כלל, שזורות בתולדות הספרות, ולעיתים אף בתולדות התרבות בכללותה, בדרך אמיצה, כך שקריאתן מנהירה רבות לקורא: הוא מבין טוב יותר יצירות משמעותיות שבאו אחריהן, כאלה שהיצירה הקלאסית סייעה בלידתן והשפיעה על עיצובן, ולעתים היצירה הקלאסית מסכמת מגמות ותופעות תרבותיות-ספרותיות חשובות שבאו לפניה. הקורא גם ניצב בפני חידה תרבותית מעניינת: מה הפך את היצירה המדוברת ל"קלאסית", כך שמיטב הקוראים במרוצת הדורות ראו בה "יצירת מופת"? אבל בצד ההנאות האינטלקטואליות המובטחות לקורא של "קלאסיקה" יש גם לדון האם היצירה כיצירה עצמאית, ללא קשר לחשיבותה במרוצת הדורות, האם הרומן "הקלאסי" כרומן העומד בפני עצמו, גורם לקוראו היום הנאת קריאה פשוטה. כאן ההנאה אינה מובטחת. יש יצירות קלאסיות שמהנות אותנו גם היום, שנים רבות אחרי הכתבן ויש כאלה שלא. לפני כמה שנים, כשקראתי רומן מפורסם ו"קלאסי" אחר של הארדי, "הרחק מהמון מתהולל", נהניתי מאד מקריאתו, בצד ההנאה האינטלקטואלית המוזכרת. אולם כעת, כשסיימתי לקרוא יצירה "קלאסית" נוספת של הארדי, אני לא כל כך נוטה להמליץ עליה לקריאה "סתם", כלומר לקריאה שהתועלת האינטלקטואלית המוזכרת אינה המניע המרכזי בה.
הארדי (1840-1928), מגדולי הסופרים הבריטיים בכל הדורות, שהיה גם משורר חשוב (למעשה, את שירתו הוא עצמו העריך יותר מאשר את הפרוזה שלו; אך לא כך סבר קהל הקוראים וחלק מהמבקרים), הרבה לכתוב על הסביבה הכפרית האנגלית בדרום אנגליה ודמויותיו הן פעמים רבות ממוצא מעמדי נמוך, כפי שהיה הוא עצמו. מלבד היצירות המוזכרות לעיל, ידועים מאד גם ספריו "טס לבית דורברוויל" (אשר רומן פולנסקי יצר ממנו סרט יפהיפה) ו"ג'וד האלמוני". "ראש העיר קסטרברידג'" הוא סיפור עלייתו ונפילתו של מייקל הנצ'רד. בתחילתו רבת העוצמה של הרומן, מוצג בפנינו הנצ'רד כצעיר רתחן ועקשן, אשר בשעת שיכרות, במחווה היתולית כביכול, אשר כוחה הדרמטי עם זאת כביר, הוא "מוכר" את אשתו למָלח ביריד כפרי. כל זאת רק בגלל שאשתו הרגיזה אותו בהשתדלותה למנוע ממנו לשתות. אשתו בתמימותה ובכעסה על בעלה קיבלה את "המכירה" ההיתולית כמעשה רציני והלכה מהיריד עם המלח ובתם המשותפת (שלה ושל הנצ'רד) ונעלמה מעיניו. לכשהתפכח ולא מצא עוד את אשתו, ניחם הנצ'רד על התנהגותו ונדר לא לשתות יותר. אחרי כעשרים שנה שבה האישה ביחד עם בתה לאזור המכירה השערורייתית לחפש את בעלה הסורר. היא מגלה שבעלה זה עלה לגדולה והפך לראש עיר. היא מתוודעת אליו והוא משיבהּ אליו. אבל הטרגדיה של חייו וחייה לא באה על תיקונה. אל אותה עיר מגיע צעיר סקוטי נמרץ שהנצ'רד מקרבו בתחילה ואחר כך מרחיקו בגין קנאתו בו. הצעיר הסקוטי מתאהב בבתו של הנצ'רד והעניינים מסתבכים והולכים עד לסופם הטראגי.
הכוח של הארדי הוא באווירה התנכ"ית-הטראגית שהוא מְשווה לרומן. גיבוריו ורגשותיהם עזים ובסיסיים כמו גיבורים תנ"כיים או גיבורי טרגדיה קדומה. יחסי הנצ'רד ודונלד פארפריי, הצעיר הסקוטי העולה והמצליח, מזכירים, למשל, את יחסי שאול המקנא בדוד. גם ברתחנותו ובעקשנותו של הנצ'רד יש יסוד "תנ"כי", הרוגז הרי הוא אולי הרגש הנפוץ ביותר בתנ"ך (רוגזו של אלוהים, כמובן). גם הרקע הכפרי מזכיר את רקעם של סיפורי התנ"ך. בצד זה, הארדי גם מציג מלחמת מינים חריפה, אם כי זו אינה משתווה למלחמת המינים מעוררת ההשתאות והמהפנטת שמוצגת ב"הרחק מהמון מתהולל".
החולשה הגדולה, עם זאת, של הרומן, הינה המלודרמטיות. היותו גדוש בתפניות מפתיעות וחדות ו"מסמרות שיער", ברגשנות, בצירופי מקרים נוחים, נוחים מדי, לקידום העלילה ובאי תחכום מיוחד של הדמויות. גם המוסכמות המיניות של התקופה, שמניעות כאן את העלילה (החשיפה הפומבית של עברה המיני התמים יחסית של אחת הדמויות היא אירוע מפתח כאן), אנכרוניסטיות ותורמות לריחוק של הקורא העכשווי מהטקסט.
באחרית הדבר המעניינת שלה כותבת לאונה טוקר כי הארדי נחשב על ידי בני דורו ל"פסימי", לעתים "פסימי" מדי, הוא הושפע בזה מאד משופנהאואר (כלומר, הוא ביקש להמחיש בדמותו של הנצ'רד את ייסורי הקיום האנושי, שלפי שופנהאואר תפקידה של הטרגדיה להמחישם). עוד כותבת טוקר שהארדי הושפע מאד מדארווין גם כן, וביקש להמחיש בדמותו של הסקוטי הסתגלן פארפריי את דרכם של אלה ה"המתאימים ביותר" לשרוד ואף לגבור על מתחריהם, שלפי הפרשנות של דארווין ואוהדיו הינם אלה, כמו הנצ'רד, העקשנים, שלא מתאימים את עצמם לנסיבות משתנות. הנצ'רד זוכה באהדתנו כדמות טראגית על אף שהוא המפסיד ב"מלחמת החיים" הדארוויניסטית. כל זה מעניין מאד וטוב גם, כמובן, שהרומן תורגם לעברית. אבל, כפי שציינתי לעיל, כל זה הנו חלק מההנאה האינטלקטואלית שמזמנת קריאת קלאסיקה. בקריאה "סתם" – התאכזבתי מעט מהרומן המפורסם הזה.