אני שיכור מצ'כוב בשבועות האחרונים. הכל התחיל מביקורת שכתבתי על "פריחה שנתאחרה", קובץ הסיפורים בתרגומה של נילי מירסקי שראה אור מחדש ב"עם עובד" (הביקורת תראה אור "מחר ב'ידיעות אחרונות'"; בטח יורם ארבל יפרסם זאת). משם עברתי לקריאה ולקריאה חוזרת בקבצים אחרים. צ'כוב (1860-1904), בחייו הקצרים, כתב מאות רבות של סיפורים, נדמה לי שיותר ממופסן. איזה סופר! אלה חום ועמקות והומור דק! איזו גראנד פינאלה לספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19!
אך בניגוד אליה, חשבתי, צ'כוב מרבה לעסוק במעמד הבינוני (למשל בבורגנים שעלו לגדולה בזכות מקצועם: רופאים, מדענים, סוחרים, אינטלקטואלים) וזו אחת הסיבות לשונותו ביחס לספרות הגדולה שקדמה לה – ממנה הוא מושפע מאד, עם זאת – שונות שעמדו עליה רבים; אחת הסיבות לשונותו ממה שקדם לו ולקרבתו הפוטנציאלית אלינו.
זו גם גראנד פינאלה לריאליזם של המאה ה-19, חשבתי, ובחוסר צדק ואף חוסר תחכום התחלתי נוזף בלבי במודרניסטים שכתבו בדור הבא מייד אחריו: למה אתם לא יכולים לכתוב כמו צ'כוב, הא?! פשוט ועמוק כמו אנטון פאבלוביץ'! כן, אני מדבר אליכם, ג'יימס, וירג'יניה וויליאם! ואפילו אליך, מרסל, שמסתתר מאחור!
אבל רציתי לומר משהו אגבי בהקשר של צ'כוב: בנובלה הגדולה "דו-קרב" (קראתי אותה בתרגומה של דינה מרקון בקובץ "דו-קרב וסיפורים אחרים") מופיעה דמות של זואולוג בשם פון קורן. פון קורן ביקורתי מאד כלפי גיבורהּ האחר של הנובלה, לייבסקי, שחי עם אישה נשואה והוא הטיפוס של האינטלקטואל הנוירוטי הצ'כובי הטיפוסי, "האדם המיותר". לייבסקי הוא אדם פגום מבחינה מוסרית ומדולדל, טוען פון קורן, ולכן יש להשמידו. "'להשמידו?!', איך אתה מדבר!" קוראת דמותו של רופא טוב לב שהוא חבר של לייבסקי ופון קורן כאחד. "כן, להשמידו!", אומר פון קורן ומרחיב את טענתו בגיבוי מדעי "דרוויניסטי". אדם חלוש ופגום מוסרית כמו לייבסקי עתיד לדלדל את האנושות, לפגום בתוצריה הטובים של הברירה הטבעית, שממיינת את הראויים והחזקים. אצל פון קורן, שאינו מאמין באלוהים, הדרוויניזם, בכל זאת, מתפרש גם ככזה שנוגע למעלותיו המוסריות של הפרט, לא רק לחוסנו. על כך אומר הרופא המוזכר: "הגרמנים קלקלו אותך!".
אין לי את הידע המספיק, אבל אם אני מבין נכון גם בשמו של פון קורן נרמז הקשר גרמני. בכל אופן, מאלפת בעיניי הראייה לכך שכבר ב-1891 עמדות רצחניות וקיצוניות כאלה, המשלבות דרוויניזם חברתי במוסריות זעיר בורגנית, נקשרו בגרמנים. איני יודע אם "הדרוויניזם החברתי" מהסוג הזה היה נפוץ במיוחד בגרמניה או שמא הקיצוניות המסקנית עצמה נתפסה כגרמנית. אבל יש דבר מה מצמרר בעובדה הזו. מצמרר יותר מהדיון האגבי בצייתנות הגרמנית שאפשר למצוא, למשל, ביצירה מ-1900 של ג'רום ק. ג'רום האנגלי (המצמרר כשלעצמו). אצל צ'כוב מדובר ללא כחל ושרק ברצחנות בעלת גוונים מוסרניים מגובה בתיאוריה מדעית כביכול שנתפסת כגרמנית.