ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

על "מגלה החולשות" של ישי שריד ("עם עובד", 223 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש תואם בין השימוש הסלחני לעצמו של שריד בקלישאות לבין הנושאים המעסיקים אותו ברומנים שלו: נושאים שהיו לא מזמן בכותרות העיתונים או שמצויים ב"כותרות" הדיון הציבורי הישראלי. אחותו הקטנה של הגיבור המספר, זיו, הותקפה מינית בילדותה. ומה התוקף הציע לה כפיתוי? סוכרייה על מקל. לימים היא הפכה למכורה לסמים. היא מבקשת כסף מאחיה ומבטיחה שלא תוציא אותו על סמים. כמובן, היא לא עומדת במילתה. מכורה, אתם יודעים. זיו, גאון מחשבים חנון, מאוהב ביפה של החברה, איריס. אבל למרבה ההפתעה היא מעוניינת דווקא בבולקא, המנכ"ל, שהוא זכר אלפא. לזיו יש שכן, זקן אידאליסט חביב הפועל לשימור עצי תל אביב. אתם יודעים, אדם זקן, מה יש לו בחייו (חוץ מטוּב לב)? כל זה, כאמור, מקביל לכך ששריד לוקח את הנושא שהסעיר את המדינה זה לא מכבר, חברת NSO ותוכנות הרוגלה שלה, כמו גם את הדיווחים החדשותיים על המניפולציות שעשו או לא עשו הרוסים בבחירות בארה"ב לטובת טראמפ, ורוקח ממנו רומן.

זיו, הגיבור, נקטף על ידי חברת הייטק מייד עם סיום שירותו הצבאי ביחידת מודיעין סודית. החברה שבה הוא עובד מוכרת למשטרים שונים ברחבי העולם אמצעי ריגול מזעזעים, שדרך הנייד חושפים את כל צפונותיהם של מתנגדי המשטרים. החברה מומחית גם בטכנולוגיות המאפשרות מניפולציות מגוונות על ניידים של מיליוני אזרחים (איכונים, החדרת מסרים, השבתת מכשירים) ועל בניית "מכונות אמת" משוכללות המסוגלות לחדור כל נפש. גילוי החולשות מהכותרת הוא דו משמעי. החברה מתמחית בעקיפת הצפנות וחומות וירטואליות. אך הטכנולוגיה שהיא מספקת מומחית גם, כמובן, בגילוי חולשות אנושיות ושימוש פושע בהן. לאט לאט מתברר לזיו שהבטחות קברניטי החברה על כך שהשימוש בתוכנות המתוחכמות נועד להגנה על משטרים נאורים בלבד הן שקריות. לאט לאט גם מתברר לזיו שהשימוש בתוכנות הללו אינו מוגבל למשטרים מפוקפקים בחוץ לארץ בלבד.

אמנם יש כזה דבר כישרון לשימוש בקלישאות; חלקו נשען על עצם הביטחון העצמי החצוף בשימוש בהן, חלקו על הרהיטות שבשימוש בהן, חלקו על המיומנות שבהרכבת קלישאה אחת לזו האחרת. אמנם גם ישנה תועלת לציבור בהמחשה של הפּגיעוּת השברירית שמצויה בה הפרטיות שלנו בעידן הזה (ולראייה, המבט האלכסוני שאני שולח בנייד שלי מאז הקריאה בספר); בהמחשת הסכנות העצומות לדמוקרטיה שטמונות בטכנולוגיות קיימות. אבל הספר של שריד הוא בעל ערך מסיבות נוספות.

ז'אנר הרומן, בשונה מכתבה אופיינית בעיתון, ממוקד בדמויות אינדיבידואליות. ולכן אינו דומה הדיון המופשט על יכולות טכנולוגיות מסוכנות שקיימות בשוק להמחשתן דרך גיבור המגלה את היכולות הללו ואת השלכותיהן הממשיות והקטלניות על אנשים ממשיים שהוא פוגש בדרכו המקצועית. זאת ועוד: המהלך המעניין ביותר ששריד עושה פה נעשה כשגיבורו מחליט להשתמש בטכנולוגיות הריגול האימתניות שברשותו לריגול אחר האנשים הקרובים אליו. שריד כך לוקח את הנושא העיתונאי-החברתי-הפוליטי ומגייר אותו לחומרה לז'אנר של הרומן, העוסק ביחסים בין אנשים פרטיים. הריגול של זיו אחר מקורביו נעשה מסיבות טובות, לעיתים. אבל הוא ממחיש באורח ישיר את ההרסנות שיש בהפיכת חייהם של האנשים הקרובים אליך לשקופים לך. בלז פסקל, במאה ה-17, במסגרת המתקפה הנוצרית המגמתית אך הגאונית שלו על ההומניזם החילוני, כתב בארסיות שלו היו בני האדם שומעים מה אומרים עליהם בהיעדרם חבריהם הטובים ביותר לא היו נותרים ארבעה חברים ברחבי העולם כולו. זיו, החושף את קלפיהם של המקורבים לו בעזרת הרוגלות המתוחמות שלו, מגלה כך את מה שנראה לי כאחד מעקרונות ביקורת הטכנולוגיה העיקריים: More is Less. ובהקשר הנוכחי: לדעת יותר, פירושו, לעיתים, לחיות פחות.

בעקבות הקריאה בספר דורבנתי לכמה כיווני מחשבה. מה באמת יקרה בעולם נטול סודות, שבו נהיה גלויים איש לרעהו לגמרי, כפי שחושפות את בני האדם במלוא עירומם תוכנות הרוגלה המתוחכמות שמתוארות פה? מה, בעצם, מגדיר את האנושי? האם לא הסודות שלנו? או, אולי, עצם הפרטיות, ללא קשר להימצאות "סוד"? "הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה", אמרו חז"ל, ובכל זאת, "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה". גם כשאנו יודעים את "הסוד" – יש חשיבות עליונה לביטויו הפרטי.

ועוד כיוון מחשבה: הרי ז'אנר הרומן עצמו הוא תוכנת רוגלה עוצמתית! עיקרו הוא הצגת חייהם הפרטיים, הסודיים, של בני האדם – באופן גלוי. הרומן עצמו, כז'אנר, הוא הרי מגלה חולשות. לכן אנחנו קוראים רומנים. הנוסחה הזו, בדבר "החיים הסודיים" שחושף הרומן, נוסחה של המספר והמבקר האנגלי, אי.אם.פורסטר, תמיד נראתה לי חשובה מאין כמוה. אנחנו קוראים ברומנים כדי להתוודע לצפונות הגיבורים ודרך שֹפוּניהם לגעת בחזרה בצפונות נפשנו. ומה שקורה כאן לזיו הוא תהליך מעניין (והרסני) כשמגיבור-מספר שתודעתו מוגבלת הוא הופך לרגעים ל"מספר כל יודע", מי שצפונותיהן של הדמויות האחרות גלויות לו.

גם על דִרבּוני המחשבה האלה אני מכיר תודה ל"מגלה החולשות".       

על "אל תשאלי אותי לעולם" של נטליה גינצבורג

מרטין איימיס כתב פעם בהומור איך נתקל לראשונה בטקסט של ג'ון אפדייק ונאנח לעצמו במרירות: "ממש יופי! עכשיו אהיה חייב לקרוא כל מה שהאיש הזה כתב!".

מעין זאת אני חש כלפי נטליה גינצבורג. יש סופרים שמעניין אותי לדעת איך הם חיים, איך הם רואים את החיים, לא כבני אדם יום יומיים, אלא כמי שמשקיפים עליהם, כסופרים. ולכן, אף על פי ש"אל תשאלי אותי לעולם", קובץ המסות של גינצבורג (שהתפרסמו ברובן בעיתונות בין 1965 ל-1970) שראה אור בעברית לפני למעלה משנה (תרגמה: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 245 עמ'), אינו מלוטש כמו קובץ מסותיה האחר, שראה אור בעברית לפניו, "המידות הקטנות" (תרגום: יונתן פיין) – קראתי בו בעניין תהומי, פרי הסקרנות הזו שמעוניינת לדעת איך גינצבורג חיה, איך היא רואה את החיים, שהינה יותר מסקרנות "ספרותית" גרידא.

אבל יש במסות כמה רגעים מיוחסים, רבי חשיבות, ושתי מסות במיוחד הפתיעו ואף הממו אותי.

רגע מיוחס כזה במסות הינה הרתיעה העמוקה של גינצבורג מיצירות שבהן "יוצר הדמויות חש בוז עמוק כלפי המין האנושי" (עמ' 37). "כדי לבטא את שיממון החיים צריך לאהוב את החיים ולהתבונן בהם בפליאה ובתשוקה" (עמ' 39). יש כאן תזכורת ל"הלך רוח הנפוץ בימינו […] מדובר בהלך רוח של סלידה מוחלטת מהמין האנושי" (עמ' 39). בהלך רוח כזה לא ניתן לכתוב או לביים יצירות גדולות (המסה נכתבה על סרט הפולחן האיטלקי "דילינג'ר מת").

חזקה גם המסה הנפתחת במילים הוידוייות, החד-משמעיות והבוטות הבאות: "אם עלי לומר את האמת, התקופה הנוכחית אינה מעוררת בי אלא שנאה ושעמום. האם אני חשה כך מפני שנהפכתי לזקנה נחשלת [גינצבורג הייתה בת 54…], או שמא שנאתי מוצדקת? איני יודעת" (עמ' 109).

ומדוע היא רוחשת תחושות קשות כאלה להווה?

"הדבר העיקרי שאני מתעבת בתקופתנו הוא התפיסה הכוזבת בנוגע למועיל ולמיותר. הדברים הנחשבים כיום מועילים הם המדע, הטכנולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכואנליזה והשחרור המיני. כל זה נחשב מועיל ומכובד, ולכל השאר בזים כאל סרח עודף. עם זאת, אותו 'סרח עודף' אוצר בחובו דברים רבים" (עמ' 110).

ומהו "הסרח העודף"? ראו איזה יופי כבד-ראש אצור במשפטים הבאים:

"קשה יהיה לציין את כולם, שהרי אין להם סוף. למשל, כושר השיפוט המוסרי של הפרט, האחריות האישית, ההתנהגות המוסרית של הפרט; למשל, ההמתנה למוות, כלומר כל מה שמהווה את חיי הפרט; למשל, המחשבה החופשית, הדמיון והזיכרון, האבל על תקופות אבודות, המלנכוליה, כלומר כל מה שמהווה את חיי השירה" (עמ' 110).

שתי המסות שהממו אותי הן שתי מסות עוקבות מ-1970 בשם "הילדות והמוות" ו"על האמונה והאי-אמונה באל" (אני משער שהראשונה עוררה תגובות רבות שחייבו את גינצבורג להגיב עליהן בכתיבת השנייה). המסות, כפי ששמה של האחרונה מלמד, עוסקות בדת.

גינצבורג נולדה למשפחה שהאב בה יהודי והאם קתולית. היא נישאה ליהודי שנרצח בידי הנאצים ואחר כך נישאה ללא יהודי ואף המירה את דתה לקתוליות לצורכי נישואים אלה. גינצבורג הייתה אשת שמאל, מקורבת בתקופות מסוימות לקומוניסטים. דבר בפרטי הביוגרפיה שלה לא הכין אותי לעמדותיה המפתיעות מאד בסוגייה הדתית.

הסוגייה הזו נראית לי חשובה ביותר בכלל בזמננו וחשובה ביותר גם בהקשר הספציפי של הספרות (בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים לכתוב על מה שאני מכנה תת-ז'אנר "הרומן הדתי"; תת-ז'אנר, שנציגו הגדול הוא דוסטוייבסקי). כאתיאיסט אני סבור שההתמודדות החילונית המצויה עם סוגיית היעדר האל אינה מספקת. לא רק שגישות אתיאיסטיות כמו אלו של פרויד ב"עתידה של אשליה" – המדברות על הגעה של המין האנושי לבגרות, מתוך הכרה שאין "אבא" – אכזריות בהשלכותיהן הרגשיות ולא ישימות לרוב המין האנושי (או לחלקים גדולים ממנו). אלא שאיבוד הקונספט של האלוהים, כדבר מה מושלם, מעל הטבע וכולי, נראה לי לא נכון מבחינה אינטלקטואלית ורגשית כאחד. מבחינה אינטלקטואלית הוא לא נכון במובן זה שיש לנו, בני האדם, מגע, ולו במחשבה, עם רעיונות הנוגעים לאינסוף. ומבחינה רגשית, במונחים פסיכואנליטיים דווקא: הקונספט של האל משמר משהו מהנרקיסיזם הראשוני האנושי, שימור שנדמה לי הכרחי לבריאות הנפשית.

גינצבורג פותחת את מסתה בהמלצה יוצאת דופן, המלצה להורים אתיאיסטיים לא לומר לילדיהם באופן נחרץ שאלוהים לא קיים (עמ' 187). מילים אלה עלולות לעורר בילדים חרדה קיצונית, מלבד זה שהן אולי לא נכונות. "כיום נהוג לחשוב שאסור לשקר לילדים. זה נכון. אבל לגבי אלוהים, מי שלא מאמין צריך לשקר לילד; כלומר, עליו להעלות ספקות, גם אם אין לו שום צל של ספק בעניין" (עמ' 187). (אני מוכרח לומר שכיוונתי לדעת גדולה ואני נוהג כך עם ילדיי, כלומר אני מעמיד בפניהם פני אגנוסטי ולא אתיאיסט).

בהומניות עמוקה טוענת גינצבורג שעולם בלי אלוהים ובו המוות הוא שינה נצחית "הוא ההפך הגמור מכל מה שילדים אוהבים ורוצים. ילדים שונאים לישון. הם שונאים את השעמום ומפחדים ממנו. ייתכן שהם שונאים את השינה והשעמום בדיוק מפני שהדברים הללו דומים למוות, כלומר לאופן שבו הם מדמיינים את המוות בעולם ללא אלוהים" (שם).

גינצבורג בהמשך המסה ובמסה הבאה מציגה תפיסה עמוקה מאד על מהות האמונה באלוהים. האמונה באלוהים נכרכת בהצעתה באמונה באדם – לא רק בזולת, אלא גם בעצמך! "אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנו גם אם אינו קיים" (עמ' 199), כותבת גינצבורג. אך יש לציין שמצמד המסות הללו עולה דווקא המחשבה שהיא סבורה שהוא קיים, כלומר שגינצבורג הייתה אדם מאמין. תפיסה שגם מביאה אותה ברגעים במסה ללוגיקה מעט עקומה ("אין זה נכון שאמונה באלוהים מבטיחה חיים מאושרים יותר; ואין זה נכון שהיא הופכת בני אדם לטובים יותר. לכן נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו" – עמ' 202-203).

בהערה חריפה, מעירה אחת הדמויות ב"בעלת הבית" של נעה ידלין (2012) שסוגיית האמונה או אי האמונה באלוהים היא מכרעת ולכן יש הבדל חריף בין דתיים ליברליים לחילוניים, למרות הקירבה ביניהם במובנים רבים. הגישה הדתית ההומניסטית שגינצבורג מציגה כאן באופן מרשים ובו זמנית מעט מבולבל מנסה ולרגעים מצליחה לגשר על הפער הזה.

בכל אופן, זוהי סוגייה מכרעת לזמננו. כפי שמישל וולבק טוען: מטריאליזם והומניזם לא הולכים ביחד. כיצד נוכל לפתח הומניזם גם בגישה חילונית? כיצד נוכל לשמר את הקונספט של "אלוהים" בלי לעשות שקר בנפשנו וסילוף בתבונתנו?

על המצב

אני מתכוון גם במוצ"ש הזה להגיע להפגנה בקפלן. ההפגנות הללו – וההתמדה בהן – נראות לי חשובות מאד.

ככל שיריבינו הפוליטיים יראו שאנחנו נחושים, וככל שהם יראו שאיננו מעטים, עוצמת השינוי המהפכני והמופקר בקיצוניותו שהם מבקשים לעשות בשיטה הדמוקרטית הישראלית תמותן (לכל הפחות).

אבל מעוד סיבה אני חושב שכדאי להגיע להפגנות בקפלן במוצ"ש.

מסיבה שניתן לקרוא לה "גיבושית".

ההפגנות האלו יכולות להוות טקסים מכוננים בעיצובו של הסקטור היהודי הליברלי בישראל.

החשיבה העצמית הסקטוריאלית של היהדות הליברלית בישראל נראית לי כעת הכרחית, לכל הפחות ממניע טקטי; הישרדותית, למעשה, במישור הזה.

לא סוד הוא, כמובן, שהפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה סקטוריאלית. זה עתה הסקטור החרדי והסקטור המתנחלי מיצו במשא ומתן הקואליציוני עד הסוף את כוחם הסקטוריאלי, שגדול מאשר כוחם האלקטורלי (במובן המספרי המוגבל של המילה). כאוהב נלהב ונאמן של הזהות הישראלית חשבתי עד לא מזמן שעלינו להיאבק בסקטורליזציה הזו. אבל התנהלות "אצילית" כזו, של מי ש"מעל לקטנוניות המגזרית", היא התנהגות אובדנית במציאות הישראלית העכשווית. היא נתפסת כהתנהגות פראיירית. עלינו, היהודים הליברלים בישראל, אכן להתחיל לחשוב על עצמנו כסקטור ולהתנהג כסקטור.

האם החשיבה הסטוקריאלית הזו היא רק טקטית או גם אסטרטגית? בגין הבקיעים הגדולים במציאות הישראלית שאת קיומם אישרו בעוצמה כזו הבחירות האחרונות וההתנהלות הפונדמנטליסטית של ממשלת ה-64 אחריהן? ימים יגידו. הלוואי ולא. אבל ייתכן וכן. השימוש בביטוי "שבטים" מזכיר לנו שאכן שבטים התפצלו פעם בישראל בהיסטוריה שלנו.

אנחנו עם אחד – אכן כן. אבל גם יהודה וישראל היו "עם אחד". אלא שהעם הזה היה מחולק לשבטים, ובהמשך לממלכות. וכל עוד השבטים האחרים אינם רגישים לקווים האדומים של השבט שלנו – איש לאוהליו, ישראל.

מה זה אומר חשיבה עצמית סקטוריאלית? למצות את כל מה שניתן במסגרת החוק על מנת שהערכים הקרובים ללבנו יישמרו.

ומה הם, בין היתר, הערכים הקרובים ללבנו? חירות מוחלטת בענייני דת, העדפה מינית וסגנון חיים; חתירה לשלום עם שכנינו ואם השלום אינו אפשרי כרגע מניעה של פעולות שיסכלו אפשרות לכינונו ולחלוקת הארץ בעתיד (ארץ ישראל חשובה לנו – אבל ישנם גם ערכים אחרים, ערכי הוגנות ורדיפת שלום, הלקוחים גם הם מהמסורת היהודית המפוארת שאנו יורשיה); התנהלות רציונלית ושוויונית במדיניות הפנים (שלא מאפשרת שעשרות אחוזים מבני החברה שלך דנים את עצמם לחיים ברמה של העולם השלישי ואותך – למממנם) והחוץ (שבכפוף לצורכי הביטחון מנסה לצמצם ככל הניתן את שליטתנו על בני עם אחר, חסר זכויות); וגם, לא פחות חשוב לטעמי, טיפוחה של זהות ומורשת יהודית-ציונית-ישראלית הומניסטית עשירה.

עלינו לחשוב כסקטור, להתנהג כסקטור, להילחם על ערכינו כסקטור.

סקטור חזק – שכדאי להתחשב בו. לא רק בדוֹחקֵי הציבור של גולדקנופף וברגישויות של תומכי דרעי ובחיבור לחשמל של מאחז מתומכי סמוטריץ' – יש להתחשב.

ועלינו להתגבש כסקטור.

בין השאר על ידי הפגנות קפלן.

לשם ההבהרה: כשאני כותב שעלינו – הציבור היהודי-ליברלי בישראל – לעמוד על נפשו ולהבין שחשיבה סקטוריאלית הינה הכרחית בעת הזו, צריך להדגיש שדלתנו פתוחה לכל מי שמעוניין להצטרף אלינו. חילונים כדתיים, מזרחיים כאשכנזים – הזהות שלנו אינה מדירה. כל מי שמקבל את ערכי הליבה שלה מוזמן להצטרף אלינו. וכן ירבו. היא גם לא מדירה, חלילה, את אזרחי מדינת ישראל הערביים. אני אמנם מדבר – ובעיניי זה קריטי ליכולת ליצירת סקטור בטוח בעצמו ובזהותו – על זהות יהודית לאומית פרטיקולרית, זהות ציונית-ישראלית. אבל היא, כאמור, הומניסטית ומושיטה יד לאזרחי ישראל הערבים שזכותם לשוויון אזרחי אינה מוטלת בספק וחותרת, כאמור, לצמצום השליטה שלנו בעם אחר (בכפוף לצורכי הביטחון).

הרעיון המשיחי הוא אחת ההברקות הגדולות של המורשת היהודית. לאורו משולהב הדחף היהודי (והציוני) לתיקון עולם. קיומה של אוטופיה בחדר מחדרי הלב של כל אדם נדמית לי, לעיתים, כתנאי לבריאות הנפשית. אבל כל זה חייב לשכון באופן דיאלקטי ומתוח עם הכרה מוחלטת באילוצי המציאות. עם חשיבה רציונלית. בממשלה שנמצאת כעת בשלטון מפעמת רוח משיחית במובן הלא רציונלי של המילה. הממשלה שקמה לאחרונה מציגה בצלילות תובנה שהציע א.ב. יהושע כבר בתחילת שנות השבעים, ולפיה יש קרבה גדולה בין "גוש אמונים" ל"נטורי קרתא". שתי התנועות כאחת מנסות להיאבק נגד בקשת הנורמליות הציונית, נגד חזרתו של העם היהודי להיסטוריה – ולאילוציה. שלוש תנועות ומחשבות משיחיות חברו ליצירת הממשלה הזו. האחת: המחשבה שלמרות ששבעה מיליון פלסטינים ושבעה מיליון יהודים חיים בין הירדן לים תתאפשר מציאות שבה שבעה מיליון היהודים יקיימו מדינה יהודית אחת על כל, או כמעט כל, השטח של ארץ ישראל המערבית. המשיחיות השנייה: המחשבה שניתן לשמר חברת לומדים ארכאית על סמך מנגנון שעוצב במקור למיעוט נידח ושולי בעוד המיעוט הזה מונה כיום למעלה ממיליון איש ושיעורו באוכלוסייה גובר והולך; המחשבה שניתן לקיים במדינה מתוקנת מיליון איש שאינם מפרנסים את עצמם בכבוד, חיים בבערות גדולה ואינם חולקים עם שאר העם את מטלות הביטחון (או השירות הלאומי). המשיחיות השלישית: המחשבה שבגלל אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, כדאי ואף רצוי להבעיר את הבית כולו, להרוס את המערכות והמנגנונים הממלכתיים כולם; המחשבה שבאדם אחד טמון עתידה השפיר של המדינה ובאובדנו יקיץ עליה הקץ.

שלוש התנועות המשיחיות הללו – מפעל ההתנחלות בגרסתו הלא ריאליסטית והלא פשרנית; החרדיות בגרסתה הלא מותאמת לעולם המודרני; התנועה הביביסטית עם פולחן האישיות שלה וקווי ההשקה המדאיגים שלה למבקרים האידאולוגיים החריפים הוותיקים, מני אז, של מערכות המשפט והחוק, הלא הם העבריינים – הן היריבות הישירות של הסקטור היהודי-ישראלי-ליברלי בישראל. ולכן ערך הרציונליזם והפיכחון הוא ערך חיוני למחנה זה. אבל כל זה לא סותר גיבוש של זהות תרבותית יהודית-ישראלית עשירה ועמוקה, זהות יהודית-ישראלית חילונית ("חילונית" לא במובן שהיא מדירה דתיים, אך כזו שמאפשרת לאתיאיסטים גמורים ליטול בה חלק). לא סותר – ואפילו מחייב. אנחנו צריכים לסייע בגיבושה של אידאולוגיה למחנה שלנו. ואידאולוגיה ליברלית "כללית" נראית לי לא מספקת, לא מלהיטה, למאבקים הרעיוניים שעוד נכונו לו. מלבד זאת שאני אוהב את הזהות היהודית-ישראלית שלי, רוצה בשימורה וחושב שיש בהחלט מה להיות גא בא ולהיאבק עליה.

סוגיות מעמדיות ואף רב לאומיות (שהוצעו ככאלה שיש לשאת את נִיסן במחאה הנוכחית) נראות לי משניות בשעה הזו, שעת הגיבוש של הסקטור היהודי-ציוני הליברלי בישראל. הן מטשטשות ומפזרות את המוקד ומחלישות את המחנה. יגיע הזמן בעתיד לחשיבה שוויונית יותר מבחינה כלכלית, כמו גם לפיוס מעמיק יותר בינינו לבין ערביי ישראל.

כעת צריך להתגבש, להפוך לסקטור. כן, להיאבק על ערכינו האוניברסליים כסקטור!

בסקטוֹרלַנד התנהג כסקטור.

ניפגש בקפלן.

על הזוכה בפרס ספיר ("אחות לֽפּליאדות", מאת אורית אילן, 352 עמ', "ידיעות ספרים") ועל הזוכה בפרס ספיר ביכורים ("פילים לבנים", מאת קרן שווץ, 332 עמ', "בבל")

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בישראל, כידוע, רואים אור ספרים רבים. תופעה זו, החוברת לתופעה (שעוד הרבה יש לומר עליה, בעיקר בהקשריה המעמדיים) ולפיה מודל המו"לות בחלק ניכר מהוצאות הספרים השתנה, וספרי המקור הרואים בהן אור יוצאים במימון המחברים, יוצרת מציאות של עושר השמור לרעת ספרות המקור. לקהל הקוראים לא ברור במה להתמקד. אלה ספרים ראויים לתשומת לבו. משימת המיון הראשונית – שהייתה מוטלת בעבר על כתפי ההוצאות – מוטלת עתה על כתפיו של הקורא המצוי. הוא אמור להיות הלקטור של עצמו. אבל הוא, המצוי, בדרך כלל, כמו רובנו, עסוק. במציאות כזו גוברת חשיבותם של הפרסים הספרותיים, ובראשם פרס ספיר. את חוליינו הם נושאים, השופטים, המאספים הגורנהּ את יבול השנה החולפת ומפרידים בשבילנו את הבר מהתבן.

עם זאת, כדאי לזכור שני דברים ביחס לפרסים ספרותיים. הראשון: הם נוטים מאד להתכופף בפני רוחות פוליטיות-ספרותיות אופנתיות ולהתמסר להלכי רוח "עיתונאיים". שנית, הם פרי משא ומתן בין שופטים שונים, המושכים כל אחד לכיוון אחר, ולפיכך, הם מותאמים לאמרת הכנף שרווחה בדור הורינו על כך שגמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. ובמילים אחרות: כשאני מתבונן בזוכי פרס ספיר בשני העשורים וקצת האחרונים לעיתים רחוקות אני מתפעל מהספרים שזכו.

והשנה?

נפתח בזוכה בפרס ספר הביכורים. "פילים לבנים" של קרן שווץ (Schvetz) הוא רומן מקורי ומרשים, פרי תחקיר יסודי מצד אחד אך בעל ליריות עזה מאידך גיסא. הגיבורה והמספרת היא מירה, דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה, הלומדת את לימודי התואר השלישי בלונדון. היא אינה מסוגלת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת ב"פילים לבנים" באדריכלות. כוח שאינו נהיר לה סוחף אותה לעבודת מחקר היסטורית עצמאית שתכליתה לא ברורה, עבודת מחקר על קרוב משפחה רחוק שלה (אחי סבהּ של סבתהּ), יהודי ארצישראלי שהתגייס לשורות המשטרה הבריטית והגיע בה לתפקידים בכירים. מקס כהן מצא את עצמו מתוקף תפקידו במשטרת המנדט בכמה צמתים מרכזיים בהתפתחות היישוב בין 1918 ל-1948. בעיקר מתוארת כאן פעילותו סביב הפרעות של 1921 (בתל אביב) ו-1929 (בצפת), תרפ"א ותרפ"ט. מקס כהן ניסה לשמור על מקצועיות אך נתפס על ידי חלק מהאוכלוסייה היהודית כבוגד. נישואיו לגיורת טמפלרית לא תרמו לטיהור דימויו כמי שחצה את הקווים .הרומן מותח השוואה בין מירה למקס כהן, השוואה הפונה לכיוונים מפתיעים, לעיתים. זה רומן על השתתפות מול ניטראליות; על זרות ושייכות; על ערפול מבט שבטי ועל רצון במרחק מפוכח; על אקטיביות ופסיביות.

יש ברומן, בעיקר בפרקי לונדון של המספרת, אווירה חלומית הזייתית, ויש בו לכידות של תמות ודמויות המשנה לתימת-על אחת גדולה. הרומן הוא חלק מגל הכתיבה התיעודית של העשורים האחרונים (הוא מושפע מזבאלד), אך הוא גם רומן חניכה לאמנות. מירה, בודדה בלונדון, מחפשת עיסוק שאין בו תכליתיות ברורה. היא מחפשת לבנות סיפור שלא יהיה של האחרים, כי אם שלה בלבד. היא מחפשת חירות. היא מבקשת, בעצם, להיות אמנית.

יחסי ל"אחות לפּליאדות" של אורית אילן, הזוכה בתחרות המרכזית, אמביוולנטי יותר. מדובר, חשוב לציין, ברומן מהנה מאד לקריאה, רומן מותח, המזדהר ברשפי אינטליגנציה חריפה ועברית משובחת. העלילה ממוקדת בארבעה תל אביבים בגילאים שונים המצויים במשברים קיומיים מסוגים שונים. מיקה מילנר, רווקה בשנות השלושים לחייה, מצויה במשבר נפשי שהזרז לו הייתה תאונת דרכים נוראית שהיא הייתה לה עדה. לילי ארדיטי, שכנתה של מיקה, אנתרופולוגית התקועה בדוקטורט ושיחסיה עם בתה הבוגרת תקועים אף יותר. בעלה של לילי, אלכס, שסובל ממחלה לא קטלנית אך מעיקה שהרפואה הקונבנציונלית עומדת מולה חסרת אונים. נוני, נגן צעיר של מוזיקה קלאסית, שיודע שלעולם לא יהיה נגן דגול. אני חסיד גדול של השאלה המושמצת: "על מה הספר?". בניגוד לטהרנים המודרניסטים, אני סבור שאם אי אפשר לענות על השאלה הזו בהחלט ייתכן שהספר חלול. ובכן, כאן, התשובה בוהקת למדי: זה ספר על הרוּחְניות הישראלית. וזהו נושא ראוי מאין כמוהו. לילי חוקרת את התנועה הזו במחקר אקדמי. אלכס נגרף אל החוגים הרוחניים בגלל סבלו. ואילו מה שמניע את המתח העלילתי המרכזי ברומן הינה כת מסתורית ואפלה שמיקה נשאבת אליה. הכת מונהגת על ידי גורו כריזמטית בשם עמליה. הנושא, כאמור, ראוי והרומן גם ממחיש איך הניו-אייג' צומח על קרקע הסבל האנושי, קרקע פורה. הסבל האנושי, שפעם הדתות נתנו לו מענה והיום אמורים החילוניים שבינינו להתמודד אתו ללא כלי עזר רבי כוח, שהמציא ואימץ האדם במשך דורות! פלא שרבים מאיתנו כושלים בחיפוש אחר סעד רוחני?! התפיסה הפרוידיאנית על כך שבני האדם צריכים פשוט להתבגר ולהבין שאין "אבא" ו"אמא" – נראתה לי תמיד אכזרית ולא ישימה ביחס לאנושות בכללותה.

אבל למרות כל שבחיו המוזכרים, "אחות לפליאדות" הוא רומן בעייתי. הבעיה הראשונה היא התוכן האינטלקטואלי של הכת "האפלה" שבראה אילן. תוכן זה דל וסובל מסתירה פנימית. מנהיגת הכת מטיפה לאינדיבידואליזם ניטשיאני ולאי-בכיינות, עד כדי אכזריות, ובכך מתכתבת עם מגמות ניאו-שמרניו עכשוויות ("החיים זה לא גן ילדים! אין פה גננת שתרוצו אליה ותבכו לה שזה לא פייר"). אבל לא ניתנת הדעת לכך שמבחינה מִבְנית מדובר הרי בכת, כלומר במסגרת שמבוססת על שבירת האגו של חבריה והכפפתם למורה הרוחני. התוכן והצורה של הכת מתנגשים באופן שלא מנותח פה. אבל הבעיה הגדולה יותר, המרכזית, זו שמוֹנעת מהרומן להיות רומן "רציני" (ו"רצינות" היא מה שאנחנו מבקשים מספרות גדולה, כפי שטען המבקר הבריטי הדגול, מתיו ארנולד), היא שלא ברור אם זה רומן על הניו אייג' או רומן ניו אייג'י. ההבדל אינו סמנטי. הניו אייג'יות של הרומן מתבטאת בעיקר בצירופי המקרים הפלאיים הקושרים את כל גיבוריו זה לזה. הסתמכות על צירופי מקרים מקבילה לאותה חולשה רוחנית שמולידה את הפנייה לסעדי הניו אייג': חיפוש משמעות וסמכות מארגנת – בכל מחיר.

"החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק היה רומן רציני כי הוא עסק בניו-אייג' כתופעה מרכזית לזמננו וניסה לנתח אותה. ואילו "אחות לפליאדות" מפלרטט עם השקפת העולם הניו-אייג'ית.

רשמי קריאה קצרים

רשמים קצרים מכמה ספרים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה:

1. "מאדי", נעמה הכט (הוצאת "קתרזיס", 245 עמ'). נובלה אנושית מאד הכתובה במיומנות ספרותית על הגר הגר בתוכנו: אישה פיליפינית המסייעת לזקנים סיעודיים. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", היא אחת מפסגות היהדות בעיניי (ולא מדובר ב"גרים" במובן המאוחר של המילה, כלומר גויים שהתגיירו והפכו ליהודים, אלא למיעוט הגר בקרבך). קל וחומר אלה המסייעים לנו לטפל בזקנינו. כך או כך, הכתיבה מיומנת והומניסטית.

2. קראתי בהזדהות רבה בספר שיריו של עמיחי חסון, "שירים על סף" ("מוסד ביאליק", 80 עמ'). השירים כוללים מחזור של עיבודים פואטיים לזיכרונות מהישיבה התיכונית ומנערוּת דתית-לאומית. השירים עוסקים רבות במתח בין הבשר לדת, היצר למסגרת החיים השמרנית. אבל, בעצם, המתח הזה קיים גם בין הבשר לספר, בין היצר ליצירה השירית, בין האיד לשירים עצמם! (ולכן ביאליק, "החוזר בשאלה", שעסק רבות במתח הזה, רלוונטי לרבים מבני דורנו שחונכו על ברכי היהדות הדתית הרבה הרבה יותר מאלתרמן וזך שחיו כבר בדורות ש"פתרו" כביכול את המתח הזה, המתח הפורה הזה, ולא ניזונו ממנו). כך או כך, אני תולה תקוות רבות בבני ויוצאי הציונות הדתית, כמו חסון, בהקשר הספרותי (ולא רק בו), כמי שחונכו על ברכי התפיסה הדתית בדבר האנרגיות שטמונות בשפה, כפי שחונכו ל*רצינות* הדתית ונושאים אותה איתם גם אל העולם החילוני.

המבקר מתיו ארנולד, בהפרזה נהדרת, טען פעם שהישרדות המין האנושי תלויה בהישרדותה של השירה. ארנולד, כמו ביאליק מעט אחריו, פעל בעידן של בין השמשות: שמש הדת שוקעת ועולה במקומה – ובכן, מה עולה במקומה?! הוא הבין, ארנולד, כמו אחד העם, מורו של ביאליק, שלדת צריך להיות תחליף – ומצא אותו בשירה. איני יודע אם השירה יכולה להוות תחליף לדת, אבל משהו צריך להוות: ואלה שיכולים להבין את זה לעומק הם בני ויוצאי הציונות הדתית.

הנה קטעים (בדילוגים) משיר נהדר על תלמיד ישיבה שפוגש את הרב שלו לשעבר בחדר הכושר:

מִן הַהֲלִיכוֹן אֲנִי מַבְחִין בְּמִישֶׁהוּ מֻכָּר

דּוֹחֵק רַגְלַיִם, כִּפַּת קְטִיפָה שְׁחֹרָה מְכַסָּה

אֶת קָרַחְתּוֹ, כֶּרֶךְ גמרא מֻנָּח מוּל עֵינָיו מָגֵן

מִמַּרְאוֹת אֲסוּרִים. אִי אֶפְשָׁר לִטְעוֹת

בַּחֲטוֹטֶרֶת עַל שִׁכְמוֹ: זֶהוּ הָרַב וָסֶרְמָן

שֶׁסִּלֵּק אוֹתִי לִפְנֵי שָׁנִים מֵהַיְשִׁיבָה הַתִּיכוֹנִית.

אֲנִי מִתְקָרֵב וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ:

אָנוּ רָצִים

וְהֵם רָצִים

[…]

אֵין טַעַם לְהַכְחִישׁ, הָרַב

וָסֶרְמָן עוֹצֵר אוֹתִי, לוֹחֵשׁ:

אֲנַחְנוּ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

3. קראתי בהנאה רבה את הרומן החדש של אורלי קסטל-בלום, "ביוטופ" ("הספרייה החדשה", 233 עמ').

מזמן לא נהניתי ככה מספר שלה. יש בספר איכות קומית תת-קרקעית, מרטיטת קרביים, צחוק שעולה מלמטה ומרעיד אט אט את כל הבניין, המתנודד על מכונו, שואג שאגת צחוק חנוקה.

האיכות הקומית הזו קשורה לאקסצנטריות עמוקה של הדמויות, של המספר, של בחירת המילים שלו.

הספר אכן עוסק בנדל"ן, בבית, בהיעדר של בית, בישראל כבית, בישראל כפיסת נדל"ן, בשטחים כמאבק על נדל"ן, בתל אביב כמפלצת נדל"ן ועוד.

רק במישור העלילתי הרומן פגום בשליש האחרון שלו כשבזה אחד זה מופיע דאוס אקס מכינה ואחר כך מה שניתן לכנות "דוויל אקס מכינה". הופעת השטן מהמכונה, היא בייחוד, אינה אמינה. אבל הפגם הזה, אמנם לא זניח, לא מטשטש את מעלות הרומן.

על "שנים טובות" של מאיה ערד ("חרגול", 355 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש יסוד שכלתני בכתיבה של מאיה ערד. "התשוקה של הטקסט" שהיא כותבת, אם אפשר להתבטא כך – במין הפרזה ארוטית שאינה במקומה (וגם אינה מקיימת) פוסט-סטרוקטוריליסטית אופנתית לשעבר, שאני בעיקרון מתעב, וגם במין פרדוקסליות – ובכן התשוקה של הטקסט נמצאת שם, בשכלתנות.

ולכן, רק לכאורה מדובר ברומן על מין תואמת ציפי פרימו מחולון (פינת מנחם מנדל של שלום עליכם), בשם לאה צוקרמן, בת לעולים מרומניה שנסעה בשנות הששים לארה"ב לעבוד כמורה לעברית, בחורה מצודדת המתחתנת בנישואים לא מוצלחים עם יהודי-אמריקאי מפוקפק, מתגרשת, מפרנסת את ילדיה בקושי רב, מתאהבת ושוב מתאהבת, לעיתים באנשים שנשואים לא לה, יוזמת נמרצת של כשלונות חרוצים. רק לכאורה זהו רומן על דמותה הנוגעת ללב של אותה לאה, המעט קלישאית עם זאת. רק לכאורה, דרך לאה, זהו רומן על דמויות ישראליוֹת שערד מתמחה בתיאור סטירי שלהן, ישראלִים ילידי שנות הארבעים והחמישים, ישראליוּת אשכנזית מחוספסת, "דוגרית", שֹרדנית, חסרת עידון ומסתוריות, "תכלסית", פרובינציאלית, צדקנית, ישראלִית דוּחֶפִית, בּלבּוּסטית ובכל זאת מעוררת הערכה והזדהות. רק לכאורה זהו רומן על מה שמאיה ערד הפכה כמעט במו ידיה לנושא מרכזי בספרות העברית העכשווית: חייהם של ישראלים בארה"ב, בעיקר כאלה שמתגוררים בקליפורניה בעמק הסיליקון.

כלומר, הרומן הוא גם כל זה. אבל "התשוקה" שלו, כאמור, נמצאת לטעמי במקום אחר. הרומן כתוב כרומן מכתבים (זה חלק מההקשר המנחם-מנדלי שהוזכר), הנכתבים מדי שנה במשך חמישים שנה, מ-1966 עד 2016, בתחילה כמכתבים-מכתבים ובהמשך גם כמיילים, מכתבים הנכתבים כ"שנות טובות" בידי לאה לחברותיה בסמינר למורות בכלל ובמכתב נפרד לחברתה הטובה ביותר, מירה. ובכן, "התשוקה" של הטקסט, וגורם העונג המרכזי בו, הוא הניסיון של הקורא להבין מה האמת לאמיתה מבעד לסיפורה של לאה. זאת משום שיש שלושה גורמים לכך שהסיפור הגלוי שלאה מספרת אינו בהכרח האמת או כל האמת. א. ישנם דברים שלאה לא מודעת להם, אך הקורא מנחש אותם מאחורי גבה ומבעד לדבריה. למשל, שהסיבה שהיא נשלחה לאמריקה מלכתחילה הייתה, ככל הנראה, כדי להרחיק אותה מקצין נשוי שניהל איתה רומן. ב. ישנם דברים שלאה מסתירה מהנמענות שלה והקורא מנסה לפצח מבעד לדבריה. למשל, מה עומד מאחורי הטרוניות, לכאורה בתחומי התלונות השגרתיות של הורים, על בנה הצעיר, ארי. עד כמה חמור המצב? כשלאה כותבת: "ארי השובב הסתבך לגמרי לא באשמתו. הוא הלך למסיבה אצל חבר והסתובבה שם איזו סיגריה של מריחואנה וקצת אלכוהול ואיזו שכנה חטטנית התקשרה למשטרה והיה בלגן שלם. החבר שאצלו בבית הייתה המסיבה פחד נורא מה ההורים שלו יעשו לו כשיגלו (יש לו כבר היסטוריה של עישון חשיש והוא קיבל מהם אזהרה רצינית) וביקש מארי, שיש לו גיליון התנהגות נקי, לקחת את זה על עצמו". ובכן, כשהיא כותבת את זה, יש להניח שהיא לא מאמינה לסיפור הזה ויודעת על אחריותו של ארי. או שמא המקרה שייך לסעיף הבא?!: ג. ישנם דברים שלאה מסתירה מעצמה והקורא מנסה לפענח מה הם. למשל, שאחד מבני הזוג שלה, עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות, אולי לא אוהב אותה כפי שהיא אוהבת אותו; וכמו כן אולי היא רק מתיימרת לאהוב אותו, כפי שהיא מצהירה ואף סבורה.

על עבודתה כמתווכת נדל"ן אומרת לאה: "למדתי איך להציג כל בית בצורה המחמיאה ביותר. למשל, אם הבית דורש שיפוץ יסודי כותבים שיש בו 'אינספור אפשרויות', אם הוא ישן אומרים שהוא 'מקסים' ו'במצב מקורי', ואם הבית ממש פצפון אומרים שהוא 'חמים ונוח' […] לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים". ואז לא מתאפקת הסופרת שמאחורי לאה ומוסיפה: "כמו שאני עושה במכתבים שלי…".

ההנאה שמסב הטקסט המיומן לקוראו במשחק הניחושים הזה מתגברת בגלל הגרסה הכפולה שנמסרת כאן כל שנה. כי גם במכתב למירה, שאמנם מגלה יותר, עדיין חלק מהאמת מכוסה והקורא נדרך לנסות לחשוף אותה. לפעמים משחק הניחושים הממריץ מסתעף גם לדמויות משנה. לאה מסתבכת ברומן עם יהודי אמריקאי נשוי. כשהיא מגוללת את הדברים תוהה הקורא האם האישה הנבגדת השתמשה בלאה על מנת להכשיר את בגידותיה שלה?

זה לא ספר מהטובים ביותר של מאיה ערד. היא במיטבה או כשלכתיבתה השכלתנית בבסיסה נלווה, באורח לא אופייני, תיאור רגש עז (כך היה, לטעמי, ב"העלמה מקזאן" וב"שבע מידות רעות"). או כשהכתיבה השכלתנית מכילה רגעים וירטואוזים ממש (כמו ב"אמן הסיפור הקצר"). אבל זה בהחלט ספר טוב מאד. למרות הקלישאה והקיטש המסוימים שנלווים לדמות "הנוגעת ללב" של האישה האמביציוזית וחלומות האהבה וההצלחה שלה; למרות ההקפדה הפרוגרסיבית הלחוצה להסביר במעין מניפסט בסוף הרומן שזה מאד לא בסדר לא לקבל הומואים, שנשים אינן אשמות בכך שהטרידו אותן מינית וכולי (הכל נכון. אבל הלחץ של סופרים אמריקאים לסמן את עצמם כנאורים, בעצם הפחד מלהיחשד כלא נאורים, פוגם בספרות האמריקאית והישראלו-אמריקאית, מפראנזן דרומה); למרות עוד כמה פגמים קטנים – נהניתי לקרוא אותו.

כמה הערות על המצב

1. אם בגשם שוטף הגענו 80 אלף, בשבוע הבא, בשבועות הקרובים, במזג אוויר מסביר פנים יותר – יגיעו 150 אלף. ואז יותר.

אסור להרפות. כל שבוע בכיכר.

על מנת שההפיכה המשפטית לא תעבור בצורה הקיצונית שמוצעת כעת.

2. ההתקפה משמאל על הרצוג (שלא עושה דיו וכולי) היא גילום של תכונה לא מצודדת במרכז-שמאל: להתמקד בהכפשת בעלי ברית או אנשים ניטראליים במקום ביריב.

"בוז" יש לשרוק בהפגנות כמו אתמול ליריב לוין, לאבי מעוז וכדומה. לא להרצוג.

3. במאמר שפרסם יובל נוח הררי ב"הארץ" בסופ"ש האחרון הוא התקיף את הזהות הפרטיקולרית היהודית (כמו זהויות לאומיות אחרות).

הטענה שלו היא שרבות לקח העם היהודי משכניו ומעמים אחרים (טענה נכונה) ושאין ייחוד ויוצאות דופן בתרבות היהודית (טענה שגויה).

אבל ישנה כאן שגיאה גם מסדר אחר, פסיכולוגי: הגישה הסמי-בודהיסטית הזו ש"אין אני"; אלא "האני" הלאומי, אף הוא, לקוח מכל קצוות ההוויה כולה, היא גישה דכאונית.

לפעול, להיטיב, עם עצמך ועם אחרים, אפשר מתוך תודעת ערך עצמית וייחוד (אפילו היו אלה מופרכים; והם לא, במקרה הזה) – ולא מהיפוכה.

מה גם שאצל יובל נוח הררי ההתקפה נגד הייחוד ותודעת האקסקלוסיביות היא עמוקה יותר.

הוא לא מתקיף רק את תודעת הייחוד הלאומית כי אם את תודעת הייחוד האנושית. איננו מיוחדים לא רק כיהודים, אלא גם כבני אדם.

ההתקפה הזו – שיש במקורה כוונות טובות, כמו בקודמתה, ההתקפה על השבטיות, אני בטוח – היא הרסנית (מעבר לזה שהיא שגויה).

יצור זניח בטבע לא יכול לעשות מעפלים מוסריים גדולים.

4. אני מצרף קישור למאמר שפרסמתי כאן לאחרונה בדבר החשיבות שיש לדעתי בגיבוש זהות יהודית חילונית.

על "הסוף", הכרך הששי באוטוביוגרפיה של קארל-אובה קנאוסגורד (מנורווגית: דנה כספי, 1056 עמ').

פורסם, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עכשיו, כשתורגם לעברית החלק השישי, הארוך והאחרון, באוטוביוגרפיה הזו, שהפכה לאחד האירועים החשובים בספרות העולם במאה ה-21 (בנורווגית היא התפרסמה בין 2009 ל-2011), אפשר להשקיף לאחור על מגילת הענק הזו, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ולראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם (אם כי בעיקר מראם; האמנות הקרובה ביותר לכתיבה של קנאוסגורד בחטיבה זו היא אמנות הציור הפיגורטיבי). רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בויטאליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה שממחיש קנאוסגורד של החיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזו של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאד בעולמנו. "המאבק שלי" הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם. ניסיון שלא נכשל. אם כי קנאוסגורד לא נותן את הדעת לעובדה המעניינת שאת המגע החושני עם העולם לוכדת דווקא יצירה ספרותית.

אבל ששת הכרכים מכילים, כמובן, גם חטיבה אחרת, הלא היא האוטוביוגרפיה. לצורך הניסוי המןזכר בויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'. הייחוד של הכרך הששי הוא, ראשית, שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלק ההגותי שנועד לאשש את החטיבה הראשונה, הויטליסטית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית.

"הסוף", הכרך השישי, מכיל כך שני מהלכי-על משלו, מהלכי-על מזהירים.

מהלך-העל הראשון נבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח "הסוף" אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה. לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות. הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אמו, שהיא גם אמו של הדוד ועוד. מה שתואר ב"מוות במשפחה", הכרך הראשון, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד, בידיו של קנאוסגורד, למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו.

מהלך-העל המזהיר השני נוגע לכותרת שנתן קנאוסגורד לאוטוביוגרפיה שלו. בשילוב של אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת כפרובוקציה זולה. וגם האינטואיציה שלו, להבנתי, גרמה לו להבין שכמו במאבק עם הדוד, הבחירה בשם הזהה לאוטוביוגרפיה של היטלר יכולה להפוך תחת ידיו ממקור מצוקה ומבוכה למכרה זהב ספרותי. כך פנה קנאוסוגרד לקריאה של "המאבק שלי" של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (לכרך מצורפת רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33' (ובעיקר עד פרסום "מיין קאמפף", ב-1925). המסה מעניינת ומקורית מאד כשלעצמה. אבל, בעצם, המהלך המזהיר באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסוגרד, למעשה, עורך השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחצית השנייה. המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת (דאגה, יש שיאמרו, שהגיעה לממדים גרוטסקיים בימי הקורונה, כשטובת הכלל נזנחה בעבור טובת פרטים פגיעים). המחצית הראשונה, לעומתה, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט. היא הכירה את ההמון ואת המנהיג. יש כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא אכן קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים.

לא הכל מוצלח בכרך הזה. בין עמוד 370 ל-430 יש ניימדרופינג מביך לעיתים וניתוח לא משכנע ומייגע של יצירות ספרות. אבל בכללותה "המכה בפטיש" של קנאוסגורד, קרי יצירתו החותמת, מרשימה מאד ומתסיסה את מוחו של הקורא בכיווני מחשבה רבים, שרק העיקריים שבהם שורטטו כאן.

מאה וחמישים שנה להולדת ביאליק

מאה וחמישים שנה להולדת המשורר האהוב עלי ביותר, ח"נ ביאליק, גדול המשוררים שלי. אכתוב עליו דבר מה ביתר הרחבה בקרוב, אני מקווה.

הנה שני ציטוטים קצרים מרטיטים – אותן touchstones, כניסוחו של המבקר הויקטוריאני, מתיו ארנולד – מהשיר המרעיד, הפרוסטיאני לפני ובמקביל לפרוסט, "אחד אחד ובאין רואה" (1915).

הדובר מתחנן שלפני מותו תתגלה אליו – ולו לרגע – מראית העולם מילדותו. והוא בטוח שהמראה הזה שמור ואצור במקום כלשהו, לא מנוגע, שערה לא נפלה משערות ראשו – שמור במלואו אי שם.

אלוהים, איזו צמרמורת! ה"אהה" (שבציטוט להלן), בייחוד, הוא רגע הצימרור בשיאו! (אגב, לדעתי, ישנה אפשרות, ש"חלומות שמורים", המרגש כשלעצמו של אהוד מנור, בלחנו של מתי כספי, הושפע מהשיר הגדול הזה).

אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי,

אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת,

אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,

יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי

וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן.

וכן:

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה

על "רשימות על לב טולסטוי" מאת מקסים גורקי ("נהר", 154 עמ', מרוסית: דינה מרקון).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במובאות שונות מהטקסט המפורסם הזה נתקלתי לאורך השנים. אחת שנחקקה בי במיוחד קראתי לפני שנים באנגלית, בביוגרפיה מעוטרת של טולסטוי שכתב א.נ. וילסון. טולסטוי הקשיש אירח את צ'כוב וגורקי הצעירים ממנו בהרבה. או אז פנה הישיש נשוא הפנים אל צ'כוב ושאל: "זיינת הרבה זונות בנעוריך?" ("Did you fuck a lot of whores in your youth?"). צ'כוב השתנק וטולסטוי המשיך: "הייתי זיין (fucker) בלתי נלאה".

הגרסה של המתרגמת דינה מרקון לאנקדוטה הזו – גרסת telling ולא showing – לבטח מדויקת יותר (אני לא בטוח שוילסון שולט ברוסית). אבל במתינותה מעט פחות בוהקת: "על נשים הוא מדבר ברצון והרבה, כמו מחבר רומנים צרפתי, אבל תמיד בגסות כשל מוז'יק רוסי, שדכדכה אותי ולא נעמה לי – בעבר. היום, בחורשת השקדיות, שאל את צ'כוב: 'האם התהוללת כהוגן בנעוריך?' א'פ' [צ'כוב] גיחך, נבוך ומבולבל, ומלמל משהו לא ברור אגב משיכה בזקנקנו. ואילו ל' נ' [טולסטוי] הודה, בעודו מביט בים: 'אני לא ידעתי לאות…'. הוא הגה זאת בקול נכאים וחתם את המשפט במילה מפולפלת משפת המוז'יקים".

כך או כך, הוולגריות של טולסטוי נוגעת להבנת חלק מגדולתו כסופר: הרצון לכתוב אמת ולדבר בכנות. כך, למשל, אפרופו סקס, אמר לגורקי במפגש אחר: "אדם חווה רעידות אדמה, מגפות, את אימֵי המחלות וכל מיני ייסורי נפש, אך הטרגדיה המייסרת ביותר מבחינתו בכל הזמנים הייתה, הינָה ותהיה – הטרגדיה של חדר המיטות". התכונה הזו, לדבר אמת, הייתה נוכחת גם בערוב ימיו, כשגורקי פגש אותו, אחרי שחזר בתשובה למין גרסה פרטית של נצרות מוסרית כמעט דיאיסטית, בעקבות משבר אמצע החיים שפקד אותו – אותו בשיאו, הסופר המצליח לא רק ברוסיה, אלא באירופה.

אבל לא רק על נשים דיבר טולסטוי. "בעיקר הִרבָּה לדבר על אלוהים, על המוז'יק ועל האישה". על מה לא? "על הספרות – לעיתים נדירות ותוך קימוץ בדיבור, כאילו הספרות היא עניין זר לו". עם זאת, יש ברשימות הערות מעניינות לא מעטות על ספרות וסופרים (למשל, ההערה הצודקת, כמדומה, שצ'כוב עולה על מופסן).

לא כל הקטעים שפרסם גורקי ב-1919 (טולסטוי מת ב-1910) מעניינים (או אף מובנים במלואם). אבל כדאי בהחלט להתוודע לטקסט הזה בגלל אלה שכן. למשל, בגלל ההערה החריפה של גורקי על כך שטולסטוי מזכיר לו קדוש צליין אך מאלה ששונאים את אלוהים. ההנאה היחידה שצליינים נודדים נִפְלים כאלה שואבים היא סנוביזם רוחני: "נעים לפעמים להדהים אדם בנבדלותך ממנו". או בגלל תיאור מנהג שיחה אופייני לטולסטוי: "הוא אוהב להציג שאלות קשות ומכשילות: 'מה דעתך על עצמך?' 'אתה אוהב את אשתך?' 'מה דעתך, האם לב, בני, הוא מוכשר?' 'האם סופיה אנדרייבנה [אשתו של טולסטוי] מוצאת חן בעיניך?'. לשקר לו – אסור. פעם אחת שאל: 'אתה אוהב אותי, א' מ' [גורקי]?'". או, אם לחזור לענייני נשים, ההערה של גורקי שיש לטולסטוי בהחלט בעיית נשים: "אל האישה הוא מתייחס, להשקפתי, בעוינות בלתי מתפשרת ואוהב להעניש אותה – אם אין זו קיטי ואין זו נטאשה רוסטובה [דמויות נשים אהודות על המספר מ"מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה"], כלומר ברייה שאינה מוגבלת דייה. האם זוהי עוינות של גבר שלא הספיק לדלות את כל האושר שהיה יכול ליפול בחלקו, או עוינות הרוח ל'דחפי הבשר המשפילים'?". יש לציין בהקשר זה שגורקי מצטט את טולסטוי כמי שסבור שפניו לא יפים (נקודה כואבת גם אצל גיבור יצירת נעוריו של טולסטוי, "ילדות, נעורים, עלומים", ושגם ברנר, לא במפתיע, עמד עליה בהספדו על טולסטוי).

גורקי מתייחס לטולסטוי ביראת כבוד מלווה בעוינות. יראת הכבוד בגלל מוצאו האריסטוקרטי (לעומת זה העממי של גורקי) לא פחות מאשר בגלל כשרונו הספרותי ומנהיגותו הרוחנית. וכך, כנראה, גם באשר לעוינות. טולסטוי, כותב גורקי, "דומה לאל, לא לאלוהי צבאות או לאחד משוכני האולימפוס, אלא לאל רוסי שכזה". וכשאל כזה מתבונן בגורקי (גורקי כותב במקום אחר): "העניין שלו בי הוא עניין אתנוגרפי. בעיניו אני פרט משבט שאינו מיטיב להכיר – ותו לא". ב"מכתב שלא נשלח", שצירף גורקי לזכרונות, מכתב שנכתב עם היוודע דבר בריחתו ומותו של טולסטוי, מיטלטל גורקי בין התפעלותו: "ראו איזה אדם פלאי חי על האדמה הזאת!", לבין תובנותיו החודרות, למשל זו הרואה "עריצות" בהטפות המוסר של טולסטוי. מצד אחד "יש בלב ניקולייביץ' דברים רבים אשר עוררו בי לעיתים רגש קרוב לשנאה כלפיו, שהסתער על הנפש ורבץ עליה בכובדו המעיק. אישיותו שהצטמחה לאין שיעור היא תופעה מפלצתית" (ראו איך הטינה "המקצועית" על המקום שתופס טולסטוי בעולם משתרבבת לכאן!). אך מצד שני, האדם הגדול הזה – בקטע מפורסם נוסף מהרשימות הללו – רק טבעי וצודק הוא שיהרהר שמא יפסח המוות עליו: "האם עליו, על טולסטוי, למות? כל העולם, כל יושבי הארץ נושאים אליו עיניים: מסין, מהודו, מאמריקה – מכל מקום נמתחים אליו חוטים חיים, רוטטים; נפשו – לכל היא נועדה, לעולמים! וכי למה לא יחרוג הטבע מחוקיו ולא יעניק לאחד מבני האדם אלמוות גופני – למה?".