מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמה מהרומנים הגדולים של המאה העשרים הן יצירות שבהן התמודדו כותביהן עם התקווה, הפיתוי והאתגר של הקומוניזם. “1984” ו"חוות החיות" הן המפורסמות שבהן. אבל למרות שפעילותו ואישיותו של אורוול מרתקות, והן מרתקות בגלל שאורוול היה ונותר איש שמאל המתווכח על דרכו הנכונה של השמאל (לו היה איש ימין שמתנגד לקומוניזם הרי שפעילותו האנטי-קומוניסטית הייתה בנלית), הרי שהיצירות הללו עצמן אינן לטעמי המרשימות בז'אנר. זאת כיוון שאין בהן ויכוח פנימי. הקומוניזם נתפס בהן כעיוות חד וחלק. יצירה מרשימה נוספת בז'אנר היא "תקוות השיר", הממואר האדיר שכתבה נדייז'דה מנלשטאם , אשתו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם, על חייה וחיי (ומות) בעלה תחת המשטר הסטליניסטי. אך גם בה אין ויכוח פנימי. היצירות המעניינות יותר הן אלה שקיימת בהן היטלטלות בין צידוד בקומוניזם לרתיעה ממנו, היטלטלות שיוצרת דרמה וטרגדיה. יצירה גדולה כזו היא, למשל, "מחברת הזהב", של דוריס לסינג, שגיבורתו עוזבת את המפלגה הקומוניסטית לא רק בגלל גילויי פשעיו של סטלין, אלא בגלל מה שהיא מכנה מחויבותה למוות הפרטי. גם ב“חסות" של סמי מיכאל, מיטלטל הגיבור בין מחויבותו למפלגה הקומוניסטית לרגשות לאומיים-משפחתיים. לכן זו אולי היצירה הפוליטית הטובה ביותר בעברית. "אפלה בצהריים" הוא אב-הטיפוס ליצירה מתלבטת מהסוג הזה.
הרומן ראה אור ב-1940, שנתיים לאחר שמחברו – הסופר, הפעיל והוגה הדעות הפוליטי, יליד 1905, יהודי-הונגרי שנולד למשפחה דוברת גרמנית ואף בילה תקופה בפלשתינה – עזב את המפלגה הקומוניסטית. אמנם בתחילה לא זכה הספר לתשומת לב רבה. אבל משנות המלחמה הקרה ואילך, כשהיחס לברית המועצות פילג את השמאל במערב אירופה, כשסארטר וקאמי כתבו בעצם חייהם ומריבתם האידאולוגית ביחס לקומוניזם את מה שהוא אולי רומן הרעיונות הפוליטי הגדול של המאה, זכה הספר לתשומת לב גוברת והולכת.
גיבור הספר הוא ניקולאי זלמנוביץ' רובשוב, ממנהיגי מהפכת 1917, אינטלקטואל ופוליטיקאי בכיר, שנאסר בזמן "הטיהורים" הסטליניסטים. הרומן מלווה את רובשוב מתחילת שהותו בבית הסוהר, לאורך חקירותיו ועד הסוף הלא נמנע. חלק נכבד מהפעילות ברומן הזה מתרחשת בין כותלי מוחו של רובשוב. זה רומן רעיונות שיש בו קצב ומתח של ספרות פעולה. קסטלר ניסה להבין מדוע כמה ממנהיגי המהפכה ולאחר מכן המשטר הסובייטי הודו במשפטים פומביים, שנערכו בעיקר בין 1936 ל-1938, בעברות נגד המשטר, רובן מופרכות בעליל. הנחתו היא שלא פחד פיזי הניע אותם לעשות כך, מה גם שהם ידעו שהודאתם לא תציל את עורם. טענתו של קסטלר ברומן הזה הנה שמאחורי ההודאות המפורסמות ומפילות האימה הללו, התרחשה דרמה פנימית עזה ואותה הוא מנסה לפרוס ב”אפלה בצהריים”.
רובשוב אכן נחלש באמונתו בדרכה של המהפכה לנוכח בגידתה ברבים מתומכיה ורצחנותה. אבל הוא נתון בספק: שמא היחלשות אמונתו הנה רכות לב שאינה במקומה, סנטימנטליות בורגנית שאינה מתמודדת באומץ עם המעשים שיש לעשות על מנת להשליט בסופו של דבר משטר צודק?האם אין "המטרה מקדשת את האמצעים"? רובשוב מתלבט לפיכך אם להודות בפשעים שלא ביצע, לא בגין רצונו להמתקת עונשו, אלא בגלל שנעוץ בקרבו ספק אם אכן הדרך האכזרית אינה הכרחית לקיום המהפכה. הודאה במה שלא ביצע (אך כן הרהר בו!) תהיה תאטרון מחנך להמונים שידבקו כך במהפכה ביתר דבקות. מי יערוב לו שהוא, בספקותיו ובהומניזם שלו, הצודק, ולא "מספר אחד", כפי שמכונה כאן סטאלין? הפיתוי להודות בפומבי הוא הרצון להמשיך ליטול חלק בהיגיון המהפכה המקריבה את הפרטים לטובת הכלל. לכן, למרות הבחילה שמעורר ברובשוב "מספר אחד" על שיטותיו הרצחניות, מתחולל בקרבו אותו קרב רעיונות פנימי.
מול תורת המהפכה, המדגישה שכל האמצעים כשרים למען המטרה, שעל מנת להביא לטובת הכלל יש להקריב פרטים רבים בדרך, נזכר רובשוב באנשים שונים שפגש בדרכו, תמימים ותומכי הרעיון המהפכני, שהמהפכה רצחה או הפקירה לגורלם. מול האידאולוגיה של טובת הכלל הוא מציב את מה שהוא מכנה "הפיקציה הדקדוקית", כינוי הגוף "אני". האם יש "אני" שקודם למהפכה ולכלל או ש"אני" זה הוא אכן רק "פיקציה דקדוקית"? מה שמעניין במיוחד בנקודה הזו, הגם שקסטלר אינו מגדיר בדיוק כך את הדברים, הנה הקרבה המביכה שישנה בין האקזיסטנציאליזם, התפיסה הנעלה שאינה מכפיפה את הפרט לאף אידאולוגיה, לליברליזם הבורגני, בה נתפסת החברה כאוסף של פרטים שעל המדינה והכלל להצר כמה שפחות את החירות שלהם. לכן, למרות שרובשוב קרוב יותר לעמדה האקזיסטנציאליסטית, הרואה כטעותה של המהפכה את מחיקת אותה "פיקציה דקדוקית", "האני", הוא אינו משוכנע שזו אכן טעות.
כיצד להתייחס ליצירה הקלסית הזו ב-2011? למרות שבשנים האחרונות עמדות שמאל כלכלי חוזרות, למרבה השמחה, להיות רלוונטיות, הרי שאין מדובר, תודה לאל, בשיבה לרדיקליות הרצחנית הבולשוויקית. העולם המסוייט הזה עבר מהעולם. או כך יש לקוות. על אף זאת הספר הזה נותר חריף ומעורר. גם בגלל מה שניתן לקרוא לו איכות ספרותית גרידא, המתח הבסיסי שנוצר אצל הקורא העוקב מקרוב אחר אדם המתקרב באופן מבהיל למותו, הדיוק עתיר הניואנסים שיש במעקב של קסטלר אחרי ימיו האחרונים של רובשוב. אך גם בגין עוצמת הרעיונות המבוטאים ברומן, שעל אף שהתרחקנו מהם בחיי המעשה, הרי שמבחינה פילוסופית-עקרונית הם רעיונות טעונים והעימות וההתגוששות ביניהם רושפי אנרגיה.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות"

קריאה של רומן היא תהליך. אמנות המילה, כפי שהגדיר זאת כבר לסינג במאה ה-18, היא אמנות המתפרשת על פני הזמן. בניגוד לאמנויות הפלסטיות שבדרך כלל נתפסות בעיני המתבונן בבת אחת. אני רוצה לחלוק אתכם, בהתאם לכך, את התהליך שעבר עלי בקריאת הרומן החדש של פול אוסטר, שראה אור בארה"ב לפני שנה וכעת תורגם (הגלובליזציה, כפי שכתבתי בעבר, נוכחת במלוא עוצמתה בשוק הספרים המתורגמים ומתבטאת בקיצור הזמן בין יציאתו של ספר בארץ מוצאו ליציאתו מחוצה לה).
לתהליך שעבר עלי בקריאה ארבעה שלבים.
בשלב הראשון, כשאוסטר מספר על מיילס הלר, בן ה-28, העובד בפלורידה ב"חיסול בתים", כלומר בניקיון אלפי בתי מגורים שקוניהם לא עמדו בתשלומי המשכנתה עליהם בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, חשבתי לעצמי שזה הולך להיות רומן מעניין ורלוונטי. הלר המשכיל ברח, בנסיבות שמתבהרות אט אט, ממשפחתו הניו יורקית האמידה וחי חיי נווד ברחבי ארה"ב עד שמצא את עצמו בפלורידה, מאוהב ואחר כך חי עם פילאר, בת ה-17, בת שאפתנית ונבונה למהגרים קובניים מהמעמד הנמוך. יש משהו מלהיב, במיוחד לקורא ישראלי, ביכולת של אדם בארה"ב להיעלם ככה ברחבי הארץ הענקיים ולהתחיל את חייו מחדש. יש משהו זר לקורא ישראלי באב אמריקאי שלא דולק מייד אחר בנו הנמלט ומחזירו אליו, כמו אביו של מיילס. אך בעיקר היה נראה מבטיח העיסוק ב"פריפריה" הפלורידיאנית. הרי ניתן לתאר את המשבר הכלכלי של 2008 ככזה שהתחיל ממזימת ענק של הפיננסיירים האמריקאיים ואנשי וול סטריט להונאת המעמד הבינוני והנמוך, הונאה באמצעות נתינת משכנתאות זולות בלי לפרוש בפני לוקחי המשכנתאות את מגוון הסיכונים שנלוו ללקיחתן. אוסטר, כך היה הרושם בהתחלה, בחר לעסוק בצד הכמעט לא מיוצג בתיאור המשבר הכלכלי: חייהם ההרוסים של נוטלי משכנתאות הסאב-פריים. הנטייה הזו לעבר הפוליטי נראתה גם כעדות מעניינת ליחסים בין הספרות ורוח הזמן. אוסטר, סופר טוב אך לא ברור לי למה הוא ידוע לקורא הישראלי הרבה יותר מסופרים אמריקאיים מרכזיים בהרבה ממנו כדוגמת נורמן מיילר וג'ון אפדייק, עסק, בספריו המוקדמים, לפחות אלה המוכרים לי, במקריות והשלכותיה על הפרט. הפוליטיקה לא העסיקה אותו.
אלא שעד מהרה בונה אוסטר את העלילה כך שמיילס יחזור לניו יורק. זה השלב השני בתהליך הקריאה שעברתי והשלב הזה התאפיין באכזבה. כאילו תפסתי את אוסטר בחוסר יכולת לכתוב על הפריפריה ולכן ביצירת אמתלה, אמנם אמינה, שתביא את גיבורו למחוזות המוכרים לו. יש משהו סימפטומטי בכך, חשבתי לעצמי בשלב השני, שספר שמבקש לעסוק בפרובינציה ובמשבר הכלכלי לא מצליח להינתק משורשיו המעמד-בינוניים-האינטלקטואלים, בכך שסופר ניו יורקי כמו אוסטר לא מצליח לצאת מהמילייה שלו.
אלא שמהר מאד הגיע השלב השלישי וקרנו של אוסטר עלתה שוב בעיניי. הלכה ובצבצה האפשרות שאוסטר הולך להמחיש ברומן הזה רעיון מבריק: את אי ההבדל שקיים בעצם כיום בין הפריפריה האמריקאית הענייה למעמד הבינוני הניו יורקי. זאת כי אוסטר מוליך את גיבורו לברוקלין, בה חברו מנוער עומד בראש קבוצת סקווטינג, קבוצה קטנה של צעירים שפלשו לבית נטוש בברוקלין וגרים בו על מנת להיחלץ מהמלחציים של שכר הדירה הניו יורקי. הקבוצה מורכבת ממה שניתן לכנות העניים החדשים: אמנים וסופרים, דוקטורנטים במדעי הרוח, הוגים חברתיים, כלומר אותה קבוצה באוכלוסיה, קבוצה משכילה כמובן, שמעזה ללכת אחר נטיות לבה בעיצוב חיי העבודה שלה ולא להיכנע לדרישות השוק. וואו, אמרתי לעצמי, אוסטר הממזר הזה! הוא מנסה לחבר כאן את הפריפריה לניו יורק! להציג את אנשי הרוח והאמנים כפרולטרים החדשים, חיבור בין הפרולטריון לבוהמה, שבשליש האחרון של המאה העשרים איבד מהתקפות שהייתה לו בעבר ואולי הוא שב בשנים האחרונות.
אלא שאז הגיע השלב הרביעי והאחרון. בשלב זה התברר לי כי מה שחשבתי שהוא ניסיון מבריק של אוסטר לקרב רחוקים, הנו פשוט רומן שסובל מאי לכידות. לא נוצרת ממוקדות תמטית ברומן והקורא תוהה על מה בעצם הסיפור: על יחסיו של מיילס עם הוריו, בני המעמד הבינוני-גבוה, המאופיינים ברגשות אשם וחוסר יכולת תקשור? ואולי הסיפור הוא על הפרובינציה ויחסיה עם מנהטן? ואולי על אותם עניים חדשים? אוסטר לא הצליח ליצור אחדות אורגנית מחלקיו השונים של הרומן שלו ואלה נותרים בבידודם ומצורפים זה לזה רק באופן טכני.
כדי לאזן את האמור לעיל, צריך לומר שהרומן מהנה לקריאה. היחס של אוסטר לדמויותיו אנושי וחם והחמימות הזו מדביקה את הקורא שמתעניין לפיכך בגורל הדמויות. הנעת הסיפור חלקה ומרשימה כצפוי. יש כמה רעיונות מעניינים הפזורים ברומן. בינג ניית'ן, חברו של מיילס, יוצא נגד רעיון הקדמה הטכנולוגית: “אם עדיין קיים בכלל רעיון שהאמריקאים תמימי דעים לגביו, הרי זה האמונה בקדמה. הוא [בינג] טוען שהם טועים, שההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים הקודמים רק צמצמו למעשה את אפשרויות החיים. בתרבות השימוש החד-פעמי שנולדה מחמדנותם של תאגידים תאבי רווחים, הולך הנוף ומתרפט, הולך ומתנכר, הולך ומתרוקן ממשמעות ומכל תכלית מגבשת". בינג מקים עסק שלו הוא קורא "בית החולים לדברים מקולקלים" ובו הוא מתקן חפצים מעידנים קודמים: מכונות כתיבה ידניות, עטים נובעים, פטפונים וכדומה. כפי שאני חוזר וטוען, כמעט כל ספר משמעותי או החותר להיות משמעותי היום עוסק, במידה כזו או אחרת, בעתידה של הספרות ותרבות הכתב. גם כאן נרמז שספרים הם מוצרי עבר, בדיוק כמו החפצים שבינג מתקן, אבל שדווקא עובדת היותם אנכרוניסטיים מאפשרת להם להיות אופוזיציה לוחמת בהווה.
הרומן, אם כך, בהחלט אינו רומן לא טוב. אבל הוא אינו מגובש מספיק והסיום המעט מוזר שלו רק מוסיף לתחושה הזו.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם לא הייתי זהיר – זהיר בגין ספקנות עצמית, בגין צידוד במשפט הזמן שהוא המכריע בעניינים כאלה ובגין סלידה מהשתתפות ביצירת מה שמכונה "הייפ" ומפטישיזם של המצוינות – הייתי כותב שזו יצירת מופת בת זמננו.
סיפור החיים של בולניו, יליד 1953, כמו לקוח מדפי המיתולוגיה של הספרות: סופר עני מרוד שנדד מצ'ילה למקסיקו ולבסוף השתכן בקטלוניה, שם עבד, בין השאר, כשוטף כלים ושומר לילה. סופר שתהילתו הגיעה רק בסוף חייו הקצרים, הוא נפטר ממחלה ב-2003, ובעיקר לאחר מותו. סופר כמו פעם. לא מאותם יזמים ממולחים שהנם חלק גדול מהסופרים המצליחים בני זמננו. יש משהו מצמרר בין השיטין של הרומן הזה. מי שמאזין היטב יוכל לשמוע בין השורות את קינתו האצילית של אדם נידח ועני ותועה וגולה, שיודע שתהילתו המלאה תגיע כנראה רק אחרי מותו. קינה של אדם שהבשיל מאוחר מדי. אבל הקינה הזו היא בסב טקסט. בטקסט עצמו זה ספר שמח בהרבה מובנים. מפעמת בו חדווה מדבקת של סופר על כשרונו. ולפרקים זה פשוט ספר מצחיק מאד.
על מה הספר? בעיקרו הוא מונולוגים קצרים של עשרות דמויות המאירים מזוויות שונות את קורותיה של קבוצת משוררי אוונגרד צעירים מאד, שייסדו באמצע שנות השבעים תנועה ספרותית במקסיקו וברבות השנים נפוצו לכל עבר על פני הגלובוס, תעו ונדדו ונמעכו בידי החיים. שני הגיבורים הראשיים, מייסדי התנועה ומי שסבלו יותר מכל בעשורים שאחרי התפרקותה, הם אוליסס לימה וארטורו בלאנו (בן דמותו של המחבר), והם בין היחידים שדווקא לא ניתן מונולוג בפיהם אלא דמותם מוארת באמצעות המונולוגים של חבריהם, מכריהם ויריביהם.
בולניו, כמו כמה מהמאסטרים האירופאיים, וליתר דיוק הלא-אמריקאיים, של העשורים האחרונים, אנשים כמו תומס ברנהרד, חוויאר מריאס וזבאלד (שאני פחות מתפעל ממנו), כותב ספרות שניתן לכנותה ספרות של שטף. זו ספרות שהמוזיקליות והטון מרכזיים בה יותר מהתוכן ומהאמירה. ספרות שמנשאת את הקורא על גב השטף שלה, שטף דיבורי שלא ניתן לעצירה. לכן רווחת כל כך אצל בולניו, כמו אצל הסופרים האחרים, צורת המונולוג. במובן מסוים ניתן לכנות את הפרוזה של בולניו והמאסטרים הנ"ל "פרוזה של משוררים". העוצמה (והחולשה) של הספרות הלא-אמריקאית נובעת מכך, מהיותה "פרוזה של משוררים”.
אבל אצל בולניו הכינוי הזה מקבל משמעות נוספת, בולניו מתקדם צעד נוסף. כי הפרוזה כאן עוסקת בעיקר במשוררים בשר ודם. זה ראליזם מסוג מיוחד שבעצם הוא ראליזם רק לכאורה: כל המציאות האדירה הדרום אמריקאית ואף הספרדית ניתנת כאן מבעד לפריזמה של חיי משוררים. יש משהו קומי עמוק בפונדמנטליזם הזה, בכך שחיי המשוררים והשירה הופכים לחיים האמיתיים היחידים כביכול. אביא אנקדוטה אחת מבדרת ביותר, קרובה ללבי מטעמים מובנים, הממחישה זאת: באחד מקטעי הרומן מתואר דו קרב, דו קרב ממש, בין סופר למבקר. הסופר הזמין את המבקר לדו קרב בגין השערתו (!) שהאחרון עתיד לכתוב ביקורת שלילית על ספרו. אם בראליזם של המאה ה-19 אנשים מהשורה קראו זה לזה לדו קרב, בפסאודו-ראליזם של בולניו עושים זאת המשוררים, האנשים היחידים הקיימים בעולם, כביכול.
יש משהו תמים ואנכרוניסטי, במובן הטוב של המילים, בספרות הלטינו-אמריקאית, תמימות ואנכרוניזם שנוכחים כאן במיוחד. פרוזה שלא יעלה על הדעת שיכתוב סופר אמריקאי או בריטי ואף לא צרפתי. ראשוניות ותשוקה אמנותיות, אמונה בכוחה של הספרות. אצל בולניו, "הרפובליקה הספרותית", אותו מושג שדן מירון שאל מביקורת הספרות הצרפתית ואזרח בתרבות העברית, מוחשית לגמרי: בתוך הישות הקרויה "מקסיקו", "צ'ילה" או "ספרד", מתקיימת מדינה חיונית בהרבה שהיא עולם הספרות דוברת הספרדית.
אותה נאיביות נעלה ואנכרוניזם רענן נובעים גם מהמצב הפוליטי הייחודי של העולם דובר הספרדית, שפה שדוברים, יש לזכור, כ-350 מיליון איש. את העולם הזה, בניגוד לעולם האנגלו-אמריקאי והמערב אירופאי, מאפיינת נוכחות חריפה, במחצית השנייה של המאה העשרים, של הפוליטיקה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה. בספרד הרי בוטל המשטר הפשיסטי רק ב-1975, בקובה התרחשה המהפכה הקומוניסטית עשורים רבים אחרי שהתרחשה באירופה מהפכה דומה. ובמדינות דרום אמריקה מאבקים בין משטרים כמו-פשיסטיים לתנועות מחתרת מרקסיסטיות או משטרי שמאל רדיקלי אינם חזון של העבר הרחוק כי אם של העבר הקרוב ואף של ההווה. הפוליטיקה חיה שם בחריפות ולכן גם ניתן לכתוב כאילו השירה לא מתה.
קלילות הולכת הסיפור של בולניו מרשימה ביותר. החלישה על פרטים בחיי המשוררים והנעתם המהירה מסחררת. המצאת הסיטואציות וגילום התפתחותן מקוריים ומפתיעים. והיכולת הקומית גדולה. הנה דוגמה לאחרונה: חואן, נער בן 17 המצטרף לכת המשוררים, שוכב עם חברתו, כבת עשרים ושלוש, וסופר את הפעמים שהיא והוא גמרו. ביום אחד גמרה נערתו, לעדותה, 15 פעמים והוא 3, ואילו ביום הבא הנערה רק 10 פעמים, לעדותה, וחואן פעמיים בלבד. “האם ייתכן שהשגרה כבר מתחילה להשפיע עלינו?” תוהה חואן המודאג.
הרומן הוא על משוררים. אבל בעצם המשורר כאן הוא מטפורה למי שחש את אבסורד הקיום ביתר חריפות, מי שמחויב לאבסורד, מי שמחויב לייאוש, ולכן למי שחש אבוד במציאות. אם במחצית הראשונה של המאה העשרים טענו מבקרי ספרות כי דמות היהודי התלוש היא מטפורה בספרויות אירופה לתלישות הכללית של האדם המודרני, שאיבד את הוודאויות שלו, הרי אצל בולניו המטפורה לתלישות היא המשורר. לפיכך, זה רומן על משוררים שהנו בעצם רומן על אנשים אבודים, רומן על נעורים ועל התבגרות, על בגידה ואי בגידה בחלום הנעורים, וגם על חוסר היכולת לבגוד בחלום הנעורים שמביא לבזבוז של חיים.
סוגיית עתיד הספרות ותרבות הכתב נוכחת – במובלע או במפורש, מתוך מודעות מלאה של הסופר או ללא מודעותו – כמעט בכל ספר חשוב בעשורים האחרונים. ברומן המרשים הזה נוכחות השאלה ניכרת דווקא בהפרזה האדירה והמבדרת באופן עמוק של רומן באורך של רומן ראליסטי רוסי המתמקד כמעט כולו במשוררים.