ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

ביקורת על "רוזנפלד" של מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר", 416 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מלא חיוניות ודחיפוּת המספר בגוף ראשון ובזמן הווה על התאהבותה של נועה סיימון בטדי רוזנפלד. היא: רווקה תל אביבית בת 36, קולנוענית שלא מצאה את עצמה בתחום עיסוקה. הוא: בשנות ה־50 שלו, גרוש בשלישית ואב לשניים, מנהל עשיר של חברה מצליחה. היא מאוהבת, הוא מתרה בה שלא תתאהב כי אין בכוונתו "להתרבות", היא מסכימה לתנאים אבל יחסיהם מתהדקים והולכים. מה גם שנועה מתחילה מיוזמתה לעבוד בחברה של טדי.

השניים יצריים מאוד ותיאורי הסקס כאן מהנים בנטורליזם המדויק שבהם (בהקשר זה: ז'אן ז'אנה אמר פעם, אולי בהיתממות, שאם תיאורי המין המפורטים שלו מדליקים את הקוראים הרי שהוא נכשל כאמן). טדי נדיב מאוד אך שתלטן בלתי נסבל, ואומַר עוד משהו על זה בהמשך, אבל יש לציין שלמרות זאת הרומן מצליח לא להידרדר למחוזות העכשוויים הדוחים שמחפשים "טורפים מיניים" ו"גזלייטינג", כלומר לאזורים שמחפשים ספרות גרועה, את ריגושי המלודרמה הזולה של שחור ולבן, צדיק ונבל.

מה הופך את הרומן לחי כל כך? לכך שאתה, למעשה, שוכח שאתה קורא? קודם כל הריאליזם העדכני. כמה דוגמאות. כשנועה שתויה "נעלמות לי חצאי שניות" — תיאור מדויק. כשהיא מתכתבת במסרונים עם טדי, הסופרת משאירה את הסמל הגרפי של הסַמָן על טקסטים שהגיבורה כותבת אך לא שולחת. וחִשבו רק על הקונקרטיות והספציפיוּת של שם המשפחה, רוזנפלד, שלא לחינם נבחר גם לכותרת.

כמובן, נושא הרווקות המאוחרת מכניס דחיפות ייחודית משלו, שמאפיינת את כל הז'אנר ש"רוזנפלד" שייך לו מג'יין אוסטן ועד ימינו. נועה, שלקראת סוף הרומן (תרתי משמע), מספרת לנו שישבה וכתבה את קורותיו בספר היא, כאמור, קולנוענית. היא מסבירה לטדי שהיא לא מתלהבת מסרטי תדמית שמבקשים ממנה לעשות בחברה שבראשותו. "'זה לא סוג התוכן שיש לי בראש'. 'איזה סוג תוכן יש לך בראש?'. 'אתה יודע, גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה אז הוא מזיין אותה ככה'". לשון ההמעטה המבודחת שמשתמשת בה נועה היא אכן אירונית. כי הרי אין הרבה דברים חשובים ודוחקים יותר מ"גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה". זה חלק מסוד הקסם של הז'אנר שכולל יצירות מופת בצד טראש.

ועוד אחד ממאפייני הז'אנר ומסודות קסמו: הגיבורים של קסלר, כך נאמר או נרמז, אינם מצטיינים במראה חיצוני (כמו כמה מגיבוריהן של שרלוט ברונטה ואוסטן). הם צריכים – ומצליחים – לכבוש זה את לבו של זה כמו גם את לבנו שלנו, הקוראים, בדרכים אחרות. טדי שמן. לנועה זה לא מזיז, אבל העניין נוכח כאן במפורש (ולטדי זה דווקא כן מזיז). לגבי נועה הדברים עמומים יותר. אך אולי הם נרמזים בכך שנועה מסיקה, ספק באירוניה, שהאקסית של טדי, שלא כמוה, חסרת הומור: "כי אישה כזאת יפה ואריסטוקרטית לא יכולה להתחיל להבין מה זה הומור או בשביל מה צריך אותו".

אבל אפרופו הומור: עוד יסוד פועל כאן. נועה וטדי מְתקשרים ביניהם בשנינות, באירוניה ובסב טקסט. "אתה בטח כבר מאוד מתגעגע אליי, אני מתארת לי שלא קל לך", אומרת, למשל, נועה לטדי על מנת לדרבן אותו להביע חיבה ששכח להביע. במקום אחר נועה משבחת את טדי על היכולת הזו לקרוא בין השורות: "לפעמים אתה לא עונה למה שאני שואלת, אלא לתמצית של מה שאני מתכוונת. זה מדליק. אתה כאילו עוקף את מה שנאמר ונכנס ישר — עוקף את הפרשים ופונה ישירות למלך ששלח אותם". אבל הרי התקשורת האינטליגנטית והשנונה הזו מתקיימת לא רק בין הנאהבים אלא גם בין הטקסט לקוראו! הסופרת הרי סומכת על הקוראים שיבינו את הלא נאמר ואת השנינויות בין טדי לנועה וזה בהתאם מחזק גם את הקשר שבין הקוראים לספר.

אֶמָה של ג'יין אוסטן, ברומן הקרוי על שמה, מקניטה את מר נייטלי על האובססיה של גברים למראה החיצוני של הנשים. ההקנטה במקום. אבל עליי לומר שכקורא גבר, כשקראתי ב'רוזנפלד' התחשק לי קצת להקניט בחזרה על האובססיה האופיינית לחלק מהנשים ושמתגלמת ברומן הזה לגברים מצליחים וסמכותיים, ובסופו של דבר לאובססיה של חלק מהנשים לדמות אב קשוחה־מגוננת. הסופרת סידרה כאן לנועה תסביך אֵם דווקא, אך נדמה שההסטה הזו נועדה רק לעמעם את תסביך האב הברור שנועה טובעת בו ולבסוף גם מודה בו במפורש ("יש גברים שהם אבות […] ויש גברים שהם אחים […] במשך השנים […] הייתי מאוהבת יותר באבות"). יש קירבה רבה בין 'רוזנפלד' ל'חיי אהבה' המעולה של צרויה שלו, אלא ש'רוזנפלד' פחות מעודן, כי הקסם של טדי קשור מאוד לעושרו וב'חיי אהבה' האדיפליות לא גולשת לתחום הפיננסי.

היו רגעים ברומן שההסְכנה של נועה עם השתלטנות של טדי הורידה לי מעט מהאמפטיה ומהעניין בה. אבל מעלות הספר שהוזכרו בלוויית שליטתה האיתנה של הסופרת בעלילה, ידיעתה איך להחיות אותה בכושר המצאה ברגעים שנדמה שהיא הגיעה למבוי סתום, הדהירו את הקריאה עד הסוף.

על "שלוש איגרות נגד המלחמה", של מיכאל קולמאייר, בהוצאת "תרסט" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ספרים קצרים, ספרונים, אפילו מעין מחברת קטנה והדורה כמו במקרה שלפנינו, הפכו פופולריים בשני העשורים האחרונים. לפעמים הם הפכו גם מושא לקינה על התמעטות הדורות, התלוֹננוּת על הדורות הצעירים שאינם מסוגלים לקרוא ספרים ארוכים. לעיתים משתרבבת לקינה הזו טענה על כך שקוצר הספרים מושפע מהכתיבה ברשתות החברתיות. אבל אנצל את ההזדמנות לומר כי הבעיה העיקרית בכתיבה בעלת יומרות פואטיות ברשתות החברתיות אינה הקיצור שמאפיין אותה. הבעיה היא אחיזת החנק שאוחז הכותב בטקסט שלו, העובדה שהוא בעצם לא משחרר, שהוא והטקסט חד הם, שהכותב מרחף מעל כתיבתו, מצפה לתגובות, מתבונן בהן ויכול להגיב אליהן. כך נוצרת פגיעה אנושה באוטונומיה של הטקסט. בכלל, קוצר של פרוזה אינו מעיד על טיבה לכאן ולכאן. אחד מגדולי הסופרים העבריים, גרשון שופמן, התמחה בטקסטים קצרצרים, חריפים עד מאד.

הוצאת "תרסט", שייסד לפני שנים אחדות עודד מנדה-לוי, מוציאה כותרים קצרים (סיפורים קצרים, ממוארים, מסות ומחזורי שירים). בהצהרת כוונות, המצורפת בשולי הסיפור הקצרצר בו תדון מייד ביקורת זו, מכריז מנדה-לוי על כך שההוצאה תוציא "קונטרסים המהודקים בסיכות" "במחיר צנוע" (ואכן המחיר הוא 20 ₪.). עוד כותב מנדה-לוי שההוצאה פועלת מתוך "אהבה לכתוב ולמודפס". האהבה אכן ניכרת באסתטיקה הנעימה של הקונטרס וכדאי להדגיש גם את תשומת הלב הלא אופנתית לאהבת המודפס דווקא. כי כן, אין צורך להיות לוּדִיט שונא טכנולוגיה על מנת לחוש בהבדל הפנומנולוגי המכריע בין נטילת קובץ מודפס ליד, מעשה שפירושו התנתקות והתייחדות, לבין נטילת מכשיר אלקטרוני שבתוכו צובאים על פתח תודעתך עוד אין סוף כותרים שיכולים לעלות בלחיצת כפתור ובפורמט דומה ליצירה שבמקרה אתה קורא (שלא לדבר על מכשירים אלקטרוניים שבהם אפשרות הגלישה באינטרנט רובצת לפתחו של הקורא כחטא).

הסיפור, שתרגמה טלי קונס בעברית נקייה, הוא סיפור מחודד של סופר אוסטרי בן זמננו (יליד 1949; הסיפור ראה אור במקור ב-2014). זה סיפור בעל מגמה ברורה (המובנת מכותרתו), אך אף על פי כן הוא סיפור חזק ומתוחכם. יש בו גם עדות מעניינת על עיוות מסוים ברוח הזמן שאגיע אליו בסוף.

בפרק הראשון משלושה, מתוארת פרקטיקת עינויים זוועתית ושטנית מימי מלחמת שלושים השנה במאה ה-17. תמצית הסיפור בחלק הזה ומהות כוחו היא תיאור אותה פרקטיקה שמעוררת סלידה עזה כל כך מאלימות. לא אחשוף אותה. רק אומר שהשטניות של העינוי המכונה "הנשיקה השוודית" היא עירוב גרוטסקי של מראית עין של תשוקה במה שהוא הוצאה להורג בעינויים נוראים. כך נוצרת בקורא בחילה מכושר ההמצאה האנושי במירעו, ובעצם ממנעד החוויות האנושיות כולן, מארוס עד תנטוס. הסיפור השני קופץ למאה ה-21 ומספר סיפור אמיתי על אמריקאי שהתאסלם לפני נפילת התאומים והצטרף לאל קעידה ללא כוונה לפגוע בארה"ב ואחרי ה-11 בספטמבר מצא את עצמו אויב העם. אם הסיפור הראשון מתאר את זוועת המלחמה, הרי שהסיפור השני מתאר את האבסורדיות שלעיתים כרוכה בה. הסיפור השלישי (בעצם מדובר בסיפורונים) חוזר למאה ה-17, למלחמת שלושים השנה ולפוראלברג (היום באוסטריה). אך הוא, בניגוד לקודמיו, לא ריאליסטי. בסיפור מתואר, וזה עוקצו, כיצד דווקא המוות, דמות מואנשת כאן, הציל את שבעת בניה של אישה אחת ממוות במלחמה. הבנים, מתוך טמטום, ששו להתגייס, אך המוות הבין מה יעלה בגורלם. "אל צורת המיתה הזאת לא רצה המוות שום קשר. בתחילה דווקא שמח – אם מישהו כמו המוות יכול בכלל לשמוח. בואו נאמר שרווח לו שחלק מן הנטל הוסר ממנו. שכן המוות, צריך לומר כאן, הוא בעצם טבעי. כשאומרים: 'ההוא או ההיא מתו מוות טבעי', אפשר לדעת שזאת הייתה מלאכת ידו. אבל אם אדם נורה למוות […] אזי אין למוות שום קשר לזה. במובן הזה, אם כך, אין למוות שום קשר עם המלחמה".

הסיפור מתוחכם, אך הציטוט האחרון חושף בעיניי תשתית עומק בעייתית ושטחית של הסיפור, הסופר ובעצם של רוח הזמן שלנו בכללה. ראשית, היסוד הבעייתי: השנאה למה שאנושי והערצת כל מה ש"טבעי". אנחנו בעידן ששנאה עצמית אנושית רווחת בו, עידן אנטי-הומניסטי, ולמולה פורחת הערצת הטבע התמים והטהור כביכול, שבני אדם רעים מתעללים בו. כאן המוות "הטבעי" נתפס כטוב ומתקבל על הדעת ואילו המוות במלחמה, בהיותו מעשה ידי אדם, הוא תמצית הרוע. שנית, היסוד השטחי: קולמאייר מסרב לראות שיש קשר אמיץ בין עובדת המוות הטבעי למוות במלחמה. דווקא בגלל שבני אדם מודעים למותם הם בהולים כל כך לאושש את שליטתם באחרים מחד גיסא ולא חוששים כל כך ממוות במלחמה (כי הרי ממילא ימותו) מאידך גיסא. מפרספקטיבה מסוימת, המלחמה היא מחאה לא מודעת של האנושות נגד זוועת המוות הכללית. בקיצור, התפקיד של המוות "הטבעי" בהסברת ההתנהגות האנושית הוא מכריע והפיצול של קולמאייר בין מוות "טבעי" טוב כביכול למוות במלחמה רע, הוא רק עדות להיחלשות מה שקאמי כינה יצר המרידה של האדם והחלפתו בכניעה עבדותית וסוגדת לטבע. 

הערה מעניינת של סוזן סונטאג

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.

על "הספר האדום" של אסף ענברי ("ידיעות ספרים", 286 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות"

"הספר האדום" מספר את סיפורם של שלושה מנהיגי שמאל מרכזיים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. מְספּר על טבנקין, מקים "הקיבוץ המאוחד", איש העלייה השנייה ויריבם של בן גוריון וברל כצנלסון. על יערי, בן העלייה השלישית, מנהיג "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי". על סנה, מי שהתחיל בציונות הבורגנית וסיים כקומוניסט. מְספּר על מעשיהם הרבים ומחדליהם הלא מעטים ויחסיהם ביניהם ועם בני משפחותיהם ויחסם לציונות ולברית המועצות ולבן גוריון ולערבים. מְספּר על הקמת הפלמ"ח ועל ההכנות לפלישה נאצית לארץ ישראל ועל "תנועת המרי" ועל הקמת מפ"ם ועל מלחמת השחרור ועל משפטי פראג ועל היחס לסטאלין ועל הפילוג בתנועה הקיבוצית ועוד.

קראתי את הספר בהנאה מרובה, מרובה בהרבה מרוב רובם של הרומנים הישראליים שקראתי בשנים האחרונות, ובמרוצת הקריאה ניסיתי להבין מה מקור ההנאה. ביקורת ספרות הינה סוג מסוים של מודעות-עצמית: מה אני מרגיש בזמן הקריאה ומדוע. והתשובה שנתתי לעצמי הייתה פשוטה, גם אם נחלקת לכמה חלקים: א. אני קורא על אירועים ואנשים אמיתיים . ב. אלו אירועים ואישים בעלי חשיבות בתולדות ישראל, כך שבכל מקרה אני סמוך ובטוח שאני "מרוויח" מהקריאה. ג. האירועים מסופרים בקצב מהיר, ללא גלישות לפסיכולוגיה ארכנית ולתיאורים נרחבים. ד. הסיפור כאן ברור, בעל התחלה, אמצע וסוף; ו"ברור" ביחס לסיפור – בניגוד לחוות דעת על תינוק – זו מחמאה.

לארבעת מקורות ההנאה הללו (אמיתיוּת, חשיבוּת, פעלתנוּת וסיפּוּריות) נתלווה מקור נוסף, בעייתי יותר. המספר מלגלג תדיר על גיבוריו. לדוגמה: האם, תוהה הרומן, אכן אמר טבנקין בן התשע עשרה, שנאסר על ידי משטרת הצאר על פעילות מהפכנית, לאסיר פלילי בִּריון, את המשפט המיתולוגי שהוא ייחס לעצמו ("תהמר על המעיל שלך!", בתגובה ל: "אני מהמר על המעיל של הז'יד")? ומה נֹאמר על מאיר יערי, שבגרסת ענברי גנב לאחיו את הסיסמה שהפכה למזוהה אתו, עם יערי, כל כך ("בראש ובראשונה ידיים!")? או שהתחתן עם אנדה אשתו, לפי ענברי, "מתוך מניע פוליטי. מרגע שעלה לביתניה עם חבריו לתנועה, הציקה לו העובדה שלשניים מהבחורים היו בנות-זוג. זה הציב אותו בעמדת נחיתות". הלעג של ענברי שנון לעיתים קרובות. נהניתי מהשנינות אך היא נראתה לי, ראשית, גובלת בגול עצמי (אם גיבוריך פתטיים, מדוע לכתוב עליהם?!). ושנית, הלעג נראה לי לא הוגן, שופט את המעשים על שם סופם. שוחחתי עם כמה קוראים של הרומן, חלקם קוראים ותיקים שהאישים העומדים במרכז הספר חיו בטווח ניסיון החיים שלהם, וגם הם נרתעו מהלעג הזה. אבל נדמה לי שאת הספר של ענברי צריך להציב לא רק בהקשר ההיסטורי, אלא בהקשר העכשווי של המחשבה על הרומן כז'אנר. בהקשר עדכני זה חולשותיו נראות לי זניחות ובמובן מסוים הינן תוצר לוואי בלתי נמנע.

לטעמי, כדאי לקרוא את "הספר האדום", יחד עם ספריו האחרים של ענברי, כחלק מהמפנה הדוקומנטרי בספרות העכשווית. עד כמה שזה יכול להיראות מוזר, "הספר האדום" קשור מאד לאוטוביוגרפיה של עמוס עוז (2002) ולזו של קארל אובה קנאוסגורד (2009-2011) כאחד ("מוזר" כי ענברי, כמבקר ספרות, התבטא נגד גל הכתיבה האוטוביוגרפית). לגל הדוקומנטרי בספרות ובתרבות גם נכתב בארה"ב מניפסט שעורר הדים, אמנם מניפסט מבולבל ומבלבל. כוונתי ל – "Reality Hunger" של דיוויד שילדס מ-2010. המפנה הדוקומנטרי, הן באגף האוטוביוגרפי שלו והן באגף הלא-אוטוביוגרפי, נולד, בין השאר, מתחושת רוויה ומיצוי של סיפורים בדויים וחיפוש אחר קשר הדוק יותר בין הספרות למציאות. אבל אני חושב שענברי לא רק משקף את המגמה הזו, אלא תורם בספריו תרומה מקורית ומעמיקה לדיון על עתיד הרומן.

כפי שטענו תיאורטיקנים של הרומן (למשל, איאן וואט ב – "The Rise of the Novel"), חידושו העיקרי של הז'אנר, שנולד במאה ה-18, לעומת צורות בִּדיון קודמות, הינו הריאליזם (במובן הרחב של המילה) שהוא מחויב לו כמו גם עיסוקו בדמויות רגילות וממוצעות. אך אם חושבים על כך, הרי לריאליזם היה מחויב כבר ז'אנר פרוזה ותיק בהרבה מהרומן, זה שייסד במאה ה-5 לפני הספירה אבי ההיסטוריה המדעית, תוקידידס, ביצירת המופת "תולדות מלחמת הפלופנסוס". אני מציע, לפיכך, לראות את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית כמבשרת של הרומן ואת "מלחמה ושלום" של טולסטוי כַרומן המובהק שמבטא את המתח בין המבשרת הריאליסטית הזו לתכונה השנייה המוזכרת של הז'אנר. הרי ב"מלחמה ושלום" שוכן, כידוע, חלק היסטורי, העוסק בדמויות היסטוריות, בצד חלק העוסק בדמויות "רגילות" ובחייהן "הרגילים".

לפרשנותי, ענברי מציע בכתיבתו לַרומן לחזור אל שורשי תרבות הכתב, אך לאו דווקא אל התנ"ך (רעיון שביטא כְמַסאי בעבר), כי אם אל מופת ההיסטוריונים הקלאסיים, בייחוד כשאלה כתבו על סיפור מוגדר שלו התחלה, אמצע וסוף (תוקידידס הוא דוגמה אחת ויוסף בן מתיתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" הוא דוגמה מופתית נוספת). במילים אחרות: המשיכה של ענברי לסיפורו של הקיבוץ ב"הביתה" או של השמאל הישראלי "בהספר האדום" נובעת גם מכך שאלה פרשיות היסטוריות משמעותיות שניתן, מנקודת המבט שלנו, לספר אותן בשלמותן.

ענברי כך מציג דוגמאות ויטאליות למה שניתן ומלהיב לעשות בז'אנר הוותיק של הרומן בשעה מאוחרת זו ומחיה את הז'אנר אחרי בְּלותו.

הערה על כמה שירים של צביקה פיק

שושנת פלאים" של טשרניחובסקי בלחנו של צביקה פיק היא אחד משיריו הגדולים.

הביצוע של יוני נמרי הוא, כמדומני, המקורי ואולי היפה ביותר (גם אם הביצוע של פיק יפה מאד!).

כדאי לשים לב שהן "שושנת פלאים" והן "נאסף תשרי" – תלכידים גדולים של מילים ולחן; למעשה, יצירות מופת של המוזיקה הישראלית – עוסקים שניהם בסוף חיי האהבה, או בתחושת סוף חיי האהבה (בגרסה גברית של תחושת הקץ הזו). ובמובן מסוים גם "אני אוהב אותך לאה" עוסק בזאת. מעניין שפיק הצעיר בחר דווקא בטקסטים כאלה להלחנה.

הגדולה של המילים העמומות והמעט גדומות של "נאסף תשרי" היא בעיסוק הזה בתאוות שנגדעו – בסוף הקיץ, ובהתקרב הסתיו… – וחלקן עודן עוממות וחמות אפילו מבעד לקבר ועורגות לירכיה הקרירות של אבישג… כאילו הגבר המת לא מוכן להיפרד משיא אונו וזוחל הרוס מקברו על מנת לגהור עוד פעם אחת על בת שבע מקצה גגו ולהביט בה רוחצת… האב מתנחם מעט שהבן ימשיך את תשוקותיו ויזרח בחטאיו…

ובמובן מסוים הדבש, הנחש והאישה – וסוף הקיץ (אמנם בשיר אחר של פיק פורחת דווקא בו אהבה) – הם הם הנושאים הראויים ביותר לשיר עליהם.

כי על מה עוד נשיר? על יפי הטבע?!

וכשיש לנו את הנחש והאישה אין צורך לשיר, הם הם השיר.

כל זה לא מתיישב עם שיר שנכתב לבן שנפל. ואכן השיר אף נכתב לפני המלחמה (1972), לפחות לפי ויקיפדיה.

הערה על תרופות פסיכיאטריות

לפני כשבוע, גדעון לב פרסם ב"הארץ" ראיון מעניין מאד עם ד"ר מרק הורוביץ מאנגליה, שבמחקר שערך – ומעורר הדים רבים ברחבי העולם – הוא ערער על התיאוריה המקובלת על הקשר בין סרוטונין לדיכאון ולפיכך ערער על תיאוריה מובילה בהסברת הדיכאון ובהצדקת נטילת תרופות מקובלות נגדו (פרוזק וציפרלקס, בין היתר).

לב מתמצת את מסקנות המחקר (שהינו, בעצם, מטה-אנליזה של מחקרים רבים אחרים) של ד"ר מרק הורוביץ:

"מגוון המחקרים לא העלה עדות להבדלים בין אנשים הסובלים מדיכאון ובין אנשים בריאים בשלל המדדים הקשורים לסרוטונין שנבדקו."

טענה נוספת וחשובה יותר העולה במאמר של לב – ולא ברור לי אם היא חלק ממחקרו הנוכחי המהדהד של הורוביץ או מסקנה שהורוביץ מסיק ממחקרים אחרים – היא זו:

"[הורוביץ:} ראשית, כ-80% מההשפעה של התרופות נובעים מאפקט הפלצבו. זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון. בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות. גם תומכים מושבעים של נוגדי דיכאון מודים שזה אפקט קטן".

הטענה הזו משמעותית יותר. כי גם אם מופרכת תזת הסרוטונין ביחס לאטיולוגיה של הדיכאון (הטענה הראשונה), הרי שייתכן והתרופות מועילות בדרך אחרת, שעוד תתגלה בעתיד. אבל הטענה השנייה מצמצמת מאד את יעילות התרופות ביחס לאנשים שנטלו פלצבו.

אך בהמשך הכתבה מודה הורוביץ, באופן שלא ברור לי עד הסוף כיצד הוא משתלב עם טענותיו האחרות, כי:

"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed) . עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון".

אם הורוביץ מודה ביכולת שיש לתרופות הללו "לאלחש" הרי שייתכן שכאן טמונה חשיבותן של התרופות. הרי חלק ממאפייני הדיכאון, כפי שניתן להתרשם מהספרות ומהחיים, הינם היותם של הסובלים ממנו "נטולי עור", בעלי רגישות יתר. במצב כזה אלחוש הוא בהחלט סוג של נרמול! הבאה של הסובלים מדיכאון למצב תגובתי לעולם שמזכיר את מצבם של עמיתיהם הבריאים.

*

כפי שלב מדגיש בכתבתו, כל שינוי בנטילת תרופות, לקיחתן או הפסקתן, צריך להיעשות לא על סמך כתבה בעיתון (או פוסט בבלוג) כי אם בהתייעצות עם גורמי רפואה מוסמכים.

אבל אני רוצה להעיר הערה כללית על הסוגייה.

סוגיית התרופות הפסיכיאטריות היא סוגייה שמעוררת חרדה מטפיזית ולכן יש להניח שהדעות שמושמעות ביחס אליה מוטות לעיתים בגלל השלכותיה המטפיזיות.

ההשלכות המטפיזיות העיקריות הן, לטעמי, אלו:

א. האם יש בנו "נשמה", קרי חלק שאינו כפוף, או אינו כפוף ישירות, לתמורות חומריות, שהנו חלק נבדל מהגוף?

ב. האם יש לנו שליטה לכל הפחות על תודעתנו ופנימיותנו או שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה?

לכאורה (ובעיניי רק לכאורה!) המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה "הוכיחה" כי אנחנו גוף – ותו לא; וכי אנחנו בובה על חוט של החיווטים המוחיים שלנו – ותו לא.

ולפיכך חלק מההתנגדות שהיא מעוררת מקורה בסוגיות המטפיזיות האלו.

ראו למשל את ההתבטאויות של הורוביץ:

"יש פה טעות קטגורית, שמבלבלת בין המוח ובין התודעה (mind)".

"אם אתה חושב שהבעיה היא במוח, הגיוני מאוד לחפש דרך לאזן אותו. אבל זה מסיח אנשים ושולח אותם בכיוון הלא נכון".

אני מדגיש: מדובר בחוקר רציני. אני לא טוען חלילה שמחקרו לא תקף ואיני "מפריך" אותו. אין לי בכלל את הכלים לכך.

אני רק מצביע על כך שצריך לקחת בחשבון בדיון בנושאי התרופות את ההקשר המטפיזי ואת החרדות המטפיזיות שהן מעלות (יש גם הקשר וחרדה סוציולוגיים: פחד משלטונן של חברות התרופות. הורוביץ: "משהו דומה קרה לדעתי עם נוגדי דיכאון. ההשחתה של הרפואה האקדמית על ידי חברות התרופות").

וסביר שיש לחרדות הללו השפעה על העמדות שאנשים נוקטים ביחס לתרופות כאלה וייתכן שלעיתים יש לחרדות המטפיזיות השפעה אפילו על עמדות של אנשי מקצוע ומדענים בנושא.

*

ולמרות שאני נוטה לחשוב שניתן לבסס תפיסה חילונית של "נשמה", המבוססת על המודעות והמודעות-העצמית הייחודית לאנושות, ולמרות שאני נוטה לחשוב שיש לנו "רצון חופשי" בתחומים מהותיים – אני נזהר מאד מלהביע עמדה מתנגדת לתרופות הפסיכיאטריות, שבעליל מועילות לאנשים רבים מסביבנו. ואני חושב שניתן לשלב, עקרונית, בין הסברים מטריאליסטיים ליעילותן להסברים נפשיים וסביבתיים.

על סדרת הרצאות בשנה החדשה הקרֵבה ב"בית אריאלה"

ההרשמה לסדרת ההרצאות שלי לשנה העומדת אחר כותלנו "בית אריאלה" בעיצומה.

בין הספרים שיידונו במפגשים ב"מועדון הספר – הטוב, החדש והמעניין": "צומת" מאת ג'ונתן פראנזן, "חמישה רומנים קצרים" מאת נטליה גינצבורג, "דבש אריות" מאת דויד גרוסמן, "אל תספר לאחיך" מאת מאיר שלו, "פילים לבנים" מאת קרן שווץ, "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן ו״הספר האדום״ מאת אסף ענברי.

לינק להרשמה.

כמה הערות קצרות בעקבות הקריאה החוזרת בספרי א.ב. יהושע

לאחרונה קראתי בשנית כמה ספרים מרכזיים (רומנים וספרי הגות) של א.ב. יהושע ז"ל, לצורך כתיבת מאמר עליו ל"ידיעות אחרונות".

כמה התרשמויות קצרות שמעט הפתיעו אותי בקריאה החוזרת הזו:

1. שכחתי כמה "המאהב" (1977) הוא רומן מרשים (מרשים משזכרתי או משהתרשמתי ממנו לפני עשרים ומשהו שנים, כשקראתי אותו בפעם הקודמת), למרות ובמובן מסוים גם בגלל שיש בו חלקים סנסציוניים.

בקריאה הזו התפעלתי במיוחד מתיאורי מלחמת יום הכיפורים ששזורים בו.

2. מעט פחות התרשמתי מ"מולכו" (1987) הפעם. ואינני בטוח שהוא הרומן הגדול ביותר של יהושע, כפי שטענתי עד כה (אם כי זה גם לא "מר מאני" – וראו בהערות הבאות). אך אם קראתי אותו לפני עשרים ומשהו שנים כתגובה "הספרדית", המאלפת במתינותה, למשבר אמצע החיים המערער של "סוף דבר" – הקריאה הפעם הייתה הרבה פחות כבולה להשוואה לשבתאי (שוודאי קיימת הייתה אצל יהושע, שאף הודה בכך) וממוקדת בקומדיה המשובחת שהינה הרומן, שהוא אולי הרומן המהנה ביותר של יהושע, אם לא החשוב ביותר.

3. "גירושים מאוחרים" (1982) הוא רומן בוהק מברק. הוא פשוט מזהיר ממש בחלקים רבים שלו. הורסטיליות של הכתיבה של כל פרק באופן (מבריק) אחר וירטואוזית ממש. הפרק הכתוב כתיאור פגישה אצל פסיכולוג הוא מאסטר פיס שמדגים מה עושה או יכול לעשות טיפול פסיכולוגי (איני מכיר מקבילה לו בספרות – לא איטאלו סבבו ולא דוריס לסינג ולא פיליפ רות וכו'). לולא האריך יהושע מדי את הרומן הזה הרי שבקלות הוא היה זוכה במקום הראשון בין הרומנים של יהושע. אבל הוא מעט ארוך מדי, בטח בגרסה של 2010 שהוסיפה פרק שכלב עומד במרכזו. דווקא העריכה של 82 צדקה והפרק הזה מיותר.

4. "מר מאני" (1990) הוא רומן מעולה, כמובן. ועדיין לא לו הבכורה בעיניי (למרות שיהושע עצמו אמר חד וחלק שזה הרומן הטוב ביותר שלו). לכל היותר הוא חולק עם שלושת הרומנים האחרים שכתבתי עליהם כאן את הבכורה.

והערה כללית: למרות שבעיניי ספרים כמו "זכרון דברים", "סוף דבר" או "התגנבות יחידים" (אני מונה את בני דורו) עולים על ספרי יהושע, הרי שברור שהוא סופר גדול. וחלק ניכר מהמשיכה אל יהושע כסופר הינה התחושה שאחת לכמה עשרות דפים תתפלק לסופר איזו תובנה עמוקה על החיים, מבט רענן ומפתיע, שנובע מסך כל ישותו כמישהו עמוק וחכם יותר מהקורא. לעיתים המבט הרענן הוא על החיים בארץ, למשל ההערה האגבית ממש ב"מולכו" על אנושיותו העמוקה של מזג האוויר הישראלי (אגב, כפי שציינתי במאמרי, דווקא כפובליציסט יהושע הגיע לטעמי לפסגות גאוניות).

אנשים חכמים ועמוקים באמת שמעניין אותך לשמוע מה יש להם לומר על החיים (בכלל, בארץ) הם נדירים.

והלוואי ויימצאו ליהושע ממשיכים.

על "ללכת למקום אחר" של רחל גץ-סלומון, בהוצאת "עם עובד" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

במבט כוללני, רומן הביכורים הזה לוקה בבעיה המשותפת לו ולעוד רומנים ישראלים עכשוויים והיא המחשבה שמספיק שאתה מעמיד במרכז הרומן דמות אחת והנה פתרת את בעיית העלילה. זו בעיה ותיקה, שאריסטו ב"פואטיקה" הגדיר אותה אחת ולתמיד: מאורעות שונים שקרו לאותה דמות עדיין אינם עלילה.

במוקד של "ללכת למקום אחר" ניצבת איבון. איבון נולדה בתוניס למשפחה אמידה, חוותה כנערה עם משפחתה את הכיבוש הנאצי, איבדה את אחותה שדעתה נתבלעה עליה, נישאה לפעיל ציוני ועלתה אתו, כנגד רצונה, ארצה וגרה מאז בחיפה. בזמן ההווה הלא יציב של הרומן (וזו מכשלה קטנה בפני עצמה), סוקרת איבון את עברה (פעם כשבעלה עוד בחיים ופעם כשהוא כבר אינו – זו האי יציבות שדיברתי עליה), ונזכרת באותן מוראות הכיבוש הגרמני, באותו גורל מר של האחות, באי האהבה בינה לבין בעלה, ברתיעתה הגדולה מישראל. אך מהו בעצם המוקד? ברומן- של-אישיות, בניגוד לרומן עלילתי, המוקד נוטה להתפצל.

בנוסף, ישנה תחושה שיטוטית ברומן, חסרה התחושה של תוכנית ברורה של הסופר ואז של מימושהּ, תחושה שהינה חלק מהעונג האסתטי שרוֹוים קוראיו של רומן, לעיתים באופן תת-סיפי.  

אבל, למרות זאת, השורה התחתונה אינה שלילית. הרומן הזה ראוי לקריאה. וזאת משתי סיבות עיקריות.

הראשונה היא ההבאה למודעות של הסבל של יהודי תוניסיה מידי הנאצים, סבל שמתואר כאן בחיות ובהרחבה וניכר שהוא פרי תחקיר מספק. "ללכת למקום אחר" מבקש לעשות מה שעשה לפני שנים אחדות יוסי סוכרי, ברומן "בנגזי-ברגן-בלזן" (גם הוא ראה אור ב"עם עובד"), בהקשר של יהודי לוב. הנאצים שלטו ישירות בתוניסיה כחצי שנה, משלהי 1942 עד אביב 1943. הם הטילו קנסות על הקהילה היהודית, הקימו מועצת יהודים לצרכיהם, שלחו רבים מבני הקהילה לעבודות כפייה. ככל הנראה, רק מחמת קוצר הזמן שעמד לרשותם, לא החמירו את הטיפול ביהודים כפי שעשו בלוב וכמובן כפי שעשו באירופה. בעידן עכשווי של פיצול עדתי (רובו אמנם לא אותנטי ומלובה בידי בעלי עניין פוליטיים ופאנליסטים נואשים לאג'נדות), יש חשיבות מיוחדת לתזכורת שהאנטישמיות הנאצית לא הבחינה בין עדות, כמו שגם הגלות והמיעוטיות היא מציאות אסונית בפולין כבתוניס. בקטע מצמרר ובוהק מאחדות-ישראל ואצילוּת מספרת גץ-סלומון איך בנובמבר 1943, אחרי השחרור של תוניס, נודע ליהודיה על גורלם המזוויע של יהודי אירופה ואיך הם, מזועזעים, מיהרו להמעיט בעיניהם-שלהם את מכאוביהם הלא מבוטלים: "אי אפשר להשוות, impossible,' אמר אדמונד מימון לאביה".      

הסיבה השנייה לכך שהרומן ראוי לקריאה נוגעת לדמותה של איבון. זו דמות חיה ובועטת. גץ-סלומון מתארת היטב את ישותה החושנית והאנטי-אינטלקטואלית (אחד ממקורות הקרע בינה לבין בעלה, כמו בינה לבין הציונות, היא רתיעתה של איבון מההפשטה של האידאולוגיות). איבון חיה חלק נכבד מחייה על פי חוש הריח. "היא נזכרת איך הייתה מקשיבה בילדותה לשיחות של אחיה הגדולים על ריחות. ריח היה נושא מרכזי בכל מפגש שלהם עם אנשים, נשים, מקומות ומאכלים". חוש הריח הוא בעל קמאיות ושורשיות שאין לראיה ולשמיעה, החושים "הגבוהים" של האדם, שלפי השערה של פרויד קיבלו את בכירותם רק בשלב מתקדם, כשהזדקף האדם הקדמון על שתי רגליו. גם מערכת היחסים של איבון עם בעלה, ניני, היא קמאית, אדיפלית-אוראלית ולא גניטלית (במושגים של אותו פרויד). היא רוחצת אותו ומגלחת אותו ומלבישה אותו כמו אם. ועיקר הפעילות ביחסיה עמו כרוכה בהאכלתו. לצורך הכנת אחד מהמאכלים שניני אוהב "היא הייתה לוקחת את אחד מסכיני הגילוח שלו, כי בסכין הרגיל זה לא יוצא טוב". ובמקום אחר ברומן מתואר איך לצורך הכנת תבשיל ממעיים רוחצת איבון את המעיים באמבטיה, גם כן כפי שהיא רוחצת את בעלה. "הייתה עושה למעיים אמבטיה ורוחצת אותם טוב-טוב כמו שהיא רוחצת אותו, מברישה אותם ומטפלת בהם כמו בו. כמו תינוק הייתה רוחצת אותו". כך מתלכדים ההאכלה והטיפוח: את הגבר מכינים כמו מאכל תאווה, "אוכלים אותו" כמו תינוק. ניתן להבין מהרומן שזו נורמה נפוצה בקרב הדור ההוא, ואף על פי כן נדמה שאיבון מצטיינת בה והיא שוכנת אצלה באופן מסקרן בד בבד לתרעומת עזה שיש לה על בעלה. גם רתיעתה מישראל אסתטית בטיבה (חשוב לציין לשבחו של "המספר המובלע" שהוא לא מתמוגג מרתיעתה של איבון מהארץ): "רק הארץ גרועה. המכוניות לא יפות, העצים מאד שמנים ועושים לכלוך, הפטיסרי ברמה נמוכה והשפה מאד מכוערת". אך בעצם החוש האסתטי של איבון מביא אותה למיזנטרופיות חד וחלק: "אני אוהבת דברים קטנים' […] עם בני אדם זה ממש ברור: מאנשים היא בדרך כלל נגעלת, אך תינוקות הם בעיניה היצורים הכי יפים בעולם, ועד יום הולדתם השני היא משוגעת עליהם […] בני אדם זה לא דבר יפה […] הריח שלהם שיוצא מכל הפתחים האלה בגוף".

בקיצור, איבון היא דמות מעניינת וחושנית (במובן הלא מיני של המושג) והשפה של הספר, המשובצת במידה הנכונה בביטויים בצרפתית ובערבית, טעונה בחושניות אף היא.   

קישור למאמרי ב"השילוח" על הספר האחרון של מאיר שלו

כתבתי ל"השילוח" על הרומן האחרון של מאיר שלו – על תשוקה גברית, נשית וסיפורית.