ארכיון חודשי: אפריל 2016

הערה קצרצרה על ה"איליאדה"

(את תרגומו החדש של אהרן שבתאי טרם קראתי, אבל זו הזדמנות להערה הבאה)

קורה משהו מוזר הרי ביצירה הזו. עניינה הוא כביכול מלחמת יוון וטרויה, המלחמה ההרואית והגדולה. אבל בפועל, עניינה הוא המאבק בין אגממנון לאכילס, בתוך מחנה היוונים. אגממנון, אחרי שלקחו ממנו שפחה, לקח מאכילס את השפחה האהובה עליו, בת-בריסס. אכילס נעלב ופורש מהמערכה. בעקבות זה הטרויאנים כמעט מנצחים. אלא שאז, הקטור, מנהיג הטרויאנים, הורג את פטרוקלוס, הרֵע של אכילס. אכילס נוקם את נקמתו בהקטור והורגו וכו'

מה שהומירוס עשה הוא תלכיד אסתטי ומוסרי:
את הגוש הגדול של מלחמת טרויה הוא פרט לסכסוך אישי ואנושי מאד בין שני מנהיגי היוונים, אכילס ואגממנון. כך ניתן לעקוב ביתר עניין ומעורבות רגשית אחר הסיפור – זה לא "יוון" מול "טרויה", זה סיפור אישי, ממוקד, שמשתלשל גם בעלילה הדוקה שבה דבר מוביל לדבר.

אבל יש כאן גם לקח מוסרי: בהקשר הזה (אם כי לא בהיבטים אחרים של ה"איליאדה" בהם המלחמה נתפסת כדבר מה אצילי; ועם זאת, בהנחה שיש מן המשותף בין כותב/י שני האפוסים היווניים הגדולים, זהו אכן הסב-טקסט ה"אזרחי" של ה"אודיסאה") הומירוס ממחיש כך שמלחמה היא דבר רע, ולכל הפחות מגוחך ומאד לא אסתטי, לא רק של טובים מול רעים – הנה, אפילו באותו מחנה פורצת מלחמה בין שני מצביאים! זו תכונה אנושית מפוקפקת, מלחמה.

מלחמה היא לא דבר מה הרואי רק – אלא גם התקטננות על ענייני נשים.

והרי השפחה שנלקחת מאכילס ומביאה לריב ולמדון בינו לבין אגממנון, למלחמה הפנימית בתוך מחנה היוונים, היא פרודיה על מלחמת טרויה כולה, שפרצה גם היא בגין לקיחת אישה שלא כדין: חטיפת הלנה.

הפנייה למאמר על המסה

טקסט מעניין של מבקרת טובה (לפחות בחצי תריסר הביקורות שלה שנתקלתי בהן בכתבי עת אמריקאיים מובילים) על פריחתה של המסה בזמננו ונגד טשטוש ההבדל בין בדיה למציאות בז'אנר שמקודם על ידי כמה דוברים קולניים ואופנתיים (היא, וגם אני, בעד פריחת הז'אנר המסאי כשלעצמה)

על פסימיזם ופסימיסטים לפי ג'יימס בוזוול

בגלל החג, ובגלל שאני נוגע פעמים רבות בבלוג בהגותם של פסימיסטים (כמו שופנהאואר ווולבק), ובגלל העניין הרב שמעורר הקטע שלהלן כשלעצמו – תרגמתי בתרגום חופשי קטע קצר אך, כאמור, רב עניין ואף עוצמה של ג'יימס בוזוול (1740-1795) – ואולי בעיקר מה שמרשים בקטע הוא שיקול הדעת, המתינות – קטע הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית שכתב על חברו, מבקר הספרות האנגלי הדגול, סמואל ג'ונסון (1709-1784): "חייו של סמואל ג'ונסון".

בוזוול מתייחס לפסימיזם של ג'ונסון ומביא כמה דעות מעניינות ביותר על מקורו ונכונותו של הפסימיזם.

הנה המקור:

Notwithstanding my high admiration of Rasselas, I will not maintain that the “morbid melancholy” in Johnson's constitution may not, perhaps, have made life appear to him more insipid and unhappy than it generally is: for I am sure that he had less enjoyment from it than I have. Yet, whatever additional shade his own particular sensations may have thrown on his representation of life, attentive observation and close enquiry have convinced me, that there is too much reality in the gloomy picture. The truth, however, is, that we judge of the happiness and misery of life differently at different times, according to the state of our changeable frame. I always remember a remark made to me by a Turkish lady, educated in France, “Ma foi, Monsieur, notre bonheur depend de la facon que notre sang circule.” […] After much speculation and various reasonings, I acknowledge myself convinced of the truth of Voltaire's conclusion, “Apres tout c'est un monde passable.” But we must not think too deeply:

“— where ignorance is bliss,
'Tis folly to be wise,”
is, in many respects, more than poetically just. Let us cultivate, under the command of good principles, “la theorie des sensations agreables”; and, as Mr. Burke once admirably counselled a grave and anxious gentleman, 'live pleasant'.

הנה התרגום:

"על אף הערצתי הרבה ל'ראסלס' [יצירה של ג'ונסון, שבה מבוטאת תפיסה קודרת ביחס לקיום], לא אטען ש'המלנכוליה החולנית' במערוכת הגופנית-נפשית של ג'ונסון [נטייתו של ג'ונסון לדיכאון, שזוכה לתיאור מאלף בביוגרפיה] לא גרמה, אולי, לחיים להיראות משעממים ולא מאושרים יותר משהם נתפסים כך באופן כללי; כי ברור לי שג'ונסון נהנה מהחיים פחות ממני.
ועם זאת, יהיו מה שיהיו הצללים העודפים שתחושותיו הפרטיות הטילו על ייצוג החיים שלו, בחינה קשובה וחקירה פקוחת עין שכנעו אותי שיש מידה רבה מדי של אמת, למרבה הצער, בתמונת העולם הקודרת.

האמת, עם זאת, היא שאנו שופטים את האושר והאומללות שהחיים מסבים באופן שונה בזמנים שונים, בהתאם למעמד של מצבנו המשתנה. תמיד אזכור הערה שנאמרה לי על ידי גברת תורכיה, שחונכה בצרפת: 'האמן לי, אדוני, האושר שלנו תלוי באופן שבו דמנו זורם'. […]

אחרי הרבה מחשבות והשערות אני מכיר בעצמי כמי שהשתכנע בַאמת שיש במסקנה אליה הגיע וולטר: 'אחרי ככלות הכל, זהו עולם משביע רצון' [בוזוול מצטט טקסט של וולטר – לא "קנדיד" – אבל הוא גם הכיר אותו אישית, כמו גם את אדמונד ברק שיופיע להלן. חלק מהקסם של הביוגרפיה הוא השיחות שניהל בוזוול עם אנשים שבשבילנו הם מיתוסים מהלכים: רוסו, וולטר, ברק ועוד].

אבל עלינו להימנע מלחשוב יותר מדי;
'במקום בו אושר נובע מבורות,
להיות חכם זו שטות' [המשורר תומס גריי], הנה, במובנים רבים, אמירה יותר מאשר נכונה רק מבחינה פואטית. הבה נטפח, בהנחייתם של עקרונות טובים, את 'התיאוריה של תחושות נעימות' [שם ספר צרפתי]; וכמו שמר [אדמונד] ברק יעץ פעם באופן ראוי להערצה לג'נטלמן חמור-סבר וחרד: 'חיה בנועם'".

הנה בתמצות כמה מהעיקרים שהקטע הזה מעלה:

1. אכן פסימיזם הוא לעתים השקפת העולם של אנשים עם נטייה פרטית למלנכוליה.
2. ועם זאת, יש בראייה הקודרת הזו תמונה שאינה רחוקה מהמציאות.
3. אופטימיזם ופסימיזם אצל בני האדם מקורם, לפחות בחלקו, יכול להיות גופני.
4. השקפת עולם פסימית או אופטימית היא, פעמים רבות, תלוית הרגע בחיים בו אנו נמצאים. כולנו לרגעים פסימיסטים ולרגעים אופטימיסטים.
5. וולטר טען שהחיים, ככלות הכל, הם בסדר. כלומר, יש גם לתפיסה הזו של שביל הזהב לפחות אינטלקטואל בולט אחד המצדד בה.
6. כדאי להשתדל, כפי שיעץ אדמונד ברק, לחיות בנועם.

הבה ננסה to live pleasnt!
חג שמח!

על "2084", של בוּאלם סַנסָל, בהוצאת "כתר" (מצרפתית: שירן בק, 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי, יליד 1949, הכותב בצרפתית. הוא גם אדם נאור ואמיץ מאד. מבקר חריף של האיסלם הרדיקלי ושל השחיתות באלג'יר, שאף ביקר בישראל ב-2012 על אף הגינויים שזכה להם בשל כך. אך למרות שעמדותיו מעוררות אהדה והערכה רבות, כולל העמדה העקרונית בספר הנדון כאן, הרי ש-"2084" שלו הוא רומן משעמם, צפוי, טרחני וקלישאי. כבר השם הוא אות אזהרה רציני. סנסל, כמובן, במודע, "מרפרר", כמו שאומרים אצלנו בעדה, לג'ורג' אורוול (ואגב, גם ל"הדבר" של קאמי ול"המשפט" של קפקא). אבל באופן כללי סופרים נחלקים לכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בחיים ולכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בספרים, אחרים. וככל שאתה יותר סופר מהסוג השני, "אינטר-טקסטואלי" כמו שגורסים לעתים בהתפעלות מבקרים תתרנים מבחינה אסתטית, כך כתיבתך נעדרת יותר ויותר חיוּת, כך היא גרועה יותר (להוציא מקרים נדירים שבנדירים). בכלל אני קורא להחזרת מושג "החיים" לביקורת הספרות – סופרים הם קואבויז שצריכים ללכוד בפלצור שלהם, כלומר במילים ובצורה, חיוֹת גדולות מתנועעות, ולא ספרים רבועים דוממים.

ולעניינו. "2084" מתאר עולם עתידני שבו מושלת הבערות. עולם של שלטון דתי רודני שבו מושל רודן-נביא מסתורי בשם אבַּי, המשרת אל קנא בשם יוֹלָה. אכן רמז דק מן הדק לאיסלאם. אחרי שורת מלחמות קודש מתבססת האימפריה של אבי על כל העולם הנושב הנודע. אזרחיה חיים בעוני. הוצאות להורג המוניות מתרחשות חדשות לבקרים. תשע (לא חמש, חלילה, באלגוריה "המתוחכמת" שלפנינו) תפילות ביום מונהגות במדינה. וכן הלאה וכצפוי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם אַטִי שניעורים בו ספקות ביחס לדת השלטת. יצר של חירות מפעם בו. הוא חובר לחבר ספקן גם כן, נכד לסב שהיה מראשי המשטר החדש, והם יוצאים למסע לגילוי האמת, האמת על המשטר הנוכחי, האמת על הקיום בכלל. יעדו העיקרי של המסע הוא פגישה עם ארכיאולוג בשם נַאס, שסיפר פעם לאטי על תגלית ארכיאולוגית מרעישה שמנפצת את טענות המשטר החדש בחשפה ציוויליזציה מפותחת שקדמה לו.

הגיבורים של הסיפור הם רק גלגלים להנעתו. הם לא מאופיינים באופן דק, הם אינם חיים ממש, הם לא אנשים בשר ודם (הם, למשל, נעדרי מיניות ורגשות אהבה). יש גם רישול מוזר בשימוש של המספר במושגים שלקוחים מהעולם שלנו ושיבוצם התלוש בתוך ההקשר של הבערות שהוא מתאר, מונחים מתחום המדעים המדויקים או ההיסטוריה שלעולם המתואר על ידו אמורים להיות זרים. אבל העיקר: התכנים עצמם פשוטים, מובנים מאליהם, גם אם נכונים. בערות זה רע. הדת בגרסתה הקיצונית יכולה להשתלט על העולם ולמעוך את החירות ואת האינדיבידואליות. שליטים משתמשים באויבים מומצאים או קיימים באמת על מנת להסיט את תשומת לב ההמונים ממצבם הרע. כל זה אמת ויציב, וחשוב מבחינה פוליטית. אבל בספרות אנחנו תובעים יותר מליברליזם והומניזם מוצדקים, יותר מהבעת דאגה מוצדקת לעתיד הליברליזם וההומניזם. יותר מתובנה של תנועת-נוער נאורה מעין זו: "הוא (אטי) מעולם לא חשב על כך, אך אם היו שואלים אותו היה משיב שהאַבּיסטנים דומים כולם, שהם כמוהו, כמו האנשים משכונתו בקודסאבאד, בני האנוש היחידים שראה אי פעם. אך מתברר שהם מגוונים לאין שיעור וכה שונים, עד שבחשבון אחרון כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ייחודי, בלתי נתפס, ובדרך כלשהי יש בכך כדי לשלול את רעיון העם, האחד והאמיץ, עם של אחים ואחיות תאומים. העם הוא אפוא תיאוריה, אחת מני רבות, מנוגדת לעיקרון האנושיות". כשיצא הרומן בצרפת קראתי שוולבק – שכתב גם הוא רומן "אפוקליפטי" על עליית האיסלאם לשלטון – טען שסנסל העז אף יותר ממנו. אם וולבק אכן קרא את הספר, וזה לא בטוח, הרי שהייתה פה אמירה אירונית או סלחנית במופלג. אין מה להשוות בין העניין שמעוררת הקריאה ב"כניעה" של וולבק לשיממון שמעוררת הקריאה ב"2084". ולמה? כי ב"כניעה" הדמות של הגיבור מעניינת; התסריט העתידני הוא לא "אפוקליפטי" קיצוני וילדותי אלא הגזמה לא מופרזת מדי ומעוררת למחשבה של המציאות העכשווית; כי העמדה של הדת ב"כניעה" מוצגת גם היא באופן מעניין; כי וולבק הוא גם מבקר של ההומניזם והליברליזם החילוני; כי יש ברומנו קטעי הגות מקוריים.

כשאני כותב ביקורת שלילית כמו זו, אין כוונתי שרע עשתה ההוצאה שתרגמה את הספר לעברית. טוב, טוב שתהיה ספרותנו מעודכנת במה שקורה בעולם ובספרות העולם. קל וחומר בעולם הערבי שבלבו אנחנו חיים ואיתו עלינו לחיות, נרצה בכך או לא, בשכנות טובה ככל שניתן. יותר מכך: אחזור ואדגיש את הערכתי הרבה לעמדותיו האמיצות של הסופר, שייתכן ואף מסכן את חייו על מנת להביען. המבקר יכול רק להוריד את הכובע בפני אומץ לב כזה. הלב של סנסל ברומן הזה במקום הנכון. אבל, מבחינה ספרותית, לבו של הסופר הוא הדבר הנכון הכמעט-יחיד ברומן הזה.

שני קצרים של וולבק

"אלה שאוהבים את החיים לא קוראים. הם גם לא צופים בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיגידו אחרים – גישה אל העולם האמנותי היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים".

"החיים מכאיבים ומאכזבים. זה חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים באופן כללי היכן אנו עומדים ביחס למציאות ולא טורחים לדעת יותר מכך. האנושות, במצבה כעת, מעוררת בנו רק סקרנות חלושה".

מישל וולבק הצעיר, בספרו הראשון שהנו מסה על סופר המד"ב ה.פ.לאבקראפט ("לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים", מ-1991, בתרגום חופשי שלי מאנגלית), בהלך רוח שופנהאוארי שמכיל תובנה גאונית וגאונית גם בפשטותה על מהותה של האמנות והערה חשובה – אם כי מעט פחות מרשימה; אם כי חשובה ביותר להבנת וולבק עצמו – על מעמדו של הריאליזם בספרות.

על "האחים טאנר", של רוברט ואלזר, בהוצאת "עם עובד" (מגרמנית: ארז וולק, 294 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה של הסופר השוויצרי הייחודי, רוברט ואלזר (1878-1956), הוא הרומן הראשון שפרסם, בשנת 1907. אחריו ראו אור הרומנים "עוזר לעל עת" (1908) ו"יעקב פון גונטן" (1909) שתורגמו לעברית כבר לפני כמעט שלושה עשורים. ואכן, יש סיבה לסדר התרגום ההפוך: רומן הביכורים של ואלזר נופל מהם בהיותו ארכני ולהגני לפרקים, ולא חד וממוקד כמותם (עד כמה שזכרוני מגיע). ועם זאת, הרומן הזה מציג את מלוא הייחוד והעניין שיש בואלזר, וייתכן שאף אותם היעדר מיקוד ופזרנות, עם היותם פגם מבחינה אסתטית אחת, מוסיפים נתונים מעוררי מחשבה על הייחוד והחידה של ואלזר, מעבר לרומנים החטובים והמהוקצעים המאוחרים יותר.
הייחוד והחידה של ואלזר, בקצרה, הם התמהוניות העמוקה של הגיבורים שלו, שגובלת בפרברטיות ואף חוצה את הגבול. השאיפה העמוקה של גיבורי ואלזר היא להיות נעדרי שאיפות, המרי הגדול שלהם הוא הסתפקותם בעמדת המשרת, האינדיבידואליות שלהם מתבטאת בשאיפתם למחיקה עצמית של אישיותם. ברומנים הבשלים – ושוב, עד כמה שזכרוני מגיע – זה סוג של מזוכיזם אך לא בדיוק מזוכיזם, כי הוא נעדר תשוקה מינית מצד אחד, ומצד שני יש בו קו של ביקורת חברתית עקרונית. כמו אולבלומוב ביצירת המופת של גונצ'ארוב, וגם, בקרבה פחותה, כמו ברטלבי של מלוויל, הגיבורים של ואלזר מוחים נגד עולם העבודה בפרט והסדר החברתי בכלל, בכך שהם כופרים בתחרות המריטוקרטית שמכוננת אותו. הם מעדיפים שלא – מעדיפים שלא להתחרות, להתבלט, להשיג, לנצח, להרוויח. אלא שברומן הביכורים, התווספו כמה נתונים מעניינים לחידת ואלזר, שיפורטו מיד.

ב"האחים טאנר", המסופר בגוף שלישי, הגיבור המרכזי הוא אחד האחים מהכותרת, סימון. סימון הוא כבן עשרים, בחור בעל נפש פיוטית וכישרונות לא מבוטלים, שמתפטר מעבודה אחרי עבודה. למעסיק חדש, סוחר ספרים, הוא מספר בראיון העבודה בגילוי לב: "את כל המקומות שעבדתי בהם, עזבתי אחרי זמן קצר, מכיוון שלא נראָה לי ראוי לתת לכוחות הנעורים שבי להתנוון במשרדים קטנים וטחובים, אפילו אם כולם מסכימים שהם המשרדים הכי טובים שיש, למשל מוסדות בנקאיים". עד מהרה הוא מתפטר גם מעבודתו החדשה, המבטיחה, בחנות הספרים. וכך מתחיל הנאום שהוא נושא באוזני המנהל: "אדוני, אכזבת אותי. אל תיראה מופתע כל כך, את הנעשה אין להשיב, אני עוזב היום את העסק שלך […] תוך שבוע נמאס עלי כל העסק הזה של מכירת ספרים, אם מכירת ספרים פירושה לעמוד מעלות השחר עד רדת הערב, כשבחוץ זורחת שמש חורפית נעימה מאין כמוה, לעמוד ליד שולחן, בגב כפוף, כי השולחן נמוך מדי לאדם בגובה שלי, לכתוב כמו איזה לבלר עלוב, ולעשות עבודה שאינה הולמת את שכלי".

לסימון יש ארבעה אחים שמייצגים אופציות קיומיות אחרות. קלאוס, מלומד רציני וחמור סבר שמודאג מסירובו של אחיו להתברג, להתברגן. הדוויג, מורה שחיה בעוני בכפר. קספר, צייר שחי בפריז. אמיל, צעיר מבטיח שהשתגע. האופציות הקיומיות של שני האחרונים קרובות לזה של סימון (ויש לזכור שואלזר עצמו בילה את העשורים האחרונים לחייו בבית משוגעים). גם האמן הוא מי שבאופן עמוק מסרב לעבוד. אלא שהאמן המצליח, כלומר מי שמקבל גם הכרה חברתית על אמנותו, הוא מי שהתחיל מעצלות וחולמנות, זו נקודת המוצא הנפשית שהציבה אותו בעמדת המתבונן, אך הפך אותם לבסיס בלבד לעבודתו, שהינה עבודה קשה ומפרכת לעתים קרובות. וזה – ההדגשה שהאופציה הואלזרית קרובה לאופציה של האמנות, אך אינה כזו – החידוש הראשון שמציב הרומן בפני מי שהתחיל לקרוא את ואלזר בסדר ההפוך (כלומר, אחרי הרומנים המאוחרים יותר). היסוד השני המעניין שמתגלה ברומן הוא עד כמה שפלות הרוח והיהירות שוכנות בצמידות בנפשו של סימון. המרד שלו בחברה נובע הן מרגש נחיתות (רגש שיש בו הרבה מסתורין, לעתים) והן מרגש עליונות, ולא תמיד ברור מה הרגש הראשוני. נקודה שמובילה לחידוש השלישי ברומן (או, אם זכרוני בוגד בי, לא ל"חידוש", אלא, פשוט, לַעניין שהוא מעורר) והוא המורכבות של המזוכיזם המיני שמתגלה בו. אחרי שיטוטים וחיי בטלה מוצא סימון לזמן מה עבודה כמשרת אישי של גבירה הדורה. כאן התשוקה המינית המזוכיסטית מתגלה בבירור. למשל, כשהגבירה מצווה עליו לצחצח את נעליה: "מאז ומעולם הייתה לסימון משיכה לנעליים […] מאז ומעולם נראו לו רגלי נשים כדבר קדוש". או: "סימון הזדרז לומר לה בוקר טוב, והיא הגיבה בניד ראש בלבד. כל זה היה מקסים בעיני סימון, אפילו מענג, לתת לאדם לומר לך בוקר טוב ולענות רק בניד ראש שכזה". יש כאן כמה תובנות פסיכולוגיות מעניינות מאד בקשר למזוכיזם, ואף ליחס בין המזוכיזם ועולם העבודה. למשל: המשרת, טוען סימון, זוכה ליחס טוב יותר מאשר הפועל, דווקא משום שהוא נשלט באופן טוטאלי, גם מעבר לשעות העבודה – הוא הופך לבן משפחה.

הרומן הזה בפרט, ויצירתו של ואלזר בכלל, מהווה נקודת מוצא יוצאת מן הכלל לדיון על היחס בין אמנות לטירוף. הרי ברור, מצד אחד, שואלזר מציג תופעות שבחלקן ניתן לאפיין כפתולוגיות. ומצד שני, אם נמהר להרחיק אותן ולאשפזן נפסיד הרבה. כי דווקא חריגותן הנפשית הופכת את היצירות למעמיקות ולמלאות רגש, ואף לנקודת מוצא לביקורת חברתית על הסדר "הנורמלי" של המציאות.

תזכורת על אסופת הקצרים הארוכה

לא כולם באותה רמה (ולכן אני זקוק לעורך),

לא עם כולם אני תמים דעים בפרספקטיבה הנוכחית שלי (2016, תחילת שנות הארבעים) –

אבל יש שם כמה לא רעים (באסופת ה"קצרים" שלי, שהעליתי לבלוג ומצויה להורדה בפוסט כאן).

על "בית יעקוביאן", של עלאא אל-אסוואני, הוצאת "טובי" (מערבית: ברוריה הורביץ, 240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הלוואי ובארץ יראה אור רומן כזה. זו דוגמה מובהקת לספרות מגויסת במובן הטוב של המילה, ויש מובן כזה, המובן הסארטריאני. כפי שהתווה סארטר ב"הספרות מהי?" הסופר המגויס לא משקר ולא מעוות את המציאות, הוא לא תועמלן, אלא הוא, פשוט, בוחר לייצג קטעי מציאות שחושפים אמת קשה, וכך גם מעוררים לפעולה. באותו אופן, ובאמצעים פשוטים ואמינים של סיפורת ריאליסטית, קיבץ אל-אסוואני לבית מידות בקהיר, "בית יעקוביאן", מיקרוקוסמוס של החברה המצרית, ושרטט תמונה מרתיחה ומעוררת לפעולה פוליטית.

בבית המידות עצמו גרים העשירים ועל הגג מצטופפים בדירות קטנות העניים. כך אנו פוגשים בזכי ביי אל-דסוקי, גבר מזדקן והולל אך מעורר אהדה, שירש את הונו ממשפחתו שהייתה שייכת לאליטה המצרית שלפני מהפכת הקצינים בשנות החמישים (ה"מהפיכה" חיה בעוצמה בתודעת הרומן וחלק מהדמויות). את חאג' מוחמד עזאם, עשיר מופלג ומושחת שעשה את הונו ממכירת סמים, אבל כעת רוצה להיכנס לפוליטיקה. את טאהא העני, בן השוער, תלמיד מצטיין שקידומו המקצועי נבלם בעקבות מוצאו הדל והוא נופל לזרועות איסלאמיסטים קיצוניים. את בות'יינה אהובתו, שבאה גם היא ממשפחה ענייה, ומנוצלת מינית על ידי המעסיק שלה ומפתחת תפיסת עולם צינית שמרחיקה אותה מטאהא. את חאתם רשיד, עורך עיתון בן 45, בעל עוצמה והומוסקסואל נשי, שמאוהב בחייל יפה תואר שהגיע לקהיר מהפרובינציה. באופן מוחלק גולש הרומן (שראה אור ב-2002) בין הדמויות שמייצגות דבר מה במצרים של שנות התשעים. אך אין ולו לרגע תחושה של מניפולציה בבחירת הדמויות (זו אולי המניפולציה הגדולה מכולן של הספרות הריאליסטית), ואין רגע מייגע או דידקטי (וכך מושגת המטרה הדידקטית של הרומן באופן הטוב ביותר). החלוקה לפרקונים קצרים תוך מעבר מדמות לדמות היא הכלי הצורני האלמנטרי שמסייע לקלילות הולכת הסיפור.

מצרים שמתוארת ברומן היא מדינה מייאשת ומושחתת. פערי המעמדות אדירים וכך גם ממדי העוני. לאחר תקופה של משטר סוציאליסטי חילוני עברה המדינה בשנות השבעים לקפיטליזם קיצוני שממנו נהנים מעטים בלבד. אין מוביליזציה חברתית. כולם מתרפסים בפני בעלי הכוח והכוח הגס מופעל ברחובות ובתאי המעצר. ואלה שמתייאשים מכל זה פונים לאיסלאם הקיצוני.

והיא גם מדינה שטופת זימה, מצרים של הרומן. הסקס נוכח ברומן בבוטות, בכפייתיות, ויש לשער שתרם לשערורייה שעורר הספר בעולם הערבי, להיותו רב מכר אדיר. אבל הסקס אינו מוסבר רק בשיקולים ממולחים כאלה או אחרים של הסופר, או באובססיה אישית. למרות שזו האחרונה קיימת בוודאי. הרגע היחיד ברומן בו המספר האנונימי "הכל-יודע" מודע למעשה הכתיבה בא אחרי מקטע של דף לבן ריק שאחריו כותב המספר כך: "השארתי את המקום הזה ריק, כי לא ידעתי מה לכתוב בו…שהרי המילים יפות לתיאור רגעי עצב או שמחה רגילים, אולם את רגעי האושר הגדולים כמו אלה שעברו על זכי אל-דסוקי עם אהובתו רבּאבֹ קשה לתאר במילים". "אהובתו", אגב, שעינגה אותו כל כך, היא זונת צמרת. אבל כפי שאמרתי, הסקס לא מוסבר רק בשיקולים מסחריים או בשריטה אישית של המחבר. הוא קשור באופן אינטגרלי במסר המרכזי של הרומן. כמעט כל הקשרים המיניים שמתוארים ברומן הם בין גברים עשירים לנשים עניות או לגברים עניים. בקומדיות, הזוג הצעיר והיפה מתאחד לבסוף. אבל כאן בות'יינה וטאהא נפרדים. היא לזרועות גברים מבוגרים ועשירים והוא לזרועות אללה. זו לא קומדיה, אם כך, אלא טרגדיה. אפשר אף להפליג מעט ולומר שבלא-מודע של הרומן יחסים מונוגמיים ושוויוניים של גבר אחד עם אישה אחת הם מאפיינים של דמוקרטיות ("איש אחד קול אחד אישה אחת"). במדינה לא דמוקרטית למעשה כמו מצרים, יש זכרים מעטים שהם בעלי הרמון וכאלה שאהובותיהן נמנעות מהם.

האפקטיביות של הביקורת החברתית של הרומן הזה עצומה. איני זוכר דוגמה מהשנים האחרונות לרומן מהסוג הזה. לבטח לא בספרות העברית. הלוואי, לכן, שייכתבו כאלה אצלנו, אם כי המצב אצלנו עוד לא כל כך גרוע, למרבה המזל. אבל הלוואי שייכתבו רומנים כאלה אצלנו על מנת לסייע בבלימה, על מנת שלא נגיע לריקבון כזה.

על "מייד אין אמריקה לטינה", של סנטיאגו גמבואה ושל טרינו מלדונדו, בהוצאת "תשע נשמות" (94 עמ', מספרדית: סוניה ברשילון ויוסי טל)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בסדרה החדשה, "תשע נשמות", של אוריאל קון, אחד משני עורכי הוצאת "זיקית" זכרה לברכה. במקור יצאו שני הסיפורים – הראשון נכתב בידי הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה והשני בידי הסופר המקסיקני טרינו מַלדונָדו (אני מקווה שניקדתי נכון – לא מצאתי ניקוד של שמו על הכריכה או בעמודי הפתיחה) – בקובץ אחד ב-2015. ואכן יש הרבה מן המשותף לשני הסיפורים: שניהם סיפורים של גברים לא מבוגרים המספרים את סיפורם בגוף ראשון וסיפורם זה עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה.

הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה", מספר את סיפורו של צלם קולומביאני בשם אניבָּל אסטרהאזי החי כעת בפריז, אך נודד בין יבשות בגין משלח ידו. אניבל זה מתאהב בדיילת אסייתית בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת. הדיילת נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאד מתווספים לרומן, שכבר כך הוא חריג, מוזרויות נוספות: כשאניבל, המופתע אם כי לא בהכרח מסויג, מקבל במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את פניהן של עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם המנצה? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות. הסיפור השני, "כמו לשחות בקרח", הוא סיפורו של מורה מקסיקאי בן עשרים ותשע שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו (אולי את המדינה בכללותה – איני בטוח) בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית הזו, אבל רותחת גם סתם כך, כי אנחנו בקרבת קו המשווה, הרי. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבאר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם החם המקסיקני. בעוד החיים בשוודיה, אומרת אחת מהן בתיעוב, "זה כמו לשחות בקרח". אלא שהגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את אחת השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא". בהמשך, בתהפוכה דרמטית שאותה לא אחשוף, מתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות מעט דם חם גברי לטיני, אינם מה שהם נראים, אינם גם מה שחשב שהם הגיבור, האינדיבידואל אך בעל התודעה המעמדית.

שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה (ותודה לעורכת שלי!). אבל ברצינות: זה שבח מוחלט, המהירות, הרי "למען ירוץ הקורא בו" כבר נכתב בתנ"ך. ההנאה אינה בלתי קשורה לכך שאלה סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם לא נפגעת, ההנאה, מהקוסמופוליטיות ודילוגי המיקומים בעולם של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות (ואקלימים) מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה בין הסיפורים היא שבעוד הראשון הוא מהתלה רבת דמיון, קומדיה מינית עכשווית, הרי שהסיפור השני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין "עולם שלישי" לעולם ראשון. ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים. אבל זה יהיה לדחוק גוף חי ורוטט למיטת סדום פרשנית, למיתה פרשנית. אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות. לא יותר. כי המהפך המפתיע שמתחולל בשני – ואותו איני רוצה לחשוף – הוא אכן מפתיע ומהנה, אבל כשחושבים עליו מעט הוא אינו תורם באמת לאמירה הרצינית של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים (שוודיות מול מקסיקנים), למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע.

בכלל, לאחר קריאת שני כותרים של יוצאי "זיקית", הספר הזה כעת בעריכת קון, והספר "השעה לילה", בהוצאה המקבילה של שירה חפר "לוקוס", ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיטול לעצמה את הצבעים הקודרים- רציניים וקון את הצבעים העליזים. "השעה לילה" הוא ספרות נוקבת. "מייד אין אמריקה לטינה" הוא בידור אינטליגנטי מהנה. הוא בידור בגין שניים מהמובנים (הסותרים) של בידור: הוא הסחת דעת מהנה (זו התפיסה של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 פסקל ביחס לאמנות הבידורית), והוא מוֹצא לפורקן יצרי תחת אליבי של עלילה משעשעת (וזו ההגדרה של פרויד לאמנות הבידורית). אבל אולי מוקדם מדי לעריכת הבחנות כאלה.

בכל מקרה, לספרות רהוטה, אינטליגנטית ובידורית יש בהחלט מקום. ומאידך, הרי תחת מסווה של "רצינות" מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביתר של הספרות. אבל רק אוסיף ואומר שכשהבחירה היא בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת – תמיד אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין: הרצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.