מבקר חופשי

1. אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת לב.

2. אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

3. היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

4. תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

5. הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס – שדיבר על הפילוסופיה – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים). זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום (כשיאה של הסובלימציה).

6. מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי העכשווי ה"הגמוניה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה בנידון.

סיבה אחרת, נייטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה נייטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים לפנינו – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים הם קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמיתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". אג'נדה כללית היא גם סוג של מותג שמאפשר מוביליזציה סימבולית תחת חסותו. זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

שלא יהיה ספק: אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר, כי משיוכר הדבר בפומבי – הקנאה המייסרת רבים היא בדיוק הסיבה לשנותו) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

7. להביט בפיכחון בכל תעתועי הבשר והגאווה, על דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

1. כשאין דבר מה גדול להאמין בו בעולם החיצוני מנסים חלק מהאנשים להגדיל את עצמם.
הנרקיסיזם הוא לפיכך הדת של החילוניות, מסקנתה הסופית.
וזאת אם מקבלים את ההנחה שהאדם הוא יצור דתי, כלומר כמה לדבר מה גרנדיוזי, "גדול מהחיים".

1א. לעתים אותם מגדילי-עצמם מתייסרים מניסיון ההגדלה (או מפני שההגדלה נתקלת במראה לא מחמיאה שמשיבה להם ומשווה להם ממדים צנועים יותר – או שהיא לא מספקת, ההגדלה, כי היא יוצרת נתק עם בני אדם אחרים והאדם הוא יצור חברתי מטבעו, צדק כנראה אריסטו).

1ב. אבל לחזור ולהאמין בדברים הגדולים אחרי כישלון ההגדלה העצמית אינו אפשרי לחלקנו, הישרים עם עצמנו.
ולעתים, אלה שחוזרים אחרי הפאזה הניהיליסטית להאמין בהם, בדברים הגדולים (באלוהים, בלאום) הופכים לפשיסטים, כלומר ניהיליסטים-מאמינים.

1ג. חלק מהפשיסטים החדשים – בניגוד לימין הישן הרציונלי, ו/או החם, אוהב האדם, הדתי וההומניסטי – נראים טוב, טוב מדי למישהו שאידאולוגיה לא אישית כביכול מפעמת בו. הם משלבים את הנרקיסיזם הפרטי, את התחרות הפרטית, את הניהיליזם של השלב הקודם – באידאולוגיה שלהם, בדעת ובלי דעת.

יש ימין חדש בארץ – והוא מפחיד.
הוא נראה טוב – וזה רע.

במילים אחרות: העובדה שהימנים החדשים – שאינם חובשי כיפות בחלקם – אינם מזוקנים ומדובנים (לובשי דובון) היא מפחידה בעיניי.

(אני כותב את זה לא רק כחיווי דעה עליהם, אלא גם כניסיון שיחה איתם – אני לא בטוח שחלקם מבין מה הוא מייצג ועושה ועד כמה זה מסוכן)

2. יש כאלה שדווקא מאמינים שהאמת קיימת, אלא שחיי אדם קצרים מדי בשביל ללמוד ולהשיג אותה – ולכן הם חיים בקלות דעת.

3. העובדה שבתור גבר מטרת חייך אינה לדכא נשים אינה אומרת שעליך להציב כמטרת חייך את המלחמה בדיכוי הנשים.
יכולות – או צריכות – להיות עוד מטרות בתווך, בטווח, העצום שנמתח בין דיכוי – למלחמה בדיכוי.

איך אהבתי בנערותי את השבת הזו, שבת "בראשית"! אולי יותר מכל אחד מהחגים שקדמו לה (לבטח יותר מיום הכיפורים הקודר). מתחילים מההתחלה את קריאת התורה. התחלה חדשה לשנה חדשה. אפשר להתחיל מההתחלה! דף חדש, כמו שאומרים.
הייתי מחליט ללמוד השנה את הפרשה עם מפרש זה או אחר, הרמב"ן (גדול המפרשים שנתקלתי בהם בנעוריי), או האברבנאל.
האוויר, גם הוא, חריף ורענן, אוויר חדש לשנה חדשה והשתקעות בפרשה חדשה – בראשית!

לילות קריאה במטבח עם כוס תה מכלי שני. נעוריי, נעורי השנה, נעורי התורה, נעורי האוויר – נעורי העולם!

היכן הם? מסתבר שכאן, בפנים. עדיין.

1. האמנות שאני אוהב, שאני זקוק לה, היא תולדת הכרת המציאות, תולדת רעב למציאות. יש דבר מה חריף ומעורר בלהיפגש עם המציאות ללא כחל ושרק. זה לא מדויק, יש כחל ויש שרק באמנות, אבל לא כזה שמייפה את הכיעור, גם לא בדיוק כזה שמדגיש אותו – אלא כזה שנותן לו נוכחות מבחוץ, כלומר מחוצה לך, וממחיש כך אגב אורחא את היכולת של התודעה האנושית להקיף את ההר האטום הגדול הזה של הכאב, היא המציאות, ולהגיש אותו לך, ואולי אף לחלץ כך את ההר הזה מתוכך החוצה – איזו הקלה!
כל זה לא ברור עד תום ויש לבררו ואם הזמן-הגורל ייתן – גם יתברר.

הכאב הוא חוויית יסוד בחיים. לא החוויה היסודית בה"א הידיעה, אלא אחת מכמה חוויות יסוד. גם העונג הוא חוויית יסוד. וגם השלווה המשלימה. והאמנות הגדולה, לטעמי, חייבת לגעת בכאב.

לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלה, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.

אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב, מודגש כך, הוא חלק מהקיום שלנו. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. אבל בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.

2. בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:

"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – , זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע  י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).

הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שיהיה ניטשיאני.