ארכיון חודשי: פברואר 2022

הערה על וולבק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הראיונות של מישל וולבק, חלקם לפחות, הם בעיניי חלק מגוף היצירה שלו. כמה מרעיונותיו המסעירים ביותר נאמרו בהם. לפיכך, בצדק הוא כלל אחדים מהם בקובצי מאמרים ומסות שהוא הוציא במרוצת שנות פעילותו.

איני בטוח שהריאיון שהוא נתן ל"פייננשל טיימס" ב-2016 ראוי להיכלל בקובץ כזה. אבל גם הוא היה ריאיון מעניין מאד. וולבק טען בו שהוא הסופר הבולט ביותר בעולם כיום. אם כי הסביר, בד בבד, שתהילה היא דבר מה מגוחך כי כל אחד יודע בחדרי ליבו שהוא "אובררייטד". בנוסף, מבקרי ספרות היום מעריכים אותי יותר מדי – נזף וולבק בי ובעמיתיי – כי הם נעדרי תרבות. הם קראו את קאמי, סארטר, קצת פרוסט וסלין, אבל הם לא מכירים טוב את המאה ה-19. ליד בלזק אני כמעט כלום. ובכל זאת, אמר עוד, בהשוואה למתחריי, אני היום הטוב ביותר. "אז מה, אתה יותר טוב מפיליפ רוֹת, נגיד?", הקשה המראיין. "אני לא אלכלכך עכשיו על פיליפ רות", השיב וולבק והמשיך בהפך מהצהרתו שרות חוזר על עצמו. בגיל 60 סופרים נמצאים בשיא כוחם, המשיך וולבק. אבל סייג: "אני מאמין שאני יכול לכתוב עוד ספר גדול אחד, לא שניים".

מזמן עריכת הריאיון הוציא וולבק את "סרוטונין" (2019), אולי החלש שבספריו (אם כי גם וולבק חלש טוב יותר מכמעט כל הספרים שרואים אור בימינו). אני מניח שגם לשיטתו של וולבק זה אינו "הספר הגדול" שהובטח בראיון. הטענה שלו כלפי רות, על כך שרות חוזר על עצמו, בהחלט רלוונטית לוולבק עצמו, לאור "סרוטונין". אזכור שמו של פיליפ רות בראיון ההוא נראה לי מעניין במיוחד מעוד בחינה. כשהוא בשנות הששים שלו, זכה רות לתחייה ספרותית והוציא לפחות שניים מגדולי הרומנים שלו: "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" (ונובלה מעולה, "כל אדם", כשהוא בשנות השבעים שלו). האם וולבק יזכה לתחייה דומה בשנות הששים שלו? כאמור, "סרוטונין" לא הפגין גדולות ונצורות. לגבי "לחסל" – עוד נראה.

ההשוואה לרות מסייעת גם מכיוונים נוספים בהגדרתו של וולבק. אמנם שני הסופרים כאחד מגלים עניין עירני במיניות, אבל בעוד רות הוא אחד מסמלי שנות הששים ("פורטנוי"), אחד מסמלי השחרור המיני, הרי אחד הרעיונות המרכזיים של וולבק נוגע לאי-השוויון האנושי החריף שיצר השחרור המיני הזה. רות הוא סופר טוב יותר מוולבק במובן המקצועי המצומצם של המילה "סופר". אבל וולבק, בעיניי, הוא דמות משמעותית ממנו, בין היתר משום שהוא סופר-אינטלקטואל, סופר-נביא.

נדמה שמזמנם של סארטר וקאמי לא זכה סופר-אינטלקטואל למקום מרכזי כזה בתודעה המערבית. חלק מייחודו של וולבק נובע מכך שהיכולות הספרותיות שלו מחזקות את התובנות האינטלקטואליות שלו, ואילו התובנות האינטלקטואליות מעצבות את תחומי העניין הספרותיים שלו.

בהקשר זה, אתייחס בקצרה למאפיין אחד מרכזי של הספרות של וולבק. ארבעה רומנים של וולבק מכילים רכיב פנטסטי-מד"בי, קרי תיאור של חברה אנושית עתידנית שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה. ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) ו"אפשרות של אי" (2005) מדובר, בפשטות, בחברה עתידנית אוטופית ("החלקיקים") או אוטופית-דיסטופית ("אפשרות של אי"). ואילו ב"כניעה" (2015) מדובר בתיאור מפונטז של עליית האיסלאם לשלטון בצרפת (בהחלט לא רק דיסטופיה בעיני וולבק!) וב"פלטפורמה" (2001) זוהי סאטירה הזייתית עתידנית המתארת יחסי תן וקח מקיפים בין המערב למדינות המתפתחות בו מוחלף ארוס תמורת כסף להנאת שני הצדדים. 

היכולת של וולבק לדמיין – ולדמיין בגדול – היא יכולת ספרותית. אך היכולת הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית למציאות המערבית העכשווית משמשת אותו גם כאינטלקטואל. 

קודם כל, היא ממחישה לו ולקוראיו שהמציאות המערבית העכשווית אינה סוף פסוק. לא הגענו ל"קץ ההיסטוריה" וניתן לדמיין אלטרנטיבות. "קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הקפיטליזם", היא אמרה המיוחסת לאינטלקטואל המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. אבל וולבק, שאגב שייך למסורת מפוארת של מבקרי הקפיטליזם מימין (!), דווקא מצליח בחלק מכתביו לדמיין, בין היתר, את קץ הקפיטליזם.

אבל היכולת הספרותית הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית לחברה הקיימת משמשת את וולבק גם בעוד דרך. היא מאפשרת לו למקם את עצמו מחוץ למערכת העכשווית, בנקודה ארכימדית שממנה אפשר להתבונן ביתר קלות בקיים, וכך לנתח אותו ולבקר אותו. הכישרון לדמיין אוטופיה עתידנית הוא כלי המאפשר לו לבקר ביתר צלילות את החברה העכשווית.  

כך וולבק הסופר ו-וולבק האינטלקטואל צועדים יד ביד והופכים את הסופר הצרפתי לאחד משלושת או ארבעת הסופרים הבולטים בדורנו.  

הפנייה למסה שלי ב"השילוח" על "מגלן" של שטפן צווייג

השבוע ימלאו 80 שנה להתאבדותו של שטפן צווייג.

כתבתי ל"השילוח" מסת-ביקורת על יצירתו המשובחת, "מגלן".

על "קוּדוֹס", של רייצ'ל קאסק, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 159 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור במקור ב-2018, הוא שלישי בטרילוגיה. קדמו לו "קווי מתאר" (2014) ו"מעבר" (2016), שאף הם תורגמו לעברית. קאסק, ילידת קנדה שחיה בבריטניה כיום, היא סופרת מוערכת והטרילוגיה שלה מוזכרת כדוגמה בולטת בדיונים על הגל האוטוביוגרפי של העשור האחרון. אמנם שמה של גיבורת ומספרת הטרילוגיה הוא פיי, לא רייצ'ל. אך היא, כמו קאסק, סופרת בשנות הארבעים שלה, המשתקמת מגירושים כאובים ולה שני בנים קטנים (לקאסק שתי בנות).

אך התו הביוגרפי של הטרילוגיה עמוק יותר מאשר השאלה הרכילותית עד כמה הוא משקף את חייה של קאסק עצמה. שני החלקים הראשונים בסדרה היו לטעמי מהמאורעות הספרותיים החשובים של העשור האחרון כיוון שהם ביטאו ניסיון – מגובּה ביכולת – ללכוד פיסות חיים רוטטות, יומיומיות בחלקן ולא מעוצבות נרטיבית, ואז להפעיל עליהן את הפררוגטיבה האנושית הקיומית של המודעות-העצמית. הפרוזה של קאסק היא כך "פרוזה מסאית", הנוסקת מהקונקרטי לעבר הרפלקסיבי. ואילו נאמנותה למציאות הביאה לאזכורה בצד קנאוסגורד. בכרך הנוכחי אף מופיעה דמות של סופר שמזכירה את קנאוסגורד, שבפיה של סופרת אחרת, שמתארת את כתיבתו, שמה קאסק את המילים היפות הבאות: "הוא הסופר הכי חשוב שלנו כרגע […] לואיס כותב על נושאים ששאר הסופרים הגברים שלנו לא מעיזים לגעת בהם […] חיי משפחה […] חיי היומיום של גברים ונשים וילדים רגילים בפרוורים. אלה דברים שרוב הסופרים חושבים שהם מתחת לכבודם, ובמקום זה עוסקים בפנטסטי או בנעלה, נאחזים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, מן הסתם בתקווה להעלות את קרנם. אבל לואיס גובר על כולם בפשטות, בכנות וביראת הכבוד שלו למציאות". "יראת כבוד למציאות"! מלים נוקבות אלה יכולות לתאר גם את כתיבתה של קאסק.

קאסק גם יצרה מבנה יוצא דופן ועקבי לטרילוגיה שלה. הגיבורה, פיי, למעשה, היא הרבה יותר מאזינה מאשר "גיבורה". היא מאזינה לעשרות שיחות של אנשים שפורשים בפניה את חייהם ואז מנתחים אותם, לעיתים בלוויית הערות ביניים קצרות של פיי.

אבל, ככלל, "קוּדוֹס" (מילה שהגיעה לאנגלית מיוונית עתיקה שפירושה תהילה או שבחים ומוזכרת באחד הדיאלוגים ברומן) מוחש כנפילה רבתי ביחס לקודמיו. לעיתים אף נדמה שהרומן הוא פרודיה לא מכוונת על שני החלקים הקודמים המעולים. פיי טסה להשתתף בפסטיבל ספרותי (לא בגרמניה, כפי שכתוב בגב הכריכה; לדעתי מדובר בארץ אירופאית דרומית, אולי פורטוגל) ומשוחחת בו בעיקר עם סופרים ואנשי תעשיית ההוצאה לאור במתכונת השגורה של שני החלקים הקודמים. חלק מהשיחות עוסקות בכתיבה ובספרים וחלק ניכר מהן עוסקות בטראומות גירושים והתמה הפמיניסטית, שהייתה נוכחת גם בחלקים הקודמים, דומיננטית כאן. לעיתים השיחות משלבות בין שני הנושאים ("מאז הערב המשותף שלנו באמסטרדם היא פרסמה כמה רומנים, אמרה לי, וכן ספר עיון על הקנון הספרותי המערבי, שלטענתה צריך להוציא ממנו גברים רבים ולהיכנס במקומם נשים רבות"). אולם, במקרים רבים, הן הסיפורים והן הלקחים הנלמדים מהם לא משכנעים, לא קולעים. לפעמים, הלקחים נאפים בקלות רבה מדי מסיטואציות כמו מוזמנות עבורם – ובה בעת, כמה מוזר, הם לא מותאמים. הנה דוגמה לאנקדוטה ולקח בצידה שפשוט אינם קולעים; האנקדוטה טריוויאלית ואילו הלקח פומפוזי ולא מושחז. "הוא שאל אותי מה דעתי על המלון, ואמרתי שמשום מה המעגליות שלו מבלבלת אותי. 'כבר ניסיתי כמה פעמים להגיע למקום מסוים וחזרתי לנקודת המוצא. לא ידעתי', אמרתי, 'שעצם האמונה שמתקדמים מהותית כל כך לניווט, כמו גם ההנחה שהדברים שהשארנו מאחור נותרים במקומם'". בנוסף, דמויות רבות אקסצנטריות מדי וחלק ניכר מהשיחות אינן אמינות במובן זה שהן ארוכות מדי או חושפניות מדי בהינתן הקונטקסט בו הן נערכות; מלאכותיוּת שלא אפיינה את שני החלקים הקודמים בטרילוגיה. דוגמה לכך היא מראיינת (!), שבאה לראיין את פיי, שנושאת מונולוג ארוך ובסיומו פשוט מסתלקת מזירת הריאיון מבלי לראיין ("'נדמה לי שיש לי כל מה שאני צריכה', אמרה. 'למעשה, בדקתי את כל הפרטים לפני שהגעתי. זה מה שאנחנו העיתונאים עושים בימינו', היא אמרה. 'יום אחד בטח יחליפו אותנו בתוכנה'"). גם העובדה שהשיחות נערכות בעיקר עם אנשים הקשורים לתעשיית המו"לות יוצרת מוגבלות וצרות אופק של הרומן הזה.

הרומן משתפר מעט מאמצעו. פה ושם, גם קודם לכן, מבליחה תובנה מעניינת וקולעת (הנה למשל, על תבוסתנות בתעשיית המו"לות לעומת תעשיות אחרות, שעליה מעידה מוציאה לאור: "כשלנו בשיווק המוצר שלנו, אולי מפני שאנשי ספר מאמינים בסתר ליבם שהתעניינות בספרות היא חולשה, מין פגם שמבדיל אותם מסביבתם. אנחנו המוציאים לאור, אמרה, יוצאים מנקודת הנחה שלאיש לא אכפת מספרים, בניגוד ליצרני קורנפלקס למשל, שמאמינים שהעולם זקוק לקורנפלקס כשם שהוא זקוק לשמש זורחת בבוקר"). פה ושם ישנם רגעים מרגשים בשיחות. אבל, ככלל, הכרך השלישי הינו סיום לא מוצלח לשני קודמיו המשובחים.  

הערה קצרה על "חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג

מסופקני אם מונח כעת על מדפי ושולחנות חנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והוא בעל ערך רב יותר מ"חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג.

ב"הספריה החדשה" ליכדו, בהוצאה מחודשת ובתרגום ערוך מחדש, את הרומנים הקצרים שראו אור בעבר בספרים נפרדים, והוסיפו להם כמה סיפורים קצרים שתורגמו לראשונה (התרגומים הם של מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין). מדובר בחמש נובלות שפרסמה גינצבורג משנות הארבעים עד תחילת הששים: "הדרך אל העיר", "ככה זה קרה", "ולנטינו", "מזל קשת" ו"קולות הערב".

אני לקראת סופו של הכרך הזה ואולי, אם אוכל, ארחיב עליו בהמשך.

נקודה אחת כעת: קשה לשים את האצבע על הגדולה של הכתיבה, מלבד התחושה הוודאית שהיא נוכחת. חלק ההערכה בביקורת נחלק לשני כישורים עיקריים: זיהוי הטוב (והרע) + נימוק *מדוע* דבר מה הוא טוב (או רע). אצל גינצבורג החלק הראשון פשוט וקל: ברור שזו כתיבה מעולה, אפילו "גדולה". אך החלק השני מסובך יותר, משום שחלק מהגדולה של הכתיבה הינה פשטותה לכאורה. אין כאן ברקים ורעמים.

אבל דבר מה אחד כן אוכל לומר וזו תחושת העושר שמסבה הכתיבה. נראה שמעיין פרטי המציאות המשכנעים ששולפת הסופרת מכובעה הינו בלתי נדלה. עוד דמות, עוד ניואנס בחיי דמות, עוד פרט ריאלי שבריאלי ועם זאת בעל משקל סימבולי, ועוד אחד, ועוד אחד. יש כאן אפקט לא בלתי דומה לתחושת העושר של המציאות שנגלה ב"זכרון דברים". שם הצטברותו של העושר יוצרת אירוניה קטלנית, כי הרי כל העושר האנושי הזה חסר ערך וסופו חידלון, מקרה אחד יקרה את כולם. אצל גינצבורג האפקט פחות פסימיסטי.

כך או כך, חדוות הקריאה (גם אצל שבתאי!) נשענת גם על העושר הזה.

חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים

על "המועדים" של בני מֵר ("אפרסמון ספרים", 182 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הממואר והכתיבה האוטוביוגרפית הפכו להיות סוגות רווחות בספרות הישראלית והעולמית בעשורים האחרונים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות. בעיניי, מבחנה העליון של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא האם זונח הקורא בעת הקריאה את העניין הרכילותי החוץ-ספרותי ומשתמש, אם בכלל, בעובדת היותו של הטקסט מבוסס על עובדות, רק על מנת לחזק את חוויית המציאותיות של המילים על הדף, ללא עניין להוט באדם שכתב אותן מחוץ לגבולות דף זה – אם לאו. לפיכך, יש להבחין בחדות בין ממוארים או מסות אישיות שמטרתם היא חוץ-ספרותית מובהקת (כמו הספר של גליה עוז, שמטרתו החוץ-ספרותית הברורה הייתה להכתים את דמותו של אביה בעיני קוראיה) – ואכן זוכים לעניין בקרב אנשים שלא מתעניינים בדרך כלל בספרות ולעומת זאת נוטים לא לעניין אנשים שדווקא מתעניינים במיוחד בספרות – לבין כתיבה אוטוביוגרפית בעלת איכויות ספרותיות.

הממואר העדין והיפה של בני מֵר שייך לסוג השני. מר חוזר בו לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית בתל אביב ולמד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, מוסד-דגל של הכיפות הסרוגות. מר מבקש לחזור למה שהוא מכנה ה"הִדתל"שות" שלו ו"המהפכות התודעתיות" שהתחוללו בנפשו עד אליה. אלו היו "תמורות יסודיות ועמוקות" שלא היו דומות להן בעשורים שחלפו מאז. ככותב בעל כישרון מארגן מר את הזיכרונות שלו בעזרת לוח השנה והוא יוצא מרגעים קונקרטיים, המתוארים במינימליזם נקי מספּק, לתיאור פרישתן של תמורות רוחניות נרחבות. 

כך, תיאור של קהילה קטנה הצועדת ל"תשליך" בלב תל אביב החילונית, מחולל רגע חשוב בהתפתחותו הרוחנית של מר. "הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת, נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו – 'הדוסים' – מבחוץ". ואילו בריחה משהות בישיבה התיכונית בראש השנה, אשר הובילה לזיוף של אישור מחלה ולהסתבכויות עם רשויות הישיבה, הייתה בעלת השלכות עמוקות לא פחות. מר נוטר טינה לראשי הישיבה: "הם אולי סלחו לי, אבל אני התקשיתי לסלוח להם. מה בעצם היה חטאי הגדול, שאלתי בלבי, והאם לא הייתי נאלץ לעשות זאת שוב במקרה דומה בעתיד? נזכרתי בהם עומדים ומתחטאים ביום הכיפורים, לובשים קיטְל לבן וטלית, מכים על חטא בניגון העליז ומתחננים לסליחת ריבונו של עולם. האם לא למדנו שכולם, גם הרבנים, צריכים ללמוד ממידותיו? 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היֶה רחום'. אבל כאן, איש לא ריחם עלי ועל הורי". כך הפך האירוע הזה לאירוע מתסיס בהתפתחותו הרוחנית של מר.  

עם זאת, יותר משמֵר נראה לי דתל"ש, הוא נראה לי ישראל"ש (ישראלי לשעבר). כלומר, רכיב העוינות שקיים במחשבתו ביחס לזהות הישראלית נראה לי מרכזי יותר מאשר הריחוק מהזהות הדתית: "אני יודע: לבקש סליחה זה לא כל כך סקסי – בוודאי לא בישראל, שבה משתדלים ככל האפשר לא להרגיש אשמים. מי שמבקש סליחה עשוי להיראות פראייר, והאיסור להיות פראייר הרי הוא אחד הלאווים המפורשים ביותר בעשרת הדיברות של הישראלים. המתנצל-תמיד נראה יצור גלותי". ובמקום אחר: "למרות הכול מצאתי את עצמי כבר אז נמשך לא לצברים החלוצים, יפי הבלורית והתואר ש'עמוד האש' [סדרת הטלוויזיה] הוקסם מהם, אלא דווקא ליהודים הגלותיים". 

מי הוא מר כיום? אחרי התהפוכות שעבר בנעוריו? הוא מי שאוחז ב"דת הטבע" או, לכל הפחות, מי שאוחז ב"הערצה לטבע עצמו". בהתאם לכך הוא גם צמחוני ("דווקא אני, החוטא, אוכל מזון שלם יותר מבחינה מוסרית"). בנוסף, הוא מי שנמשך "תמיד לאנדרדוג", ולפיכך, למשל, הוא מתעניין הן בפולין, אומה שנוהגים ללעוג לה, והן ביידיש, השפה שדחקה הציונות. מר הוא גם אסתטיקן וקוסמופוליט. הנה כמה שורות יפות על המשיכה שלו לספרות: "אני לא רציתי להיות סתם סופר, אלא לכתוב בלשון הקודש כמו סופר סת"ם: לכתוב באוגוסט כמו באלול. רציתי לדעת בספרות לא פחות מאותה התעלות ששאפתי אליה בעבר; לעמוד על קצות האצבעות בשעת הקריאה ובשעת הכתיבה, להתאמץ בכל נפשי ובכל מאודי". יש לשים לב להתגבשות האידיאולוגית ההדוקה של רכיבי הזהות החדשים של מר. לא יהיה מאד מופרז לראות באידאולוגיה הדי קשיחה הזו דת אלטרנטיבית לדת נעוריו שננטשה.  

לסיום, שתי הערות. חבל, חבל שאופציית הזהות הישראלית (הכוללת בתוכה את הזהות היהודית) נזנחת כך על ידי נציג אנין של האינטליגנציה הספרותית. רעיון הישראליות הוא רעיון יפה כל כך (ואפילו מוסרי!), המלכד בתוכו ממדים עשירים של מרחב וזמן ומעניק יציבות ושייכות. וההערה השנייה: יש לזכור שהרבה פעמים משיכה ל"אנדרדוג" מתרחשת בזמנים ובהקשרים שבהם ה"אנדרדוג" כבר מזמן אינו כל כך כזה, כי אם הבון טון.   

על "נפש כנועה – סיפורים ונובלות רוסיים" בהוצאת "כרמל" ובעריכת ולדימיר פפרני (מרוסית: דינה מרקון, 555 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דינה מרקון זיכתה אותנו בתרגומים של סיפורים קצרים ונובלות מהעידן הקלאסי של הספרות הרוסית. הסיפור הראשון בקובץ (של טורגנייב) הוא מ-1846 והאחרון (של ליאוניד אנדרייב) הוא מ-1907. חלק מהסיפורים והנובלות תורגמו בעבר לעברית (למשל, "נפש כנועה", בידי עמנואל ביחובסקי). חלקם זהו תרגומם הראשון. בולטת כאן נציגות לסופרים שבישרו את צ'כוב או שהלכו בעקבותיו: וְסֶווֹלוֹד גַרשין המבשר וגורקי, אלכסנדר קוֹפּרין וליאוניד אנדרייב הבאים אחרי.

הספר מלא וגדוש ביצירות מצוינות בצד יצירות מעניינות גם כשהן לא מוצלחות (הן מעניינות, בין היתר, בגלל מה שאני מכנה "ידע שלילי", אותו ידע שאתה רוכש כשאתה למד שמשהו שנחשב לא חשוב בעצם). ניתן לכתוב על הספר לא ביקורת אחת, כי אם חמש. אנסה להציג כמה מהרגעים שהיו משמעותיים בקריאה שלי.

בצורה הקצרה בלטו מאד שני סופרים רוסיים קלאסיים, בתחילת תור הזהב של הפרוזה הרוסית ולקראת סיומה, הלא הם גוגול וצ'כוב. גוגול נפקד מהקובץ. גוגול הוא, כמובן, כותב סיפורים קצרים גאוני והסיבה להיעדרותו (מלבד סיבות פרוזאיות יותר) היא, כנראה, מכיוון שהקובץ מבקש לאגד נציגים של "הריאליזם הרוסי", כפי שכותב בהקדמתו ולדימיר פפרני, ואילו סיפוריו הקצרים הבולטים של גוגול הם סוריאליסטיים. כפי שאראה, סיפור אחד בקובץ הוא במובהק סיפור "פוסטמודרני" פנטסטי ולא ריאליסטי, והוא גם דוגמה לסיפור לא מוצלח בעיניי אך בכל זאת רב עניין.

הקובץ נפתח בסיפור קצר בשם "יהודון" של טורגנייב. ניתן להתווכח אם הסיפור אנטישמי או לא (למרות שסיפור סולד מגיבוריו היהודים הוא מנסה להבינם ומראה גם צדדים מרשימים שלהם), אבל בעיניי הוא עדות מזעזעת לריקבון המוסרי העקרוני של הקיום היהודי בגלות, עליו הצביעה הציונות. הסיפור הזה מאפשר את אותה הקשבה נצרכת לְמה שאחרים אומרים עליך שהיא חיונית על מנת לצאת מנאיביות מוסרית, כפי שטען ברנר במסתו המפורסמת "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". הסיפור מתרחש ב-1813 בזמן מלחמת רוסיה בצרפת. יהודי פולני מבקש "לסדר" לקצין רוסי בחורה, שבהמשך מתגלה כבתו שלו (!). הוא גם מתגלֶה כמרגל לטובת הצרפתים. הסיפור החזק הזה מבטא היטב את שאלת הנאמנות שמופנית בעתות מלחמה כלפי מיעוט מתבדל שמתעקש לחיות את חייו המתבדלים בקרב עם אחר. העוקץ בסיפור של טורגנייב הוא שאי הנאמנות הלאומית של הגיבור מחלחלת גם לאי נאמנות פנימית למשפחתו שלו.  

וְסֶווֹלוֹד גַרשין, הסופר הטראגי ומבשרו של צ'כוב, שרק לא מכבר הקורא העברי זכה להכירו בקובץ בשם "הפרח האדום", מיוצג כאן בשני סיפורים. אחד ארכני ומעט מפוטפט, אבל השני, "פחדן", הוא סיפור חזק על פציפיזם. הרקע לסיפור הוא מלחמת רוסיה תורכיה בשנות השבעים של המאה ה-19. הגיבור תוהה מדוע אינו מתגייס: "היום אמרו לי שאני פחדן. אומנם אמרה זאת גברת אחת ריקנית מאוד, שהבעתי בנוכחותה חשש שיחיילו אותי, ואת אי-רצוני לצאת למלחמה". אך המוות, המגיע אל סביבתו דווקא בעורף, בבית, עוד לפני השוחות, מזרז אותו להתגייס.

שני סיפורים של צ'כוב כלולים גם הם כאן. גם כאן בולט אחד על פני משנהו, זהו הסיפור "מורה לספרות", על אכזבותיו של מלומד צעיר מהבטחותיהם של חיי הנישואין.

מהסופרים הפוסט-צ'כוביים התגלה אלכסנדר קופרין כסופר מהוקצע הכותב comme il faut. ועם זאת יש ביצירתו מעט מתקתקות ומוסר השכל מודגש מדי. ואילו ליאוניד אנדרייב, המיוצג כאן בשני סיפורים על אנשים לא פוטוגניים (ישנה כאן נובלה על יהודה איש קריות וסיפור על אדם שהקריאה בניטשה וההכרה שהוא לא "על-אדם" מכרסמת בנפשו עד להתאבדות) הוא סופר מעניין ועם זאת אין מספיק חן ועומק בכתיבה שיפצה על נושאיה הלא מצודדים. אנדרייב, שהוא כמעט בן דורו של ברנר, קרוב אליו מאד מבחינה תמטית, אלא שיש משהו לא מספיק חם בכתיבה של אנדרייב, לפחות כפי שהיא מיוצגת כאן, שיפצה על הכיעור והדכדוך שהוא כותב עליהם.

היצירה שהכי הרשימה אותי בקובץ היא הנובלה (בת כ-80 עמודים) "וארֶנקָה אולֵסוֹבה" של מקסים גורקי (מ-1896). זה סיפור בעל איכות ארוטית חריפה על הימשכותו של איש אקדמיה שכלתן ומצפוני אחר בעלת אחוזה פרובינציאלית צעירה, בוּרה ונעדרת השקפות פוליטיות מוסריות. הצעירה המושכת והגאוותנית מעבירה אט אט את האקדמאי על דעתו. ב"סיפור על רומן אחד", הסיפור השני של גורקי שנמצא כאן, מתאהבת הגיבורה בגיבור של רומאן שקראה, המתגלה יום אחד לעיניה המשתאות כמי שיצא מבין דפי הספר והתגלם בבשר. זהו סיפור "פוסטמודרני" מובהק לא רק משום שהוא חוצה את הגבול שבין "בדיה" ל"מציאות", אלא משום שהמספר האירוני מודע לעצמו ומשתף אותנו בלבטיו ("אגב, לידיעת המבקרים: אדמה – כוכב, שאלתי זאת מויקטור הוגו"). על אף שהסיפור אינו מוצלח בעיניי, הוא מלמד משהו על פוסט-מודרניות בספרות. פוסט-מודרניות נוצרת כשקיימת תחושה שפסגות העבר הספרותיות גבוהות כל כך שלא ניתן לחקותן. אין זה מפתיע, לפיכך, שבסיום העידן המפואר של הספרות הרוסית במאה ה-19 יופיע נציג מוקדם כל כך של הסוגה.