מבקר חופשי

הקדמה:

שלום חנוך בן 80.

מדוע, בעיניי, שלום חנוך (בשווה לשלמה ארצי) הוא גדול זמרינו?

מלבד תועפות הכישרון המוזיקלי והמילולי, חנוך מבטא בתמציתיות ובחריפות ובכישרון את העידן הליברלי בתרבות הישראלית. עידן שניצניו בספרות התחילו כבר בשנות החמישים ונמשך עד לתחילת המאה ה-21 – כלומר, רוב שנות המדינה עד כה.

העידן הליברלי הוא עידן האינדיבידואל. והנה, אצל חנוך, מתכנסת האינדיבידואליות באופן שאין לו מקבילה בזמר העברי (למעט, כאמור, ובשווה לארצי).

זו הנוסחה לאמן הליברלי-אינדיבידאליסטי הגדול (כמובן, תנאי ראשון הוא גוף יצירה משמעותי כמותית ואיכותית):

הוא כותב ומלחין את שיריו, כלומר הוא יחידה אוטרקית שאינה זקוקה לאחרים ברובד הבסיסי של השירה + שיריו אלה הם בעלי אופי אוטוביוגרפי מובהק; הם עוסקים בחייו + השירים מבטאים גם את יחידיותו של היחיד, את קשייו בקשר עם הזולת, את היותו לא עם ולא קבוצה + רצוי שיכתוב בסגנון דוקרני ומשוחרר (כפי שהוא הרוק).

במאפיינים אלה שונה חנוך מאבות ואמהות המוזיקה האחרים שלנו: אריק איינשטיין כמעט ולא הלחין; מתי כספי לא כתב מילים; דני סנדרסון לא כתב שירים אוטוביוגרפיים במובהק; חווה אלברשטיין התחילה לכתוב ולהלחין בשלב מאוחר ביצירתה; נעמי שמר הגאונה כתבה את שיריה הרבים בעיקר לאחרים ולא ביצעה אותם בעצמה.  

"שישתוק כבר עם הפלובר הזה שלו!", מספר הסופר ג'וליאן בארנס שנהג לצעוק לעברו הסופר הותיק הנרגן, קינגסלי איימיס, כשנוכח ששוב פותח בארנס בשבחי הסופר הצרפתי הנערץ עליו.

גם אני מדמה בליבי מישהו שרוגן עלי כשאני אומר בפעם המאה ששלום חנוך ושלמה ארצי הם גדולי הזמרים שלנו, ושגוף היצירה של השניים משתווה בחשיבותו – בעולם הנפש שלי – לכל אחד משישה או שבעה או שמונה סופרים ומשוררים עבריים, שעליהם בעיקר מושתתת הזהות היהודית-ישראלית שלי (אך לא משתווה, כנראה, לשניים, שלושה, אולי ארבעה, הכותבים שנמצאים במקומות הראשונים).

כשראה אור הרומן הראשון שלי, "ובזמן הזה" ב-2004, הצבתי בראשו את המילים מהשיר "אין קשר" של שלום חנוך: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו, האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?". "אין קשר" הוא שיר לא מוכר וחזק מהאלבום הלא מצליח במיוחד "רק בן אדם" (1988). זה אלבום רוקיסטי כסחיסטי ואקזיסטנציאליסטי ומשבר-גיל-הארבעימי ובו שירים משובחים רבים (בצד כמה נפילות).

הדוגמה הטובה ביותר לשיר של העידן האינדיבידואלי שחנוך חנך והוא מבטאו המובהק והמוכשר ביותר הוא "טיול ליפו".

 (אני מקבץ כאן כמה הערות שלי בעקבות יצירתו שפרסמתי במרוצת השנים).

על "טיול ליפו" – 2024

"כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ

ואני יודע שהכל זמני

יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה

פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם"

החורף התל אביבי, שבא סוף סוף, הזכיר לי את השיר הגדול הזה של שלום חנוך, מ-1977, "טיול ליפו". יותר מעשר דקות שיר בתוך אלבום הסולו הראשון שלו (בעברית) "אדם בתוך עצמו".

זה הוא (אפילו יותר משיר הנושא של האלבום, ששמו מדבר כמובן בעד עצמו!) השיר המובהק-החלוצי של העידן הליברלי בישראל (מבעד כנפות אדרתו יצא, שנתיים אחריו, "צוותא" של שלמה ארצי, למשל, שיר גדול בפני עצמו; יש הרבה הקבלות בין השניים, כשארצי מחקה, משווה ולעיתים מעלה, וזו אולי התחרות הפורה ביותר ברוק הישראלי).

זה שיר נועז מאד מינית, אבל שנועזותו עקרונית, בקשת *חירות מקסימלית*. כמו שמעיד הבית הבא:

"כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם

כמוני וכמוך טפשים מטופשים

בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם

ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית."

השוו לעמדת מישל וולבק ב"החלקיקים הלמנטריים" בסוגייה הזו, על הקשר בין ליברליזם לפירוק הזוגיות:
"הדברים היו אמורים למעשה במדרגה חדשה בעלייה ההיסטורית של האינדיבידואליות. כפי שמציין זאת המונח הנאה 'זוגיות', הזוג והמשפחה גילמו את האי האחרון של קומוניזם פרימיטיבי בחיק החברה הליברלית. הפועל היוצא של המתירנות המינית היה הרס הקהילות המתווכות האלה, הקהילות האחרונות שעמדו חוצץ בין הפרט לשוק. תהליך זה של הרס ממשיך עד עצם היום הזה" ("החלקיקים האלמנטריים", 1998, "בבל", מצרפתית: מיכל סבו, עמ' 116).

וזה שיר *אוטוביוגרפי* מאד, כיאה לעידן היחיד, וגם שיר שמודע לכך שהחירות של היחיד מאפשרת היפערות פערים בין בני אדם. לפיכך, בכנותו הגדולה, מתייחס השיר לסלבריטאות של כותבו פעמיים (באורח חלוצי ביותר – למעט אולי "כתבו עליו בעיתון", מ"פלסטלינה", 1970, שעליו אחראי גם שלום חנוך ביחד עם איינשטיין – אני חוזר ואומר!):

"פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת

הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים

אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת

בעיקר מאנשים מפורסמים"

האזכור האוטוביוגרפי השני מופיע בפתיח לעיל.

וזה שיר שמסמן את *תל אביב כמוקד, כלוקוס, של העידן הליברלי* (כאמור, "תל אביב בחורף, תל אביב בקיץ").

וכיאה לעידן הליברלי, האזכור היחיד של חיילים בשיר מצוי דווקא – ובאופן מאלף! – בתיאור של אלימות *אזרחית*! ובכלל, בניגוד לשלמה ארצי, שעוסק הרבה בצבא ובהרוגים בצבא, אצל שלום חנוך חוזרת שוב ושוב המטפורה והמציאות של האלימות האזרחית, שמתבטאת בתאונות דרכים (השיר "תאונה", "במכונית החדשה של אבא", וכאן בשיר ראו להלן תיאור התאונה).

ולבסוף, העידן הליברלי, כמו שניסח זאת ז'אן פרנסואה ליוטאר ב"המצב הפוסטמודרני" מ-1979 (שהינו בעצם טקסט על ליברליזם במסווה סופיסטי), "שולח כל אחד בחזרה לעצמו למרות שכל אחד יודע שהעצמי הזה הוא די מעט":

"ואני יודע שהכל זמני".

נסכם: "טיול ליפו" = העידן הליברלי הישראלי = חירות אישית (ומינית) מקסימלית + כתיבה אוטוביוגרפיות אישית-וידויית + התייחסות כנה למעמד הסלבריטאות, כמעמד שמבטא את העידן הליברלי כעידן של הצטיינות אישית + ריחוק מענייני צבא קולקטיביים ועיסוק בנושאים אזרחיים (כולל "אלימות" אזרחית כניגוד לאלימות צבאית) + תודעת היות היחיד הכל מחד גיסא ולא הרבה מאידך גיסא + תל אביב כמרכז.

השיר הזה גדול, וגם משום שהעידן הליברלי הוא בעל סגולות בלתי מחיקות, הוא עידן של אמת מסויימת שלא ניתן לעוקפה.

אבל, כמובן, העידן הליברלי יצא מהאופנה. מימין ומשמאל. הפופוליזם האנטי אליטיסטי של הימין שאל את המתקפות השמאליות שפיתחו ניאו-מרקסיסטים נגד ה"הגמוניה" וה"פריבילגים" – והדברים ידועים.

שלום חנוך, בהופעה שראיתי לפני חודשים אחדים, מודע לכך שהשיר לא פוליטיקלי קורקט, כמדומני, ובפיקחות הפתיע ושר בהופעה גרסת ראפ של השיר הזה. ואכן, בהקשר המתריס ומאידך העדכני של ההיפ הופ השיר הזה יכול להחליק בגרון ביתר קלות, כשיר מאצ'ואיסטי.

אבל אני מעדיף את גרסת המקור.

וכאמור, גרעין האמת שקיים בתפיסה הליברלית אינו מחיק.

אין זה אומר שהאדם אינו יצור חברתי, קהילתי, לאומי וכו' – בנוסף.

—

נספח: מילים לשיר "טיול ליפו"

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון

עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות
היתה שמה אחת, ממש על המשקל
הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע
קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל
אווו… הכניסה אל הסל.

המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.

ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?
ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה
פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם
הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה.

אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל
ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס
מותק את יודעת, לא חשוב התוכן
העיקר הצוות ו…איכות הפיפס
או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס

כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע
מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה
הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה
כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה
טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי
כן כן כן כן… כן זרקתי

פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים

כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו
דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה
לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם
ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה
או או או או עובד על חתיכה

כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית
טי טין טי טי
כן כן כן כך חשבתי
כן כן כן כן כן כן חשבתי

כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך
נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה
החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת
הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה

כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם
דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה
פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם
ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה
או או או או, עם או בלי סיבה

כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם
טי טין טי טי
כן כן כן כן שמעתי
כן כן כן כן כן שמעתי

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט
כן על הקורקינט
כן על הקורקינט עליתי

פתחתי את הרדיו – סגרתי…
וכך נשארתי…
העיקר הצדק…
חזרתי…
עוד פעם התלבשתי…
לתפוס איזה שמים…
זרקתי…
ראיתי שם חבר נשוי…
חשבתי…
קצין צעיר עמד שם…

על נושא הכישלון בשיצירתו של שלום חנוך – 2025

שלום חנוך הוא, כמדומני, הכותב הגדול ביותר בזמר העברי על כישלונות.

וכשאני מדבר על כישלונות, איני מדבר על כישלונות רומנטיים, שיש בהם תמיד משהו מעורר אהדה ומלא פאתוס והינם נושאים אהובים על כותבים. אני מדבר על כישלונות בקריירה.

סקוט פיצ'ג'ראלד אמר פעם את אחד המשפטים הגדולים ביותר שנאמרו בכלל בעולם מְעולם: "ארנסט [המינגוויי] כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה. אך גם אני כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביא עימו הכישלון". אמירתו העמוקה של פיצג'רלד טוענת שיש ניסיון חיים מיוחד שמביא איתו הכישלון, ומי שטעם ממנו יודע משהו על החיים שמי שלא מכיר אותו אינו יודע אותו, ולפיכך הוא יכול להיות אמן עמוק וייחודי, "לדבר בסמכותיות" מתוקף הכישלון!

והנה חנוך, גדול זמרינו (בצד ארצי), ומושא הערצה וקנאה של רבים רבים, דווקא הוא, הכישלון בהחלט לא זר לו! מוזר לחשוב על זה, אבל הוא אמן שחווה כישלונות רבים. בראש ובראשונה הניסיון החו"לי שלו בתחילת שנות השבעים – שנכשל. עליו נכתבה יצירת המופת "עיר זרה" (מתוך: "אדם בתוך עצמו", 1977). גם "תמוז", כמדומני, לא הצליחה כלכלית, למרות מבריקותו של האלבום. אחר כך המעבר לרוק כסחיסטי ב"חתונה לבנה", שלא התקבל יפה (עליו נכתב "זה לא נוח", מתוך "מחכים למשיח", 1985). אולי הכישלון הכי מוזר, כישלון שכאילו ניבא את עצמו, הוא הכישלון של האלבום "רק בן אדם" (1988). האלבום הכפול הזה יצא אחרי ההצלחה של "מחכים למשיח" – אך כולו קודר ביותר, אפוף משבר קיומי של גיל ארבעים פלוס, דוקרני ואבוד כביכול (ומניב כמה שירים נפלאים). בהמשך, אלבום גדול שעוסק בתחושת כישלון וריחוק מהמרכז הוא האלבום הנפלא "ערב ערב", מ-1997. קראתי שמבקר המוזיקה שי להב כתב שזה האלבום האהוב עליו מאלבומי חנוך. אני יכול להבין (אם כי לא להסכים).

בקיצור, ניתן לשאוב השראה מגדול זמרינו: החיים יכולים להיות רצופים בכישלונות גם אצל אבי הרוק הישראלי; וניתן, לפעמים, ליצור מהם יצירות מופת.

הנה כמה משירי הכישלון הגדולים ו/או הבולטים של חנוך:

"עיר זרה" (1977) –

"וכשהקיץ שוב ישהה כאן

כבר לא ימצא אותנו.

כהרף עין עבר הזמן,

איש לא השגיח בנו"

"איש לא השגיח בנו", בעיר הזרה, לונדון, נפשנו קשורה ושפתנו העברית קשורה למקומות אחרים.

"שיר דרך" (1981)

זה אמנם לא בדיוק שיר על כישלון. אבל יש בו שתי שורות ישראליות כל כך (כפי שהעת האחרונה בוודאי מזכירה לנו) שעוסקות בו ואני משתמש בהם לאורך חיי בנסיבות דומות:

"על אם הדרך ישבתי לא פעם

ממתין לאיזה כח חילוץ"

"אין קשר" (1988)

"אז הייתי צעיר ויצאתי לדרך לחפש ולתעות בשבילי החיים

לא הפסקתי ללכת ועברתי בערך מיליון קילומטר בעשר שנים

לא פגשתי אחד שנראה לי שמח, לא מצאתי מקום שיקנה את ליבי

גם בארץ שלי היית אורח, אני לא יודע, אולי זה העצב שבי".

מהשיר הכסחיסטי הדוקר הזה לקחתי שתי שורות והצבתי אותן בפתח של רומן הביכורים שלי, "ובזמן הזה".

"לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?"

"ערב ערב" (1997)

"האולם היה מלא בכיסאות ריקים"…"כבר מזמן לא השתתפתי בתמונה הקבוצתית."

"כבר מזמן לא השתתפתי בתמונה הקבוצתית

העבר שעזבתי – כבר עבר מבחינתי

אני מרגיש כמו אורח, עומד ומסתכל –

[…]

לא מכיר את העיר לא זוכר בה שום אדם

אולי אני השתניתי ואולי זה העולם

שוב ושוב אני בורח מתחמק אל הצל –

ערב, ערב…[…]

האולם היה מלא בכיסאות ריקים

הרצפה מכוסה בטיח התקרה חרושת סדקים

ולך תמצא את הדלת במבוך המתפתל -"

"הליקופטר" (1997)

גם מהשיר המשובח (והרלוונטי כל כך, לצערנו) הזה הכנסתי לחיי צמד משפטים שמלווים אותי במורדות החיים:

"שאלו אותי כבר, אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד?

בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר רק המחיר נעשה יותר כבד".

*

על הרבעון הרביעי והופעה של שלום חנוך – 2024

בצירוף מקרים השתתפתי ביום חמישי האחרון בוועידת "הרבעון הרביעי", תנועה חוץ-מפלגתית לביסוסו של מרכז ישראלי, החרדה ל – ופועלת למען הבטחת – עתידה של ישראל, ואחריה הלכתי להופעה של שלום חנוך, על קו הרקיע בפארק אריאל שרון (עצרתי באדום בדרך) מול תל אביב.

המקרים אך הצטרפו להם, אבל עודדו השוואה.

ובכן, מה המשותף לשני האירועים?

5000   איש השתתפו בוועידת הרבעון הרביעי במתחם אקספו בתל אביב, שהייתה סוחפת ומלאת מרץ; כאלפיים או שלושת אלפים איש נלהבים השתתפו בהופעה של שלום חנוך, כשלהפתעתי לא הייתי הצעיר שבהם כפי ששיערתי שאהיה.

הרבעון הרביעי מבקשת להבטיח ולחזק את עתידה של ישראל ברבעון הרביעי לקיומה, שנפתח ביום ההולדת ה-75 למדינה בשנה שעברה. ואילו על חורבות חירייה לשעבר, בנאות דשא מטופחות, עמד אדם בן 78 ונתן בראש, נתן ברוק ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "סוף עונת התפוזים", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "מחכים למשיח") בהופעה מלאת אנרגיה (מכל ההופעות של שלום חנוך שראיתי בחיי, כלומר שלוש או ארבע, זו הייתה האנרגטית ביותר) וגם מלאת אהבה ואכפתיות (חנוך לא דיבר הרבה אבל שפע חום, הזכיר את החטופים והקדיש את "שיר ללא שם" לקורבנות המלחמה). הוא לא שר את "אל תקרא לי עם" ולא את "בדיוק כמוך", ואולי בכוונת מכוון מתוך הבנה – נכונה לדעתי – שאלה שירים לא מתאימים לתקופה, אבל כן הפתיע – לטובה – עם "נהמת הדממה" ("הטרור מתקרב, לפעמים הוא קרוב, להקריב את בנך לפניך") ועם "זה לא נוח", שניתן להתפרש בהקשר הנוכחי בדרכים כאלה או אחרות. בהדרן הפתיע ובידח עם ביצוע ראפ לשיר הגדול "טיול ליפו" (המקור מ-1977 עדיין טוב בהרבה; זה שיר מרכזי בהבנת תרומתו של שלום חנוך לעידן הליברלי של ישראל – על הטוב והרע שבו; של העידן הליברלי, הכוונה, לא באשר לאמן הגדול).

אבל העיקר הייתה הוויטליות; העיקר היה להתענג על אמן ישראלי גדול שהעברית שלו עברית, שהלחן לחן, שהוא אגדה בחייו – וכל כך הצטערתי שלא הבאתי את ילדיי, כי הרי מצוות "והגדת לבנך" תקפה כאן. זה חלק מהמורשת שלנו כעם. אולי אביא אותם בקרוב להופעה נוספת.

"הרבעון הרביעי", כמו כל תנועה לא קיצונית המבקשת לחתור להסכמות, לפעמים יכולה להיראות נאיבית, מגוחכת, פתטית. תמיד קל לשבת מהצד ולבטל. הרבה פעמים נעים לבוסס בשנאה. אבל זה לא היה עיקר הרושם שלי. הדוברים היו כנים, נבונים, לא באים לערוך מניפולציה על אף אחד, אכפתיים.

יצאתי מהוועידה מעודד ואמרתי לעצמי: זו המערכת החיסונית של החברה הישראלית! 5,000 האנשים האכפתיים האלה הם הכדוריות הלבנות שלנו. המערכת החיסונית עובדת!

*

יום הולדת לשלום חנוך – 2023

ראיתי בפוסט של אחד מחברי הפייסבוק שלי שלשלום חנוך היה יום הולדת אתמול, ב-1 בספטמבר.

כיוון ששלום חנוך (ביחד עם עוד כתשעה סופרים ומשוררים עבריים וזמר אחד נוסף) הוא אחד מיסודות הזהות התרבותית היהודית-ישראלית שלי (ברומן הראשון שפרסמתי, ב"כתר" ב-2004, "ובזמן הזה" שמו, בחרתי לצטט בפתח הרומן, כאפיגרף, ציטוט משיר שלו: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב"), צירפתי כמה שירים גדולים ולא מספיק מוכרים שלו.

מזל טוב!

שיר חצוף וארוך באופן מענג מ-1977. היום, אולי, לא היו מתירים לשדר שיר כזה, אבל לטעמי הוא נועז לא רק בגלל הסקס אלא בעיקר בגין האוטוביוגרפיות החשופה שלו, המעמידה את "האני" הרוקרי במרכז, בגלל ההתייחסות העצמית לפרסום של הזמר, שמעידה על יושר רב דווקא ולא על גאוותנות ושחץ, ובגלל תחושת הזמניות הקיומית המטאפיסית (שהגיעה לשיא בשיר המטאפיסי ביותר בזמר העברי, ככל הנראה, "על פני האדמה").

שיר סוציאליסטי סקסי, שילוב נדיר, למילים של מאיר אריאל, גם כן מ-77.

שיר מופת על מה שדורון רוזנבלום כינה "תוגת הישראליות", מאותו אלבום גדול מ-77 "אדם בתוך עצמו".

כך כותבים שיר למבוגרים על יחסים, מ"בגלגול הזה", 1991.

מ"רק בן אדם", 1988, אלבום של משבר אמצע החיים. שיריו המוצלחים מציגים את השבר באופן שאין לו אח ורע במוזיקה המוכרת לי.

והנה, ברוק כסאח, מאותו אלבום ב-1988, השיר שממנו בחרתי את השורות לאפיגרף ברומן הראשון שלי.

*

שלום חנוך בן 75 – 2021

שלום חנוך בן  75.

אני מסביר לילדיי: הזמרים שאבא הכי אוהב הם שלמה ארצי ושלום חנוך. במידה שווה? במידה שווה.

)דרך אגב, אשתי ואני מקווים שאנחנו לא דנים את ילדינו לעתיד של בידוד חברתי בעיצוב טעמם המוזיקלי. הזמר האהוב עליהם: אריק איינשטיין. ולא שירי הילדים שלו. הם בקיאים במערכון חידון התנ"ך של "לול" כבשבילי נהרדעא. המקורית, לא זו של יובל המבולבל. הם, בני ובתי, לא ציינתי זאת, בני 7 ו – 5)

כשראה אור הרומן הראשון שלי, "ובזמן הזה" ב-2004, הצבתי בראשו את המילים מהשיר "אין קשר" של שלום חנוך: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו, האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?". "אין קשר" הוא שיר לא מוכר וחזק מהאלבום הלא מצליח במיוחד "רק בן אדם" (1988). זה אלבום רוקיסטי כסחיסטי ואקזיסטנציאליסטי ומשבר-גיל-הארבעימי ובו שירים משובחים רבים (בצד כמה נפילות).

ביקשתי מהיח"צנית דאז של "כתר" לשלוח את הרומן לשלום חנוך. אחרי שנה וחצי, בשיחה אקראית, התברר לי שהיא שלחה אותו בטעות לאריק איינשטיין…הייתי רחוק כבר מפרסום הרומן וכאוב את כל השתלשלות האירועים שקדמו לפרסומו ועקבו אותו (שגרסה שלהם כתבתי ב"מדוע איני כותב" מ-2017) שלא מצאתי טעם בתיקון הטעות.

הנה קישור לשיר

*

כמה הערות על מוזיקה פופולרית עכשווית ממי שבקושי מבין בזה – 2015

1.  אולי מספיק כבר עם ז'אנר ה"כמה הערות וכו'" והצניעות המזויפת – כמו גם הנוקדנות הייקית המזויפת לא פחות, של מי שיושב ועיפרון מחודד בידו ורושם הערות תוך שתיית כוס תה והטבת מכנסי השלושת רבעי שלו – שלו.

2. פעם בשבוע אני נוסע לעבוד בירושלים וכשעה וחצי הלוך וכן חזור מאזין למוזיקה בתדרי המוזיקה המיינסטרימים. אני, בסך הכל, איש של מיינסטרים במוזיקה, ואולי אדייק ואומר שאת מעט הזמרים שאני אוהב מאד אני מוצא בתוך המיינסטרים, כך שאני לא מצפה לקבל שם משהו אחר מאשר מיינסטרים. אני לא מחפש מוזיקה "אלטרנטיבית", בשביל להשתעמם יש את פייסבוק. אבל יותר ויותר אני משתכנע בשנים האחרונות שכמעט אין למה להאזין לו היום במיינסטרים בכלל וזה הישראלי בפרט. במקרים הנדירים של הלחנה גאונית (לטעמי, לטעמי), כמו בשירים שעידן רייכל כותב לעצמו או לאחרים, המילים מבטאות היעדר מהוקצעות ולעתים אף עילגות קלה.

3. כעת, הערה זו (הערה 2; הערה 1 היא צעירה-לנצח) היא הרי הערה קלאסית של זקנים: המוזיקה של היום, בושה וחרפה וכו'. אבל אנסה לתת כמה מאפיינים שיעניקו מעט בשר לחיווי המקשיש הנרגן על המוזיקה העכשווית.

המוזיקה הזו היא בכיינית וסנטימנטלית ונמוכת רוח. לבכיינות ולסנטימנטליות ולנמיכות רוח הללו יש שני אגפים: אחד שנובע מהשפעת תפיסות רוחניות ודתיות שמטיפות לנמיכות רוח כללית בקיום האנושי (כמו, למשל, אצל שולי רנד ואביתר בנאי, אמנים מוכשרים ביותר, בפסגה, אלא שאני תולה בהשפעת הזרם שהם מבטאיו את דלדולה של המוזיקה מתוך רוח הטרגדיה). ולהבדיל, ברמה אמנותית נמוכה יותר בדרך כלל, סנטימנטליות קיטשית ביחסים בין המינים, איזו רוח מונוגמית אדוקה, איזו דביקות, בעיקר גברית אגב, ביחס לאהבה ("ילד של אבא" של מוקי קשור לזה).

4. וכעת, לטענה כללית: הרוק והפופ מושתת על אגו ונרקיסיזם. בזה כוחו המשחרר. הוא חיבור בין מוזיקה מעולה לרגשות העזים האלה. ואילו חלק גדול מהתוצרת המוזיקלית היום הוא סוג של קינה יבבנית. אי אפשר כמעט ליצור מוזיקה משחררת, פראית ונעורית, מְנמיכות רוח. כך שחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית בישראל הוא כבר לא בדיוק רוקנרול או פופ, כמו שחלק גדול מהמוזיקה הלועזית (סליחה על הביטוי) הוא נרקיסיזם עירום, ללא מוזיקה, מוזיקה נובורישית ווולגרית ונעדרת יופי מלודי.

5. הסיבה ש"דרך השלום" – שיר חביב, לא יותר מזה – כבש בסערה את המקלטים, כמו שאמרו פעם, נובעת לטעמי מכך שזה שיר נדיר ביותר בתקופה הנוכחית משום שהוא נכתב ברוח הרוקנרול המקורית, שיר על one night stand (אף פעם לא הבנתי את האטימולוגיה של הביטוי הזה; לא "אף פעם", בעצם, אלא מאז שמעתי אותו לראשונה בגיל 22 בערך). כולם שרים על אלוהים ואפסות האדם, או על הגבר ואפסות בדידותו וחשקיו (מוש בן ארי: "עוד היום אני אלמד טיפה יותר להיות חבר/ אמלא את כל מה שחסר בליבך/ עוד היום אני אלחם בעומקם של יצריי / אנצח בשבילך עד שתאמרי לי די") – והנה מישהו שמעז לשיר על פיק אפ!

אמנם כשמשווים בין "דרך השלום" לשירים מהעבר שמדברים על סקס מנוכר וחסר משמעות וירוד ונחות ובהמי, ניתן לראות עד כמה השיר הזה מעודן. ראו, למשל, את ההבדל בין "דרך השלום" ל"טיול ליפו" האלמותי של שלום חנוך, שיר שכולו רוח רוקנרול משוחררת וחצופה ונרקיסיסטית במובן הטוב של המילה.

6.  האם זמר אשכנזי יכול היה לשיר היום על one night stand? לא בטוח. היה צריך את פאר טסי בשביל זה.

7. "ההוויה קובעת את התודעה" והסיבה העיקרית לנמיכות הרוח ולסנטימנטליות במוזיקה הישראלית קשורה לטעמי בכך שכולנו הרבה יותר עניים משהיינו, קל וחומר המוזיקאים עצמם שהמודל הכלכלי שלהם (מכירת תקליטים ודיסקים) קרס בגלל האינטרנט. המחסור הוא אבי הדת כשם שהמחסור הוא אחד מאבות הזוגיות והרומנטיקה. כך שהרוח הנמוכה מובנת, אבל עדיין אין זה אומר שהיא מלהיבה.

8. איך אני, סוג של מבקר תרבות צדקן לא מעט, התגלגלתי לאחרונה להיות מצדד של רוח החירות הליברלית? זאת משום שהכל תלוי הקשר. לפני כעשר שנים התחושה שלי הייתה שיש להיאבק בליברליזם הרקוב והאי שוויוני. היום עדיין התחושה שלי היא כזו. אבל בצדה אני חש שיש להיאבק גם ברוח הקולקטיביזם (לא רק הלאומי, גם הסוציאליסטי) על מנת שלא תשתרר. אם להיתלות באילן גבוה: כשם שניתן להבין את הפרוייקט של פרויד כניסיון לחלץ את האגו המסכן והלחוץ והמחוץ משלטון האיד והתשוקות מחד גיסא ומתביעותיו המחמירות של הסופר אגו הרודני והמצפוניסטי עד כדי המתת יצר החיים מאידך גיסא, כך אני חש שיש להיאבק בשתי החזיתות: מול רוח היהירות מחד גיסא אבל גם מול רוח נמיכות הרוח מאידך גיסא.

*

מתוך מסה שפורסמה בכתב העת "ליברל" ("מי הוא יהודי? מסה אישית-קולקטיבית") – 2014

לכל המאוחר משנות השבעים הייתה ישראל עדה, היינו עדים, לאופנסיבה ליברלית שהתבטאה בכל התחומים: הכלכלי, החברתי והתרבותי. אתמקד כאן בתחום התרבותי, המוכר לי יותר. כבר בשנות החמישים והששים נשאה שורה של משוררים צעירים בולטים את בשורת הליברליזם-האקזיסטנציאליזם הישראלי. כפי שתמצת זאת באופן קולע פרופסור דן מירון, זו הייתה ההשקפה הביקורתית של דור המשוררים המשפיע הזה (זך, עמיחי, ולאחריהם אבידן, ויזלטיר):
"במקום חברה המונחית על ידי פולחן ההיסטוריה (והארכיאולוגיה, המנוצלת למטרות הוכחת לגיטימיות פוליטית), הממלכתיות והקולקטיביות הלאומית, תבעה ביקורת זו חברה המכירה בחשיבות החיים הפרטיים והיומיומיים. במקום האדרת הגבורה המלחמתית ופולחן המתים ההרואיים […] תבעה הביקורת רגישות ל'קטנות' החיים האנושיים ולבעיותיהם. במקום השאיפה לגרנדיוזיות, לאמיתות 'הצופות פני עבר ועתיד', היא תבעה אותנטיות קיומית ותשומת לב להווה. במקום מדינת ישראל 'גדולה', 'אור לגויים' ומבצר צבאי בעת ובעונה אחת, היא תבעה מדינת ישראל צנועה, מכירה במגבלותיה הרוחניות והפיסיות, פרגמאטית, שקודה על רווחת חייהם של אזרחיה. אכן, סופרי שנות החמישים היו חשדניים ביחס למילים הפוליטיות הגדולות […] הם רצו למות על מיטתם; לתקן את חיי החברה רק במידת האפשר על פי מידות האדם וללא אשליות והעמדות פנים. אין פירושו של דבר שיצירתם חסרה ממד ציבורי; היא רק הטיפה – בעקיפין – לחברה מסוימת; בלתי-קולקטיביסטית ובלתי-משיחית". (בספרו "אם לא תהיה ירושלים", 1987).

מנחלתם של משוררים יחידי סגולה בשנות החמישים והששים הפכה השקפה זו – השקפה ליברלית-אקזיסטנציאליסטית זו – להשקפה הדומיננטית, נותנת הטון, בישראל של שנות השבעים, השמונים ובעיקר התשעים.

הנה גרסה תמציתית ופופולרית מ-1988 של הליברליזם-אקזיסטנציאליזם המנצח הזה, ממיקרופונו של אחד מגדולי הזמרים שלנו, שלום חנוך:
"כי אין בדת כדי לחיות
כי אין בלאום כדי לחיות
כי אין הבדל כדי לחיות
כדי לחיות כדי לחיות
אז תן לחיות
כדי לחיות

כי בא הזמן כדי לחיות
אנחנו כאן כדי לחיות
ובחיים כדי לחיות
צריך לחיות כדי לחיות".

לא הלאום, לא הדת – רק היחיד החד פעמי וחייו החד פעמיים, שיש להניח לו לחיות אותם.

[…]

אבל נדמה לי שיש עוד גורם עומק שהביא לדעיכתו של החזון הליברלי ולעלייתו של העיסוק בזהות הדתית והלאומית בישראל של השנים האחרונות. והגורם הזה הוא הידרדרותו ואף ניוונו של החזון האינדיווידואלי הליברלי לנרקיסיזם.

הזכרתי את השיר של שלום חנוך מ-1988 שמבטא בישירות את החזון הליברלי-אקזיסטנציאליסטי הדומיננטי ונותן הטון ("כי אין בדת כדי לחיות, כי אין בלאום כדי לחיות") בישראל של העשורים האחרונים למאה העשרים.

והנה, עשור אחרי השיר הזה – שהופיע באלבום בעל השם הליברלי האופייני "רק בן אדם", כלומר לא "יהודי", לא" ישראלי", אלא "רק בן אדם" – כתב חנוך לאריק איינשטיין ולו עצמו את השיר הבא:

כל אחד רוצה להיות זמר
אם לא זמר אז שחקן
אם לא שחקן אז ליצן
אם לא ליצן אז מבקר

כל אחד רוצה להיות כוכב
אם לא כוכב אז בדרן
אם לא בדרן אז מנחה
אם לא מנחה אז חקיין

כל אחד רוצה להיות מליין
אם לא מליין אז דוגמן
אם לא דוגמן אז צלם
אם לא צלם אז משורר

כל אחד רוצה להיות מנכ"ל
להיות מזכ"ל להיות מפכ"ל
כל אחד רוצה להיות –
משהו, מישהו

כל אחד רוצה אישה יפה
אם לא יפה אז חמה
אם לא חמה, חכמה
לא חכמה אז עשירה

כל אחד רוצה שלום עכשיו
אם לא עכשיו אז מחר
אם לא מחר אז מתי
כשיהיה מאוחר?

השיר (החזק) הזה מעניק מפתח להבנת ניוונו של החזון הליברלי-אינדיבידואליסטי הן במה שהוא אומר במודע והן במה שהוא אומר בלא להיות מודע לכך שהוא אומר זאת.

במודע ובמפורש מבטא השיר הזה את הפנים המציאותיות, האמתיות – לפחות: את הצד האפל של הפנים האלה – של הליברליזם. חזון החופש, האוטונומיה, של היחיד הפך למלחמת כל בכל, לתחרות חסרת רסן על הגעה ל – top לחוסר מנוח בכל החזיתות (החזית המקצועית כמו גם החזית האישית). במקום חברה של יחידים עצמאיים ששוקדים כל אחד בפינתו הפרטית על הגשמתו העצמית הרי שהפכנו לחברה עדרית, שבה כולם "אינדיבידואלים", כולם שועטים אל מקומה של המשכוכית, בראש העדר. במקום חברה של אנשים שעוסקים, נניח, באמנות – הפכנו לחברה של אנשים שעוסקים בלהפוך את עצמם לסלבריטאים. במקום חברה של אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד – חברה של אנשים שרוצים להיות מנכ"לים. במקום חברה של משפחות משפחות – הבסיס החברתי של הליברליזם הקלאסי – חברה של מסתכלים ימינה ושמאלה אל נשות רעיהם ותרים אחר עיניהם אחר היפה מביניהן (לא רק עשירה פחות חשובה מיפה – אלא גם חמה וחכמה). זה, אם כן, כמו אומר השיר של חנוך, מה שקרה ליחיד שזנח את הדת והלאום ("כי אין בדת כדי לחיות, כי אין בלאום כדי לחיות") – הוא נותר עם עצמו ועם תאוותיו היוקדות והוא מתחרה בתזזיתיות בשאר היחידים על מילוין.

הפנייה לדת נובעת, אם כן, גם מהידלדלותה של התרבות החילונית הרצינית והחלפתה בתרבות תחרותית, או תרבות של זוהר מושך אך שטחי.

אבל השיר הזה של שלום חנוך מצפין גם דבר מה לא מודע (לשם ההגינות אומר *שכנראה* הוא נעשה לא במודע). וגם הוא סימפטומטי לניוונו של הליברליזם הישראלי. כי הרי הבית האחרון שלו עוסק בחזון השלום ובו מקונן הזמר (הדגול באמת בעיניי), באופן אופייני למילייה שלו, על ריחוקו של השלום. אבל כשעורכים הקבלה בין הבית החותם לבתים שקדמו לו עולה שחנוך מציב את בקשת השלום עכשיו כמקבילה לרצון להיות כוכב, או להשיג אישה יפה, או להיות מנכ"ל! כלומר הרדיפה הבהולה אחר השלום זוכה גם היא לביקורת לפי ההיגיון הפנימי של הפזמון – גם אם לא כיוון לכך הפזמונאי! זה אותו חוסר סבלנות ורצון להשיג הכל ומהר, כמו אומר הפזמון. וגם באופן כולל יותר, כריכתו של השלום בתוך שיר שמבטא את הכאוס המוסרי והרגשי של החזון הליברלי, את "מלחמת הכל בכל" שלו, כמו אומרת את הדבר הבא (ושוב, כנגד כוונתו המשוערת של מחבר הפזמון): האם זה באמת מה שאנחנו רוצים? שיהיה שלום ואו אז נפנה את עיקר המרץ שלנו למלחמה זה בזה? נהפוך לעבדים של האמביציות שלנו? נתייסר מאי מילוין של תשוקותינו הנרקיסיסטיות? אולי החזון הליברלי שפורח בתנאי שלום אינו מצודד כל כך אם זה היעד שהוא יוביל אותנו אליו.

הפיכת החזון הליברלי לחזון נרקיסיסטי – שמיוצגת בעוצמה רבה בתרבות ההמונים שלנו בעלייתן של תוכניות הריאליטי לסוגיהן (שהפכו בתי חרושת לסלבריטאים ושהמשתתפים בהם אינם בלתי נגועים בנרקיסיזם); ואולי יותר מכל אירוע בודד מסמל אותו סופו הטראגי של דודו טופז, אחד מסמלי הליברליזם הישראלי, שהפך גם לאחד מסמלי הנרקיסיזם הישראלי – מציגה את הליברליזם הנשאף כחזון נבוב. אני סבור שהפנייה של ישראלים רבים אל הדת נובעת מהנביבות הזו. תרבות ההמונים מציגה להם ערב רב של וואנביז, מנגנת על תשוקותיהם להתבלטות ולתשומת לב, תשוקות שבהגדרה לא יכולות להינתן לכלל, ואי לכך יש כמיהה לרצינות, יש כמיהה לדבר מה גדול מהיחיד, יש כמיהה למטפיזי, כי הפיזי הרי מקיף אותנו מכל עבר.

חזרת השאלה בדבר הזהות היהודית היא גם תוצאה של התמרת החזון הליברלי-אקזיסטנציאליסטי לנרקיסיזם חסר גבולות.