ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא זה. אבל יש אבל.

כמו בכמה מספריו האחרים, ההווה של הרומן הוא העתיד הקרוב שלנו. הרומן מתרחש בשלהי 2026 ותחילת 2027. זהו אמצעי ספרותי פשוט אך מזהיר שמְשווה ליצירת וולבק עכשוויוּת ריאליסטית בד בבד עם ספוקלטיביות מד"ב-ית. כמו בכל ספריו – וזו נקודה ראויה לציון אצל מחבר "אפשרות של אי", הרומן הגדול על בַּעַת הזִקנה – הגיבור הראשי אינו בן יותר מחמישים. זהו פול רֵזון, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לפתחו של הרומן מתבשר פול שאביו, אדואר רזון, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, שיחסיו עמם אינם קרובים. חלק גדול מעלילת הרומן (המסופר בגוף שלישי) מוקדש לתהפוכות מצבו הרפואי של האב ולמפגש המחודש של המשפחה. כל זה מתרחש סביב החגים הנוצריים של שלהי 2026 ותחילת 2027. אבל זה רומן של וולבק, לא פראנזן. ובאופן מובהק. מובהק מדי.

ישנם שני סוגים של סופרים שחוזרים על עצמם. ליתר דיוק ישנם שני סוגי חזרה עצמית. יש סופר ש"חוזר על עצמו" כי אלה הנושאים שקודחים בנשמתו, הוא לא מסוגל להרפות מהם. ויש סופר ש"חוזר על עצמו" כי הוא מְחקה את הרגעים שהביאו לו הצלחה. חלקים נרחבים ב"לחסל" שייכים, למגינת לבי, לסוג השני. התוצאה, בחלק מזמן הקריאה, היא המקבילה האסתטית לסלט "עייף". החסה אותה חסה, אך מכווצת, מושחרת בקצוות.

אזכיר כמה רכיבי חזרה עצמית שיש כאן. כמו בכמעט כל הרומנים של וולבק, גם "לחסל" מציב  במרכזו ידידות בין-גברית: זו הידידות בין פול לבין שר האוצר הצרפתי. כמו בכמה רומנים של וולבק, וולבק מביע כאן חיבה לצרפתים לא מתוחכמים, חמים, מצביעי לה-פן ולעיתים קתולים מאמינים: כאן זו ססיל, אחותו של פול, ובעלה. כמו בכל ספריו, חוזר וולבק על הטענה שלו שהמערב צועד לקראת קצו ("ההאטה והעצירה של המערב, שהיוו הקדמה לחיסולו ולאיונו"). כמו ברבים מספריו, דן וולבק גם כאן בחיפושים ניו אייג'יים ובהקמת דתות חדשות.  כמו ב"המפה והטריטוריה", גם כאן יש אב, מכור לעבודתו לשעבר, שעומד לפני קצו, ויש כאן מחאה נגד היחס של החברה המערבית לזקנים. כמו בספרים האחרים, יש כאן מלנכוליה סביב חג המולד וערב השנה החדשה ויש ביטויי מיזנטרופיה (אם כי וולבק בכללותו, ובניגוד לדעה רווחת, הוא ההיפך ממיזנטרופ). אבל החזרה העצמית כאן נוגעת גם לפרטים קטנים יותר, מעוררי השתאות בכך, עד שחשבתי שוולבק זיהה, בעיצומה של הכתיבה, שהוא חוזר על עצמו והחליט להקצין, להפוך את החזרה למוצהרת. יש כאן, למשל, חוות דעת על קונן דויל לעומת אגתה כריסטי (היה ב"פלטפורמה"). יש כאן דוד מים שמתקלקל בתקופת החגים (היה ב"המפה והטריטוריה").

אך כיצד אני יודע שמדובר ב"חזרה עצמית" מהסוג השני, הלא אותנטי, זה של החיקוי העצמי? יכולתי לענות שפשוט מרגישים. אבל משלמים לנו, מבקרי הספרות, הן עתק על מנת להנהיר אינטואיציות, להפוך אותן למושכלות. את העייפות של הטקסט, את העובדה שהוא לא נכתב בדחיפות כמו רוב קודמיו, את החלקים המושחרים של עלי החסה, אני חושב שניתן להסיק נסיבתית בסיוע שתי תופעות ברומן. הראשונה נוגעת לסיפור המסגרת הפוליטי שיש כאן. סביב סיפורו של פול ואביו יש כאן סיפור תעלומה הנוגע למתקפת טרור סייברית (שהופכת בהמשך לממשית). הסיפור הזה מודבק בצורה לא משכנעת לסיפור המרכזי (על הזּקנה והמוות) והוא גם לא נסגר כמו שצריך. כך מתברר לבסוף לקורא שמדובר היה במעין תִמרון מקומי, לא עקרוני ולכן גם לא מכובד, שנועד אך ורק ליצירת מתח ריקה (דבר שמשליך ומלמד על הספר כולו כספר לא הכרחי). הוכחה שנייה לעייפות הטקסט היא שזירת החלומות של פול במהלך העלילה, היוצרת תחושה שלסופר היה צורך בחומרי מילוי וניפוח. Tell a dream, lose a reader, היא אמרה המיוחסת להנרי ג'יימס. לא תמיד היא נכונה. אבל פעמים רבות כן. וכאן גם כן.      

הבטחתי "אבל". ה"אבל" לא נובע מכך שוולבק גם בחולשתו הוא סופר מעניין. אם כי הדבר נכון במידה רבה. ה"אבל" לא נוגע גם לכך שוולבק מנסה להתבונן בעולם העכשווי ולהזריק כך חומר חדש לרומן. יש כאן, למשל, כמה הערות מעניינות על הא-מיניות של העידן שלנו. אך הנושא לא מפותח מספיק. ה"אבל" גם לא קשור בעיקרו של דבר לכך שיש אכן יסוד חדש אחר ברומן, יסוד אופטימי מפתיע: יחסים שבורים בין גבר לאישה שמתחיים לפתע.

לא, לא נושא חדש הוא שמעניק לרומן הזה כובד, למרות הכל. אלא נושא ישן נושן. נושא, שכמו שטען פסקל – מקור השפעה מרכזי על וולבק – חיי אנוש מאורגנים על מנת להדחיקו: המוות. וולבק מתעקש ברומן לשהות באזור הזה של ההזדקנות והמוות. וגם של המוות ללא הזדקנות.  הרומן ממש שוכן באזורים אלה, בפירוט ריאליסטי מתריס, במשך עמודים ארוכים, ארוכים. יש בכך דבר מה מרשים.   

לכבוד שבוע הספר

פרוייקט נהדר השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (ביוזמת העורך אלעד זרט) לכבוד שבוע הספר: סופרים, משוררים ומבקרים בוחרים את השורות הכי יפות בעברית מהתנ"ך ועד ימינו.

זו הבחירה שלי (כמובן, כמו מן הסתם אצל כל הבוחרים, יש עוד שורות עבריות "הכי יפות", שלא נבחרו הפעם).

"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא"

זו פתיחת המאמר שפרסם ברנר בעיתון הווילנאי "הזמן" ב-1908. לימים ביקש ברנר שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו".

המילים האלו מהלכות עלי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין-סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! – רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות.

ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!". ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים.

על "פילים לבנים" של קרן שווץ (בהוצאת "בבל", 323 עמ')

ביום בו נפטר אחד מסמליה הבולטים של הספרות העברית (א.ב. יהושע; אכתוב עליו כמובן בעתיד), אני מפרסם כאן ביקורת על רומן ביכורים ישראלי מעניין ומקורי. אני מוצא בכך מקור לאופטימיות.

אחד מהצרכים הרוחניים שממלאת הספרות – וכמדומה שעושה זאת הספרות בלבד – הוא התוודעות אינטימית של הקורא לקולהּ הפנימי של תודעה אנושית שונה. ספרים הכתובים בגוף ראשון מסוגלים למלא את הצורך הזה באופן הטוב ביותר (אם כי גם אופני כתיבה אחרים יכולים לספק את ההתוודעות הנפשית ההתייחדותית הזו, דרך הבניית דמות "מספר" מובחנת).

מֶתֶק ההתוודעות ההולכת ונמשכת לקולהּ של המספרת ברומן "פילים לבנים" של קרן שווץ (Schvetz), מסביר חלק גדול מכוח המשיכה הניכר של הרומן. זהו קול חרישי, מלנכולי, נבון, עדין, בטוח בדרכו בלי להבין אותהּ עד תום, דָבֵק בבּלבּולו באופן מרשים. זהו רומן בעל ליריות עזה, מתיקות מלנכולית שחותמהּ נוכֵחַ.

הגיבורה והמספרת היא מירה, דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה, הלומדת את לימודי התואר השלישי בלונדון. היא אינה מסוגלת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת ב"פילים לבנים" באדריכלות (המונח, שלא מוסבר ברומן, מתייחס, כך אני למד, למבנים בעלי חשיבות ובולטות שעם זאת לא נמצא להם כבר שימוש). כוח שאינו נהיר לה סוחף אותה לעבודת מחקר היסטורית עצמאית שתכליתה לא ברורה, עבודת מחקר על קרוב משפחה רחוק שלה (דוד של סבתהּ), יהודי ארצישראלי שהתגייס לשורות המשטרה הבריטית והגיע בה לתפקידים בכירים. מקס כהן מצא את עצמו מתוקף תפקידו במשטרת המנדט בכמה צמתים מרכזיים בהתפתחות היישוב בין 1918 ל-1948. בעיקר מתוארת כאן פעילותו סביב הפרעות של 1921 (בתל אביב) ו-1929 (בצפת), תרפ"א ותרפ"ט. מקס כהן ניסה לשמור על מקצועיות אך נתפס על ידי חלק מהאוכלוסייה היהודית כבוגד. נישואיו לגיורת טמפלרית לא תרמו לטיהור דימויו כמי שחצה את הקווים.

מדוע נמשכת מירה אל דמותו של מקס כהן? חלק מכוחו ומקצת מחולשתו של הרומן היא עמימותו ביחס לשאלה הזו. זו חולשה בגלל שעד סוף הרומן הפנייה הזו לא ממש מובנת לקורא ונותרת לא לגמרי מנומקת וכך נותר הרומן – הנע בין חייה של מירה בהווה לבין פרקי העבר העוסקים ברובם במקס – לא "תפור" היטב. אך העמימות הזו היא גם חלק מסוד כוחו של הרומן. ראשית, כי היא מותירה מקום לקורא לפרש אותה ורמזי הפרשנות כן נתונים בידיו של הקורא. וזוהי הפרשנות: מירה מתנודדת בין תשוקת זרות לרצון בשייכות, בין זהות קוסמופוליטית לזהות לאומית. היא בלונדון הקרה והיא אינה מוצאת בה בית (בית מטפורי ולעיתים בית כפשוטו). היא מתגעגעת למולדתה, מעט להפתעתה. השילוב הזה של זרות ושייכות (וספציפית ביחס לבריטניה הגדולה!) מסתמל לה בדמותו של מקס. ומכיוון מעט אחר: השילוב של זרות ושייכות הוא השולח אותה אל העבר, על מנת להעמיק את שורשיה.

"אך כמו בכל יום שעבר מאז שהגעתי ללונדון, נמשכתי להתכנסות פנימה, רציתי לחזור לחדרי שבמעונות ולהמשיך להתפלש בעבר הרחוק, זה שאי אפשר לשנות. לא סבלתי מבדידות וגם לא משעמום, השעות הרבות שביליתי בגפי לא העיקו עלי במובנים אלה. מה שכן הרגשתי היה היעדר מגע, חום אנושי, חיבוק חברי, ואפילו חיוך לא מנומס, כזה שמתפרץ מעומק רגשי" (עמ' 67-68).

אך ישנה עוד סיבה לכך שהעמימות בעילת הפנייה לעבר אינה רק חולשה כי אם כוח. וזו סיבה משמעותית יותר. מירה, בודדה בלונדון, נמצאת במשבר קיומי. היא מחפשת עיסוק שאין בו תכליתיות ברורה, שאכן אין סיבה ברורה לפנייה אליו. היא מחפשת לבנות סיפור שלא יהיה של האחרים, כי אם שלה בלבד. היא מחפשת חירות. היא מבקשת, בעצם, מבלי ממש לומר זאת, להיות אמנית.

"חייתי בעיר זרה, בבית זר, וגיששתי את דרכי בין מחויבויותיי האקדמיות ומשאות הנפש של הקריאה החופשית והכתיבה המשוחררת מכל תכתיב" (עמ' 151).

אישה לונדונית אחרת, גיבורת "מחברת הזהב" של דוריס לסינג, מתגעגעת למשהו שאינה יודעת מהו, אך היא יודעת מה אינו: הוא אינו אידאולוגיה ואינו אהבה ואינו משפחה ואינו גם ספרות במובן התקשורתי שלה. הוא דבר מה – כך היא מתנסחת – הקשור במחשבתה במוות. כיסופיה העמומים של מירה דומים לכיסופיה העמומים של אנה וולף של לסינג. אך אלה לא בהכרח כיסופים למוות פר סה, כי אם כיסופים ליחידניות, לאינדיבידואליות. הרי המוות – טען הפילוסוף הגרמני הגל – הוא זה שהופך אותנו לנפרדים, לאינדיבידואלים, בהמחישו לנו שיום אחד ניגרע מהעולם והוא ימשיך לו בלעדינו.

יש כך בחוויית הקריאה ב"פילים לבנים" הפנמה של מחשבה ארספואטית עמוקה על מהות האמנות: האמנות כחיפוש של היחיד אחר דבר מה שהינו שלו ושלו בלבד, אחר מה שאינו תועלתני ושאיש לא מצפה לו, אחר הדרור והחופש. יצירת האמנות היא בית שבונה לעצמו האמן על מנת להגן על עצמו מזרות העולם. מירה האדריכלית בונה את הסיפור על מנת שתוכל לשכון בו.

על אף שנדמה לי שדי ברור ששווץ מושפעת מזבאלד (ואולי גם מדוריס לסינג) – בעיסוקה בעובדות היסטוריות, במבנים היסטוריים ובטון המלנכולי הכללי של יצירתה – זה רומן מקורי מאד. הקורא מאזין לשיחה וידויית, אך לא התערטלותית, שהנה אחד מהיסודות הממכרים שמאפשרת ומעניקה החוויה הספרותית.

זהו ספרה הראשון של שווץ, שמהמידע הקמוץ הניתן בדפי הכריכה הפנימית אני למד שהיא ילידת 1977.

על ריבוי הספרים הרואים אור

בכתבה שפרסם השבת יפתח אשכנזי במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (בו גם אני כותב), הוא חזר על טענה שבעבר עלתה גם בכתבותיו החשובות האחרות במוסף זה על מצב הספרות, טענה הנוגעת לריבוי הספרים הרואים אור בארץ:

"לפי נתוני הספרייה הלאומית שפורסמו לקראת שבוע הספר, השנה נרשם מספר שיא של ספרי פרוזה ושירה שהתפרסמו בישראל. ב־־ 2021 התפרסמו 1,874 כותרים חדשים של פרוזה ושירה, מתוכם 1,348 בשפה העברית".

חלק מהסיבה לריבוי המופלג הזה של כותרים עלתה הן אצל אשכנזי והן בכתבה שפרסמה לאחרונה קרן דותן ב"ישראל היום": ספרים רבים רואים היום אור במימון המחבר; גם הוצאות לאור שבעבר לא פרסמו ספרים כאלה, עושות זאת כעת.

לפני כמה שנים, זכורני, בכנס ספרותי, הרצתה חוקרת ספרות על יצירה ישראלית אחת מתחילת שנות הששים, והעירה לפי תומה שבמשך מספר שנים ראו אור בארץ כמה עשרות רומנים (איני זוכר את המספרים המדויקים; אך אלה היו סדרי הגודל). בהפתעה הרמתי יד לשאלה: "לא שמעתי טוב, נדמה לי, אמרת כמה *עשרות* רומנים? ועל פני *כמה* שנים?". ואכן, אלה היו הנתונים.

*

אני רוצה להבהיר מה המשמעות של הריבוי הזה מהזווית שלי, זווית המבקר, זווית ביקורת הספרות.

להערכתי, אני מקבל בממוצע לפחות שלוש פניות *בשבוע* מסופרים שרוצים שאקרא את ספרם החדש ואחווה את דעתי עליו (כל זה מחוץ לכתיבתי השבועית השוטפת בעיתון "ידיעות אחרונות"!). זו בקשה לגיטימית ומובנת כשם שההיענות לרוב הפונים אינה אפשרית. אגב, נדמה לי שמה שמפספסים פונים רבים הוא לא שקשה *לכתוב* על ספרים רבים כל כך (חלק מהפונים כותבים לי משהו בסגנון: "גם אם לא תכתוב בעיתון או בבלוג, מעניין אותי מה אתה חושב על הספר") – אלא שבלתי אפשרי *לקרוא* כל כך הרבה.

אך מלבד מפח נפש שנגרם לכותבים רבים שאיני יכול להיענות לבקשותיהם, מבחינתי, כמבקר, יש גם כמה השלכות עקרוניות לריבוי הספרים הזה:

1. החלום שלי כמבקר להכיר את הזירה המקומית במלואה, לשרטט את מפּתהּ ולהציע בתוכה הבחנות על ספרים בעלי ערך רב מול ספרים בעלי ערך לא רב, על ספרים מרכזיים מול ספרים שוליים וכולי הופך להיות חלום שבמלאותו אינו בר השגה.

2. גם אם השפעתו של מבקר בודד בשדה הספרותי מוגבלת, אני סבור שקונצנזוס ביקורתי – לחיוב או לשלילה – על ספר מסוים יכול להשפיע משמעותית על גורלו. כמו שגם מעניין למבקר לקרוא מגוון דעות של מבקרים אחרים על ספר שהוא חיווה את דעתו עליו. אבל אחת התוצאות של ריבוי הספרים הוא שמתרבים המקרים בהם המבקרים לא דנים באותם ספרים בביקורותיהם! אני כותב על איקס ואורין מוריס כותב על ויי ועמרי הרצוג על זד וכן הלאה וכולי.

3. המחשבה שספר שהגיע לידי עבר איזה סינון ראשוני על ידי ההוצאות, שעצם צאתו לאור אומר שהוא עומד בתנאי סף מינימליים, התערערה קשות. קו הסינון הראשוני, מבחינתי כקורא-מבקר, עבר בפשטות אליי.

התוצאה של כל זה היא היעדר יכולת להכרה ברורה היכן בעצם נמצאים הספרים בעלי הערך הספרותי. כיוון שאינני מקיף את כל הזירה הספרותית; כיוון שהשיחה הספרותית לא בהכרח מתנהלת באותו נושא ועל אותם ספרים אלא מתפצלת לשיחות נפרדות; כיוון שספר שרואה אור ייתכן וראה אור במימון מחברו ולא על סמך סינון איכותי – השוק, מבחינתי, רווי בספרים שלא ברור מה ערכם.

*

הערת ביניים. לאור המציאות הזו, כמבקר אני מגדיר את תפקידי באופן הבא: כל ספר שאני קורא בו פותח בפניי מחדש את השאלה "מה היא ספרות?" ולשם מה היא נחוצה. בביקורותיי אני משתדל לתת לעצמי דין וחשבון – ולשתף בו את קוראיי – על התרומה שהספר הזה תרם לחיי (או לא תרם) ודרכו לענות על השאלה על נחיצות הספרות בכלל. כך כל דיון ביקורתי הופך להיות מצד אחד דיון על ספר ספציפי ומצד שני דיון על התחום בכללותו, אך הוא אינו יכול להיות דיון ממצה על אזור הביניים, קרי על השדה הספציפי של הספרות הישראלית.

יחד עם זאת, גם אם התפקיד של המבקר אינו יכול להיות הצעה לקוראים של מפה מקיפה על הספרים הטובים והלא טובים בספרות הישראלית (כי, כאמור, הקפה כזו בלתי אפשרית), עדיין קריאה של (להערכתי) כ-100 רומנים ישראליים בשנה אינה חסרת ערך. מפה ראשונית אני עדיין יכול להציע לקוראיי.

*

אבל סוגיית ריבוי הספרים לא צריכה לעניין רק אותי כמבקר. היא צריכה להטריד את כלל הכותבים וכלל הקוראים. כלומר את כלל הקהילה הספרותית הישראלית. גם את הפלורליסטים שמאמינים שהיררכיות תרבותיות הן האויב, גם את מי שבעד ש"אלף פרחים יפרחו". גם אלה צריכים להיות מוטרדים מאד מהמצב שבו אלף הפרחים פשוט נובלים.

מבחינת הכותבים, הבעיה בריבוי הספרים היא זו: רוב הספרים ייוולדו וימותו ללא תהודה, כמו הנשים במחזה של בקט היולדות את ולדותיהן ישירות לתוך הקברים. יתרה מכך: *בגלל* ריבוי הספרים יוצא שכל ספר זוכה לכמות קוראים זעומה והשדה בכללותו יוצא נפסד: בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ממשפט שלמה. המספרים הקטנים של קוני כל ספר וספר, עליהם מדווחים חדשות לבקרים, נובעים גם מכך שקהל הקונים הישראלי נפרש ונמתח על פני ריבוי עצום של ספרים. שלישית: היעדר מרכז ושוליים לא מאפשר את המיעוט שאותו קוראים כ-ו-ל-ם. המיעוט הזה הכרחי לשדה הספרותי כי הוא יוצר הן שאפתנות להיכנס לתוכו וכי הוא מחזיר לספרות *בכללותה* איזו מרכזיות וגדולה וסקס אפּיל. ספרות שבה כולם מָקָרֶלים, ללא כרישים – אינה מעוררת עניין אצל אף אחד. המקרלים יהפכו לפלנקטון. רביעית: ללא מרכז אין גם שוליים! לא נוצר אותו מתח פורה שבין קואליציה לאופוזיציה, בין מחזיקי המיינסטרים לאוונגרד, בין המבוססים לרעבים המסתערים על החומות. אין בורגנות מול פרוטריון, כולם הופכים להיות לומפנפרולטריון (קבצנים סמרטטוטרים).

מבחינת הקוראים: היעדר מרכז ושוליים, הריבוי העצום, מפחית מאד את הספרים אותם קוראים כ-ו-ל-ם. החוויה הופכת להיות פרטית, ללא שיחות ברזייה, ללא תחושת קהילה קוראת.

בנוסף, היעדר מנגנוני סינון (הוצאות ואחר כך מספר מבקרים הדנים על אותם ספרים) מביא לריבוי של ספרים בינוניים. וזאת יש לדעת: ספרים בינוניים הם הם האויבים של התחום, לא ספרים גרועים! ספרים בינוניים, שלרגעים נראים כמו "הדבר האמיתי", הם אלה המכפישים את התחום. כשפתאום נראה שספרות זה בהחלט בסדר, זה בהחלט נחמד, זה בהחלט סביר, "אה, אז זו ספרות? אוקיי, ממש סבבה", אבל זה לא כ-ז-ה טוב.

*

מה אני מציע?

יש לי רעיון אחד: נדמה לי שכדאי שהוצאות מסוימות יחליטו לבדל את עצמן על ידי הכרזה שהן מוציאות ספרים ללא מימון מחברים בכלל ורק על סמך שיקולים ספרותיים. הצהרה כזו מעין "תו תקן" מו"לי. "תו תקן" כזה ייתן להן גם ערך בידול שיווקי וגם ימשוך אותי כמבקר להתייחס לספריהם בהיקף רב יותר בהכירי בכך שאני מנגנון סינון שני – ולא הראשון.

אוסיף שבאופן אישי אני חותר להרחבת האפיקים בהם אני יכול לבקר, על מנת להקיף פלח נרחב יותר מהשדה. אך לא הכל תלוי בי.

כמה הערות על אקטואליה בתרבות

1. הקומיקאי הקנדי נורם מקדונלד – באחד הרגעים מחלקיו הגולמיים של ה"ספיישל" האחרון שלו ל"נטפליקס", שעלה לא מזמן באתר חברת הסטרימינג (מקדונלד נפטר לפני שנה, בטרם השלים את הכנת המופע) – העיר על הביטוי השגור בזמננו: "הסטנדאפיסטים הם הפילוסופים של זמננו", שזה ביטוי בעייתי עבור הפילוסופים העכשוויים. "כי יש כאלה, אתם יודעים".

זו הערה מצחיקה. אבל היא גרמה לי לחשוב שוב על מקומו של הסטנדאפ בתרבות העכשווית. כלומר, על המקום המרכזי מאד שלו. רק בימים אלה ממש מושכים תשומת לב כמה מופעי סטנדאפ טלוויזיוניים וסרטי טלוויזיה על סטנדאפיסטים (למשל: זה של ריקי ג'רוויס והסרט של ג'אד אפאטו על הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין). "נטפליקס" מקדישה מקום נרחב למופעי סטנדאפ טלוויזיוניים. רק זכרו איזו תשומת לב המוקדשת להוגה דגול קיבל לואי סי קיי אך לפני כמה שנים על הערות די בנליות מבחינה הגותית (אני לא חולק על מבריקותו כמצחיקן), לאיזו סגידה זוכה סיינפלד (גם לו כמה מופעי "ספיישל" ב"נטפליקס") וכולי וכולי. באופן כללי, ניתן לומר שהסטנדאפיסטים ניצבים בחזית גיבורי התרבות העכשוויים. יותר מסופרים, כמובן, כמובן. אך גם יותר משחקנים, יותר מזמרים – עובדה ראויה יותר לציון.

סטנדאפיסטים ושפים.

האם יש לכך משמעות?

אריסטו ב"פואטיקה" טען שהקומדיה היא ז'אנר נחות ביחס לטרגדיה. ההערה הזו תמיד נראתה לי מעניינת. בפרט, שלמיטב זכרוני, היא לא ממש מנומקת אלא נתפסת כמובנת מאליה. הטרגדיה, טוען עוד אריסטו ב"פואטיקה", עוסקת באנשים מכובדים ונעלים מאיתנו, שאנו מסתכלים אליהם מלמטה, ואילו הקומדיה עוסקת באנשים נחותים מאיתנו, שאנחנו צוחקים עליהם מלמעלה (ההסבר הזה, שהינו מעמדי יותר מאשר אתי, לא מסביר כשלעצמו מדוע הטרגדיה, כז'אנר ספרותי, נעלה יותר מהקומדיה).

ואכן, כמדומה, אם יש תו משותף לסטנדאפ ולסטנדאפיסטים הרי הוא תפיסה מנמיכה של הקיום האנושי. על מנת להבהיר: אני כותב את זה כאוהב גדול של הז'אנר. התפיסה המנמיכה הזו היא חלק ממה שמשחרר בסטנדאפ. הסטנדאפ משחרר כי הוא מציג אותנו, בני האדם, כקטנוניים, כבולים לצורכי הגוף, יהירים, בעלי דעות קדומות, אנוכיים וכולי. והוא מתאים לעידן שלנו כי אנחנו לא מכבדים את עצמנו במיוחד בתקופה העכשווית. הפאתוס של הטרגדיה נראה לא הולם את העידן הקטנוני הזה.

ולפיכך, יש קשר ברור בין הסגידה לשפים לסגידה לסטנדאפיסטים בעידן הנוכחי. עידנים על גבי עידנים נתפסה האכילה כיצר נחות ביחס ליצר המין. האכילה היא סוליסטית, אנוכית, הישרדותית, לא ממוקדת באדם אחר. יש בה דבר מה מאד לא אצילי, בהשוואה ליצר המין, בו האהוב הקריב את עצמו לעיתים בשביל האהובה. בתאוות האכילה אתה רק מגדיל ומגדיל את עצמך. בגלל נחיתותו זו הפך האוכל לנושא קומי מובהק ואותם יוצרים שעסקו בו באופן לא קומי היו יוצאי דופן עד מאד (אני נשען בהערה אחרונה זו על הבחנה של המבקר היהודי-אמריקאי הגדול, ליונל טרילינג, שנאמרה בהקשר של המשורר הרומנטי ג'ון קיטס).

לעידן מונמך כשלנו בתפיסת האנושות מתאימים הסטנדאפיסטים והשפים ככפפה ליד.

וחבל מעט שאלה הם גיבורי התרבות שלנו. יש בנו בני האדם יותר מאשר מושאות לעג בעלת חיך אנין.

2. ריקי ג'רוויס מאד מצחיק אותי. אבל הספיישל החדש שלו ממחיש מדוע הסטנדאפיסטים אינם ככלות הכל פילוסופים. ג'רוויס, על מנת להצדיק בדיחות על מיעוטים שונים, מציג במופע מעין תיאוריה של הומור (המטרה שלי היא להצחיק, אני לא באמת נגד טרנסים וכו'). אבל זו תיאוריה מיתממת, שנראית לי לא תקפה, בהתעלמה מהיסוד התוקפני הברור שיש בהומור. זה הרי חלק מסוד קסמו. הומור משחרר קיטור של תוקפנות. אבל ג'רוויס לא רוצה להכיר בכך – או להודות בפומבי בכך – שיש בו תוקפנות כלפי שמנים, טרנסים וכולי (או, מה שיותר מדויק בעיניי, שיש בו תוקפנות כללית שמחפשת מוצא ומאתרת אותו במטרות זמינות).

עוד ראוי לציון בעיניי קשר שאני מוצא בין האתיאיזם הבוטה של ג'רוויס, הפנתיאיזם המעין-שפינוציסטי שהוא מקדם במופע שלו, לבין בדיחה קבועה שלו, החוזרת בוואריאציות שונות (והיא, אגב, תו קומי אופייני לסטנדאפיסטים רבים היום), בדיחה המדגישה עד כמה הוא מצליח ועשיר (לדוגמה: "אז חזרתי הביתה…אוקיי… לאחוזה").

האמונה שאין כלום מעבר לעולם הזה, שאנחנו חלק מהקוסמוס ומהטבע, קלה יותר לעיכול אם אתה חלק מיוחס מהקוסמוס, אם בעולם הזה שלך יש מעין עולם הבא.

על "צומת", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: עתליה זילבר, 632 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

תומס מאן הגוֹלֶה מגרמניה אמר פעם בהתבטאות מלאת הדר שהספרות הגרמנית שוכנת במקום שבו הוא עצמו נמצא. גם כיום ישנה קבוצה מצומצמת של סופרים שהפכו לסמלי התחום. כאלה שהצלחתם נתפסת כהצלחת הספרות כולה וכישלונם ככישלונהּ. נדמה לי שרבים, ואני בכללם, חושבים שפראנזן שייך לקבוצה הזו. הוא שייך אליה, לטעמי, לא רק בגלל שהוא הוציא שני רומנים משובחים: ב-2001 את "התיקונים" ו"חירות" ב-2010 (כשבתוך "התיקונים" כלולים כמה חלקים מופתיים). ולא רק בגלל שהוא זכה לנוכחות ציבורית מרשימה כסופר (שאחד מגילומיה המפורסמים היא עמוד השער של המגזין "טיים" שהוקדש לו, עם הכיתוב "סופר אמריקאי גדול"). ולא רק משום כתיבתו המסאית ומעורבותו כאינטלקטואל ציבורי בענייני השעה (מעורבויות שאינן נעדרות עניין, ביחס למשבר האקלים ולהבדיל משבר העידן הווירטואלי, אך אינן מרעישות). אלא משום שבכתיבתו העיונית ובהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות מתייחס פראנזן ישירות למעמדה המעורער של הספרות היום והוא גם כתב את אחד הטקסטים החשובים והמעמיקים בנושא: המסה "למה לטרוח?" (Why Bother?). נדמה לי שזו בלבד דרך המלך למרכז הספרותי היום: יש לגעת בתהום לפני שמגביהים עוּף ותחייתה של הספרות אפשרית רק אחרי שמכירים בהיתכנות קיצהּ. והתחייה אכן אפשרית. כפי שהוכיח לפרקים פראנזן עצמו ואותו קומץ סופרים שהוזכר.

ציפייה כזו היא מטען כבד להניח על כתפיו של רומן, גם אם שכמות הסופר חסונות. אך בשיפוט של "צומת" צריך להיזהר משתי הטיות סותרות: שפיטתו לחומרה לאור אידיאל נישא ובלתי אפשרי ולחלופין שכנוע עצמי שהרומן שלפנינו הוא הוא האידאל הנישא שאנו מייחלים לו.      

"צומת" הוא רומן מצוין על משפחת הידלברנט החיה בפרוורי שיקגו ב-1971. אב המשפחה, ראס הידלברנט, הוא כומר בגיל העמידה בכנסייה פרוטסטנטית בעלת גוון היפי ושמאלי. אשתו, מריון, מעט מבוגרת מבעלה, היא אישה חריפת שכל ועזת רגש אך מתוסכלת ומוזנחת. חלק ניכר מ"צומת" מוקדש להתפרקות נישואי השניים, כשראס מנסה להתחיל עם חברת הקהילה, אלמנה צעירה יחסית בשם פרנסס קוֹטרֶל. כלומר, חלק גדול מהרומן מוקדש להתפרקותה הנפשית של מריון ולדרך הנפתלת שבה מנסה ראס להגיע ללבה ואף למטה מכך של פרנסס. למרות טון הרומן הסאטירי, הקול המספר אוהב את שתי דמויותיו הראשיות. וגם את שאר הדמויות. כלומר את קְלֶם, הבן הבכור, אתיאיסט ורציונליסט, שחש שאין זה הוגן שהוא מנצל את לימודיו האקדמיים על מנת להשתמט מהשירות בוייטנאם למרות שהוא, כמו כלל משפחתו, סולדים ממלחמה בכלל ומזו שמנהלת ארה"ב בדרום מזרח אסיה בפרט. ואת בקי, נערה פופולרית בת שמונה עשרה, שמתאהבת בזמר פולק נוצרי צעיר בן הקהילה ונעה בין עישון גראס להתגלות דתית. ולבסוף את פרי, נער מבריק ומעורער שהפך להיות הדילר של חבריו. כפי שתדיר אצל פראנזן, הדמויות, על שלל פגמיהן האנושיים, הן גם בעלי רכיב אישיות אידיאליסטי אותנטי. הנקודה הזו היא חלק מהאמריקאיוּת שלהן (ושל פראנזן), "אמריקאיוּת" במובן הטוב של המילה, לשם שינוי. 

הרומן סמיך. אתה נע בו כמו במים. הוא עשיר כל כך בפרטים מדויקים ורבי משמעות, שפילוס דרכך כחץ מגדתו הקדמית לזו האחורית מענג כמו התגובתיות הגמישה העוטפת של מים על עור השחיין, לא כמו דלילות האוויר המפנה דרך באדישות להֵלֶך. ראס ומריון זוכים לתיאורים עזים של עברם, כך שכובד גיל העמידה שלהם, כובד ההיסטוריה שלהם – וכמו בחיים עצמם – מוחש לקורא. ואילו אצל הדמויות הצעירות, שוב כבחיים עצמם, מוחש היטב כובד ההבטחה, כובד עתידם.    

רומן מצוין. לא גדול. מדוע לא? "טוהר", הרומן הקודם של פראנזן מ-2015, הדהים אותי משני כיוונים סותרים: הרומן היה מענג לקריאה בצורה יוצאת דופן ונעדר חשיבות עקרונית בצורה ראויה לציון. אם ב"התיקונים" ו"חירות" פעל פראנזן במסורת הארנוליאנדית (על שם מבקר הספרות הויקטוריאני מתיו ארנולד), לפיה על הספרות להיות Criticism of life, קרי לעומתית וביקורתית ביחס למציאות, הרי ש"טוהר" היה fun אינטליגנטי טהור. "צומת" בהחלט כבד משקל יותר. אבל מלבד הצגת חיי בני אדם ברצינות ובמלאות – אכן הישג מרשים! – מה ביקש פראנזן לומר על תרבותנו? נדמה לי שדרך תנועת הנוער הכנסייתית "צומת" (שהעניקה לרומן את שמו), תנועת נוער שבה משתמשים בפרקטיקות פסיכולוגיות ניו אייג'יות, רצה פראנזן לומר בעקיפין משהו על תרבות הווידוי הפומבי של הרשתות החברתיות והריאליטי כיום. אבל האמירה לא מתגבשת. עיקר החסך הרעיוני ניכר במקומה של הדת ברומן. פראנזן חפץ, כמדומני, לדון ברומן באחד הכוחות המרכזיים בזמננו. אבל, בפועל, אין לו דבר מה מעניין לומר על הדת. תפקידה ברומן, למרות היותו מרכזי לכאורה, חיצוני למעשה. הסיבה ש"כניעה" (2015) של וולבק, ספר שנמוך בכמה דרגות מהיכולות הספרותיות והפסיכולוגיות שמפגין פראנזן ב"צומת", הוא רומן משמעותי יותר, נוגעת לעובדה שאצל וולבק הדת היא עסק רציני ויש לו כמה דברים מעניינים לומר עליה ועל מקומה בעולם העכשווי.     

רומן מצוין זה מצוין. האם לתרבות הספרותית שלנו זה מספיק?

המלצות ספרים לחודש הספר העברי

לכבוד חודש הספר העברי, כמה המלצות קריאה על ספרים מעניינים שראו אור בשנה (וקצת) האחרונה ושקראתי מיוני 2021.

למי שמעוניין במעט הרחבה: על כמעט כולם כתבתי ביקורות מפורטות בבלוג (גיגול של שם הבלוג ושם הספר מביא בדרך כלל אל הביקורת המפורטת).

חודש טוב וקריאה מהנה!

*סיפורת – מקור*

"הנעלם", קובץ סיפורים של חיים הזז, "כרמל"

יואש" יוסף לוּאידור, "דחק"

"אל תספר לאחיךָ", מאיר שלו, "עם עובד"

"מבעד לקרקעית השקופה", יובל שמעוני, "עם עובד"

"פליאה", צרויה שלו, "כתר"

"חקירתו של סרן ארז", ישי שריד, "ידיעות ספרים"

"טובי בנינו", אריאל הורוביץ, "כתר"

"החמדנים", ירמי פינקוס, "כתר"

"ספר האקסיות", יאיר אגמון, "ספריית פועלים"

"אמונה", דרור משעני, "אחוזת בית"

"מקום", ניצן ויסמן, "כנרת זמורה דביר"

"כל שהוא כביצה", בועז דנון, "פרדס"

*סיפורת – תרגום*

"שלהי קיץ", אדלברט שטיפטר, "כרמל"

"מנהג המקום", אדית וורטון, "עם עובד"

"עם הזרם", ז'וריס-קרל הויסמנס, "תשע נשמות"

"נפש כנועה", סיפורים ונובלות רוסיים, "כרמל"

"בית היפהפיות הנמות", יאסוּנרי קוובּטה, "כתר".

"כן", תומס ברנהרד, "ספריית רות"

"חמישה רומנים קצרים", נטליה גינצבורג, "הספרייה החדשה"

"פליישמן בצרות", טאפי ברודסר-אקנר, "תכלת"

"הבת האפלה", אלנה פרנטה, "הספרייה החדשה"

"הנתניהוז", ג'ושוע כהן, הוצאת "הבה לאור"

"צומת", ג'ונתן פראנזן, "עם עובד"

*פרשנות המקרא*

"כשאלוהים היה צעיר", יוכי ברנדס, "כנרת זמורה דביר"

"דבש אריות", דוד גרוסמן, "הספרייה החדשה"

על "הספר הלא נכון", של נעה ידלין, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (352 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לרוב הישראלים זה רגע חקוק. הפעם הראשונה בה הם התקרבו לקצה מצוק מכתש רמון. הנוף האדום מאופק לאופק. התהום. רגע דומה זימן לי הרומן הזה. כאשר נדמָה היה שידלין עומדת לפתחַ את ההשוואה בין הגיבורה, רונה, סופרת צעירה המכַוונת גבוה, שנלכדת לפתע בקסמו של ז'אנר הרומן הרומנטי, לבין בעלה, ארכיאולוג באוניברסיטה העברית, שהפך באמצע החיים לימני. פאק! אמרתי לעצמי בסלנגיות ידלינית, כשנדמה היה שבּקעה תהומית נפרשת פתאום לפניי לאוֹר פצצת התאורה שהיא הרומן. היא אשכרה הולכת לכתוב על אחד הנושאים הגדולים של זמננו! והנושא הכביר, שהיה נדמה לי שידלין הולכת עליו בגדול, הוא ערעורה וסדיקתה של תפיסת עולם שלמה של מה שמכונה בחוסר דיוק "השמאל". הגיבורה הסופרת, שפתאום אינה מבינה מה בעצם משמעותה של היררכיה תרבותית, ובעלה, שגילה שכל מה שהאמין בו מבחינה פוליטית עד גיל ארבעים אינו נכון, מבינה ידלין היטב (כפי שניכר כבר מ"בעלת הבית" המצוין), שייכים שניהם לאותה תופעה. "השמאל" שרוי בשבר מקיף. לא רק "השמאל" המדיני או הכלכלי. גם השקפות עולם אסתטיות וטמפרמנטים שקשורים ל"שמאל" באופן רופף (איפוק, סגפנות, רציונליות, עידון תרבותי). וזו לא רק תופעה ישראלית (בגלל האינתיפאדה השנייה וכו'). זו תופעה עולמית. סיבותיה זקוקות עוד לניתוח (לא רק קריסת ברה"מ, אלא, למשל, גם הפיצול הפנימי המחליש, לשמאל "נאורותי" ושמאל "פוסטמודרני"). אגב, וזה יכול לנחם את מי שזקוק לנחמה, כדאי לזכור שעידנים שלמים היו דווקא הימין/הדת/השמרנים במשבר, בתבוסה (רוב המאה ה-19; העשורים שאחרי מלחה"ע השנייה). על כל פנים זו תופעה שראויה לרומן. רומן גדול. אבל זה הספר הלא נכון.

רונה גלזר-גלנטי היא אֵם טרייה באמצע שנות השלושים שלה. היא זכתה בפרס בתחרות סיפורים קצרים נחשבת והקרובים לה מצפים לרומן הראשון שלה. "הספר הלא נכון" (להלן סל"נ) מספר, בגוף שלישי, כיצד היא נשאבת להוציא בעילום שם רומן רומנטי, שזוכה במפתיע להצלחה רבה, על ספקותיה העצמיים בקשר לכך, על חששה שבעלה, גידי, יבוז לה אם יגלה.

אם יש חמישה סופרים ישראלים שאני מחכה לסִפרם – ידלין בפנים. שלושה גם. הברק והמפוכחות הסאטיריים שלה, שביל הזהב שהיא מוצאת בין עיסוק בנושאים רציניים לשמירה על הנאת הקריאה, הדיוק הריאליסטי בדיאלוגים ולא רק בהם. כל אלה נוכחים גם כאן. אביא דוגמה קטנה לדיוק דיאלוגי, ובסיפורת הקטנות הללו הן הגדולות. מדובר בפגישת פיוס מביכה בין רונה לאחותה השמאלנית תרצה, שהעליבה בפגישה הקודמת את גידי. הנה הדיאלוג: "ותרצה אמרה, למה, את בן אדם פוליטי? ורונה אמרה, זה עוד עלבון שאת טופלת עליי! ותרצה אמרה, לא ידעתי שזה כזה עלבון בעינייך, ורונה אמרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ותרצה אמרה, אני דווקא שמחה לשמוע, ורונה חזרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ממחזרת פלסטיק ויושבת בהרצאות". הדיוק בדיאלוג הזה הוא השבירה של ההתקדמות שלו, כשתרצה מתעכבת על חלק דיאלוג קודם שמעניין אותה. ואחר כך כשרונה מתעלמת מכך וממשיכה בשלה. דיוק – וסמיכה על הקורא שיבין ויוקיר.

אבל יחסִי ל"סל"נ" אמביוולנטי. ראשית, הוא מעט מכחכח. יש בו קטעים לא לגמרי ברורים, קטעים שהיו נשכרים משִכתוב, מליטוש, מגימוּש. חלק מהרהיטות הספרותית היא סיקול של משפטים מועדים לאי הבנה. היו כאן, לשם הדוגמה, תִרצָה שאולי היא תִרצֶה, אִיתַי שאולי הוא אִיתִי, "היא" כשיש שתי נשים בסצנה המתחרות על כינוי הגוף. שנית, יש ב"סל"נ" מהלכי עלילה קלישאיים (לעיתים קלישאות של מתוחכמים, ועדיין). ההסתרה של רונה של הרומן שכתבה מבעלה, הסתרה מכוננת ב"סל"נ", קלישאית ולא לגמרי אמינה. הגילויים הפסיכולוגיים שמגלה רונה על עצמה, העולים מספרהּ, קלישאיים הן בתוכנם והן במתכונת גילויָם. התבנית של החניכה לחיים האמיתיים של השמאלן התמים והמתנשא גם היא קלישאית.

אבל עיקר הבעיה רעיונית. נדמה לעיתים קרובות שלא רק לרונה, הגיבורה, אלא גם ל"מחבר המובלע", לא ברור בעצם מה יתרון ספרות "רצינית" על ספרות ז'אנר. לשתיהן, לרונה ול"מחברת המובלעת", ברור בהחלט ההבדל הסנוביסטי: הראשונה היא ספרות מוערכת בקרב מביני דבר (זן נִצְמק והולך) והשנייה מזולזלת. אבל ההבדל המהותי – לא (האם בגלל שהרומן הרומנטי סובל מעודף סקס? רגש? אי-ריאליזם?). עד כדי כך שנדמה שהשתיים – הגיבורה והמובלעת – סבורות שספרות טובה היא ספרות דיכאונית ואילו הרומן הרומנטי מלא חיים. בנקודה הזו יש אי הבנה טוטלית.        

ברגעי השפל "סל"נ" מידרדר לרומן דלוח על העצמה נשית (כשבמרומז, ה"טעם הגבוה" הוא טעם גברי המצר את צעדיה של נשיות פרועה). מה שמבאס במיוחד הוא שאני לא מאמין שסופרת מתוחכמת כידלין מאמינה בשטויות כאלו, זה היה פשוט פתרון עלילתי זמין ברוח התקופה. בכל מקרה, הנקודה הזו ממקמת (כביכול) את חוות הדעת הגברית שלי במיקום עדין. אני רוצה דווקא לחבק לרגע את המיקום המגדרי ותוך הסתכנות בהכללה לנצל את ההזדמנות לחוות דעת גברית קצרצרה על ז'אנר הרומן הרומנטי. הנה. הוא לא מעניין אותנו. אנחנו לא מתחרמנים ממילים. מילים הן דאוּנר (מיני). ואם כבר סובלימציה – שתהיה ספרות מופת.   

   

כמה הערות על אקטואליה

  • חלק מהמשיכה הבולטת של חלק מאמני הבימה (שחקנים, זמרים) לחזרה בתשובה נובע מכך שזו האחרונה היא בעלת רכיב תיאטרלי בולט.

מתלבשים לתפקיד: חובשים מגבעת, לובשים ציצית, מתעטפים בטלית, מגדלים זקן, מסלסלים פאות, עוטים כיפה.

השינוי החיצוני גם מושך תשומת לב, שאנשי במה כמהים לה, הוא מזמין השתהות בקרבתם: וואללה, ממתי? אז אתה דתי עכשיו? דתי דתי?

כמדומה, אנשי המילה הכתובה – כפי שיצא לי להעיר בכמה הזדמנויות – חוזרים בתשובה הרבה פחות. לכך יש סיבות משוערות רבות. אבל אחת מהן היא זו: על אף מגרעותינו הרבות כרימון – שלי ושל אחי המושכים בעט – תיאטרליות אינה אחת מהן. אנחנו מופנמים יותר. אנחנו דרמה קווינס של קריסות פנימיות.

נחזור לאמני הבימה. השנים חולפות, החידוש שבהתחפשות ותשומת הלב מתפוגגים. וכך חלק מאמני הבימה מתחילים לחזור מחזרתם בתשובה. ושוב, חלק מהסיבה שחלקם עושים זאת: הנה הזדמנות לתפקיד חדש (נסיר את המגבעת והציצית, נשמוט את הטלית, נוריד הכיפה, נקצץ את הפאות). הנה הזדמנות לסבב תשומת לב חדש: וואללה, אז אתה לא דתי כבר? כמה זמן? חילוני ממש או באמצע?

  • החרדים שהתעמתו עם המשטרה שניסתה לארגן את ההילולה במירון ולשמור על הסדר בהר (חלקם החלו בחבלות עוד לפני ל"ג בעומר עצמו!) הם מורדים במלכות. חד וחלק.

כשמדברים על החזרת המשילות והריבונות הישראלית צריך לדבר גם על חלק מהחרדים, לא רק על הבדואים בנגב.

זה הרי מה שנחשף באופן מזעזע כל כך בקורונה: יש כאן מיליון איש שכציבור מצפצפים על החוקים. והמדינה רואה וקצרה ידה מלפעול.

ואני יודע שלא כולם היו כאלה בקורונה. ושהיו סיבות (הדירות הקטנות וכולי; היעדר המחשבים וכולי). ובטח ובטח שרק מיעוט היה כזה בהתפרעות נגד המארגנים והמשטרה במירון. אבל מדוע לא קם המיינסטרים החרדי ומגנה בקול רועם את החוליגנים האלה, מוקיע אותם, מקיא אותם מקרבו?!

בכל מקרה, על מדינת ישראל לבדוק איך היא משיבה את ריבונותה גם במגזר החרדי. זו עוד אחת מההפקרוֹת של נתניהו: חינוך החרדים לכך שמותר להם הכל.

וזה אכן קשור לחיוב לימודי ליבה. המדינה צריכה להפגין את ריבונותה גם בעניין הכה קריטי הזה: מי שרוצה מימון מהמדינה שיתכבד לעמוד בתנאים בסיסיים של מוסד לימודי במדינה מודרנית וחפצת חיים. אם כי יש תזוזות משמחות בעניינים האלה בתוך ומתוך הציבור החרדי, כפי שקראתי השבת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בטור של חן ארצי-סרור.

  • צריך לומר את המובן מאליו: לבן משפחה שכולה לא מותר הכל. וגם לא מותר לומר הכל. כך בנו של נעם רז ז"ל, שנפל במלחמה בטרור באזור ג'נין, שאמר לבנט שביקר בביתו לניחום אבלים: "אני מאשים אותך כמו שאני מאשים את המחבל."

מחלוקת זו דבר אחד. אבדן עשתונות מוסרי ואיבוד כל רסן לשוני זה דבר אחר.

  • קראתי ב"הארץ" את הריאיון המעניין שערכה נירית אנדרמן עם הבימאי יריב מוזר על סרטו, שיפתח את פסטיבל הקולנוע התיעודי "דוקאביב": "אייכמן – ההקלטות האבודות".

בהתחלה חשבתי שעובדים עלי, שהמידע שמגולל הריאיון הוא מעין תרגיל אחד באפריל שיצא משליטה. אייכמן ישב ב-1957 והתראיין לעיתונאי הולנדי פרו-נאצי והתבטא בגלוי על חלקו ברצח יהודי אירופה, על גאוותו בכך, תוך שהוא חושף את האנטישמיות העמוקה שלו. במשפטו בירושלים לא היו ההקלטות בידי התביעה ולכן לא נעשה בהן שימוש. אבל ההקלטות קיימות והסרט הניח עליהן את ידו ומציג קטעים מהן. לפי ההקלטות, התזה של "הבנליות של הרוע", התזה החנה ארנדט-ית (הפילוסופית החשובה, היהודייה-גרמניה, שסיקרה את משפט אייכמן ל"ניו יורקר"), שניסתה להציג את אייכמן כטכנוקרט שאפתן שפשוט נקלע לסיטואציה שבה הקריירה שלו תלויה ברצח מיליונים, מתפוררת לאבק. אייכמן, חושפות ההקלטות, הוא אנטישמי קיצוני שעשה את מה שעשה מתוך קנאות אידאולוגית.

מה?! אמרתי לעצמי, זה אמיתי הדבר הזה, יש קלטות כאלה, או תיכף יגידו סתאאאם! שיגועים!!!

אבל זה אכן אמת לאמיתה, מסתבר. ואת הסרט אשתדל לראות בהחלט.

אבל לגבי מפוקפקות התזה של ארנדט לא הייתי זקוק לסרט.

ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", מ-1970, ספרו המעולה של חתן פרס נובל היהודי-אמריקאי, סול בלו, מתייחס הגיבור, האינטלקטואל היהודי-אירופאי הקשיש, ניצול השואה, מר סאמלר, לתזה המפורסמת של ארנדט בעוינות הבאה:

"הרעיון לשוות לפשע הגדול של המאה צורה משעממת אינו בנאלי. מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, ניחנו הגרמנים בשמץ גאונות. הבנאליות הייתה רק הסוואה. מה דרך טובה יותר ליטול מן הרצח את הקללה מאשר לעשותו שייראה משהו רגיל, משעמם או נדוש?  תוך ראייה מדינית מזוועת הם מצאו דרך להסוות זאת.

אנשי רוח לא יבינו זאת. הללו שואבים את מושגיהם על עניינים כאלה מן הספרות. מצפים הם לגיבור מרושע כריצ'ארד השלישי. אך כלום סבורה את, שהנאצים לא ידעו מה זה רצח? הכול (פרט לכמה נשים למדניות [כאן מכוון סאמלר לארנדט, כמובן – א"ג]) יודעים מה זה רצח. זה מושג אנושי עתיק מאד. מקדמת דנא ידעו בני אנוש הטובים והטהורים ביותר שהחיים הם קדושים. להתריס כנגד ידיעה זו, אין זה דבר בנאלי. הם קשרו קשר נגד קדושת החיים. הבנאליות היא מסווה, שסיגל לעצמו רצון חזק מאד לחסל את המצפון. כלום מזימה כזו היא קלת ערך? רק אם חיי אדם הם קלי ערך.

אוייבתה של אישה פרופסורית [ארנדט, שסאמלר ובלו העומד מאחוריו רואים בה חלק אינטגרלי מ"תרבות הנגד" בת התקופה, המתוארת גם היא לשלילה לפי תפיסתם] זו היא התרבות עצמה. היא משתמשת בגרמנים רק כדי לתקוף את המאה העשרים – להוקיעה במונחים שהומצאו על ידי גרמנים. משתמשת בהיסטוריה טראגית כדי לקדם את הרעיונות הנואלים של אנשי הרוח של ויימאר" ("ספריית פועלים", מאנגלית: חיים גליקשטיין).

על "דבש אריות", של דויד גרוסמן, בהוצאת "הספרייה החדשה" (124 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לפני התוכן נתעכב לרגע על הצורה, לפני המסר – על המדיום. ארבעה פרקים תנ"כיים, י"ג-ט"ז ב"שופטים", מצוטטים במלואם בראש הספר הקצר הזה. מעמ' 7 עד 14. הספר אמנם קצר, אבל הפרשנות של גרוסמן לסיפור שמשון עולה לכדי 100 עמודים. איך 100 מ-8?! זו טיבה של פרשנות. פרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט – אימהּ החוקית של פרשנות הטקסט המודרנית. פרשנות ממלאת מה שהטקסט השמיט, מה שהטקסט רק רמז אליו. פרשנות הטקסט הינה אמנות ההבטה כהלכה במה שאינו שָם (אך מצוי בכל זאת!). פרשנות היא כינון עולם שלם מאיתות רפה. והאין בכך משל למעשה הקריאה בכללותו, המכונן ממילים דו-ממדיות עולם תלת-ממדי ומלואו?  

וכעת התוכן. הוא נהדר. מצטרפים בו היכולת הסיפּוֹרְתִית של גרוסמן לדמיין מצבים אנושיים, לעצב דמויות אנושיות, להבין דקות רגשוֹת אנושית, עם יכולת מבקר הספרות לשים לב למילה חריגה, לדפוס חוזר בסיפור, כמו בלש המבחין ברטט נחפז מובלע בפני חשוד. גרוסמן הולך עקב בצד אגודל בעקבות סיפורו של הבריון הרגיש התנ"כי ורוקם מהדמות, המופלאה כבר במקור המקראי המזהיר, דמות עוד יותר עשירה, שנשענת על האזנה קשובה לרמזי ולרטטי הטקסט המקראי.

הנה הפרשן כסופר: "נביט בו: גבר בגברים, שבתוכו מסתתר ילד לקקן. (כמה מתמיה ונוגע ללב הפער שבין כוחות גוף אדירים לנפש קצת ילדותית ובוסרית). הולך ואוכל, הולך ולוקק, עד שמגיע הביתה, לאבא ואמא, ושם נותן להם את הדבש, 'ויאֹכֵלוּ', כנראה ישר מתוך כפות ידיו. איזה מעשה נפלא וחושני!". והנה הפרשן כמבקר (כשגרוסמן שם לב לביטוי החריג "מֵרֵעים", המשמש לתיאור המשתתפים בחתונת שמשון): "לאיש כמו שמשון אין חברים, גם לא בטקס כלולותיו, אלא רק 'מרעים' (וכבר צלצול המילה אינו מבשר טוב)". או כשגרוסמן מבחין בדפוס בחיים האינטימיים של שמשון, שתמיד חודרים לתוכם, איכשהו, גברים זרים.   

ולעיתים הפרשנות של גרוסמן מבריקה ומקורית כל כך, עד שלא מפריע לקורא שאין הכרח שלכך התכוון המקרא, או שבפרשנות הזו גרוסמן עבר מרובד הפשט לרובד הדרש המשוחרר יותר (אגב, עקרונית ולטעמי, הדרש הוא רובד פרשני פּחוּת ונחוּת; הווירטואוזיות הפרשנית האמיתית מתגלה רק כשהפרשן, כמו הוּדיני, כובל את עצמו לאילוצי מה שישנו בטקסט). לדוגמה, גרוסמן, בעיני נץ של מבקר, מבחין כי אשת מנוח אומרת לאישהּ, הלא הוא מנוח, על שמשון כי "נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד יום מותו". את המילים "עד יום מותו" הרי לא שמעה האישה מהמלאך המבשר! "וזו בלי ספק תוספת מעוררת תמיהה: אשה שזה עתה בישרו לה כי היא עתידה ללדת את ילדהּ לאחר שנים של עקרות, מספרת לבעלה על הצפוי לבנם, ומוסיפה – עד-יום מותו?!". מכאן רוקם גרוסמן טענה מרכזית הנוגעת לשמשון: הטרגדיה שלו היא הזרות שחשה כלפיו משפחתו מלידה ומבטן. הוא שלהם ולא שלהם, הוא שלהם על תנאי, כי הרי ייעודו "להושיע את ישראל". וכל חייו ישאף שמשון להיות איש רגיל, ילד רגיל, ככל האדם ("אם גולחתי וסר ממני כֹחי וחליתי והייתי ככל-האדם", הוא אומר לדלילה!). כל חייו ינסה שמשון לעשות את הבלתי אפשרי בשבילו: להוציא מתוק מעז, אהבה מריחוק, אינטימיות מבנות פלישתים.

הנדבך הפרשני שמוסיף גרוסמן לסיפור שמשון נובע, בחלקו, מהיותו של הפרשן המבריק בן זמננו. כך אכן בנויה מסורת פרשנית. הרמב"ם יפרש את המקרא לפי אריסטו וגרוסמן לאור רוחה הפסיכולוגית של תקופתנו מחד גיסא ולאור השקפותיו הפוליטיות מאידך גיסא (המאבק של שמשון בפלישתים…ולמרות זאת ההתערבבות החולנית עם הפלישתים…השילוב בין פּגיעוּת לכוח, אכזרי לעיתים…; כל זה רק נרמז במעודן כאן). שלא לדבר על רגעים מצמררים עבור הקורא, שבהם נדמה שגרוסמן, בספר שראה אור לראשונה באנגלית ב-2006 ומן הסתם נכתב לפני כן (כלומר לפני מלחמת לבנון השנייה), קורא לתוך הסיפור התנ"כי סיפור על בן שהוריו מבינים לחרדתם שהוא שייך לאומה לא פחות מאשר להם. אבל הפרשנות של גרוסמן משכנעת מאד וכשהיא רק משכנעת, כלומר לא "מאד", היא תמיד מרתקת ואף פעם לא מאולצת.

אבל אני רוצה לחזור מהתוכן (המבריק) לצורה או למדיום. המשיכה של אחד מבכירי סופרינו אל פרשנות המקרא מתפרשת לי כחיפוש, מודע או לא, אחר ייחודה של הספרות ביחס לאמנויות ופעילויות-פנאי מתחרות. הפרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט, כאמור בפתיחת הביקורת, הינה יצירת יש מכמעט אַין. בכך היא מדגימה בזעיר אנפין את כוחה של הספרות בכלל לכונן עולם מלא מסימנים מופשטים זניחים לכאורה וזעירים כחריוני חרקים (אם לגנוב מטפורה מאלנה פרנטה). אך אולי נעמיק עוד צעד? לא לחינם קשורות כל כך הדתות המונותיאיסטיות בספרים מקודשים. זאת משום שהאלוהים היהודי המופשט, שאין לו דמות הגוף ואל לנו לעשות פסל ותמונה בדמותו, עולה בקנה אחד עם תרבות הכתב הלא גשמית. אז אם להיות הפרשן של הפרשן: הספר של גרוסמן מוּנע מאינטואיציה ומחיפוש אישוש עמוקים הנוגעים לקשר בין הקריאה (והכתיבה) לשורשי תרבותנו.