מבקר חופשי

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יעל הדיה היא כוח ספרותי חשוב בספרות הישראלית העכשווית. נראה לי, שעל מנת לאפיין אותו, ניטיב לעשות אם ננקם אותה בתווך דמיוני בין שני כישרונות חשובים נוספים בספרות שלנו: בין כשרונו של יצחק בן-נר לראליזם חברתי-פנורמי לבין הרומנים הפסיכולוגיים של צרויה שלו. פחות קשובה לשפה משלו ופחות פוליטית-חברתית מבן-נר, מצליחה הדיה, עם זאת, לתאר בכליו של הרומן הפסיכולוגי את הבורגנות הישראלית, ובעיקר את הבורגנות-הבוהמיינית הישראלית (כאן: אנשי פרסום, איש טלוויזיה, עורכת ספרותית, פסיכולוגית). הספרות שכותבת הדיה שימושית. וזו מחמאה. היא מלמדת כיצד אנשים מסוימים בישראל חיים היום ובכלל כיצד החיים נראים. ברגע מסוים עקבתי בתשומת לב רבה אחרי תיאור תהליך הגמילה מסיגריות של אחת הדמויות, על מנת לדעת מה מצפה לי בתהליך הגמילה שלי.
הדיה, אם כן, כותבת ראליזם פסיכולוגי. אבל הרומן הזה הוא רומן פסיכולוגי יוצא דופן, הגם שמתבקש. זה רומן פסיכולוגי המתאר בעצמו טיפול פסיכולוגי. מתואר כאן טיפול קבוצתי שמדריכה פסיכולוגית נחשבת בשם עלמה, בתחילת שנות הארבעים לחייה. המטופלים הנם הורים, תל אביביים ברובם ובגילה של המטפלת. מטרת הקבוצה היא לדון בבעיות שיש להורים הללו עם ילדיהם. אלו נעות מאנורקסיה עד לאלימות ילדית, מגילויי ביישנות קיצונית לגילויי מיניות מוקדמים מדי. הרומן, הכתוב ברובו המכריע בגוף שלישי, נע מדמות הורה אחת לרעותה, כשלכל דמות מוקדש בתורה תת-פרק. בתת-הפרק הזה מובאת התפתחות הטיפול על היחסים הנרקמים בין המטופלים, בצד חזרה לסצנות מפתח מעברן של הדמויות. אופי גידול הילדים, מבקש הרומן להמחיש, מותנה בהבנת ילדותם של ההורים.
במאמר ביקורת מעט ערמומי שכתב על "אנה קרנינה", כתב דוסטויבסקי שטולסטוי הוא סופר גדול, אבל הוא סופר של דור העבר בו היה מוסד המשפחה יציב. המציאות הרוסית היום היא של משפחות אקראיות, חצאי משפחות, כתב דוסטוייבסקי בשנות השבעים של המאה ה-19 ("ערמומי" כי ניסה להפוך את יריבו הגדול ללא רלוונטי תחת מעטה מחמאות). גם “רביעי בערב" דן בחלקו במשפחה החדשה, שהתרחקה ממודל המשפחה המסורתי. אחת הגיבורות היא אם חד-הורית שנדמה לה שהיעדר האב מטריד את בתה ולכן היא באה לטיפול. גיבור נוסף הוא הומו שהביא ילד עם סטרייטית וכעת מתמודד עם חוסר רצונה של האם לחלוק אתו את ההורות.
בצד יכולת החלישה הראליסטית-פסיכולוגית המרשימה על חיי הדמויות, מתגלה כאן גם יכולת לבנייה מתוחכמת של דרמה. למשל, ביצירת קונפליקט בחייו של ההורה ההומו, ששותפתו להורות תובעת ממנו את סילוקה של הכלבה האהובה שאירחה לו חברה ברגעי בדידותו הקשים, אם ברצונו להלין אצלו את הילד שכה ייחל לבואו.
ובצד זה, ישנם ברומן רגעים מרגשים ממש. פעם שמעתי שסול בלו מחה כנגד ט.ס. אליוט ושירו "האנשים החלולים": זה ביטוי מתועב, טען בלו, אף אדם אינו חלול. נזכרתי במחאה ההומניסטית הזו של בלו באחד הרגעים החזקים בספר, כאשר דמותו של אחד המשתתפים בקבוצה הטיפולית, דמות מעצבנת למדי, שעוצבה ככזו בכוונה בידי הסופרת, מתגלה במלוא שבריריותה האנושית וגועה בבכי. זה רגע מצמרר. מבכיא בעצמו. רגעים מרגשים אחרים הנם אותם רגעים בהם מתחת לקיטורים ולדאגות ולגילויי האהבה הרשמיים, מתגלה לפתע ומומחשת האהבה החייתית של ההורים לילדיהם.
אמנם ישנן כאן קצת קלישאות: ההומו חובב המותגים, אשת הפרברים הפרובינציאלית שלא גומרת, הגבר הפרברי השמרן שמצפין בתוכו אלימות מינית. אמנם ישנה לעתים גסות מסוימת בסב-טקסט: למשל בדמותו של אותו שמרן מהפרברים, שהסב-טקסט מדגיש מדי את חוסר המודעות שלו לשמרנותו ולצדדיו האפלים. אמנם אין ברומן נסיקות גדולות. אך למרות זאת, עד השליש האחרון היה "רביעי בערב" רומן מרשים. ובזכות אותם דברים שהוזכרו (יכולת החלישה הראליסטית, החוש הדרמטי, הרגעים המצמררים).
אך השליש האחרון פוגם ברומן. הבעיה המרכזית היא הסגירה המלודרמטית-חפוזה של חלק מהסיפורים. בשליש אחרון זה, למשל, מוצגת תמורה מהירה מדי, מהירה להפליא, בהתנהגותו של אחד הילדים הבעייתיים. בצד בעיה מרכזית זו, אם סיפורים מסוימים נסגרים בהקצנה מלודרמטית, הרי שאחרים לא ממש נסגרים. מה אירע לסופרת? קראתי ביקורת שהאשימה את הדיה בפסיכולוגיות-יתר. נדמה לי כי לא הפסיכולוגיה מנגעת כאן את הטקסט. הפרשנויות הפסיכולוגיות שמובאות לאורך הרומן אינן בנליות בדרך כלל. מה שמחבל בשליש האחרון של הרומן היא השפעת הטלוויזיה, הדחיסות המלודרמטית שמאפיינת תדיר גם את דרמת הטלוויזיה האיכותית ביותר. זו הסיבה לסגירות המואצות והמופרזות, אכן "הטלוויזיוניות" כל כך, של חלק מסיפורי הדמויות. הצורך הטלוויזיוני בהתרה ברורה ומהירה וקונקרטית, מנגע כאן, בחלק האחרון, בתורו אף את הפסיכולוגיה, מציג תפיסה רדודה שלה כפתרון הוקוס-פוקוסי שרלוק-הולמסי (למשל, כשמתגלה שהסיבה לאנורקסיה של ילדה הינה מאורע קונקרטי בו מתח אביה ביקורת משתמעת על מראה של בתו).
בסופו של דבר הסגירות המלודרמטיות של סיפורי הרומן הופכות את "רביעי בערב" ליצירה לא ממש מספקת.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.