ארכיון חודשי: נובמבר 2022

בקצרה על קריאה ב"אחד העם"

אני חוזר וקורא ב"אחד העם" בימים אלה. התפיסה שלו על חשיבות ייסודה של זהות תרבותית יהודית עשירה, הנשענת על המסורת על רבדיה השונים, אך אינה דתית (ואף יכולה להיות אתיאיסטית במפגיע! לאחד העם חשוב להדגיש זאת. והוא עצמו היה, במובנים רבים, פוזיטיביסט בעל הטייה מטריאליסטית בן זמנו) – נראית לי צו השעה הדוחק.

נתעוררתי לעיסוק המחודש הזה באחד העם בגלל שני מאורעות מהעת האחרונה.

כמובן, בגלל הבחירות. נראה לי חשוב מאד שהציבור שאני משתייך אליו, הציבור החילוני שנוטה פוליטית למרכז ולשמאל, יחזור וינכס לעצמו את אוצרות הרוח היהודיים (ההולמים את ערכיו ההומניסטיים ושחלקם הם הם אלה שיילדו את הערכים האלה מלכתחילה, גם אם הוא לא מודע לכך). רק מתוך כך הוא ירגיש "גאוות יחידה" ותחושת זהות חזקה ויוכל ללחום את מלחמת הזהות והתרבות הרוחנית שמוטל עלינו להילחם בדור הזה (מלחמה על דרך ההשאלה, כמובן, ללא שפיכות דמים ואלימות, חס וחלילה). אני מאמין בחשיבות יצירת זהות יהודית פרטיקולריסטית אך הומניסטית. לזהות אוניברסלית תלושה אין סיכוי במאבק הזה, מטעמים עקרוניים וטקטיים כאחד.

מה שמוביל אותי לסיבה השנייה שמדרבנת אותי לעסוק באחד העם. הזעזוע שלי מהחגיגה של ההאלווין בשכונה המזרח תל אביבית האהובה עלי מאד שאני חי בה. החגיגה הזו, התמימה לכאורה (וגם לא לכאורה: כל החוגגים ויוזמי החגיגות פעלו מתוך רצון טוב), העידה, בעיניי, ראשית, על ריקנות תרבותית ואבדן זהותי. אבל גם על ריקנות עמוקה יותר: חוסר היכולת לשאת שיגרה. הרי זה עתה סיימנו מסכת ארוכה ארוכה של חגים יהודייים. האם אנו באמת זקוקים לעוד חג? לשמחה מה זו עושה?

אני מקווה להרחיב על הדברים האלה במסגרות אחרות. רק אומר שאת "אחד העם" אני קורא מקובץ של כל כתביו בין ארבעה חלקים שראה אור ב"הוצאת יודישער פערלאג" בברלין תר"ץ (1930). הדף בעל המרקם המשובח שנישא אלי מברלין למזרח תל אביב, ונקרא כאן אחרי 92 שנה, ממחיש לי גם את כל היתרון של קריאת ספר מודפס על קריאה באינטרנט. כל חלוף הזמן מוחש בדפים האלה, כל כובד הסמליות של אובייקט שנמלט מברלין במועד. אך גם כל כובד ההיסטוריה האישית שלי מצוי בארבעת הכרכים האלה. את אחד העם קניתי בתחילת שנות העשרים שלי, כשיצאתי מהעולם הדתי, וארבעת הכרכים הללו נדדו איתי מגלות דירה שכורה אחת בתל אביב לאחרת עד שהגיעו איתי לביתי הנוכחי. כל היחס האישי הזה, החושני, ההיסטורי, שנוצר סביב טקסט מודפס, וכל המפגש האישי, החומרי, החושני, הבלבדי, שמזמנת הקריאה של ספר מודפס, אינו קיים בקריאה על גבי מסך, שהינה קרה, לא אישית, לא מאפשרת התייחדות בין קורא לטקסט.

אני קורא את כל הכתבים כסדרם. וכעת קראתי שני מאמרים עיתונאיים לעילא שפרסם אחד העם בכתב העת שייסד, "השילוח", סביב 1900. באחד הוא עוסק בבית הספר שביפו שהיה אחד הראשונים שלימד "עברית בעברית". ובשני הוא עוסק בקלקלות התמיכה הכלכלית שקיבל היישוב הצעיר בארץ מידי הנדיב הידוע וגם מידי חובבי ציון ("הישוב ואפיטרופסיו" הוא שם המאמר).

אלה מאמרים מרובי פרטים, "טכניים", תעודות היסטוריות ראשונות במעלה אך לא מאמרי הגות ומחשבה. ועם זאת, אני קורא בהם בעונג עצום. ומדוע? כי אחד העם כאן מראה את הצד המעשי מעורר ההתפעלות של האינטלקטואל המרשים שהוא היה. הוא מפשיל שרוולים ומנתח נתונים, מדבר רק מתוך ידיעה ברורה של הנושא, והכל מנותח בשכל ישר "ליטבקי" מפעים, בעברית בהירה כחלון שנוקה זה עתה ואף נוצצת כמותו.

בקצרה, מדובר באחד משיאיה של העיתונות העברית לדורותיה. ודוק: העיתונות – לא ההגות!

על "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו (מאנגלית: יותם בנשלום. "אחוזת בית", 232 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן המפורסם הזה ראה אור לראשונה ב-1939 (זה תרגומו השני לעברית). הוא עוקב אחר תודעתו של חייל אמריקאי שנפצע במלחמת העולם הראשונה. ואכן, "תודעתו" של החייל הנה כל מה שנותר לו. כרוּת ידיים ורגליים, אילם, עיוור וחרש, שוכב החייל בבית החולים כשנותרו לו בעיקר זיכרונותיו.

עד אמצע הרומן הרגשתי שזה רומן טבלואידי לעילא. הוא עוסק במקרה זוועה קיצוני, כשכפתור הווליום הרגשי צורח פה במלוא האוֹן והגרון. צורח את המובן מאליו: כמה נורא מצבו של החייל הפצוע במקרה כזה, כמה נוראה המלחמה. גם הפציפיזם שהרומן מקדם נראה לי ילדותי ושטחי (וארחיב על זה בהמשך). בכל אופן, התדרים הטבלואידים האלה כשלעצמם פשוט משעממים בבנליוּתם. וליצירת השעמום נלווית תכונתו הייחודית של המקרה שלפנינו: היעדר התנועה. קרי: היעדר עלילה. הפצוע המוטל במיטת בית החולים כאבן שאין לה הופכין יכול, כאמור, בעיקר להיזכר בעברו, ולפרקים להזות או לקונן. המציאות הזו נוראית, כמובן, אין צורך לומר. אבל היא גם בעייתית מאד בְּרומן. זו מציאות משוּתקת-עלילתית. גם היעדר הפיסוק המנייריסטי, הג'ויסיאני-פוקנרי, הנוכח כאן מפעם לפעם לא תרם לאהדתי לטקסט. וגם העובדה שהרומן האנטי מלחמתי הזה – בניגוד ל"במערב אין כל חדש", "מסע אל קצה הלילה" ו"הקץ לנשק" – לא נכתב בידי חייל לשעבר שכותב על התנסויותיו. הרומן נכתב בידי איש חרושת התרבות ההוליוודית, תסריטאי (שגם זכה לימים באוסקר), והרומן כולו נראה לי, לפיכך, נצלני, רעשני ולא אותנטי.      

אבל אז מופיעים כאן כמה עשרות עמודים מפעימים ממש. הרומן מתאר באופן מעורר השתאות כיצד הפצוע, הלכוד בתוך עצמו, מנסה להבין את מצבו. ראשית, האם אני ער או חולם? מתי אני ער ומתי אני חולם? לאחר מכן, האם כעת יום או לילה? הוא מנסה לארגן את הזמן על ידי מיקומם בתוכו של טיפולי האחות בו, או על ידי איתור תחושה קלה של הזעה על עורו שתלמד אותו שזרחה השמש וכן הלאה. ולבסוף, הרגע המרגש והמסעיר מכל, הפצוע מנסה לתקשר עם הצוות המטפל בו בעזרת הטחה של ראשו בכרית בקצב של איתותי מורס. הסיפור הזה, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא סיפור מסעיר על גילוי תושייה אנושית, על ניצחון רוח האדם. ומבחינה אסתטית צרה יותר, הוא ממחיש באופן מקורי ויוצא דופן עד מאד את חשיבות העלילה בְּרומן (העלילה, שלפי אריסטו היא הרכיב החשוב ביותר באמנות הנרטיבית). רק כשהפצוע מתחיל לפעול בכוחותיו המצומצמים עד מאד – ראשית על ידי ארגון הזמן בתודעתו ואחר כך על ידי הטחת הראש בכרו – הרומן מִתְחייה. "עלילה" אינה רק מעשים נִפלים שניתן לצפות בהם גם מהירח. עלילה יכולה להיות תנועה מיקרוסקופית ובלבד שתהיה פעילות, שתהיה תנועה, שיתרחש שינוי. מה גם שהתנועה המיקרוסקופית כאן מעוררת התפעלות יותר מרוב הדברים שבני אדם עושים ברוב עסק. בהקשר זה, העלילתי, התנועתי, מעניין להיווכח שהפצוע היה רוצה לבקש ממטפליו דבר ראשון לנוע מעט, כלומר לצאת החוצה מחדרו אל חצר בית החולים.  

לטובת הרומן הזה כדאי למסגר אותו כרומן שממחיש את גדולת רוח האדם ולא, כפי שהוא נתפס, כרומן אנטי מלחמתי. באופן אירוני הרומן הזה מדגים דווקא את מגבלות הפציפיזם. הרומן ראה אור ב-3 בספטמבר 1939, יומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ועשרה ימים לאחר כריתת הברית הנאצית-סובייטית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). ההסכם החרפתי הזה הביא לכך ש"פציפיזם" באותה עת בארצות הברית הייתה עמדה שנתמכה על ידי חלקים בשמאל. ארצות הברית נכנסה למלחמה רק בדצמבר 1941. או אז היה ה"פציפיזם" הדגל של הימין הקיצוני, הבדלני והלא מסויג מגרמניה הנאצית. בקיצור, פציפיזם מוחלט הוא עמדה שגויה והאידאולוגיה הנעלה אך התמימה הזו גם שימשה כוחות היסטוריים אפלים. יש עתים שבהם יש לאחוז בנשק והמלחמה בגרמניה הנאצית הייתה עת ברורה כזו.

בדיעבד, הסופר מודע בהחלט לכך ולאירוניות שנלוו להתקבלות ספרו. ב"דבר המחבר" למהדורת 1959 שמסונף לרומן הוא כותב: "יש זמנים שבהם צריך להקריב כמה מזכויות הפרט למען טובת הציבור בכללותו". בדבר המחבר הזה הוא גם מספר על העניין שעורר הספר קודם בחוגי השמאל ואז בחוגי הימין הקיצוני. עם זאת, בגוף הספר האנטי מלחמתיות אינה מרוסנת. "קרה פעם שמישהו חזר מהמתים אפילו אחד מכל המיליונים שנהרגו אחד וזהו ואמר בחיי אני שמח שאני מת כי המוות עדיף על חרפה? הם אמרו אני שמח שמַתִי כדי להבטיח את שלום הדמוקרטיה בעולם? […] כי אלה שאומרים שלא שווה לחיות בלי עיקרון שהוא חשוב עד כדי כך שנסכים למות למענו הם פסיכים אחד אחד".  

הספר הזה במיטבו כשהוא מציג את ניסיונו – והצלחתו – של אדם פגוע כל כך להתגבר, ולו במקצת, על מצבו. הפצוע, כשהוא מנסה להבחין בין חלום לערות, חושש שהיעדר ההבחנה יגזול "ממנו את כל הכבוד שהיה עשוי לרחוש למחשבותיו". כבוד עצמי אנושי הוא מה שמעורר הספר הזה בנשגבות בלתי מצויה.

על "צרוב בגוף" של ישראל המאירי ("עם עובד", 216 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שיעורי הילודה הגבוהים בחברה הדתית בישראל ואלה הנמוכים בחברה החילונית (נמוכים יחסית לדתיים, לא ביחס לעולם המפותח, שביחס אליו הם גבוהים) קיבלו תשומת לב נוספת בעקבות הבחירות האחרונות. והאמת היא שנושא הילודה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הוא – בפרפרזה על אמירה של קארל מארקס ביחס לַסחורה – "רווי דקויות מטפיזיות". מיעוט ילודה יכול להעיד בעקיפין על אי אהבת הקיום ועל דקדנס, או על אנוכיות (כפי שטוען וולבק), או, להיפך, על מחשבה הומניסטית על טובת הילדים ורצון להעניק להם משאבים רגשיים וחומריים מספקים, או הוא יכול להעיד על דאגה לשלום כדור הארץ המצטופף והולך, מזדהם והולך. ואילו ספציפית בישראל, ילודה כרוכה הן במאבק הדמוגרפי בין הפלסטינים והיהודים, הן, כאמור, במאבק הפנים יהודי על אופייה של המדינה והן – ואת זה שוכחים נלהבי הילודה – בהיותה של ישראל אחת המדינות הצפופות במערב, ובעתיד הלא רחוק: מהצפופות בעולם. עוד מעט לאוהבי הארץ לא תיוותר ארץ לאהוב.

בסיפורת הישראלית של העשור האחרון עסקו כמה רומנים בנושא מיעוט הילודה בחברה החילונית. הבולטים מאלה המוכרים לי הם "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד. "צרוב בגוף", של הסופר וחוקר התיאטרון הוותיק, ישראל המאירי, מצטרף במובן מסוים אליהם. נטע, אישה בת שלושים ושבע, חזרה מניו יורק כשהיא בהיריון מאב לא ידוע. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותה בכורעה ללדת. נטע דגן גדלה בקיבוץ באזור עמק חפר. אמה, יונה, חיה בקיבוץ המופרט בצמצום רב, ואילו אביה, גדעון דגן, שהתגרש מאמה, הוא אמן ומרצה לאמנות שלו סטודיו באותו קיבוץ. בפרקים קצרים מתמקד הרומן כל פעם בדמות אחרת מבני המשפחה וסובביה. ובמובן מסוים זהו אכן רומן על "אליטה ישנה", שכמו פעמים רבות במציאות היא, "האליטה", למרבה האירוניה ובניגוד לסטריאוטיפ, דלת אמצעים (עובדה שחשוב לזכור אותה). בהיותו רומן על נושא זה, ממש בעמוד הראשון המאירי מתאר במכוון את נטע, המתייסרת בחבלי לידה, כשהיא אינה מושלת במחשבותיה מהרהרת על עמיתתה כך: "האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף […] ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת".

את המתח הדרמטי הבסיסי מעניקה לרומן הציפייה ללידה, שמעט מסתבכת. אבל את המתח המלודרמטי לרומן מעניק סיפורו של ספואן, סטודנט דרוזי של גדעון, שנמלט מהמשטרה והשב"כ בגלל שתערוכה באום אל פאחם בהשתתפותו התמזגה בהפרת סדר לאוּמנית. ספואן מתגלגל לאיכילוב, בו מאושפזת נטע, ומתחזה שם לסניטר. בהמשך הרומן, ביחס לספואן, מועלית אפשרות של מיזוג מיני נושא פרי בטן בין ערבים ליהודים. פעם אמר לי א.ב. יהושע, בעקבות "גדר חיה" של דורית רביניאן (וכמובן, בלי שאמר זאת במפורש, בעקבות ספרו שלו, "המאהב"), שהנושא הזה מאד חשוב לעתידנו בארץ הזו. אני חולק בכך על הסופר הגדול. הנושא מעסיק, אם בכלל, פלח צר מאד בישראליות. אבל הנושא הוא בהחלט חומר ספרותי ראוי.  

המאירי הוא סופר מיומן. ואני ממליץ מאד לקרוא את הרומן החזק שלו "סימביוזה" ("עם עובד", 2000). גם כאן, הכתיבה, ברמת המשפט, בְּשֵלָה, מנוּסה. המשפטים יודעים לבוא כמו מהצד, מיומנים בלדלג על מידע שהקורא יסיק ללא עזרה עודפת. וגם התכנים, הדמויות, מחוספסים, לא מגולחים, "מערבוניים".

ובכל זאת משהו לא עבד לי. הרומן לא היה מספיק סוחף. אבל מדוע? זו האֵימה הכי גדולה שלנו, המבקרים: ספרים שאינם רעים אבל איכשהו אינם ממריאים וקשה לנו להסביר, לנמק, מדוע. אנסה ככל יכולתי. נדמה לי שהדמויות כאן לא מספיק ברורות, לא מספיק מגוּלפות-תווים. מה שמניע אותן לא לגמרי ברור לקוראים ולכן הם פחות נקשרים אליהן. את ספואן, למשל, סיבך המאירי בשתי פרשיות שונות: האחת נוגעת, כאמור, לפעילות לאומנית בקרב ערביי ישראל ואילו האחרת נוגעת לתאונת שריפה שגבתה חיי אדם בקיבוץ של גדעון ויונה. מלבד זאת שהערִימָה של ההסתבכויות מסגירה מצוקת-דרמה של הכותב, שמבקש להזין את אש העלילה בכל מחיר, הרי שהיא מטשטשת את דמותו של ספואן (מה מניע אותו? עוינות לאומנית? נקמה אישית?). גם הרומן עצמו מעט מטושטש דמות: הוא קצת רומן בלשי, קצת רומן פוליטי (בשני מובנים שונים), קצת רומן פסיכולוגי. קשורה לתופעות הללו התחושה שהרומן לא נכתב בדחיפות, לא היה משהו שבער לסופר לומר. מכיוון נוסף, הטקסט חסר את מה שכמדומני עמיתינו בהיפ הופ מכנים פלואו (=שטף). הוא מעט מכחכח, נתקע. וחלק מהסיבה לכך נעוצה בהיעדר הבחנה מספק בין זמני האירועים השונים שמתוארים בפרקונים הקצרים. פרקון קצר יכול להכיל, למשל, שתי נסיעות שונות, אחת לתל אביב מהצפון ואחת לצפון הארץ, אך הכתיבה לא מבחינה בחדות בסדר האירועים והקורא מתבלבל.  

ושוב אדגיש, בפירוש אין זה ספר רע. אבל אמתין לרומן טוב יותר של המאירי.    

ביטוי שימושי של אחד העם

אני קורא לאחרונה ב"אחד העם". התפיסה שלו את היהדות כתרבות לאומית נראית לי צו השעה ודבר בעיתו. צו השעה בשבילי, לכל הפחות. ומלבד זאת, עוד מהקריאה הראשונה בו, בראשית שנות העשרים שלי, הערצתי את הפרוזה העברית שלו. הצלולה, השכליית, ומאד לא תקין פוליטית לומר: הגברית (למען הסר ספק: יש גם כתיבה "נשית" מופתית).

והנה באחד ממאמריו מעניק אחד העם דימוי עברי קולע לאחת התכונות האנושיות הנלוזות ביותר: הצטרפות לעדר המקללים כאשר מושא הקללה נמצא בשפל והערצת המצליחים וההצלחה כשהשעה משחקת לראשונים. אלה הם, אומר אחד העם, תלמידי שמעי בן גרא, אותו זה שקילל את דוד המלך בשעת הימלטותו מירושלים מידי אבשלום בנו, אולי רגע השפל הנמוך בחיי דוד.

מעתה, כשתיתקל בעוד מי שמנצל רגע שפל על מנת לידות אבן אחר הנופל, עוד מי שאורב לרגע גאות על מנת להידבק בקרני ההצלחה, אמור: מתלמידי שמעי בן גרא אתה.

הנה הציטוט מפרויקט בן יהודה הראוי לכל שבח (לאחרונה יצא שאמרתי שאני מעדיף לקרוא בשירי ביאליק בספר מאשר ברשת, אך אין זה אומר שאני לא מעריך עד מאד את הימצאותם ברשת, יחד עם שאר מכמנים).

"ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו" (כאן ההפנייה לטקסט המלא).

*

הערת אגב: גם בגלל ברנר, קורצווייל ודב סדן, מסיבות שונות ודומות, שמיעטו את דמותו של "אחד העם", רחקתי ממנו ברבות השנים. אך גלגל חוזר בעולם. אכתוב על זה בהרחבה, אני מקווה, לכשירחיב.

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על הקריאה

כתבתי ל"השילוח" מאמר על הקריאה, בעקבות ג'ונתן פראנזן, סוון בירקרטס ומישל וולבק.

מצב הקריאה בכלל ומצב הספרות בפרט – שתי סוגיות קשורות אך לא זהות – אינו נראה מזהיר. הוא מעורר מחשבות קודרות ולעיתים גם פניקה אצל אנשי ספר וספרות מובהקים.

למעשה, נדמה לי שאנחנו מצויים כעת בעיצומו של גל הפניקה שלישי, אם נחל את המניין במחצית המאה הקודמת.

הראשון, בשנות השישים, היה קשור לנוכחותו הכריזמטית של תיאורטיקן התקשורת הקנדי מרשל מקלוהן, שבישר בספריו המבריקים והמבולבלים על קץ העידן הגוטנברגי, שבו הספר היה צורת התקשורת המרכזית. התיאוריות של מקלוהן קיבלו רוח גבית מהופעתו של מדיום צעיר: הטלוויזיה.

גל החרדה השני באשר לעתיד הספר והספרות אירע בשנות התשעים, עם הפצעת האינטרנט. שוב היה נדמה שהספר המודפס, טכנולוגיה בת חמש מאות שנה, עומד להיות ניגף בפני צורת תקשורת חדשה ונוצצת.

ואילו גל החרדה השלישי, זה שאנו שרויים בו, ניזון מכמה מקורות שונים, ואולי הוא מעין תלכיד של שני קודמיו. הוא ניזון מעליית האיכות, הכמות והזמינות של סדרות הטלוויזיה, שהפכו להיות בילוי פנאי פופולרי שאצל רבים מחליף את הקריאה בספרים. הוא ניזון גם מהפעלתנות ב"רשתות החברתיות" (פעלתנות הכוללת אומנם גם קריאה וכתיבה, אך מסוג שונה), שנדמה שהפכה גם היא תחליף לקריאת ספרים. והוא ניזון גם מהפופולריות העכשווית של אמצעי מדיה אוראלי, ההסכת. אך נוסף על כך – וזו התפתחות שראוי לתת עליה את הדעת – חלק מאופן הטמעת הספרים עצמם מתרחק מהמודל הגוטנברגי. כוונתי לפעלתנות בגזרת ספרי השֶמַע וכן לקריאה של ספרים באמצעות מכשירים אלקטרוניים (קינדל, אייפד וכדומה).

באופן אישי, איני נוטה לפניקה בסוגייה הזאת. ייחודה של הקריאה ברור לי אינטואיטיבית ונראה לי נעדר תחליף. אני אף מנסה להפוך את הייחוד הזה למודע ולנהיר יותר לעצמי; ובעקבות הנהרה עצמית זו – לאחד מנושאי הכתיבה שלי. יש לי כמה מחשבות משלי בנושא זה, אך את הצגתן אשמור להזדמנות אחרת. במאמר הזה ברצוני לחלוק עם קוראיי כמה טקסטים בנושא שנתקלתי בהם במרוצת השנים, ואשר נראים לי הטקסטים המעניינים ביותר על מהות הקריאה בכלל והקריאה בספרות בפרט בזמננו.

(להמשך המאמר).

על נוכחותו של העבר בשדה הספרות המתורגמת וגם קצת על "העלמה אלזה" של ארתור שניצלר ועל "מיטב שנותיה של מיס ברודי" של מיוריאל ספארק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אחד המאפיינים של שדה הספרות המתורגמת לעברית הוא נוכחותן הבולטת של יצירות ספרות וותיקות, "קלסיקות", בקרב הספרים הרואים אור חדשות לבקרים. אתה נכנס לחנות ספרים בימים אלה ומוצעים לך ספרים חדשים, טריים ממכבש הדפוס (זה עדיין מכבש, בעצם?), כגון "מסעות גוליבר" (תחילת המאה ה-18), "בעקבות הזמן האבוד" (תחילת המאה ה-20), "ג'וני שב משדה הקרב" (1939), רומנים קצרים של נטליה גינצבורג (אמצע המאה ה-20) או "הנסיכה דה קלב" (סוף המאה ה-17). הסיבה המיידית הפשוטה למאפיין הזה של שוק הספרים המתורגמים כפולה. יש צורך לתרגם לראשונה לעברית קלסיקות נודעות שטרם תורגמו אליה, או שיש צורך לרענן ולחדש תרגומים ישנים בגלל התפתחותה המהירה של העברית. לפיכך, באופן ששונה מאד מהמצב בתחומי אמנות אחרים, נוכחות העבר בשדה הספרות גדולה ומרשימה. בשביל סרטי עבר עליך ללכת לסינמטק. כשעולָה לשירות הסטרימינג סדרת טלוויזיה בת שלושים שנה בלבד כמו "סיינפלד" הרי שמדובר באירוע חריג וחגיגי. בתיאטרון ובמוסיקה הקלאסית נוכחות העבר אמנם דומיננטית, אך כיוון שאלה אמנויות פרפורמטיביות הרי שרב חלקו של החדש (הביצוע החי) בהעלאת המחזה הישן או בנגינת הסימפוניה הקלאסית. ואילו בספרות המתורגמת, כאמור, חלק ניכר מהיבול הטרי הוא למעשה יצירות בנות עשרות, מאות ולעיתים אף אלפי שנים. מבחינה מהותית יותר, הסיבה למקומו הנרחב של העבר בספרות, נדמה לי, נובעת מכך שהספרות מתיישנת פחות מהר. תפקידו המכריע של דימיון הקורא הפעיל במימוש היצירה מסייע לה לשמור על רעננותה. הקורא מכניס הרבה משלו ליצירה והוא, הקורא, הרי בן זמננו ממש. כך הופכת גם היצירה, מיניה וביה, לעדכנית.

בספר נעוריו המזהיר, "כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", טוען ניטשה שאנו לומדים היסטוריה על מנת להשתחרר מהמחנק שכופה עלינו ההווה. דרך ההיסטוריה אנחנו מתוודעים לעובדה שחיי אדם מכילים הרבה יותר אפשרויות, הרבה יותר פסגות, מאשר החדגוניות והבינוניות שאנחנו רואים סביבנו. גם הקריאה ביצירות ספרות בנות העבר ממחישה לנו אפשרויות אנושיות אחרות. האנושי, חושפות בפנינו יצירות ספרות מהעבר, נרחב יותר ממה שאנחנו נתקלים בו כשאנחנו יוצאים לרחוב או פותחים את הטלוויזיה ורואים חדשות. והקריאה ביצירות עבר מאפשרת לנו גם תחושת חירות: איננו לכודים בזמננו ובמקומנו, אנחנו מסוגלים להינשא לזמנים ולמקומות אחרים בתכלית. 

כל זה לא אומר שספר שבא אלינו מהעבר עטוף באדרת יקרה למראה שמכריזה "קלסיקה לפניך!" הוא בהכרח ספר טוב. הנובלה "העלמה אלזֶה" של ארתור שניצלר, למשל, ראתה אור לראשונה לפני מאה שנה (1924) וכעת תורגמה לעברית. מדובר במונולוג פנימי גמיש, אמין ודק של בחורה צעירה ויפה, מעטו של הסופר הפסיכולוגיסט הווינאי המפורסם. אבל הוולגריות של העלילה חורצת את משפט ערכה של הנובלה לשבט. מדובר פה בסיפור סחיטה מינית גס, שסוחט גבר מבוגר בעל אמצעים את הנערה המושכת שמשפחתה נקלעה לקשיים כספיים. הסוף הצעקני, הכולל גם רמיזה אדיפלית גסה (פרויד, ידידו של שניצלר, יכול לחכך את ידיו בהנאה), כמו מתחרז עם גרעין העלילה הוולגרי המוזכר והופך את הנובלה בכללותה לבעלת ערך מצומצם.

"מיטב שנותיה של מיס ברודי" של מיוריאל ספארק, מ-1961, שתורגם לאחרונה מחדש לעברית, נחשב לקלסיקה באופן מובהק אף יותר מ"העלמה אלזה". כפי שנכתב על גב הכריכה, המגזין "טיים" בחר בו ב-2005 לאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית במאה ה-20 והוא מוגדר "יצירת מופת" על ידי רבים. מדובר בסיפור סאטירי על חבורת נערות סקוטיות משנות ה-30 שהנהיגה אותן מורה אקסצנטרית ובוהמיינית. מיס ברודי היא אשת התרבות הגבוהה הבזה לסביבה הזעיר בורגנית והפיליסטינית האדינובורית שסביבה ("היא הוסיפה, 'האמנות עולה על המדע. האמנות במקום הראשון, אחריה המדע'"). היא גם מפלרטטת עם הפשיזם, כפי שאכן פלירטטו עמו נציגים נוספים של "התרבות הגבוהה" בשנות השלושים. מיס ברודי מנהיגה מעין כת בסיוע הכריזמה שלה והיא מתערבת לא רק בחינוכן אלא גם בחיי אהבתן של תלמידותיה. היא רווקה דעתנית ונמרצת, אולי לסבית לא מודעת, כפי שחושדת תלמידתה המעמיקה ביותר, ותיאורה הסאטירי דוקר אך אוהב. "אולם הנשים מסוגה של מיס ברודי היו דברניות כהוגן ופמיניסטיות, וכמו רוב הפמניסטיות, הן דיברו אל גברים כדבר גבר אל גבר. 'אומר זאת כך, מר גדס, אמצעי מניעה הם התשובה היחידה של מעמד הפועלים'". אבל על מנת ליהנות כהלכה מהספר המינורי, הלא מרעיש והלא בשרני אך הדוקרני והשנון הזה – ואפשר ליהנות ממנו – כדאי לבוא עם ציפיות נמוכות בהרבה מאלו שמעודדת ההכרזה "קלסיקה!".

ואי אפשר לדבר על "קלסיקות" בלי לקונן שוב על מצב הקלסיקות העבריות שלנו. רבים רבים מנכסי צאן הברזל של הספרות העברית המודרנית בת מאתיים ויותר השנים האחרונות אינם נגישים או על מדפי חנויות הספרים שלנו או שאף לא יצאו במהדורות מחודשות, מזמינות ומקיפות מאז צאתן לאור בחיי מחבריהן. התרבות שלנו הייתה צריכה לייסד סדרת דגל של קלסיקות עבריות כפי שהדבר קיים בתרבויות אחרות וכפי שאכן התקיים בעבר גם בתרבותנו שלנו במהדורות "כל כתבי" למיניהן.   

על "נער פחז כמים" של יוסף לואידור ("פרדס", 291 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

האמירה המפורסמת של ווייטהד, על כך שהפילוסופיה המערבית אינה הרבה יותר מאשר הערות שוליים לאפלטון, שואבת את אמיתותה לא רק מכך שאפלטון היה גאון אלא מכך שהוא היה ראשון (או כמעט ראשון). מנסחי הבעיות הראשונים, החורשים בקרקע בתולה, הם פעמים רבות התורמים הגדולים ביותר לשדותיהם. 

חלק מהקסם הגדול שנִקסם הקורא ביוסף לואידור, הסופר בן העלייה השנייה ובן חסותו של ברנר (שאף נרצח איתו ב-1921), נובע מראשוניותו. יגאל שוורץ ונועם קרון, עורכי הקובץ, זיכו את הרבים באפשרות להתוודע לתגובה ספרותית עזה ומקורית למפגש המחודש של העם היהודי עם ארצו ועם שפתו הישנות (עם זאת, הקובץ היה נשכר מהגהה נוספת והוספת תאריכי ומקומות הפרסום של הסיפורים). הסיפורים והנובלות המעטים, אך בעלי הדשנוּת והלִשְדיות התוכנית והלשונית, של לואידור, עוסקים ברובם בפועלים ובשומרים בני העלייה השנייה. והם כוללים כמה ניסוחים ראשוניים של חוויות יסוד ישראליות. למשל, המפגש המהמם עם השרב הארצישראלי: "עבר חודש מנחם אב והקיץ האכזרי נטה להגיע אל קצו, וככל אשר קרב קצו לבוא, כן גדלה אכזריותו וכן כבדה ידו על הטבע והחיים, כמו מלך עריץ, ככל אשר יזקין כן יתאכזר". הרי שישה חודשים בשנה מושל כאן הקיץ! טוען סיפור אחד. לא כי, אלא שבעה! טוען משנהו. וכפיצוי על כך מופיע כגואל הגשם הראשון. "גשם, גשם! – צווחה נפש כל בעל חיים. וכל היקום כמו פתח את לועו וצִפה בכיליון עיניים ובתשוקה בוערת לנחלי מטר שירדו ויגיחו אל קרבו". ופתאום אתה מבין כמה גשם ראשון הוא תופעה ארצישראלית ייחודית. והכל בגלל המפגש הראשון עם הגשם הראשון. ואילו בנובלה המצוינת "יואש" (שראתה אור לפני כשנה גם בנפרד, בהוצאת "דחק") ובסיפורים אחרים שמורה זכות הראשונים ללואידור בעיצוב דמותו של "העברי החדש". בקיצור, לואידור הוא סופר מינורי מעניין ביותר, ולראשוניות יש חלק רב בכך.

לואידור, הכותב על ארץ ישראל ובארץ ישראל, מושפע מאד משפת התנ"ך. וישנם כאן גם שני סיפורים נפלאים, תנ"כיים גם בזמן התרחשותם, שממחישים את המורכבות האנטי-ברדיצ'בסקאית שלו. בסיפור "עֵלִי", למשל, מעוצבת דמותו של נער חלש ורפה ידיים משבט בנימין, שמסרב בכל תוקף לגאול את דמו של אחיו הנבל ואיש הזרוע. הסיפור אוהד את עלי ההססן שנסמך על תורת משה: "לא ארצח, לא אגאל את ידיי בדם". למרות שלואידור הוא, כאמור, ממעצביו הראשונים של "העברי החדש", הרי שדמות זו אצלו אינה דמות כוחנית מנוערת ממוסריות, כמו בחזון הברדיצ'בסקאי ברגעיו השטחיים. 

אבל אולי הראשוניות הבולטת ביותר בקובץ היא העיסוק הנרחב של לואידור בעימות האלים עם תושבי הארץ הערבים, עימות שיש לו צדדים כלכליים ולאומיים כאחד. נועם קרון בהקדמתה מביאה זיכרון מצמרר על לואידור שסיפרה חוה רוטנברג. "אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני רוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד. לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים'". הזיכרון מצמרר, כמובן, על שום סופם של לואידור וברנר. אבל כבר היצירה של לואידור מעידה על הבחנתו הנכונה על מרכזיותו של הסכסוך עם הערבים בסיפור השיבה היהודית לארץ ישראל (וזה אולי מה שמבדיל בחדות בין לואידור לסופרים שקדמו לו, בני העלייה הראשונה). הסיפורים רוויים בהבנה הזו, גם אם הם מכילים בהחלט כבוד וסקרנות כלפי תושבי הארץ הערבים, כמו גם הכרה בכך שהיהודים אשמים לעיתים ולו חלקית בנסיבות הסכסוך (באחד הסיפורים שודדים הערבים חמור מפועל יהודי, אך זאת משום שהוא רמס מבלי משים חלקה שחרשו).  גם בנובלה הארוכה, "בשל סוסה", נובלת פעולה מרתקת, בה חוברים שומרים יהודים וחבריהם הערבים לחילוצה של סוסה שנגנבה על ידי ערבים אחרים, היסוד הלאומי מרכזי. בלב הנובלה הזו עומד מוסה הספרדי, שומר יהודי ממוצא ספרדי. הנה, גם בנושא אקטואלי זה, אפוא, שמורה ללואידור זכות ראשונים! "הוא היה איש מעשה ורב פעלים מאין כמוהו, ידע את נימוסי הערביים ואת דרכי חייהם". 

קצרה היריעה מלדון בכל דקויות ואף עבויות הקובץ. ברצוני להעיר רק על יסוד אחד מעט מפתיע. מסיפורי הקובץ השונים עולה רעיון לא צפוי: המשיכה אל השמירה קשורה לרתיעה מחדגוניות העבודה. על יהודה השומר, בסיפור "יהודה נוטר הפרדס", מעיר המספר: "יהודה היה גם עצל קצת בעבודתו […] הוא לא סבל את השעבוד ולא יכול להשתעבד לסוסים ולמחרשה ולא יכול גם להתקשר אל משרה חודשית או שנתית. הוא אהב את החופש בלי קץ גבול […] יותר מכל עבודה אחרת אהב את השמירה". כמה וכמה דמויות כאן מבטאות את חששן מעבודה מפרכת וממושכת. בין הלוחם והאיכר, אם כן, דמויות הדגל של הציונות, קיים מתח, לא רק רצף. אותו מתח שמכונן, לפרשנותי, כבר את האפוס ההומרי. אודיסיאוס, שלא ממהר לשוב הבייתה, כי, כפי שהוא מכיר לבסוף (בתרגום: אהרן שבתאי): "אבל עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת. ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים".

 

בינתיים

המסקנה המיידית שאני מסיק מהבחירות האלו היא שתם זמנן של קלפיות המדגם הטלוויזיוניות. זה שואו טהור, מתח ופורקן מהנים, ללא ספק, כמו שהגיבור של "כניעה" של וולבק סבור (אגב, רומן שהרלוונטיות שלו לישראל גדולה יותר מאשר לצרפת; ולא, במסקנות הלא מיידיות, אני בהחלט לא ממליץ על כניעה – אבל הן, הלא מייידיות, בהמשך הלא מיידי) – אבל זה שואו לא ממש אמין (במדגם 12 ובעצם, כמדומני, בכל המדגמים, מרץ והעבודה זכו להרבה יותר מאשר בפועל). צריך ללכת להצביע ואז לישון יומיים ולקום (אני מקווה, כן?) בצהרי היום השני מהבחירות עם תוצאות האמת.

מסקנה מיידית שנייה: דווקא גוש מתנגדי הליבה פעל בצורה רציונלית ו"מדעית" למקסם את יכולתו האלקטורלית בבחירות ולא הניח דבר ליד המקרה. והגוש שלנו, תומכי הליבה, סמך על חסדי שמיים, על "יהיה בסדר" ופטליזם.

מסקנה מיידית שלישית: הפסדנו, אבל לא מדובר כאן בשינוי עומק. המספרים פחות או יותר אותם המספרים של ארבע המערכות הקודמות. הגוש שלנו נערך, כאמור, פחות טוב וזה עיקר הסיפור.

מכיוון שגדלתי בציונות הדתית (המקורית, כן?) יצא לי (או שיצא לי לחזות בקרובים לי) חווים הפסדים וניצחונות משני הצדדים וסבורים שעולמם חרב עליהם. בגלל הניסיון הזה אני יודע שעולמנו – מימין ומשמאל – לא חרב עלינו כל כך מהר, לא בגלל בחירות כאלה או אחרות, בכל אופן. לא שהוא לא יכול להיחרב, אבל הניסיון (של תבוסות יותר גדולות) מלמד שזה לא כזה חד משמעי.

בהמשך, במסקנות הלא מיידיות, אנסה לחשוב עוד עם עצמי כיצד מטפחים זהות יהודית-ישראלית לא דתית (לא בהכרח אתיאיסטית, אבל *גם* אתיאיסטית) והומניסטית. לסחורה הזו אולי אין קונים רבים, לא מימין ולא משמאל. אבל אחד בוודאי וישנו – אני. בכל מקרה, אני סבור שעל מנת לשקם את המרכז-שמאל צריך לבסס זהות תרבותית יהודית-ישראלית עשירה יותר. הזמנים מזכירים את המאה ה-19 עת נלחמה ההשכלה העברית ולאחריה התחייה העברית עם גורמי הנחשלות, האטימות, הבטלנות והפטליזם של הדת היהודית. ורק בגלל שדבּריה של ההשכלה והתחייה העברית היו "עגלה מלאה" צלחה מלחמתם בידם.

הערה קצרה על נטליה גינצבורג

אני מכין הרצאה על נטליה גינצבורג וקורא (בשלישית, נדמה לי) את הנובלות שלה, שקובצו ב"חמישה רומנים קצרים" ("הספרייה החדשה". מאיטלקית: מירון רפופורט ומנחם פרי).

אני מתפעל שוב מהכתיבה.

הכל חי, חי, חי – ואתה, הקורא, טובל בתוך כל זה ובגלל המדיום גם מחוץ לכל זה, אתה, הקורא, מתפעם מהקיום העשיר ובו זמנית בן חורין הימנו.

שתי דוגמאות קטנות לחיוניות, לאותו שם תואר משבח שיש שמלינים עליו אך לא בצדק – "מדוייק".

בנובלה "ככה זה קרה" הבעל והאישה רבים בחדר השינה. הבעל לוקח את כלי המיטה שלו בדרכו לחדר העבודה. אך הם לבסוף מתפייסים. "לא נכון שאני לא אוהבת אותך יותר […] אני אוהבת יותר ממה שאתה יכול להאמין". ותגובת הבעל? "אז הכל בסדר". הסדר לכאורה שב על כנו. אבל גינצבורג כותבת כך: "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו. למשך זמן רב לא ישנו יותר יחד".

כעת, "ככה זה קרה" היא יצירת מופת על אמביוולנטיות רגשית ועל היכולת שלה להטריף. אבל כאן לא מדובר בהססנות המטריפה של אלברטו, הבעל. כאן מתואר משהו מאד מציאותי, דבר מה "מדוייק".

ההתנהלות שלנו בחיים, פעמים רבות, אינה תרכובת, שלמה ואחידה בתוך נוסחתה, פעמים רבות התנהלותנו היא תערובת, סגסוגת, וזו מחשבה שמעט פוגעת ביהירותנו, בהיותה מעין ממוצע חיוור ולא "הכרעה".

ובמילים אחרות: התנהלותנו היא פעמים רבות פשרה בין וקטורים שונים. וקטור העזיבה יצא לדרכו, וקטור הפיוס בלם אותו, אך לא הסיט אותו לגמרי ממסלולו. התוצאה היא מה שניתן לכנות פיוס עגמומי. "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו."

אותו עיקרון בדיוק מופיע כמה עמודים קודם לכן. הגיבורה מציעה לבעלה, הצייר החובב, לצייר אותם בדמות חתול ועכבר. "הוא צחק ואמר לי שאני בכלל לא נראית לו כמו עכבר. אבל צייר חתול עם הפרצוף שלו-עצמו ועכבר עם הפרצוף שלי".

פעם אמרה לי חברה שהעצה הכי טובה שהיא קיבלה בחייה בענייני גברים היא: זה לא כל כך משנה מה הוא אומר, השאלה היא מה הוא עושה. כעת, זה לא המצב פה. הבעל אינו מבטא את *האמת* בציור, האמת שהוא מכחיש בפיו. יש כאן פשוט פשרה בין וקטורים: הכחשה בפה והסכמה במעשה.

ככה זה, לעיתים, במציאות עצמה: דחיפה לכאן ודחיפה לשם – והווקטור המפושר שנוצר.