מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"

"יללה"

בשבוע שעבר כתבתי שבעיתונים אני אוהב במיוחד לקרוא ביקורות טלוויזיה. בעיקר בגלל שהן חוסכות לי צפייה. עוד סיבה לכך שאני אוהב לקרוא ביקורות טלוויזיה היא שיש בהן ניסיון התמודדות במדיום אחד, כתיבה, עם מדיום אחר. הסרט "יללה", שמוקרן כעת בבתי הקולנוע, מספר את סיפורה של הפואמה המפורסמת בעלת אותו השם שפרסם המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג ב-1955. זה אינו סרט טוב במיוחד. נרטיב השחרור שהוא מבטא – "יללה" כצעד נוסף בהגנה על חופש הביטוי וכמבוא למהפכה המינית – שחוק. השחרור המיני הוא תופעה מורכבת יותר, ותוצאותיה אמביוולנטיות יותר, מכפי שהנרטיב הזה מתאר. אבל הסרט שווה צפייה בין השאר בגלל שהוא מתמודד במדיום אחד, הקולנוע, עם מדיום אחר, השירה. והפואמה הזו של גינזברג, "יללה", שנקראת לאורך הסרט בליווי קטעי אנימציה, היא באמת פואמה דגולה. בכלל, שנות החמישים מעניינות כי בהם היו אנשי הספר, דור הביט למשל, מובילי המהפכה התרבותית. רגע לפני שהם פינו את מקומם לרוקנרול (גינזברג, למשל, משח את דילן לממשיכו).

פרות קדושות

באנטריקוטיה (המצאה שלי!) ליד ביתי, בה מוכרים כריכי אנטריקוט, נכתב על הקיר "אין פרות קדושות". גם אני חשבתי לתומי שהפרות הקדושות של הישראליות נשחטו כולן בשנות השמונים והתשעים. כעת אפשר אולי רק לחתוך אותן דק-דק, לעשות מהן סטייק טרטר, או, כמו בטקסים של שבטים פגאניים, להשיב אותן לחיים-כביכול רק על מנת לשוחטן שנית במין פסיכודרמה סדיסטית. שחיטת פרות קדושות בעידן כזה משולה להבאת תבן לאפרים, כמו שאומרים (אפרים שעליהם מגדלים פרות מלאכותיות, משובטות, אותן שוחטים לראווה). לכן ניגשתי בעוינות מוקדמת לצפות בשני הפרקים הראשונים בסדרה של ירון לונדון בערוץ 8 , "העם הנבחר" שמה. בנפול אויבך אל תשמח, רטנתי כלפי לונדון, המיתוסים מתו, הפאתוסים הפכו פתטיים, מה אתה חוגג, מה העליצות הזו לכם. והדקות הראשונות של הצפייה עוד ליבו את עוינותי. לונדון, אותו אני מחבב מאד, מצלם את עצמו באסתטיקה ובאתיקה של "מחוברים". הוא מהגג כשהוא מתגלח, שוטף כלים, מתנשק עם דנה ספקטור (סתם!). הנה הגול העצמי שלך, ירון, חשבתי. מול גיבורים, שאת המיתוס שלהם אתה עוין, הרי צומחים לנו "גיבורי תרבות". אין וואקום בחברה. או גיבורים או מחוברים. הקולקטיב לא נעלם, רק משנה את פניו ואת גיבוריו. הלאומיות הייתה בעבר הדבק החברתי, כיום הדבק החברתי הוא השוק וחזיון הראווה של המדיה. אבל אחרי כמה דקות, הצפייה הפכה למהנה. הסדרה הצליחה לחדש פה ושם אפילו בנושאים שחוקים. למשל, בהצגת התרעומת העכשווית של צאצאי הצנחנים הארצישראליים שנשלחו לאירופה על דחיקת מקומם ההיסטורי של אבותיהם ואמותיהם מפני מיתוס חנה סנש. הגון מצד לונדון היה גם להשאיר כמה תשובות טובות מאד ואף מפתיעות שהוא קיבל ממרואייניו הימניים. אבל מעל הכל הסדרה הזו המחישה לי שצריך אכן להקדיש מחשבה ללאומיות הישראלית החדשה, ששבה לתחייה בשנות האלפיים. זו לאומיות שיש בה צדדים יפים. אבל יש בה שוליים רחבים מאד של לאומנות, גזענות, אטימות וקהות חושים רגשיות וטמטום פשוט. לונדון מאתר נכון את הסימפטומים. אני לא בטוח שהוא מבין את האטיולוגיה, כלומר מה הפחדים והמגמות שהולידו אותה (למשל, התפוררות החברה הישראלית; למשל, הטמטום והשטחיות של המדיה, שלעומתה נראית הלאומנות לאנשים מסוימים שיא העומק והחוכמה; למשל, עוצמת תהליך החילון; וכמובן האינתיפאדה השנייה).

חברת הראווה

הסוציולוג הגרמני הדגול, יורגן הברמאס, טען במחקר על הולדת העיתונות המודרנית, שבראשית צמיחתה של זו הייתה טמונה אירוניה. העיתונות נוסדה בחלקה על ידי השליטים המונרכיים באירופה, כיוון שבאמצעותה ביקשו לפנות לנשלטים בתביעות (למיסים וכדומה) ואף להציג לעיניהם לראווה את חיי החצר. הבורגנות האירופאית העולה החלה להשתמש באותה עיתונות, שנוסדה בידי השליטים, כנגד השליטים עצמם. כלומר, העיתונות הפכה לחרב פיפיות בידי השליטים. העיסוק התקשורתי המופרז בחתונת הנסיך וויליאם עורר בי את התהייה אם אין כאן סימן נוסף לפאזה הריאקציונרית שאנחנו מצויים בה. האם העיתונות אינה חוזרת לתפקידה המקורי: להיות כלבלבה הצייתן של האריסטוקרטיה.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

יש איזה ביטוי שכיח בעיתונות הישראלית, בעיקר בעיתונות התרבות הישראלית, שמטריד אותי בשנים האחרונות. לעתים הביטוי בשימוש דווקא בפי הפיקחים יותר בקרב הכותבים, הרבה פעמים מבקרי טלוויזיה. הביטוי הוא "חסר/ללא מודעות עצמית". במאמר מוסגר: אני אוהב לקרוא מבקרי טלוויזיה. זה הז'אנר העיתונאי המועדף עלי. כשאני לוקח עיתון ליד אני לא קורא קודם לכל את הכותרות הפוליטיות, את הכלכלה, בטח לא את הספורט או הרכילות. אני קורא ראשית את ביקורת הטלוויזיה. למה? בין השאר, כי מבקרי הטלוויזיה חוסכים ממני את הצורך לראות טלוויזיה. סארטר כתב פעם על המשפטים ברומנים של פלובר שהם מזנקים על הנושא שלהם כמו נמר המזנק על טרפו וצולל אתו אל התהום אחרי שסגר עליו ולכד אותו בטפריו. פלובר, טוען סארטר, מוחק בעצם את הרגש, את העולם, את התכנים, על ידי לכידתם במילים. באופן דומה, מבקרי הטלוויזיה, ובמיוחד אם הם פקחים, ולאורך השנים היו כמה פקחים במיוחד בעיתונות הישראלית, מזנקים על התוכניות השונות ולוכדים אותן במילים, לעתים הם מוחקים אותן כך. בהגזמה קלה אוכל לומר כי אני אוהב טלוויזיה בגלל שהיא יוצרת ביקורת טלוויזיה; אני אוהב טלוויזיה רעה כי היא יוצרת ביקורת טלוויזיה טובה.

והנה, בעיתונות התרבות הישראלית, וכאמור הרבה פעמים בביקורת הטלוויזיה, רווח הביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית". משתמשים בביטוי הזה לתאר אדם שאינו מודע לרושם שהוא מותיר בסביבה. אדם השקוע בעצמו, או החסר חוש מידה וטאקט, או רחפן, או מאוהב בעצמו, עד כדי כך שהוא אינו חש שהוא מביך את עצמו בהתנהגותו. התופעה מוכרת. ואכן, בעיקר בטלוויזיה היא רווחת. אנשים, באופן פרדוקסאלי משהו, מסתנוורים מזה שהם בטלוויזיה, מוצגים לעיני ההמונים, ובו זמנית אינם רגישים לכך שהתנהגותם, המוצגת אכן לעיני כל, מביכה. כאילו ההופעה בטלוויזיה מעניקה הרשאה להתנהגות שכמותה ספק אם ראוי לנהוג אף בחדרי חדרים.

אבל התכונה הזו אינה בדיוק "חוסר מודעות עצמית". ההדרכה "דע את עצמך" הייתה חרוטה במקדש בדלפי וסוקרטס הפכה לעיקרון-חיים. "מודעות עצמית" הינה תכונה המופנית פנימה ולא החוצה. "מודעות עצמית" מצריכה התכנסות, התרכזות, התבודדות, על מנת להבין מי אנחנו, מה מניע אותנו, מה מסב לנו אושר ומה סבל, מה הן חולשותינו ומה חוסננו. חסר מודעות עצמית הוא מי שאינו מכיר את עצמו, את פנימיותו, את סתריו, מי שקשוב יתר על המידה לסביבה, רגיש יתר על המידה לדעת האחרים עליו. "חסר מודעות עצמית" הוא מי שמאמץ, בלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט, "עצמי מזויף", הנועד לרצות את החברה.

השימוש בביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית" לא על מנת לתאר מישהו שאינו צולל פנימה לתוך נשמתו אלא, להיפך דווקא, על מנת להגדיר מישהו המרוכז בעצמו ושאינו ער לסביבתו, מעיד, לטעמי, על דבר מה משמעותי ברוח זמננו. אנחנו חיים בחברה שמבקשת לצמצם את המרחב האינטימי על מנת לפנות מקום לחברה בכללותה. טעות לראות בעידן שלנו עידן אינדיווידואליסטי. זהו עידן קולקטיביסטי דווקא. אנחנו מוכוונים ורגישים מאד לרושם שאנחנו יוצרים באחרים. גיבורי העידן שלנו הם סלבריטאים: כלומר אנשים שידועים לא על סמך פועלם אלא משום שהם ידועים, כמו שניסח זאת מבקר התרבות האמריקאי דניאל בורסטיין. כלומר, השאיפה של רבים בעידן הזה היא לאושש את קיומם על ידי חריטתו בתודעתם של אנשים רבים ככל האפשר. מדוע זה כך? מדוע החיים בחברה העכשווית מעודדים רגישות-יתר לחותם שאנחנו מותירים בסביבתנו ומְגָנים מי שלא רגיש לסביבתו כ"חסר מודעות עצמית"? לכך יש הרבה סיבות ובהזדמנות אחרת אציע כמה. אבל יש סיבה אחת פרוזאית מאד: צפיפות האוכלוסייה. מספר האנשים שחיים כיום רב יותר ממספר כל האנשים שחיו על פני כדור הארץ מאז ימי האדם הראשון. וישראל, וזה נתון שאנשים נוטים לשכוח, היא אחת המדינות צפופות האוכלוסין ביותר בעולם. "צפוף פה, צפוף",  כדברי "החברים של נטשה". לפיכך רגישותנו לסובבים אותנו, למתחככים בנו, גבוהה יותר, דלקתית. לפיכך, אם איננו רגישים לסביבה אנחנו מואשמים, הגם שבניסוח מוטעה, ב"חוסר מודעות עצמית".