מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש כאלה שמגחכים כשאני טוען שוולבק הוא מעין סופר עברי, "הברנרי בסופרי צרפת", כיניתי אותו פעם לקול שאגות הלעג של ההמון (או שניים מחבריי, לפחות). את אלה אני שולח כעת לעמוד 20 בקובץ השירים הזה: "ומה יש במבט שלי שמבריח נשים? הוא נראה להן מתרפס, להוט מדי, זועם או סוטה? אני לא יודע. נראה שלא אדע לעולם; אבל זו תמצית הסבל בחיי". "תמצית הסבל" בחיים, יש לשים לב, לא פחות, היא תחושת היעדר האטרקטיביות בעיני נשים. וזה הוא גם לוז החוויה של רבים מהכותבים הגברים במסורת העברית, בראש ובראשונה ברנר ("ריח רע יוצא מפי, לאישה לא נשקתי מימיי"), חנוך לוין ("גבר לא אהוב אחד בשם גבר'ל") ויעקב שבתאי (גולדמן ב"זכרון דברים" שמפטיר שהוא אינו מאמין שאישה יכולה לאהוב אותו). וזה אכן רגש שיכול להיות "תמצית כאב" של חיים שלמים. זה, כנראה, רגש תהומי, קדום, עקשן וכזה שעומד גם בפני ראיות סותרות ברורות. וזהו רגש שניתן לבנות ממנו גם פילוסופיית חיים שלמה. רמז: היא לא תהיה שמחה. ואילו תחת ידיהם של סופרים גדולים (כמו הארבעה שהוזכרו בפסקה זו), הרגש הזה מוליד גם יצירות ספרות גדולות.

"חוש המאבק" הוא ספר השירה השני שפרסם וולבק והוא ראה אור ב-1996. מלבד נושא היעדר האטרקטיביות הספר כולל תמות מוכרות נוספות של וולבק: פסימיזם כללי, ניצחון הקפיטליזם והניאו-ליברליזם והאסון שבכך, חוסר המשמעות של עולם העבודה, בדידות והתרוקנות יחסי האנוש מתוכן וחום, הטכנולוגיה המבריקה והעולה בצד האנושיות המתעמעמת והדועכת.

אבל האמת היא שאני בא לחתונה הזו מהצד של החתן, וולבק, ולא מהצד של הכלה, השירה. שירה איני מבקר כי שירה אני הרבה פחות אוהב ובהתאמה גם הרבה פחות מבין. כך שאת שיריו של וולבק כשירים אינני מבקר כאן. לא זו אף זו: שירה מתורגמת קשה הרי לבקר שבעתיים. קל וחומר במקרה הזה, כשחלק מהשירים כאן כתובים במקור במשקל ובחרוז, כלומר הצד הצורני שלהם חשוב מאד, ואני מניח שהיה קשה במיוחד להעבירם לעברית, אם כי ניכר שנעשה ניסיון מרשים לכך. שמעתי אנשים שמבינים בשירה הרבה יותר ממני (ולבטח בצרפתית) טוענים שוולבק הוא משורר בעל ערך לא מבוטל. ייתכן שהם צודקים. אם כי אותם אנשים גם אמרו שהם לא מעריכים את וולבק ככותב סיפורת, דבר מה שמחשיד מאד גם את החלק החיובי בהערכתם את יצירתו.

וולבק עצמו מעיד על עצמו שהוא מעדיף שירה על פרוזה. ב"אויבי הציבור", הספר שמציג התכתבות בינו לבין ברנאר-אנרי לוי, הוא כותב: "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים".

האפיקורס שבי נוטה לא להאמין לו, לא להאמין לסופר (ולא המשורר) החשוב בדורנו שהוא מעדיף שירה. לא זו אף זו: האפיקורס שבי חפץ לעשות מהמגבלה שלי בהבנת שירה, שאולי יש בה דבר מה מביש, דבר מה עקרוני. ולשם כך אין דוגמה טובה יותר מוולבק.

הגדולה של וולבק, בין היתר, נעוצה בעוז להיות ישיר, בעוז להיות פשוט. זו מעלה בפני עצמה. אך מלבד זאת העוז הזה קשור להבנה של וולבק שהעולם היום ישיר ופשוט כתוצאה, בין היתר, ממטפיזיקה מסוימת, מפרדיגמה מדעית מסוימת, והטפות מוסר מתפלצות וסופקות-כפיים על כך שהעולם "שטחי" לא תעזורנה כאן (ועם זאת, נאמר בתמצות, חלק נכבד מהכוח של וולבק נובע מכך שהוא מונע בחוש מוסרי עז). אבל הישירות והפשטות של וולבק, יש לשים לב, הן קונקרטיות ולא מופשטות. ובשביל להיות קונקרטי צריך גם נפח מסוים של טקסט; בשביל לתאר סיפור-חיים צריך סיפור. לכך מתאים הרומן ולא השירה. בוא נקרא, לשם הדוגמה, את שורות הפתיחה של הקובץ: "היום עולה וגדל, שוב נופל על העיר/ עברנו לילה ללא גאולה/ אני שומע אוטובוסים ואת הרחש הזעיר/ של מלל חברתי. הנוכחות מתגלה". יש חרוז. אני מניח שגם משקל. אבל באיזו "גאולה" בדיוק מדובר? ובאיזו "נוכחות"? ומי הדובר בדיוק, מניין הוא בא, במה הוא עובד? השוו את המשפטים האלה למשפטים כמו אלה מ"הרחבת תחום המאבק", הרומן הראשון המבריק של וולבק מ-1994: "לא מזמן, מלאו לי שלושים. אחרי התחלה כאוטית, די הצלחתי בלימודים; היום, אני מנהל בדרג הביניים. כאנליסט-מתכנת בחברה שמספקת שירותי מחשב, משכורת הנטו שלי היא פי 2.5 משכר-המינימום; זה כבר כוח-קנייה נאה […] במישור המיני, לעומת זאת, ההצלחה פחות מרשימה". הפרוזה של וולבק בהירה, ישירה וקונקרטית. ועם זאת היא בעלת יכולת מדהימה לעריכת אינדוקציה והכללה (כמו שהיא, כאמור, גם בעלת חוש מוסרי עז). השירה לא יכולה להתחרות בסיפורת שלו בגלל נטייתה למופשט ולמטפורי כמו גם בגלל קוצרה (שבגינו היא מבכרת תיאור רגע בזמן ולא נרטיב סדור; ובדיוק היכולת ליצור נרטיב סדור הוא מה שנחוץ לתקופתנו הכאוטית והמקוטעת ושוולבק סיפק).

זאת ועוד: הגדולה של וולבק נעוצה בדחייה של הגישה הצורנית לספרות. במסה מפורסמת של וולבק נגד המשורר ז'אק פרוור (שתורגמה גם היא במפעל התרגום של כתבי וולבק ב"בבל", עליו התרבות העברית צריכה להיות אסירת תודה), כותב וולבק שז'אק פרוור הוא כותב מיומן ומוכשר סגנונית, ש"הצורה תואמת את התוכן" ביצירתו. אבל הוא יוצר גרוע כי "מה שיש לו לומר הוא מטופש להחריד […] ז'אק פרוור הוא משורר גרוע בראש ובראשונה משום שתפיסת העולם שלו שטוחה, מלאכותית וכוזבת" (מהקובץ "להישאר בחיים"). ובאחת ממסותיו וולבק מצטט את שופנהאואר שכותב ש"הסוד של סגנון מוצלח הוא שיהיה לך דבר מה להגיד". על סמך וולבק עצמו, אם כך, אני מרשה לעצמי לא להתפעל מהאלכסנדרינים שלו.

אני אוחז בהבחנה הסארטריאנית שמשוררים מתעניינים במילים (במוזיקליות שלהן, בצורתן הפיזית הכתובה, באסוציאציות שהן מעוררות וכו') יותר מאשר במה שהן מייצגות ואילו סופרים מתעניינים בעולם יותר מאשר במילים. אם להמשיך באופן מסקני את ההיגיון הסארטריאני: שירה מצריכה יכולת סובלימטיבית גדולה יותר מאשר פרוזה, כלומר יכולת גדולה יותר להתנתק מהעולם החושני ולצנוח ברכות לתוך החושניות המילולית; יכולת שבעיני אנשים חושניים-קונקרטיים היא נחמת עניים ובדיחה עצובה. ואילו לסיפורת, שמשמרת קשר-עין עם המציאות, שמורה היכולת, בעצם היא בעיני הבולטת מבין אמנויות, שיכולה לעצב ולרסן את השפעת החושניות של העולם על ידי לכידתה בצורה ובמבנה. וולבק מתאר עולם שבו הסובלימציה היא דבר מה קשה להשגה. בעולם כזה הסיפורת חשובה מהשירה. בוודאי הסיפורת שלו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא, הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא הזה מאגד מבחר מביקורותיה ורשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ-1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון ואף ציור ומוזיקה והיסטוריה ועוד), רב לשוניות מרשימה ביותר, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ויש לזכור שגולדברג הייתה צעירה מאד כשכתבה את הרשימות האלו!). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי, לב חם ורגיש ואוהב חיים. חוכמה, אריסטוקרטיות רוחנית, היעדר-תמימות, אהבת חיים וטוב לב ואכפתיות לא תמיד הולכים יחדיו. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה עושה חשק להיות מבקר, עושה חשק להיות קורא, עושה חשק לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך, מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.

הימים, כמובן, איומים. וגולדברג כותבת את חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32-33! עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות מגרמניה התיכף-נאצית, וביקורות קולנוע וספרים מאותה גרמניה. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הטקסט והיא, האווירה, עילתה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (חלקם מפורסמים: "האומץ לחולין" מ-1938 ו"על אותו הנושא עצמו" מ-1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב). לא משום שהיא מנותקת, כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק. אלא משום שהיא סבורה שהספרות והאמנות הן הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם (גם יחסה לקומוניזם הרוסי, למרות שכתבה בעיתונות השמאל בארץ, מסויג מאד, עוין לעתים, על שום רצחנותו ורודנותו). החופש של האמן, תשומת לבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות-שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".

יש בקובץ התייחסויות מעמיקות שנכתבות מהפרובינציה בסמכותיות משכנעת ומופלאה על יצירות המטרופולין (למשל, דיון בזמן אמת בתומס מאן, בלואי-פרדינן סלין, בווירג'יניה וולף, באלדוס האקסלי הבריטי ובתומס וולף האמריקאי ועוד ועוד; לשם הדגמת הסמכותיות: אנדרה ז'יד סופר טוב, אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג). גולדברג יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית והצרפתית והאנגלית. היא גם מנבאה את המעבר להשפעה אנגלו-סקסית, כי הרי עם נפילת צרפת, היא כותבת, התרבות המערבית נשענת על האנגלים והאמריקאים (היא חוזה גדולות לספרות האמריקאית, על אף שהיא עודנה בחיתוליה!). אלה רשימות של אינטלקטואלית-יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן של אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האמנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? אל לנו להרוס את הקשר הרוחני בינינו ובין תרבותה של אירופה […] מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקטנה פייטרו אין וינקולי שברומא יבין כי איטליה אינה מוסוליני").

אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית, כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית וגם ביקורת תיאטרון על ה"סטודיה הדרמטית 'שולמית'", שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ-ישראלית". ויש כאן גם זיכרונות אוטוביוגרפים מאלפים ונוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ ישראלית כבר, לאיטליה ב-1937 (!), ודיונים ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וכן סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה – 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'"..

העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד-פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת בטבעיות אימרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים בעקבות העלאת הצגה המבוססת על מחזותיו עוברת גולדברג בטבעיות ובביקורתיות ובבקיאות דומות לביקורת על העלאת מחזהו של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראות אותה בגדולתה היא זו שמביאה אותה למתיחת ביקורת חדה על הספרות העברית, למשל, כזו שמתבטאת במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית שמביאה את הספרות העברית החדשה לראות את עצמה שווה לספרויות אירופאיות גדולות, או בהבחנתה המאלפת שכותבי הפרוזה העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל" ("מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו שיח נסער, משתוקק, דוח שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות").

הקובץ ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי.