מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוגוסט 2010

מפגש עם ספר מוליד בקורא הביקורתי מחשבות. לעיתים, המפגש הזה מוליד התפוצצויות- זיקוקין של מחשבות, הנובעות מהחיכוך באחרוּת של הספר. היותה של היצירה הספרותית תחומה היטב בגיאוגרפיה של גבולות הכריכה; העובדה שמאחוריה עומדת כוונת מכוון של סופר, ויומרה שלו, שלעיתים יש לה כיסוי, לתמציתיות ומשמעות ואמירה, הופכות את המפגש עם האחרות של היצירה הספרותית לטעונה יותר, לעיתים, ממפגש עם האחרות של העולם. זאת מכיוון שהאחרות של העולם אינה תחומה אלא כאוטית; מאחוריה לא עומד "מחבר" אלא אקראיות; והעולם אפילו לא מתיימר להכיל משמעות ובטח לא להיות תמציתי. החיכוך ביצירה, שלעיתים מוליד את זיקוקי הדינור של המחשבה בקורא הביקורתי, הוא אחת מהנאות מקצוע הביקורת (בצד חשבון הבנק התופח והערכה גוברת והולכת מצד הוצאות הספרים הגדולות). והמעניין הוא שהתפוצצות המחשבות אינה קשורה בשאלה האם הספר טוב או רע. אין הכוונה בדברים הללו לאידיאולוגיה המתועבת של ה"קאמפ", לפיה מה שממש רע הוא ממש טוב, אלא שלעיתים ספר "רע" מוליד שורה של מחשבות שנובעות, בעיקר, מהניסיון להבין מדוע הוא רע כל כך.

ההקדמה הזו נועדה לחלוק אתכם את הרגשותיי ומחשבותיי בקריאת ספרו של שמעון צימר. הרגשתי שאין הרבה מה לומר על הספר הזה. כמובן, יכול להיות שזה בלק-אאוט ביקורתי, אינני פוסל את האפשרות, אבל ייתכן שזו גם תכונה אסתטית של הספר: הוא זורם וחלק ואין הרבה מה לומר עליו. וזה, אדגיש, בפירוש אינו ספר רע. זהו אפילו בפירוש ספר טוב, או לכל הפחות הגון במילוי התחייבות צד הסופר בחוזה שנכרת בינו לבין הקורא עם תחילת הקריאה, זה ספר המעניק הנאת קריאה פשוטה.

הספר מחולק לשלושה פרקי זמן: חורף, קיץ ושוב חורף, ומספר, בגוף שלישי, על חייהם של כמה דמויות, שהקשר בין חלקן אקראי. בחלק הראשון אנחנו מתוודעים לעיתונאית בת שלושים וחמש מבנימינה, המחליטה להיפרד באחת מבעלה, ולוקחת את ילדה בן העשר, אבנר, לבית מלון בתל אביב על מנת להתרחק ממנו; לזקנה בת שמונים היוצאת למסע לילי שיעדו לא ברור לה מבית האבות בו היא משוכנת; לבנה, גד, כבן שישים, עיתונאי לשעבר וכיום כותב נאומים לראש העיר. במהלך החלק הראשון בורח אבנר מאמו, פוגש בגד, המתאכסן גם הוא במלון בו שוכנים הילד ואמו על מנת להתרכז בעבודתו, ולבסוף נמלט אל הזקנה וחברה הזקן שמארחים אותו ללילה. הוריו מתאחדים לשעה בגלל הדאגה לשלומו. בהמשך נתוודע ליחסיו המעורערים של גד עם אשתו, לבריחותיו התכופות של אבנר מהבית בגין המריבות התכופות בין הוריו, למותה של הזקנה ועוד. הספר בעל קצביות מצוינת, נטול מהמורות ושומן. צימר גם מפגין רגישות רבה, ראויה לציון, ביחס לדמויותיו. למשל, בתיאור מצוקות הילד. ראו את החסכנות במשפט הבא, המתאר את תוצאות המרדף המשטרתי אחר הילד, שגנב תיק באחת מבריחותיו: "כשהוא מגיע סמוך לפתח המנהרה מצליח השוטר להניח יד על כתפו והוא עוצר ומתמסר לחיבוקו". הגניבה, כמו גם הבריחה שקדמה לה, היו אותות מצוקה, קריאה לסמכות הורית ולתשומת לב מחבקת, שמתגלמת כאן בדמות השוטר הרודף-מחבק. בקצה השני של סקאלת החיים, תיאורו של צימר רגיש לא פחות, בלוויית קומיות מעודנת: למשל, תיאור הזקנה היוצאת להרפתקה לילית כשבסל הקניות שלה מרק עוף שהיא מחפשת למי להעניק אותו. השילוב של גרוטסקה, הומור ורגישות, מוליד קטעים כדוגמת אלה, ממחשבות הזקנה: "היא חושבת על בית הקברות ועל חלקת הקבר שממתינה לה מתחת ללוח השיש, ופתאום היא נתקפת דאגה שיהיה לה קר באדמה. על הקור היא לא חשבה". השילוב הנ"ל מוליד גם סאטירה חרמניסטית: תיאור מצוקותיו ועלילותיו הארוטיות של גד, הגבר המזדקן, שהנן מצחיקות, מכמירות לב ומרתיעות בו זמנית. בכלל, ישנה כאן עמימות מוסרית מעניינת ביחס לדמויות, שמאפיינת סאטירה טובה: הגבר המזדקן דוחה ומעורר אהדה; אביו של אבנר חם ואלים בו זמנית; הזקנה מכמירת לב אבל מתברר שהייתה רודנית בחייה ביחס לבנה.

העמימות מאפיינת את הספר באופן כללי, הוא לא חד, וקשה למקם אותו ז'אנרית. יש בו יסוד מקביל לחוסר מוגדרות הטעם שמאפיין משקאות מסוימים. התוצאה בהתאם, כמו שאומרים עמיתנו המבקרים של תעשיית הבירה, היא מרירות נעימה.

ב

בביקורתו החיובית, ב – NRG, ציין עמיתי רן יגיל, ובצדק, את הקשר בין צימר למסורת שנות הששים והשבעים בפרוזה הישראלית, לשבתאי, קנז ולוין. הכתיבה במסורת הזו, כפי שכותב יגיל, מתמקדת באנשים מנוצחים. אולי זו הסיבה לאילמות הביקורתית שהזכרתי למעלה: הכתיבה טובה, אבל לא חורגת מהמסורת ממנה צמחה. ואולי הסיבה לשיתוק הביקורתי עמוקה יותר. לעיתים מבצבצת כאן התחושה המטרידה שבעזרת חיקוי מוצלח כתיבה טובה יכולה להיות "מיוצרת" באופן סדרתי. לאחרונה, התחושה הזו עלתה בחריפות בספר "אנשים טובים" של ניר ברעם. כפי שהתיאורטיקן הצרפתי בודריאר כתב פעם: ברגע שהמתחזה למשוגע מפתח סימפטומים של משוגע, ההבדל בין האמיתי לחיקוי נפרץ ואנחנו מסתחררים והולכים.

פורסם ב"מעריב" באוגוסט 2010

א

אני חש בצורך להקדים כמה מילים לטקסט הזה ("טקסט", איזו מילה קרה, טכנית, מודרנית,  נוצצת-כביכול, אבל "ספר", או אפילו "רומן", נשמע מעט אנכרוניסטי, בלה, מצהיב; והנה הדילמה כולה בקליפת מילה). כי, ובכן, טקסטים כאלה, משולים בעיניי לאותם תדרים החתומים לאוזן האנושית ואותם שומעים בעלי חיים, כלבים למשל, שאוזנם עדינה משלנו. השאון של מה שמכונה התרבות העכשווית מקשה עלינו לשומעם. אנחנו צריכים להתנתק, לתפוס מרחק ממה שמכונה התרבות העכשווית, על מנת שנוכל להקשיב להם. סול בלו נשאל בראיון על עתיד הספרות בעידן הטלוויזיה, והשיב שהטלוויזיה היא תקשורת כוזבת, לעומת הספרות שהיא תקשורת אמיתית. למה הוא התכוון? אולי למה שסארטר טען ב"מהי הספרות?" שהספר משמר את החירות של הקורא כי על מנת להתממש, על מנת שאוסף הסימנים חסרי הפשר על גבי הדף הלבן יקבלו משמעות, נדרשת השתתפותו הפעילה של הקורא. הספרות זקוקה לקוראה כסובייקט פעיל ואילו הדימוי הטלוויזיוני לא. הדימוי ההולם ביותר לדימוי הטלוויזיוני הוא בעיניי הדוגמניות בערוץ האופנה, רגע לפני שהן מסתובבות וחוזרות על עקבותיהן, עקביהן. הן נעצרות לרגע, מניחות כף יד על גב מותן מובלטת, מביטות בבוז אדיש לשום נקודה מסוימת בחלל. הן לא זקוקות. הספרות זקוקה לנו כסובייקטים פעילים, הטלוויזיה לא. אולי לכן הספרות נוטה לעסוק באנשים פגומים, בחיים חסרים, כמו בספר (הנה, בכל זאת, "הספר") שלפנינו. הספרות, שמבחינת המדיום זקוקה נואשות לקורא, עוסקת גם מבחינה תמטית, מבחינת המסר, באנשים זקוקים ובקורא שמוכן לצאת ולפוגשם.

זה אינו ספר גדול, גאוני, או "תגלית מרעישה". ניסיון להציגו ככזה אפילו חותר תחת ייחודו כספר זקוק, גם אם אצילי. זה ספר שצריך לכוון לשעה שאינה יום ואינה לילה, מחוץ לזמן, רעשו והמונו, ואז להתכנס בתוכו ולתקשר עם נשמה אחות. כותבו אינו בין החיים, הוא נפטר ב-2003 בהיותו בן 46 ובחייו פורסמו בעיתונים ובכתבי העת רק קטעים מיצירתו.

יש כאן שתי נובלות שזירתן אחת: ירושלים של מטה, ירושלים של עוני, שכרות, אלימות וטירוף. עוני מנַוול ולא רומנטי ומציאות קפוצה, לא נדיבה, לא בממון ולא בחום אנושי. במרכז שתי הנובלות, הראשונה כתובה בגוף ראשון והשנייה בגוף שלישי, גיבור אחד, בן דמותו של הסופר כמדומה, המתאר את ילדותו בנובלה הראשונה ואת מות אביו, השיכור, האלים אך האהוב, בשנייה.

הסגנון פיוטי אך לא כפיוטיות המשולה לקצף קפה המתחזה לקצפת ואינו אלא חלב ממולא באוויר; זו אסתטיות עשירה המפצה כאן על הריאליות הגרומה והמזוותת. הסגנון אנכרוניסטי במפגיע, עירוב של הנטורליזם, הסאטירה וספרות התלושים של מפנה המאה העשרים. השפעות של מנדלי ("עני, ברייה בפני עצמה הוא ואין דעתו כדעת שאר אדם ומקדים העמדת ילדים לדאגת פרנסתם"), פיירברג, ברדיצ'בסקי, גנסין וברנר עולות על הדעת. כמו גיבור "בחורף" של ברנר מפשפש הגיבור בקורות חייו הכאובים: "כאותו אדם הכונס עיתונים בלא סוף ואינו משליך את הראשונים, מחמת האשליה שמא יש בתוכם פיסת מידע שיכולה לגאול אותו, עד אשר צבירי העיתונים קוברים אותו בביתו". "האני" מומשל גם לגניזה שהתגלתה בקהיר, מצבור של תעודות ומסמכים מהעבר שנאטמו לדורות, אבל שיש בהם קדושה, כי הם יסודותיו של "האני". ישנן כאן רמיזות תנ"כיות וחז"ליות וכן ל"ברית החדשה" (המוטיבים הנוצריים מבטאים חולשה, כיוון שהסליחה הנוצרית שמפגין המספר לא תמיד אמינה, ובכלל השימוש במקורות נוצריים  מעט מתבשם מעצמו). המיתוס מגביה את הריאליה (ארגז ממתקים הנו "כארון הברית שעשאו בצלאל") ולעיתים נעשה בו גם שימוש אירוני, לבטא את הפער בין העבר המיתי להווה העלוב. רגישות לעוולות קטנות וצורבות יש כאן, תיאור של מציאות עמומה, של טיפול וניצול בו זמנית. למשל, הגיבור שגדל במשפחה אומנת, בגלל טירופה ואשפוזה של אמו, מקבל אוכל שונה מילדיה הביולוגיים. זה הגיוני, אלה ילדיה והוא לא, אבל – . במקרה אחר, הגיבור מבקש לאחוז בידו של מורה, והלה מפטיר לעברו "אני לא אבא שלך": "תמה אני עליך, המורה פנחס, וכי מה ביקשתי ממך? הלוא רק אשליית ביטחון ביקשתי במגע ידך, וכי איני יודע שאינך אבי?". יש כאן מחאה חנוקה על ילדות גזולה. "שעיקרם של ימי הילדות שאינך דואג אלא דואגים לך", ועיקר זה לא נתקיים בגיבור.

זה ספר שאפשר לקרוא יותר מפעם אחת.

ב

הגיבור מכונה שמעון מאגוס, דמות שולית מהברית החדשה שביקשה לעצמה את יכולת התעופה. בין השוליות לתשוקת התעופה מתנייד גם גיבור הנובלות. דימוי הציפור מופיע כאן שוב ושוב. הציפור כמי שנמלטת מעמק הבכא שהוא העולם הזה. הציפור כאפשרות להתעלות מטפיסית. הציפור כדימוי למי שיכול סוף סוף להבין, להתבונן במכלול ממעוף הציפור. הציפור כביטוי לתשוקות המגלומניות של הסופר, כמו שמעון מאגוס המקורי עליו נכתב ב"ברית החדשה": "באומרו על נפשו כי גדול הוא". אבל, לעיתים, הציפור כרצון להשתחרר מהמילים, מהצורך לכתוב, "וכשם שציפור פורח באוויר ורוח בני-האדם עולה מעלה, מחשבתי מפרכסת לצאת ממלכודת המילים".

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוגוסט 2010

בתחילת הקריאה, כמה עשרות דפים בתוך המסע שהוא הקריאה בְרומן, צצו ועלו התהייה והבעיה שהרחיקו אותי מיצירתו של ברדוגו בעבר. התהייה: האם התובענות של הכתיבה הזו, המתאפיינת בשיבוש מכוון של השפה, בעילגות תת-תקנית ועל-תקנית, כלומר מצד אחד ייצוג לשוני של אנשים שהעברית כבדה בפיהם ומצד שני ייצוג לשוני של אנשים שתמהים על כך שאנשים רגילים מתייחסים לשפה בקלות ראש, כאמצעי תקשורת שקוף כביכול שאדם דש בלשונו, ולא בוחנים, לשים או מפרקים כל מילה ומילה בלשון, ובכן, התהייה אם התובענות הזו משתלמת. כלומר, האם היא מוליכה לקרחת יער שבה לפתע אור גדול של הבנה חדשה נוגהַ על המטייל בשבילי הרומן החשוכים. והבעיה, החמורה מהתהייה: היותו של ברדוגו סופר שמעמיד את הספרות בשירותן של מגמות אינטלקטואלית אופנתיות, כתיבתו ספרות המצייתת למגמה אינטלקטואלית המשלבת שני נושאים לוהטים במדעי הרוח בעשורים האחרונים: פוסט-קולוניאליזם והצבת הלשון במרכז ההוויה האנושית. כך, במקום שהספרות תהיה יציאה להרפתקה, שאליה יוצא הסופר בעצמו ומוליך עמו את הקורא, זוהי ספרות "חתרנית" שמסקנותיה ה"חתרניות" ידועות מראש.

כך גם בעשרות הדפים הראשונים ברומן, כשהמספר של "זה הדברים", ספרן חיפאי, מוציא את אמו ילידת מרוקו מבית הזקנים שלה, ונוטל אותה עמו לשבוע חופשה בבית בו חיו בעבר בצוותא חנוקה, על מנת ללמדה לראשונה בחייה לקרוא ולכתוב בעברית, ושם מתנהל ביניהם דיאלוג על-תקני מול תת-תקני, הקורא מוצא את עצמו מרים כפיו לצדעיו באימה: אוי, לא, לא עוד פעם המניירות האלו של העילגות הלשונית ("אני פותח את התריסים בחלון היחיד של הסלון, זה שנוכח כאן לתפקודו המזערי כל כך, סתום כלפינו בגיאומטריה תת-בסיסית […]כל שימושי הבית לרשותי. ההנהגה עלי"), כמו שיש גם אצל רונית מטלון, מניירות של אידיוסינקרטיות, מניירות מתריסות ולמעשה יהירות ותוקפניות ביחסן לקורא במסווה של איזו אמירה חברתית; אוי, לא, לא עוד פעם העיסוק הפטישיסטי הזה בשפה ("מעולם לא הצלחתי להתערות בעומקן של המילים, בבשרן ההיסטורי והלשוני"), לא עוד פעם הכתיבה בשביל המבקרים האינטלקטואליסטיים שיכתבו משהו בסגנון ש"הגיבורה האמיתית כאן היא השפה"; אוי, לא, לא עוד פעם המופשט שמנחה את הכתיבה הזו, למשל מבנה העומק האינטלקטואלי החשוף של ההנגדה בין המודרניות והישראליות של הבן לשבטיות והמרוקאיות של האם, בין תרבות הכתב שמנסה להנחיל הבן לאמו לתרבות האוראלית ממנה באה; אוי, לא, לא עוד פעם הטלת אשמה מרומזת על הציונות הרשעה שהנחילה באלימות את העברית.

אלא שבמרוצת הקריאה, הבעייתיות בכתיבה של ברדוגו התגמדה ואף התנדפה לנוכח סגולותיו של הרומן. קודם כל, המבנה הפשוט של הרומן יוצר מהודקוּת שמפצה על המופקרות הלשונית (המוצדקת וחסרת ההצדקה כאחת). הצבת הבן מול האם, בדו-קרב של משכיל ומי שמוכנה להשכיל בתנאי שסיפורה יישמע באוזניו – השניים מגיעים להסכם שעל כל קבוצת אותיות שילמד הבן את האם ישמע הבן בתמורה חלק נוסף בסיפור חייה של ילדה יהודית-מרוקאית בשם מָחָה – יוצרת דרמה חריפה. עילגותה של האם (בניגוד לעילגות המעושה של הבן, שכיניתי על-תקנית, שגם היא, עם זאת, מכילה כמה רגעים ליריים יפים מאד), המספרת את סיפורה של מָחָה, יוצרת חושניות לשונית מיוחדת במינה (שמזכירה את הישגיה המרשימים של שרה שילה ב"שום גמדים לא יבואו", ואם זכרוני אינו בוגד בי גם את הישגו המרשים של אלברט סוויסה ב"עקוד", משנות התשעים).

אבל מעל הכל חזק בספר הזה הסיפור, הסיפור עצמו של מחה. זהו סיפור אפל, מרטיט וחכם, על ילדה נטושה שאף אחד, ואפילו אמה, לא אשם ממש בנטישתה וכולם, ובייחוד אמה, אשמים. זה סיפור על גרימת רוע בלי כוונות זדון, על עוול שנעשה בהיסח הדעת, על הפקרה שנעשית בלי משים ("וכאילו בלי שהיא שמה-לב ורק עם הכוונה הטובה, פה אמא של מחה עושה את הפירוד מהבת שלה"). זה סיפור קודר על ילדה שלמדה שכוונותיהם הטובות של המבוגרים כלפיה אינן מחזיקות מעמד, ושעליה ללמוד לסמוך על עצמה בלבד. על רקע חיי היהודים במרוקו, בתיאור של החיים שם שאיני זוכר בספרות הישראלית כדוגמתו לפירוט ובו זמנית לחסכוניות אלגנטית, בעברית משובשת באופן חושני, מסופר כאן סיפור מוסר חריף, דיקנסי באופיו, על יתמות, נדודים ובדידות.

ב

האם מצהירה על אי שייכותה באמצעות השפה. ראו למשל את המילה "אתם" במשפט הבא: "חֶזְנָה שזה שמה מַחְסְנים את הסחורה, לא מָזָוֶה שאתם קוראים אותו פה בארץ, לא, זה לא המלה, זה משהו אחר, למה אני יודעת מה זה מזוה שאתם מתכוונים אליו". הנטייה של סופרים להתרכז בשפה כמביעה זרות מובנת. הרי השפה היא כלי הביטוי שלהם עצמם. יש רק צורך לזכור את העובדה הפעוטה-חשובה הזו ולא להתבלבל ולחשוב  שהשפה היא עיקר ההוויה האנושית או אף עיקר המנגנון שבאמצעותו מדיר המיינסטרים את החריגים ממנו ולא נושא חביב על אינטלקטואלים וסופרים פשוט כי הוא קרוב ללבם בהיותם אנשי מילה בעצמם.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביולי 2010

פרסום הרומן הזה אינו אירוע תרבותי מסעיר. זה רומן מינורי. אבל הוא מינורי גם במשמעותה החיובית של המינוריות, לא רק בזו התיאורית. הרומן מספר סיפור בעדינות, בהומור דק, ברגישות ולא ברגשנות, בפרוזה אוורירית וחיונית הנושאת את עצמה בחן. והוא מספר, למרבה הפלא, סיפור פרטי. לא אלגוריה לאומית .

הרומן מספר את סיפורה של משפחת הרץ, בקולה של הבת הבכורה שירה. שירה היא מתמטיקאית שעומדת לסיים את הדוקטורט שלה אך קוטעת את לימודיה כשאביה ואחיה נפגעים בפיגוע, אביה ברגלו ואחיה, איתי, בראשו. בניגוד לרושם שיכול להתקבל מתיאור הפתיחה הזה הרומן, כאמור, נמנע בתבונה מלהיות רומן משכפל-מדיה. למעשה סיפור פגיעת הראש של איתי, כתוצאה מאירוע בעל גוון "לאומי",  מאפשר לוישנה לספר דווקא סיפור פרטי בהחלט. במשפחת הרץ מייחסים לראש משנה חשיבות. האב הוא פיזיקאי והבת כאמור מתמטיקאית וכשהאם, שאינה קוטלת קנים בעצמה, מבקשת למתוח ביקורת עליהם היא מתרעמת על "מאתיים איי-קיו בלי טיפת שכל". לפיכך, כשאיתי, פגוע הראש, מקבל 454 בלבד בפסיכומטרי ונכשל בבגרות במתמטיקה הדבר מקבל חשיבות מיוחדת: "איתי, בנם של פיזיקאי ושל עורכת בקול ישראל ואחיה של דוקטורנטית למתמטיקה, נכשל בבגרות במתמטיקה!".

סיפור פגיעת הראש של איתי, חוסר יכולתו למצוא עבודה ויחסיו המידרדרים והולכים עם האב, לא רק שמסרב להיות סיפור "לאומי" אלא גם מסרב להפוך לסיפור מלודרמטי ורגשני (בספרות כבחברה הישראלית נוצר בשנים האחרונות קשר מסוכן בין הלאומיות לרגשנות ומלודרמה). הרומן דווקא מציג הומור דק משובב נפש.

אופייה המיוחד של המשפחה, משפחת גאונים (עם הדים רחוקים, כמדומה, למשפחת גלאס לסאלינג'ר), מסייע גם כאן. יש כאן דוגמאות רבות להומור גיקי משובב נפש: "עמיחי ניסה לגייס חוש הומור כדי לעודד אותי. 'למה סטטיסטיקאי עולה עם פצצה למטוס? כי הסיכוי שעל מטוס אחד יהיו שתי פצצות הוא אפסי'". את ניסיון העידוד הזה דוחה הגיבורה המתמטיקאית בטענה שהוא אינו מבוסס מבחינה לוגית.

אבל וישנה משתמשת בפגיעת הראש עצמה של איתי לצורכי ההומור, וכך נמנעת באלגנטיות מיוחדת במינה מנפילה לפח הסנטימנטליות. לאיתי, חסר הטקט באופן קיצוני, אורח חשיבה מוזר וייחודי. הוא, למשל, גורס קליפת בננה במגרסה בטענה הניצחת "למה נייר כן וקליפת בננה לא?" וכתוצאה מכך מפוטר מעבודה נוספת. כששירה מגלה שבעלה בגד בה, מגיב איתי כך: "'אם אתם שואלים אותי – ' אמר איתי. 'אנחנו לא שואלים,' מיהרתי להגיב. ' – אז את צריכה לבגוד בו בסיטונות!' 'אנחנו לא שואלים,' הזכרתי שוב. 'גם עם כושים,' הוא המשיך, 'עם היספאנים, עם הומואים, עם נשים ששינו את מינן, עם פלסטיני אחד לפחות, עם פרופסור אחד מהמכון למחקר מתקדם, עם…' 'איתי!' נזפתי בו. 'שאלתם – עניתי'". דרכי המחשבה המקוריות שלו מאפשרות לסופרת להציג שורה ארוכה של סצנות ודיאלוגים קומיים. אבל אורח החשיבה המוזר והייחודי, כך נרמז, קשור לפגיעת הראש של איתי.

הפינג-פונג המילולי הבא ממחיש כיצד הצד הקומי והקליל של הדיאלוג, שנשען על אורחות החשיבה והביטוי המוזרים של איתי, הוא ממוצע של אישיותו המקורית והשלכותיה העמומות של פגיעת הראש שלו: "'למה את יושנת כל הזמן', שאל איתי לבסוף. 'ישנה' אמרתי. הרמתי את המאמר שנשמט מידי. 'מה את קוראה?' איתי שאל. 'קוראת' עניתי בלאות. 'למה את מתקנת אותי כל הזמן?', 'למה אתה טועה כל הזמן?', 'כי אני דפוק בראש,' הוא ענה בפשטות. 'התקבלתי לעבודה חדשה', הוסיף, מחכה שאשאל. 'תתחדש,' עניתי, 'לנחש?', 'בחיים לא תצליחי.' הוא חייך, 'אבל זו משרה מעולה. ממשלתית!', 'מממ…' החלטתי לנסות את כוחי, 'אוסף אשפה?', 'לא', 'מטאטא רחובות?', 'לא. וזו משרה עירונית, לא ממשלתית'. 'צודק. אני חושבת שגם אוסף אשפה'. עצרנו לרגע לשקול בסוגיה. 'כן,' המשכתי, 'אני בטוחה. אספני האשפה מקבלים את משכורתם מהעירייה ולא מהמדינה. ולראייה – שביתות איסוף האשפה כאשר העירייה לא משלמת משכורות בזמן". העירוב בין הקומי לרציני אינו מתבטא כאן רק בכך שפגיעת הראש של איתי נוכחת כאן במפורש. ההומור עצמו נובע מרצינות היתר של המשוחחים, שאינם שמים לב שהבירורים העקרוניים והרציניים שלהם ("עצרנו לרגע לשקול בסוגיה") סוטים בקיצוניות מהתוואי הטבעי של הדיאלוג.

הדיאלוג הזה מבטא בתמצית את סגולותיו של הרומן המינורי הזה, הרגיש והקומי כאחד.

ב

מעלתו של הרומן, כאמור, היא המינוריות שלו. הוא אינו מספר פרק בתולדות ההיסטוריה הציונית ולא משכתב ביומרנות את התנ"ך, הוא אינו מתיימר לערוך מסע ספרותי חוצה ישראל, למחות כנגד הקיפוח המזרחי, לחשוף את מועקות הדור השני, למחות כנגד תרבות מדורדרת המכורה לסקס ולסלבריטאות, לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני, לחשוף את טבעה המתעתע של הלשון וגם אינו מציג גיבורים מצליחנים להלל הניצבים בפסגת העולם. בהקשר של המצב הישראלי, מעלתו של הרומן היא שהוא מסרב, למרות נקודת הפתיחה שלו, להתבוסס ולשקוע בדיון המייגע עליו, דיון שלעיתים נדמה כי ההתבוססות בו אינה מייצרת חמאה אלא חלב מהול ומדולל.