*
בקיץ האחרון התחולל בזירה התרבותית האמריקאית פולמוס על מקומן וערכן של ביקורות שליליות. הפולמוס ניצת בעקבות פרסומן של כמה ביקורות כאלה ב"ניו יורק טיימס". להלן שלושה קישורים עוקבים (כלומר, המתייחסים אחד לשני ואחר כך האחד לראשון ולשני) המרכיבים חלק מהפולמוס הזה.
כאן
כאן
וכאן
אני ממליץ במיוחד לקרוא את הקטע האחרון, "מניפסט של מבקר", מ"הניויורקר", מניפסט של דניאל מנדלסון (מחבר "האבודים").
מנדלסון מעניק נוסחה פשוטה למה שמבדיל מבקר מקצועי הן מהדיוט המביע דעה על יצירה (הוא לא מתייחס רק לספרות, אגב, אלא למכלול של האמנויות) והן מאיש אקדמיה מומחה. מבקר הוא אדם שיש לו ידע + טעם, מנסח זאת מנדלסון בבהירות. רכיב "הידע", היכרות עם המדיום שבו הוא פועל, מבדיל בין המבקר לבין ההדיוט. ואילו רכיב "הטעם" בנוסחה הוא זה שהופך את שיפוטיו של המבקר למעניינים, בניגוד למומחה האקדמי בעל הידע, שבמידה והוא נעדר טעם מובחן אינו כשיר לפעילות הביקורתית. על מנת להיות מבקר נדרש, טוען מנדלסון, סוג כישרון מובחן. מבקר אינו "יוצר מתוסכל", אלא אדם בעל אותו כישרון מיוחד לביקורת.
המאמר של מנדלסון הוא בעל ערך לא רק בגלל ההגדרה הבהירה שלעיל. בין השורות ולעיתים בשורות עצמן מבטא מנדלסון תפיסה מעניינת ביחס לביקורת, ולעיתים אף עמדה אינטלקטואלית מרגשת. מנדלסון משתמש פעמים רבות בביטוי "דרמה" כשהוא מתייחס לביקורות. מה "דרמטי" בביקורת? ניתן להציע לשימוש בביטוי הזה שתי פרשנויות. עצם הליך השיפוט שמתבצע בכל ביקורת יוצר דרמה. הרי אנו מכירים את סוגת "דרמת בית המשפט" מהטלוויזיה. המבקר, בזעיר אנפין, ממחיז דרמת בית משפט בכל ביקורת שלו, הדרמה של "הבעד" ו"הנגד" ולבסוף גזר הדין. פרשנות אחרת לשימוש של מנדלסון בביטוי "דרמה" בהקשר לביקורת היא זו: המבקר בעל הטעם, בעצם הצגת טעמו, כלומר התלהבותו או מיאוסו, יוצר בעצם פרישת ביקורתו "דמות". ה"דמות" היא של אדם נלהב לאמנות שמושפע באופן משמעותי ממפגשו עם יצירות אמנות חדשות; במידה והן טובות הוא נלהב, במידה והן רעות הוא נעגם אל נפשו. זו הסיבה שאיש אקדמיה שאין לו טעם מובחן לא יכול להיות מבקר: הוא חסר "אישיות" בהקשר זה. כיוון ש"אישיות" מובחנת באהבותיה וסלידותיה, ומי שנעדר "טעם" נעדר אהבה וסלידה ביחס לאמנות, הרי שהוא הופך להיות חסר "אישיות" ומי שאינו יכול לספק "דרמה" ביקורתית טובה. "דרמה" בנויה על דמויות "עגולות", ומי שאין לו "טעם" אינו יכול להיות דמות "עגולה".
למעשה, בין השורות מציע מנדלסון כי לביקורת יש צד שניתן לכנותו "פרפורמטיבי". המבקר מציג על בימת הביקורת "דרמה", את ה"דרמה" של להיות אדם מסור לאמנות, מי שנרעש מיצירה טובה או נחרד מיצירה גרועה.
אבל הרעיון המרגש ביותר שטמון במניפסט של מנדלסון מצוי בטענה שלו שהביקורת אינה עניין פרטי בין המבקר למבוקר ואף אינה עניין ציבורי בין המבקר לקוראיו. ביחס לביקורת באופן כללי שתי הדעות הללו מושמעות לעתים. למשל, יורם ברונובסקי, בטקסט שאני מלמד את תלמידיי בסדנאות ביקורת שאני מעביר, טקסט שקרוי "ביקורת תהיה" (מתוך הקובץ המרתק בעל שם זה שראה אור לפני כמה שנים), מתנייד בין שתיהן. מחד גיסא כותב ברונובסקי כי הביקורת היא דבר מה כמעט פרטי, שבין האמן למבקר:
"לי, למען האמת, יש דימוי אידאלי שונה לגמרי של אמן, של סופר. לאו דווקא של אמן המשחר למחמאות ולשבחים, המתחנן בכל הווייתו ל'מילה טובה' ולתכלית זו מכוון את עשייתו האמנותית. דימוי-האמן או הסופר שיש לי הוא של אדם קצת יותר מסובך, המתמודד עם עצמו ועם קהלו, מי שהרוח הביקורתית אינה עוזבת אותו אף לרגע וקבלת-השבח היא תכלית רחוקה שעליה אין הוא נותן כלל את דעתו בשעת העשייה האמנותית. מן הקורא או הצופה הוא מצפה בראש-ובראשונה לביקורת; המחמאה היא בעיניו סוג של חוסר תשומת-לב. 'התהילה היא סכום הטעויות שסביב שם מסוים', אמרה זו מיוחסת לניטשה, אך מצאתי גרסות שלה אצל כמה וכמה אנשים".
אי לכך, מכיוון שאמן אמת כמה לביקורת, מהרהר ברונובסקי במאמרו שמא יש לנהל את הביקורת "במכתבים שבין המבקר למבוקר".
אלא שלביקורת יש גם צד פומבי. המבקר הוא שליח הציבור ששליחותו היא להציג בפני הציבור יצירות ראויות ולהזהיר את הציבור מפני יצירות שאינן כאלה:
"נדמה שתחילה יש להבהיר כמה עקרונות", כותב ברונובסקי, "שבכל הקשר אחר מלבד הקשרה של הספרות הישראלית (או קריית ספר הישראלית) למותר היה להדגישן. ובכל-זאת, כאן ועכשיו, צריך לומר קודם-כול שהביקורת איננה עניין שבין המבקר למבוקר. המבקר מציע את ביקורתו לפני הציבור ומבקש לשכנע את הציבור לכאן או לכאן, לעניין את הקורא בספר או להסביר מדוע אין בספר כל תרומה ממשית, מדוע הוא כושל ואינו ראוי לתשומת לב".
ביחס לשאלה מדוע בישראל הדברים הללו אינם מובנים מאליהם מעלה ברונובסקי את ההשערה כי הישראלים, מסיבות היסטוריות, עוינים ביקורת בתחום הפוליטי והעוינות הזו זולגת לשדה התרבות.
שתי האופציות הללו להסברת תפקידו של המבקר – היותו "קולט" נאמן של יצירת האמן שתגובתו מסייעת לאמן בשיפורו העצמי; היותו שליח הציבור – מושמות ללעג סאטירי בשני קטעים משעשעים ידועים של חנוך לוין ביחס לביקורת (עמ' 205-207 בספר הפרוזה של לוין, "החולה הנצחי והאהובה").
בקטע אחד, המופיע שני בספר המוזכר, "הדודה פייגע (עוד מילה על הביקורת)", מולעגת התפישה של המבקר כמי שמבקש לשפר את האמן. המבקר שם הוא מי שרוצה שהאמן, ששמו זבולון ברוידא, יהיה מישהו אחר, "הדודה פייגע". התוצאה היא לפיכך ששיפוטו הנוקב של המבקר – "'זה מה שאני אומר', מסכם המבקר, 'אין שום דמיון, שום סיכוי. הכל אצלך לא נכון, הכל שגיאות, מהתחלה עד הסוף" – נתפס כאבסורדי. המבקר והמבוקר אינם חולקים תפיסת עולם משותפת ולכן אין מקום לביקורת. המבקר רוצה א' והמבוקר מחפש באמנותו להשיג את ב'. וא' וב' לא ייפגשו.
בקטע המשעשע השני והמפורסם יותר, "מלה בזכות הביקורת", מתחיל לוין בשבחי המבקר, שבמהרה מתפרשים כשבחי מבקר הכרטיסים באוטובוסים, "אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה". הקטע הזה לועג כמובן לביקורת, המבקר כמעין מבקר-כרטיסים טרחן ומטריד, וכך הוא בדרך כלל מתפרש. אולם הקטע הזה מורכב יותר מקודמו ולפיכך הבאתי אותו אחרי האחרון. זאת כי בעיון מדוקדק הקטע הזה הוא דו-שלבי, הוא אינו בנוי רק על ההיפוך שמתרחש כשמתגלה שמדובר במבקר כרטיסים, היפוך שמלעיג על הביקורת. ישנו כאן שלב נוסף: באמצעות ההיפוך הזה לוין יוצר הצדקה מסוימת לביקורת – לביקורת האמנות! – תוך שימוש במבקר הכרטיסים כמטפורה. כי המשפטים שמוקדשים לתיאור עבודתו של מבקר הכרטיסים ומסבירים את נחיצותו כמבקר הנהג בשם "החברה" (חברת האוטובוסים) הנם בעלי משמעות גם לתחום ביקורת האמנות ומעניקים לה הצדקה.
הנה הם:
"המבקר, יותר משהוא בא לבקר אותנו, בא לבקר את הנהג. כי עיקר מעייניה של החברה הוא לא כל-כך בכניסתנו או אי-כניסתנו לאוטובוס ללא כרטיס, אלא בהשגחה קפדנית על הנהג או הכרטיסן שמא יסיע את מקורביו או ידידיו בחינם, ובכך יגרום הפסד לחברה".
אם קוראים את הקטע הזה באופן מטפורי, הרי שמבקר האמנות גם הוא נציג "החברה", נציג ציבור הקוראים. תפקידו לפקח על "הנהג" (הוצאות הספרים, מוזיאונים וכדומה), שלא יעלה נוסעים ויסיע אותם בחינם, כלומר תפקידו של המבקר לפקח שאותם מוסדות תרבות לא יאפשרו ליצירות שאינן ראויות להתפרסם, או שתפקידו למנוע שיצירות כאלה תתפרסמנה ללא מחאה.
הקטע הזה מורכב מקודמו כי בו לוין מקבל-למחצה את העמדה של"חברה" מותר לבקר יצירות מסוימות על פי האינטרס שלה כחברה.
בחזרה למנדלסון: כאמור, מנדלסון במניפסט שלו מעלה אפשרות שלישית. המבקר הוא נציג המדיום או הז'אנר ומי שתובע את עלבונו. המבקר אינו נציג הציבור ואף אינו הקהל הביקורתי שכל אמן אמת כמה אליו. המבקר הוא מי שקשר את גורלו בז'אנר או מדיום אמנותי מסוים, מי שבקיא במדיום ובז'אנר ואוהבו בכל מאודו, מי שיודע מה הן הפסגות שאליהן ניתן להגיע במדיום או בז'אנר הזה ולפיכך מי שבוחן בשבע עיניים כל יצירה חדשה שמתיימרת להיכלל בקהלה של אותה אמנות היקרה לליבו. המבקר מסור לאמנות כאביר המסור לגבירתו, ולפיכך הוא בוחן היטב מי מבין מחזריה החדשים ראוי לגבירה הנעלה שהמבקר הקדיש לה את חייו.
יש בתפיסה הזו דבר-מה מרגש. המבקר כמי שמתמסר כל כך לאמנות, מי שמקדיש לה את חייו, מי שבקי בה ואוהבה כל כך – עד כדי שהוא לקח על עצמו להיות נציגהּ של האמנות ב"ספירה הציבורית", מי שנטל על עצמו ללחום את מלחמותיה.
*
סוגיית מעמדו של המבקר קשורה באופנים ישירים יותר ופחות לסוגיות פוליטיות וכלכליות רחבות וכלליות יותר. למה הכוונה? הבאתי כבר לעיל את טענת ברונובסקי על כך ששנאת הביקורת בתחומי האמנות בישראל קשורה בסלידה מביקורת פוליטית שנמתחת על ישראל כמדינה.
דוגמה נוספת: לטעמי, כשבוחנים את מסותיו של מבקר הספרות והתרבות הויקטוריאני החשוב, מתיו ארנולד (1822-1888), ניתן להוכיח קשר ברור בין סלידתו של ארנולד מהליברליזם האנגלי, "doing as one likes", כפי שהוא מתארו בתמציתיות, לבין היותו מבקר. אם אתה סבור, ברובד הכלכלי-פוליטי, שעל המדינה לא להתערב בשוק החופשי, שעל הכלכלה לפעול במתכונת משוחררת של "לסה-פייר", הרי שגם בתחום התרבות סביר להניח שתדגול באי-התערבות בעסקי הזולת. ומהי ביקורת אם לא התערבות כזו בעסקי הזולת?
אולם אם אתה סבור שזכותה של המדינה לקבוע סדרי עדיפויות ולהנהיג רגולציה, אם אתה סבור, מכיוון אחר, שלחברה בכללותה יש ייעוד וערכים משותפים, סביר גם להניח שבתחום המצומצם של התרבות תקבל את הפונקציה הביקורתית כלגיטימית.
ברומן "התיקונים" (2001) של ג'ונתן פראנזן ניתנת עדות מעניינת לקשר בין מציאות גיאו-פוליטית רחבה לבין פונקציית הביקורת בתוכה ועל רקעה (אם כי מדובר בביקורת-תרבות באופן כללי). "התיקונים" הוא רומן שנכתב במסורת הארנולדיאנית. ארנולד הדגיש את חשיבות היסוד הביקורתי באמנות עצמה. על האמנות, לא רק על הביקורת, להיות "criticism of life", עליה להציב מראה ביקורתית, עליה להציג עמדה מוסרית. ואכן, "התיקונים" מנסה – ולעתים קרובות מצליח – לבקר את ארצות הברית של זמנו. זהו רומן על שנות התשעים שמבקר את להיטות ההפרטה האמריקאית שמיוצאת לכל העולם (החלקים העוסקים בליטא ברומן ממחישים אותה באופן סאטירי), את ההתמכרות של האמריקאים לתרופות פסיכיאטריות והשלכותיה הרגשיות והמוסריות, את פיגורו של הדיון האתי אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות המאומצות בהתלהבות וללא מחשבה ועוד. אבל אחד היסודות המעניינים ביותר ב"התיקונים" הוא שפראנזן מפנה את חצי ביקורתו גם כלפי עמדת המבקר עצמה. הרומן הזה, בהיותו כאמור רומן על שנות התשעים העליזות, מבטא את הספקות של המבקר בעמדה הביקורתית. אם אנו מותחים את יריעת-הרקע שלפניה ניצבת הביקורת נוכל להבין מדוע בשנות התשעים התחולל שבר במוסד התרבותי הזה. שנות התשעים היו השנים בהן נדמה היה שניצחונה של ארצות הברית במלחמה הקרה הביא לסיומו את הוויכוח על הדרך הנכונה שבה יש לבנות כלכלה וחברה מתפקדות. עם היעלמותה של האלטרנטיבה הגדולה, התערערו גם כל עמדות הביניים ששגשגו כל עוד הייתה קיימת היריבות בין הקטבים. כמובן, עדיין ניתן היה למתוח ביקורת על הקפיטליזם האמריקאי מעמדה מתונה של סוציאל-דמוקרטיה או אף סוציאליזם רדיקלי יותר אך כזה שאינו כמו-סובייטי. אבל קל יותר לבקר ולהציע אלטרנטיבות-ביניים כשהאפשרות האלטרנטיבית הקיצונית ניצבת על תילה. עם היעלמה, התערערו גם עמדות ביקורתיות רפורמיסטיות או מתונות.
הספקות העצמיים של מבקר החברה והתרבות בעצמו מבוטאים ב"התיקונים" באמצעות דמותו של ציפ, האינטלקטואל מבין בני משפחת למברט שאת חייה מתאר הרומן. צ'יפ, המלמד את הסטודנטים שלו קורס ששמו "נרטיבים של צריכה ללא צורך", מנסה לחנך אותם לחשיבה ביקורתית לגבי אורח החיים האמריקאי. הוא, למשל, מנתח איתם פרסומות על מנת להבהיר להם אילו מניפולציות מפעילים עליהם. אולם בשיעור האחרון בסמסטר נתקל צ'יפ בעמדה עקרונית מתנגדת לעמדתו הביקורתית, דווקא מפיה של הסטודנטית המבריקה ביותר שלו, מליסה. מליסה יוצאת בהתקפה נחרצת על העמדה הביקורתית כולה שצ'יפ מייצגה:
"כל השיעור הזה זה סתם בולשיט כל שבוע. מבקר אחר מבקר פוכרים אצבעות בגלל מצב הביקורת. אף אחד מהם לא יודע להגיד מה בדיוק לא בסדר. אבל הם יודעים שזה רע. כולם יודעים ש'תאגיד' זו מילה גסה. ואם מישהו עושה חיים או מתעשר – גועל נפש! רשעות! ותמיד זה מות הדבר הזה ומות הדבר ההוא. ובני אדם שחושבים שהם חופשיים הם לא 'באמת' חופשיים. ובני אדם שחושבים שהם מאושרים הם לא 'באמת' מאושרים. וביקורת רדיקלית של החברה היא בלתי-אפשרית יותר, אף-על-פי שמה בדיוק לא בסדר באופן כל-כך רדיקלי בחברה עד שאנו זקוקים לביקורת רדיקלית כזאת, על זה אף אחד לא יודע להצביע בדיוק. כל-כך טיפוסי וכל-כך מתאים לך לשנוא את התשדירים האלה! […] דווקא עכשיו המצב של הנשים והאנשים הצבעונים וההומואים והלסביות הולך ומשתפר, ויש יותר אינטגרציה ופתיחות, וכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו זה איזו בעיה טיפשית ותפלה עם מסמנים ומסומנים"
(מאנגלית: אלינוער ברגר, "עם עובד").
בהמשך מנהל צ'יפ רומן עם מליסה (שבעקבותיו הוא מסולק מהאוניברסיטה). מליסה באה מבית עשיר ותומך וצ'יפ נדהם מהקשר הטוב שבין מליסה להוריה. הוא מעיר לה – וכמובן, כל הקטעים הללו כתובים באופן סאטירי – "שילדים לא אמורים להסתדר עם ההורים שלהם". הוא מעיר בביקורתיות על שביעות הרצון העצמית שמאפיינת את משפחתה של מליסה. בתגובה מליסה הזועמת מתקיפה את צ'יפ על כל אורח חייו ומצדיקה את אורח חייה: "טוב לי עם עצמי, לא נראה שלך טוב כל-כך עם עצמך". ובהמשך: "אני אוהבת את עצמי, מה רע בזה?". בתגובה להכרזתה זו צ'יפ מתמוטט בתוכו:
"הוא לא ידע לומר מה רע בזה. הוא לא ידע לומר מה רע במשהו שקשור למליסה – בהורים שלה המאוהבים בעצמם, בתיאטרליות שלה ובביטחון העצמי שלה, במשיכה שלה לקפיטליזם, בהיעדר החברים בני-גילה. ההרגשה שתקפה אותו ביום האחרון של 'נארטיבים של צריכה ללא צורך', ההרגשה שהוא טועה בכול, שאין שום רע בעולם ואין שום רע בלהיות מאושר בו, שהבעיה הזאת שלו ושלו בלבד, חזרה אליו בעוצמה כזאת, שהוא נאלץ להתיישב על המיטה".
כפי שטענתי לעיל, צריך להבין את פקפוקו העצמי של צ'יפ על רקע התקופה שהרומן של פראנזן מתרחש בה. שנות התשעים הביאו לערעורה של עמדת הביקורת האנטי-קפיטליסטית בעקבות התחושה שאמריקה ודרכה ניצחו ואין להן אלטרנטיבות. אבל הקטע הזה של פראנזן מכיל גם יסוד נוסף: הפקפוק העצמי של המבקר באשר לשיקולים הפסיכולוגיים שהביאו אותו לביקורת. ישנו כאן חשד גנאולוגי ניטשיאני של צ'יפ בעצמו על כך שעמדתו הביקורתית נובעת מאי יכולת לאהוב את עצמו ואת סביבתו ("הבעייה היא שלו ושלו בלבד"). מליסה שאוהבת את עצמה ואוהבת את הוריה ואוהבת את הקפיטליזם גם כן, מעוררת אותו למחשבה שאי אהבתו את עצמו וסכסוכו עם הוריו הם אלה שהובילו אותו לקריירה של "מבקר", של מי שמסוכסך עם החברה ומבקר אותה בהתמדה, מי שאף פעם לא מרוצה מהסביבה כי הוא לא יכול להיות מרוצה מעצמו. הביקורת נתפסת לצ'יפ לא כעמדה אינטלקטואלית תקפה, אלא כעמדה פסיכולוגית בעייתית. האם זו המשמעות של הביקורת? להיות לא מרוצה לא מעצמך ולא מסביבתך? להיות נרגן וזעף ולא מסופק?
*
במובן מסוים זו אכן משמעותה של הביקורת. הביקורת היא אכן גם עמדה פסיכולוגית עקרונית של נרגנות ואי-מרוצות. אבל על זו דווקא תפארתה.
מסתו של מתיו ארנולד "תפקידה של הביקורת בזמננו" ("The function of criticism at the present time") פורסמה ב-1864. המסה הזו הפכה לאבן-דרך חשובה בכל דיון על תפקיד ומעמד הביקורת בעולם התרבותי האנגלו-אמריקאי. מבקרים בני תקופות שונות, כגון ט.ס. אליוט, נורתורפ פריי וטרי איגלטון, אף השתמשו בכותרת המקורית של ארנולד על מנת לשטוח את משנתם שלהם על תפקיד הביקורת בזמנם הם.
העיון במסה של ארנולד מגלה שהיא אינה עוסקת בשאלות כגון כיצד על הביקורת להבחין בין יצירה טובה ליצירה רעה והיא אינה מספקת כלים טכניים לביקורת של ספרות ואמנות. למעשה, מציגה המסה הזו את הביקורת כעמדה אינטלקטואלית-פסיכולוגית עקרונית מסוימת.
הביקורת, לפי ארנולד, הינה "המאמץ, בכל תחומי הדעת, תיאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות, מדע, לראות את המושא כפי שהוא באמת" (תרגומו של דן דאור בהוצאת "האוניברסיטה הפתוחה").
והוא מעניק גם הגדרות נוספות לביקורת: הביקורת היא היכולת, המאד לא אנגלית מעיר ארנולד בסרקזם, להתנתק מחיי-המעשה ולעסוק בנושאים שאין להם השלכה פרקטית ורווח אישי; הביקורת היא סקרנות אינטלקטואלית ותשוקה למשחק חופשי של הרוח ("free play of the mind"); הביקורת היא החיפוש המתמיד אחר הטוב ביותר ("The best that is known and thought in the world").
"האנגלי מכונה בשם חיה פוליטית, והוא מעריך את הפוליטי והמעשי כל כך שאידיאות הופכות על נקלה בעיני למושא לאיבה, והוגים נעשים 'נוכלים' משום שאידיאות והוגים מיהרו להתערב בפוליטיקה ובחיי המעשה […] המעשה הוא הכל, המשחק החופשי של הרוח אינו ולא כלום. הרעיון שמשחק חופשי של הרוח בכל התחומים הוא עונג בפני עצמו, מושא לתשוקה – מאחר שבכוחו לספק יסודות חיוניים שבלעדיהם נגזר מוות על רוחה של אומה מחמת הידלדלות, יהיה אשר יהיה הפיצוי על חסרונם – הרעיון הזה כלל לא עולה בדעתו של האנגלי. בולטת לעין העובדה שלמילה 'סקרנות' – שבשפות אחרות היא בעלת משמעות חיובית, כתכונה נאצלת ויפה של טבע האדם, אותה אהבה למשחק החופשי של הרוח, לשם עצמו בלבד, חפה משיקולים זרים בכל התחומים – בולטת לעין העובדה שאין למילה זו כל משמעות כזאת בלשוננו, אין לה כל מובן פרט לשלילה ולגנאי. אולם ביקורת, ביקורת ממשית, היא במהותה התגלמותה של תכונה זו עצמה. היא מצייתת לדחף החותר לידיעת הטוב ביותר במה שיודעים וחושבים בעולם".
צריך לשים לב שהחיפוש אחר "הטוב ביותר" אצל ארנולד, חיפוש שזכה לקיתונות של ביקורת בעשורים האחרונים (כאילו ישנה אפשרות אובייקטיבית לבדיקה מהו "הטוב ביותר", כאילו האנינות האריסטוקרטית הזו אינה מסווה לצידוד בריבוד חברתי נוקשה וכו'), מבטא עמדה נפשית מסוימת ואינו פטישיזם של האמנות. לחיפוש אחר "הטוב ביותר" ישנו תפקיד מוסרי. החיפוש הזה, וחוסר שביעות הרצון הכרוני שהוא מעודד, הינו מה שמבטיח היעדר אטימות ושקיטה על השמרים, היעדר שאננות ושחצנות.
כי ארנולד מדגים מה יכולה לעשות שאננות כזו והוא מדגים זאת דווקא בהקשר פוליטי מובהק. הוא מצטט כמה קטעים מנאומים של חברי פרלמנט בריטיים שמשתבחים שארצם היא הארץ המוצלחת ביותר שראה העולם מאז ומעולם. האימפריה של בריטניה הגדולה היא הציוויליזציה המפותחת ביותר שהתקיימה אי פעם, משתבחים אישי הציבור שארנולד מצטט. לשבח העצמי הזה משדך ארנולד ידיעה שאיתר באחד העיתונים, ידיעה המדווחת על רצח של תינוקת בידי אמה, תינוקת שנולדה מחוץ לנישואין לאם שהתנוולה בעוני קודר. זו גם המציאות של אנגליה הגדולה! מעיר ארנולד בחריפות. העלמת עין ממציאות קודרת היא זו שמאפשרת את השבחים הלא אחראיים שיצאו מפיהם של חברי הפרלמנט המוזכרים.
לכאורה, מה הקשר? מדוע במסה שעוסקת בתפקידה של הביקורת סוטה ארנולד לדיון חברתי פוליטי במצבה של אנגליה בזמנו?
אלא שזוהי בדיוק הנקודה. הביקורת אצל ארנולד היא גישה כללית כלפי החיים, "attitude" בלעז. הביקורת היא מזג אינטלקטואלי ופסיכולוגי מסוימים, היא כמעט דרך חיים. היכולת הביקורתית היא יכולת מוסרית, שכוללת אי הסתפקות ב"יש", רצון תמידי בשיפור, חתירה לשלמות – מצד אחד; והיחלצות מהצרכים הקטנוניים של הנפש, הגבהת המבט וחתירה לאובייקטיביות וחיפוש אחר דבר מה ראוי כשלעצמו שאינו קשור באינטרסים שלנו – מצד נוסף.
כמובן, לכושר הביקורתי הזה יש צדדים "שליליים", אליהם התוודע צ'יפ של פראנזן. להיות ביקורתי כלפי אחרים וכלפי עצמך פירושו לעתים להיות בלתי מסופק באופן כרוני, להיות חושף פגמים כפייתי. אבל ארנולד במסתו מבהיר שלעמדה הביקורתית יש גם חשיבות גדולה: היא זו שמונעת התבוססות במי אפסיים, היא זו שנלחמת בשאננות ובזחיחות הדעת, פרטיות או לאומיות, היא זו שמדרבנת לשינוי. היא זו שאף מחדירה לאופק המוגבל שלנו את האידאה הנוצצת והמכווינה של המושלם.
מבקר חופשי 