מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בישראל, כידוע, רואים אור ספרים רבים. תופעה זו, החוברת לתופעה (שעוד הרבה יש לומר עליה, בעיקר בהקשריה המעמדיים) ולפיה מודל המו"לות בחלק ניכר מהוצאות הספרים השתנה, וספרי המקור הרואים בהן אור יוצאים במימון המחברים, יוצרת מציאות של עושר השמור לרעת ספרות המקור. לקהל הקוראים לא ברור במה להתמקד. אלה ספרים ראויים לתשומת לבו. משימת המיון הראשונית – שהייתה מוטלת בעבר על כתפי ההוצאות – מוטלת עתה על כתפיו של הקורא המצוי. הוא אמור להיות הלקטור של עצמו. אבל הוא, המצוי, בדרך כלל, כמו רובנו, עסוק. במציאות כזו גוברת חשיבותם של הפרסים הספרותיים, ובראשם פרס ספיר. את חוליינו הם נושאים, השופטים, המאספים הגורנהּ את יבול השנה החולפת ומפרידים בשבילנו את הבר מהתבן.

עם זאת, כדאי לזכור שני דברים ביחס לפרסים ספרותיים. הראשון: הם נוטים מאד להתכופף בפני רוחות פוליטיות-ספרותיות אופנתיות ולהתמסר להלכי רוח "עיתונאיים". שנית, הם פרי משא ומתן בין שופטים שונים, המושכים כל אחד לכיוון אחר, ולפיכך, הם מותאמים לאמרת הכנף שרווחה בדור הורינו על כך שגמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. ובמילים אחרות: כשאני מתבונן בזוכי פרס ספיר בשני העשורים וקצת האחרונים לעיתים רחוקות אני מתפעל מהספרים שזכו.

והשנה?

נפתח בזוכה בפרס ספר הביכורים. "פילים לבנים" של קרן שווץ (Schvetz) הוא רומן מקורי ומרשים, פרי תחקיר יסודי מצד אחד אך בעל ליריות עזה מאידך גיסא. הגיבורה והמספרת היא מירה, דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה, הלומדת את לימודי התואר השלישי בלונדון. היא אינה מסוגלת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת ב"פילים לבנים" באדריכלות. כוח שאינו נהיר לה סוחף אותה לעבודת מחקר היסטורית עצמאית שתכליתה לא ברורה, עבודת מחקר על קרוב משפחה רחוק שלה (אחי סבהּ של סבתהּ), יהודי ארצישראלי שהתגייס לשורות המשטרה הבריטית והגיע בה לתפקידים בכירים. מקס כהן מצא את עצמו מתוקף תפקידו במשטרת המנדט בכמה צמתים מרכזיים בהתפתחות היישוב בין 1918 ל-1948. בעיקר מתוארת כאן פעילותו סביב הפרעות של 1921 (בתל אביב) ו-1929 (בצפת), תרפ"א ותרפ"ט. מקס כהן ניסה לשמור על מקצועיות אך נתפס על ידי חלק מהאוכלוסייה היהודית כבוגד. נישואיו לגיורת טמפלרית לא תרמו לטיהור דימויו כמי שחצה את הקווים .הרומן מותח השוואה בין מירה למקס כהן, השוואה הפונה לכיוונים מפתיעים, לעיתים. זה רומן על השתתפות מול ניטראליות; על זרות ושייכות; על ערפול מבט שבטי ועל רצון במרחק מפוכח; על אקטיביות ופסיביות.

יש ברומן, בעיקר בפרקי לונדון של המספרת, אווירה חלומית הזייתית, ויש בו לכידות של תמות ודמויות המשנה לתימת-על אחת גדולה. הרומן הוא חלק מגל הכתיבה התיעודית של העשורים האחרונים (הוא מושפע מזבאלד), אך הוא גם רומן חניכה לאמנות. מירה, בודדה בלונדון, מחפשת עיסוק שאין בו תכליתיות ברורה. היא מחפשת לבנות סיפור שלא יהיה של האחרים, כי אם שלה בלבד. היא מחפשת חירות. היא מבקשת, בעצם, להיות אמנית.

יחסי ל"אחות לפּליאדות" של אורית אילן, הזוכה בתחרות המרכזית, אמביוולנטי יותר. מדובר, חשוב לציין, ברומן מהנה מאד לקריאה, רומן מותח, המזדהר ברשפי אינטליגנציה חריפה ועברית משובחת. העלילה ממוקדת בארבעה תל אביבים בגילאים שונים המצויים במשברים קיומיים מסוגים שונים. מיקה מילנר, רווקה בשנות השלושים לחייה, מצויה במשבר נפשי שהזרז לו הייתה תאונת דרכים נוראית שהיא הייתה לה עדה. לילי ארדיטי, שכנתה של מיקה, אנתרופולוגית התקועה בדוקטורט ושיחסיה עם בתה הבוגרת תקועים אף יותר. בעלה של לילי, אלכס, שסובל ממחלה לא קטלנית אך מעיקה שהרפואה הקונבנציונלית עומדת מולה חסרת אונים. נוני, נגן צעיר של מוזיקה קלאסית, שיודע שלעולם לא יהיה נגן דגול. אני חסיד גדול של השאלה המושמצת: "על מה הספר?". בניגוד לטהרנים המודרניסטים, אני סבור שאם אי אפשר לענות על השאלה הזו בהחלט ייתכן שהספר חלול. ובכן, כאן, התשובה בוהקת למדי: זה ספר על הרוּחְניות הישראלית. וזהו נושא ראוי מאין כמוהו. לילי חוקרת את התנועה הזו במחקר אקדמי. אלכס נגרף אל החוגים הרוחניים בגלל סבלו. ואילו מה שמניע את המתח העלילתי המרכזי ברומן הינה כת מסתורית ואפלה שמיקה נשאבת אליה. הכת מונהגת על ידי גורו כריזמטית בשם עמליה. הנושא, כאמור, ראוי והרומן גם ממחיש איך הניו-אייג' צומח על קרקע הסבל האנושי, קרקע פורה. הסבל האנושי, שפעם הדתות נתנו לו מענה והיום אמורים החילוניים שבינינו להתמודד אתו ללא כלי עזר רבי כוח, שהמציא ואימץ האדם במשך דורות! פלא שרבים מאיתנו כושלים בחיפוש אחר סעד רוחני?! התפיסה הפרוידיאנית על כך שבני האדם צריכים פשוט להתבגר ולהבין שאין "אבא" ו"אמא" – נראתה לי תמיד אכזרית ולא ישימה ביחס לאנושות בכללותה.

אבל למרות כל שבחיו המוזכרים, "אחות לפליאדות" הוא רומן בעייתי. הבעיה הראשונה היא התוכן האינטלקטואלי של הכת "האפלה" שבראה אילן. תוכן זה דל וסובל מסתירה פנימית. מנהיגת הכת מטיפה לאינדיבידואליזם ניטשיאני ולאי-בכיינות, עד כדי אכזריות, ובכך מתכתבת עם מגמות ניאו-שמרניו עכשוויות ("החיים זה לא גן ילדים! אין פה גננת שתרוצו אליה ותבכו לה שזה לא פייר"). אבל לא ניתנת הדעת לכך שמבחינה מִבְנית מדובר הרי בכת, כלומר במסגרת שמבוססת על שבירת האגו של חבריה והכפפתם למורה הרוחני. התוכן והצורה של הכת מתנגשים באופן שלא מנותח פה. אבל הבעיה הגדולה יותר, המרכזית, זו שמוֹנעת מהרומן להיות רומן "רציני" (ו"רצינות" היא מה שאנחנו מבקשים מספרות גדולה, כפי שטען המבקר הבריטי הדגול, מתיו ארנולד), היא שלא ברור אם זה רומן על הניו אייג' או רומן ניו אייג'י. ההבדל אינו סמנטי. הניו אייג'יות של הרומן מתבטאת בעיקר בצירופי המקרים הפלאיים הקושרים את כל גיבוריו זה לזה. הסתמכות על צירופי מקרים מקבילה לאותה חולשה רוחנית שמולידה את הפנייה לסעדי הניו אייג': חיפוש משמעות וסמכות מארגנת – בכל מחיר.

"החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק היה רומן רציני כי הוא עסק בניו-אייג' כתופעה מרכזית לזמננו וניסה לנתח אותה. ואילו "אחות לפליאדות" מפלרטט עם השקפת העולם הניו-אייג'ית.

פורסם, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עכשיו, כשתורגם לעברית החלק השישי, הארוך והאחרון, באוטוביוגרפיה הזו, שהפכה לאחד האירועים החשובים בספרות העולם במאה ה-21 (בנורווגית היא התפרסמה בין 2009 ל-2011), אפשר להשקיף לאחור על מגילת הענק הזו, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ולראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם (אם כי בעיקר מראם; האמנות הקרובה ביותר לכתיבה של קנאוסגורד בחטיבה זו היא אמנות הציור הפיגורטיבי). רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בויטאליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה שממחיש קנאוסגורד של החיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזו של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאד בעולמנו. "המאבק שלי" הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם. ניסיון שלא נכשל. אם כי קנאוסגורד לא נותן את הדעת לעובדה המעניינת שאת המגע החושני עם העולם לוכדת דווקא יצירה ספרותית.

אבל ששת הכרכים מכילים, כמובן, גם חטיבה אחרת, הלא היא האוטוביוגרפיה. לצורך הניסוי המןזכר בויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'. הייחוד של הכרך הששי הוא, ראשית, שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלק ההגותי שנועד לאשש את החטיבה הראשונה, הויטליסטית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית.

"הסוף", הכרך השישי, מכיל כך שני מהלכי-על משלו, מהלכי-על מזהירים.

מהלך-העל הראשון נבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח "הסוף" אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה. לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות. הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אמו, שהיא גם אמו של הדוד ועוד. מה שתואר ב"מוות במשפחה", הכרך הראשון, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד, בידיו של קנאוסגורד, למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו.

מהלך-העל המזהיר השני נוגע לכותרת שנתן קנאוסגורד לאוטוביוגרפיה שלו. בשילוב של אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת כפרובוקציה זולה. וגם האינטואיציה שלו, להבנתי, גרמה לו להבין שכמו במאבק עם הדוד, הבחירה בשם הזהה לאוטוביוגרפיה של היטלר יכולה להפוך תחת ידיו ממקור מצוקה ומבוכה למכרה זהב ספרותי. כך פנה קנאוסוגרד לקריאה של "המאבק שלי" של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (לכרך מצורפת רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33' (ובעיקר עד פרסום "מיין קאמפף", ב-1925). המסה מעניינת ומקורית מאד כשלעצמה. אבל, בעצם, המהלך המזהיר באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסוגרד, למעשה, עורך השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחצית השנייה. המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת (דאגה, יש שיאמרו, שהגיעה לממדים גרוטסקיים בימי הקורונה, כשטובת הכלל נזנחה בעבור טובת פרטים פגיעים). המחצית הראשונה, לעומתה, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט. היא הכירה את ההמון ואת המנהיג. יש כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא אכן קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים.

לא הכל מוצלח בכרך הזה. בין עמוד 370 ל-430 יש ניימדרופינג מביך לעיתים וניתוח לא משכנע ומייגע של יצירות ספרות. אבל בכללותה "המכה בפטיש" של קנאוסגורד, קרי יצירתו החותמת, מרשימה מאד ומתסיסה את מוחו של הקורא בכיווני מחשבה רבים, שרק העיקריים שבהם שורטטו כאן.