מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבורים הראשיים של "תורת הקבוצות" נאבקים עם העברית. אלכס הופמן, בן למשפחה יהודית מאנגליה (בעלת שורשים בגרמניה), שמבלה את חופשות הקיץ של ילדותו בישראל, וארקדי, שעלה עם אביו מסנקט פטרבורג, ופוגש את אלכס בחופשותיו אלו שבהן נרקמת בין שני הילדים-נערים אהבת נעורים סבוכה. הנקודה הבעייתית היא שגם הרומן עצמו, כלומר "המספר", נאבק עם העברית. אלא שהמאבק הזה אינו מתבטא בעילגות כלל. להיפך, הוא מתבטא בשפה עשירה ביותר. אלא שהתוצאה, לעתים, היא לא טבעית. המספר, למשל, תוהה האם אלכס "התגבר על הכאבים שארקדי השית על גופו". ה"השית" מוזר. וכך, בעוד דוגמה, מהרהר ארקדי המוקסם בשפתיו של אלכס: "והנה העליונה שבה אל התחתונה, לא בדיוק מתכתשת איתה, לא בדיוק נאבקת – לוחצת, מתערסלת…והתחתונה משתרבבת מעט, נמלטת כביכול מהמעמסה שמעליה, אבל רק כמעשה קונדס, כי היא אוהבת לשכון שם מתחת" (האופציה שזו לשונו של ארקדי ולא של המספר הופכת את המשלב לאבסורדי יותר). איני יודע אם הסופרת נולדה בארץ, אבל שפתו של הרומן מזכירה את שפתם של אותם אנשים מוכשרים מאד שהעברית אינה שפת אמם שרכשו אוצר מלים מופלג בשפה חדשה, ודווקא משום כך הם מתקשים בכתיבת פרוזה לא אקסצנטרית.

"תורת הקבוצות" הוא רומן שהעודפות מאפיינת אותו לא רק ברובד הלשוני (מלבד אוצר המלים העשיר, העודפות הלשונית מתבטאת גם בספרותיות יתר). במשפחת הופמן כל בני המשפחה הם ילדי פלא, למעט אלכס. אחותו ואחד מאחיו הם מבצעי מוזיקה קלאסית מחוננים. אחיו האחר הוא עילוי מתמטי. הרומן מפגין, בעקבות בני המשפחה, שליטה מרשימה בשדות ידע רבים. אך נלווית לכך תחושה של גודש, של התנפלות על הקורא.

אבל הבעיה המרכזית ברומן היא העודפות הרגשית. מתחת לכל הברק הלשוני והספרותי, הידע האינטלקטואלי המרשים, הרי שמדובר כאן במלודרמה בסיסית. אלכס הוא הכבשה השחורה של המשפחה. הוא נולד פג וצמיחתו מעוכבת. אמו ואביו מזניחים אותו באופן משווע. הוא לא נחשב בעיניהם כי אינו מצטיין כמו אחיו ("אמנם לא חינוכי להשוות בין אחים, אבל אלכס צריך להבין שכך לא יתקדם לשום מקום"). הוא גדל ללא אהבה ("כך נהג בו אביו תמיד, תמיד דורסני, תמיד רומס"; "אני לא יודעת איך להיות אמא שלך", מודה האם) ובעצם ללא השגחה הורית. יחסיהם המורכבים של ארקדי ואלכס מתבטאים בהתחלה במכות נמרצות שארקדי מכה את אלכס כל חופשת קיץ, כשהוא אצל דודיו. וההורים אינם פועלים להפסקתן על אף ההוכחות הברורות להן כשאלכס שב מחופשותיו. לא נעדרת מהרומן גם הפרשייה שאף מלודרמה אינה שלמה בלעדיה הלא היא הפגיעה המינית בילדים. עוזר מאמן השחייה של אלכס הילד מנצל אותו מינית. אמנם פגיעה מינית קשורה להזנחה הורית ("במשך זמן רב עדיין קיווה שהוריו יגיעו פעם לאימון או תחרות, ועוזר המאמן ייווכח שאלכס אינו יצור נטוש שניתן לעולל לו מה שרוצים"), אך, בכל זאת, הצגת דמות כקורבן מושלם מרתיעה אותי.

לעודפות כאן יש גם צד חיובי. מבחינות רבות מדובר ברומן מרשים ביותר. לא רק בהיקף הידע האינטלקטואלי, בחלישה על כמה זירות חיים בכמה וכמה ארצות, אלא גם מהבחינה הספרותית נטו. סחר יודעת להציג עולם פנימי בצורה חיה ועשירה והיא עושה שימוש מבריק לעתים בשפה פיגורטיבית. יש ברומן תובנות מעניינות מאד. הנה, לדוגמה, מחשבה שאלכס משמיע באזני חברתו: "הם אכן יכולים לעקוב אחרי השינויים שהם עוברים במהלך התבגרותם […] כל שדרוש להם הוא ספר מורכב מספיק, או עמוק מספיק, כזה שמבוטאות בו המון תחושות […] ומובעים בו גם רעיונות אבסטרקטיים על החיים, ורעיונות קונקרטיים על האדם […] הקריאה החוזרת בספר בכל שנה […] תהווה מעין מראה שתשקף עבורם את השינוי העובר עליהם". ברגעיו הטובים, אגב, "תורת הקבוצות" מזכיר את הספר האידאלי הזה.

אם כי נדמה שהרומן מושפע מג'ונתן ספרן-פויר, על מגרעותיו ומעלותיו, "תורת הקבוצות" הזכיר לי בייחוד ספר שזכה בשבחים רבים בארה"ב ותורגם לא מזמן לעברית בשם "חיים קטנים" (ילד נטוש, התעללות מינית, בצד מעלות ספרותיות). גם שם נרתעתי מהמלודרמטיות. אני מודה שגם לאחר כמעט שני עשורים של כתיבת ביקורות רתיעתי ממלודרמות והצדקתה אינן ברורות לי עד תום. אמנם מסורת ביקורתית ארוכה ביקרה אותן (ג'יין אוסטן, למשל, בהערותיה ב"נורת'נגר אבּי" נגד הרומן הגותי המלודרמטי). אבל כמבקרים עלינו לבסס מחדש ומתוכנו את הערכים הביקורתיים שירשנו ולא להישען על העבר. בחלק מהמקרים הטיעון נגד המלודרמה היא שהיא מניפולטיבית, לוחצת על בלוטות הדמע שלנו ששופעות באופן אוטומטי. כאן לא חשתי במניפולציה כזו. הרתיעה שלי מהמלודרמה נובעת, לעתים, מכך שמרבית החיים אינה חד משמעית מבחינה מוסרית. עם זאת, ניתן לטעון שדברים איומים ונוראים מתרחשים אכן פה ושם בחיים וזכותו של סופר לייצגם. ומלבד זאת, עדיין איני מבין עד הסוף מדוע יש תיאורי חיים קיצוניים בספרות שאינם מעוררים בי רתיעה. טיעון אחר יש נגד המלודרמה והוא שהיא נוטה לקלישאות. אכן, המשפחות האומללות דווקא דומות זו לזו (ילד מוזנח, הורים אמביציוזיים ביחס לילדיהם ועקרים רגשית, פגיעה מינית וכו'). אך גם אם עדיין לא מצאתי את ההסבר המקיף לרתיעתי ממלודרמות, הרי שהרתיעה קיימת ומבקר לא יכול להתכחש לאינסטינקט שעולה בו מול ספר. וכך, למרות מעלותיו הלא מעטות, "תורת הקבוצות" נותר רחוק מלבי.