מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ארתור לס, הסופר האמריקאי בן הארבעים ותשע שהוא גיבור הרומן הזה, פוגש במסיבה במרוצת הרומן מבקר ספרות, הומוסקסואל כמותו, המאשים אותו שהוא, כסופר, "הומו לא טוב". "מחובתנו להציג את יפי העולם שלנו. דבר יפה מהעולם הגאה. […] תן לנו השראה, ארתור".

החולשה שתולה המבקר ביצירתו של לס היא אחת החוזקות של "לס". הגיבור שלו הוא כאמור סופר הומוסקסואל, אבל זה ספר שאינו נושא דגל, אינו "מייצג" הומוסקסואלים, אינו מקונן על מצבם ואינו נוזף בעולם על ה"הומופוביות" שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה: הוא מתאר הומוסקסואל כבן אדם. והוא מצחיק, מצחיק באמת. הקומיות המשובחת של "לס" קשורה לכך שלא רק לס, אלא גם אנדרו שון גריר שכתב את דמותו, הוא "הומו לא טוב". כי הרי מי שנושא דגל, מי שנוזף, מי שמקונן, מי ש"נותן השראה", מי שרואה את תפקידו להציג את "יפי העולם" ההומוסקסואלי – הוא רציני עד אימה. ודידקטי. ומשעמם.

כך בדיוק היו שלושה הזוכים הקודמים בפוליצר לסיפורת, "מחתרת המסילה" (2017), "האוהד" (2016) ו"כל האור שאיננו רואים" (2015). ספרים שכותביהם הם שחור טוב ווייטנאמי-אמריקאי טוב ותומך ביתומים, עיוורים ופגועים-נפשית טוב, בהתאמה. אלה ספרים שמחויבים למאבק, ל"ייצוג", לתלונה, לנזיפה ולרגשות יפים. סנטימנטליים ורציניים ומשעממים.  כמה משמח, לפיכך, ש"לס" זכה בפוליצר ל-2018. בינינו, אני עם הפרס הזה כבר כמעט גמרתי.

המספר של הרומן, באופן שמזכיר מעט את "פְּנין" של נבוקוב, לא מזוהה עד סופו (או אז הוא מתגלה). בראשיתו של הרומן מוצג לנו לס בניו יורק שם הוא עומד לראיין בהשקה סופר מפורסם ממנו בהרבה. לס הוזמן להנחיה רק כי היה ברור שבמעמדו השולי בשדה הספרות לא יבקש עליה כסף. ניו יורק היא תחנה ראשונה במסע ארוך סביב העולם שתכנן לעצמו לס; תכנן לעצמו על מנת להימלט מכאב האהבה. זאת משום שיזיזו במרוצת השנים האחרונות, צעיר חובב ספרות בשם פרדי, עומד להינשא לבחיר לבו. אמנם לס נשמר כל השנים שהיזיזות לא תהפוך חלילה לקשר מחייב; אמנם אחרי הקשר הקודם-לפרדי, הקשר המעשיר אך הכאוב בסופו, שקיים לס הצעיר עם משורר בעל מוניטין בינלאומי מסן פרנסיסקו, הוא נרתע מהאהבה – אבל עדיין הוא מעדיף לא לראות את האקס שלו נכנס תחת החופה. כך נוצר הרעיון למסע, מסע שיכיל נסיעה למקסיקו סיטי לכנס על אסכולת המשוררים של אהובו הקודם של לס; השתתפות בתחרות על פרס ספרותי באיטליה; קורס שיעביר לס באוניברסיטה בברלין; טיול עם ידיד במרוקו; שהייה בריזורט לכותבים בהודו ולבסוף הכנת כתבה למגזין אוכל ביפן. המסע מעניק לרומן דינמיות ורעננות רבות, אך הנאה מרכזית נובעת מהיכולות הקומיות של גריר.

חלק מהקומיות מושג באמצעים אלמנטריים, כמעט סלפסטיקיים, כמו, למשל, בפתיחה בניו יורק, כשאשת הקשר של לס בטוחה שהוא אמור להיות אישה ולכן הם מחמיצים זה את זה בלובי המלון בו משוכן לס. או, למשל, שיבושי הלשון המרהיבים של לס בגרמנית בגרמניה. חלקו הגדול של ההומור הוא על חשבונו של לס; לס התם, הישר, הלא לגמרי מצליח אך גם לא לגמרי כישלון. הספר רצוף הערות שנונות של המספר, כמו זו (אחרי שלס מתבשר שהוא מועמד לפרס של הקהילה): "'איך בכלל ידעו שאני הומו?' הוא שאל זאת מהמרפסת הקדמית שלו, לבוש קימונו". לס מעורר את אהדתנו בכישלונותיו הממוצעים והמתונים: "הוא ממוצע בכל היבט. גבר אמריקני מן היישוב, מחייך וממצמץ בריסיו החיוורים. פנים נאות, אך פרט לכך, רגיל שברגילים". אבל לס שובה לב כי הוא בעל לב, הוא רומנטיקן לטנטי. ויש כאן גם הומור מלבב על העולם הספרותי: "הרעיון היה שסופרים אמריקאים יתארחו בספריות של עיירות ברחבי המדינה [צרפת] וישהו בהן חודש. ההזמנה הגיעה ממשרד התרבות. בעיני האמריקאים שהוזמנו נראה בלתי-מתקבל על הדעת שמדינה תייבא סופרים זרים, לא כל שכן, עצם קיומו של מינסטריון התרבות".

אבל לא רק דינמיות וקומיות יש כאן, אלא גם תבונה ויכולת ניסוח. הנה כמה דוגמאות. "איך היה לחיות עם גאון? [כך נשאל לס תכופות על אהובו לשעבר, המשורר] כמו לחיות לבד. כמו לחיות עם טיגריס. הכל היה חייב להיות מוקרב למען העבודה". "מה אוהבת נאקה? ניחוש שלי – שום דבר […] לא לשבת ולעפעף בריסיה ככוכבנית. לא לעמוד, גונחת בזעף תוך נפנוף גפי המתבגרת שלה" (שימו לב לדיוק בתיאור הנאקה בדימויים של הכוכבנית והמתבגרת). או בהערה הבאה על מה שהוא אולי הנושא המרכזי של הרומן, תחילת ההזדקנות: "'נכון שמוזר להיות כמעט בן חמישים? אני מרגיש כאילו רק עכשיו הבנתי איך להיות צעיר'. 'כן! כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף-סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע".

אם יש תוחלת לספרות סקטוריאלית הרי זו ספרות סקטוריאלית שצוחקת על עצמה. לא "צוחקת על עצמה", כלומר מתוך מודעות עצמית כבדה (כמו ב"המשת"פ", של פול ביטי), אלא באמת. כמו רות ב"פורטנוי" או ג'וזף הלר ב"גולד שווה זהב". כי לדעת לצחוק על עצמך כהומו (כיהודי/כשחור/כאישה וכו') זה לדעת שהיותך הומו/שחור/אישה אינו תואר אצולה שיש להתייחס אליו בהדרת כבוד. פירושו להיות בנאדם. כלומר, יצור מגוחך. לעתים סובל (מעצם היותו בנאדם! לאו דווקא מאפליה). לעתים אצילי.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהספד האמביוולנטי והמרוכז-במספיד של עגנון על ברנר, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", הלין עגנון על ברנר שהלה "לא היה בעל דמיון", כלומר כתב רק מה שהכיר מחייו הממשיים, בניגוד לסופרים אחרים – וכאן עגנון מתכוון כמובן לעצמו – שדמיונם שופע והם לא תלויים בניסיונם הביוגרפי.

אנחנו חיים, מבחינה זו, בעידן ברנרי. גל גדול של ספרות מהשנים האחרונות – בארץ ובעולם – מבוסס בעליל על "סיפור אמיתי" או אף מוצג ככזה במוצהר. לכך שייך אוסף האוטוביוגרפיות של הספרות הישראלית בשני העשורים האחרונים, "היה היתה" של יעל נאמן, ספריו של קנאוסגורד, אדואר לואי ורבים אחרים. מה הסיבה לגל הביוגרפי הזה? סיבה אחת לפחות הינה הצורך לחזק את הכתיבה ולעודד את הקריאה בהצהרה שהדברים המסופרים אכן קרו ואינם "סתם המצאות". במסה המפורסמת, "צלקתו של אודיסיאוס", שעורכת השוואה בין התנ"ך לסיפורי הומירוס, טען חוקר הספרות אריך אוארבך שזהו אחד ההבדלים בין שתי המסורות הספרותיות הגדולות שמתוכן צמחה התרבות המערבית: הומירוס ממציא את סיפוריו ולא תובע מאיתנו להאמין בהם אלא ליהנות מהם ואילו התנ"ך מציג את עצמו כסיפור אמיתי ותובע את האמונה הזו מקוראיו. עוד יש לזכור שתהיינה אשר תהיינה סגולות הדמיון וההמצאה ביצירת ספרות, לעתים הפנייה אליהם היא כורח מציאות, מחשש לחשיפה עצמית לא נעימה או לחשיפת זולת שיכולה גם להביא לתביעת דיבה.

"אל מול הלילה" (שראה אור בצרפת ב-2011) הוא סיפורה האמיתי של אם הסופרת המסופר בידי בתה. דה ויגאן מודעת לכך שהיא לא הראשונה שכותבת ספר כזה ("ואז, בדומה לעשרות סופרים לפני, ניסיתי לכתוב את אמי"); ובכלל היא משתפת אותנו, באופן לא מעיק, בלבטי הכתיבה שלה במרוצת הטקסט. אמה של דה ויגן, לוסיל,  אנחנו יודעים כבר מההתחלה, התאבדה. בתה מנסה לשפוך אור על חייה ועל מותה ("מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?"). לוסיל נולדה ב-1946 למשפחה מרובת ילדים, דבר מה חריג יחסית. אמה הייתה קתולית פעילה ואילו אביה היה איש תקשורת ופרסום, שבזמן הכיבוש הנאצי עבד בעיתון של משתפי פעולה (והיה צריך לתת הסברים עם תום המלחמה). המשפחה הייתה מקושרת למדי, אם כי לא תמיד אמידה, עד כדי כך שאפילו אני, בסוף מזרח, מכיר את הפסיכואנליטיקן שאליו פנתה לוסיל (כן, לאקאן!) ואת מנחה התוכנית שבה התארחה פעם בת משפחתה (ברנאר פיבו!). יופייה הלא מצוי של לוסיל הביא לכך שהיא דיגמנה כילדה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך, דה ויגאן מתעכבת על שורה של אסונות שפקדה את משפחתה של לוסיל. כשהייתה בת שמונה נפל אחיה, אנטונן, לבאר ומת. כשהייתה בת 17 ספק התאבד ספק נחנק בעינוג עצמי שיצא משליטה אח אחר, מאומץ (משפחתה ברוכת הילדים של לוסיל אימצה ילד אחרי מות אנטונן). בבגרותה התאבד אח נוסף. להבדיל אלפי הבדלות: נולד למשפחה ב-1962 אח אחרון, מונגולואיד (שבדוגמה נוספת לגדלות הרוח של המשפחה הזו, ששוכנת בצד סימני שאלה תהומיים לגביה, מטפלת בילד באופן מופתי). דה ויגאן צמודה מצד אחד לעובדות אך מצד שני משערת השערות על רגשותיה ומחשבותיה של אמה, באותם חללים ריקים גדולים בחיי האם שאין לה עליהם מידע. האם שורת האסונות הזו היא מקור סבלה של לוסיל? ואולי מקורו בהתנהגות התמוהה של הוריה, למשל כשנסעו לסוף שבוע ללונדון, אחרי מות אנטונן (!), והשאירו את ילדיהם בהשגחת הבכורים, שהיו בראשית שנות העשרה שלהם (!). או הנודיזם שהם הנהיגו בביתם? ואולי שורשו של הסבל נמצא במקום אחר: בבגרותה האשימה לוסיל את אביה באונס שלה כשהייתה בת שש עשרה. היא יידעה את כל בני המשפחה בכך, אך למרבה הפלא, לאחר סערה קצרה שהתחוללה, חזרה לוסיל לקיים קשרי קרבה משפחתיים עם אביה ואמה והמשפחה להתנהל כרגיל. דה ויגאן אינה מכריעה בשאלה אם אונס כזה אכן אירע, אם כי ודאי שהסבא היה רודף שמלות אובססיבי. אך האם ניתן בכלל לאתר את מקור הסבל? "אבל אני יודעת שבאמצעות הכתיבה אני מחפשת את המקור לסבלה, כאילו היה רגע מסוים שבו גרעין האישיות שלה התבקע באופן מוחלט וחסר תקנה, וברור לי עד כמה החקירה הזאת אינה רק קשה, אלא גם חסרת תוחלת". דבר אחד ודאי: סבל וחיים מוחמצים היו גם היו. היו נישואים לא טובים וגירושים ואשפוזים בגין התקפי מאניה. דווקא בתקופה שלפני ההתאבדות, הייתה תקופה ארוכה למדי וטובה.

קראתי את הספר בעניין ובמעורבות רגשית. הבת שלא הייתה קרובה לאמה בחייה, שמתארת את חייה הסיוטיים בצלה של אם לא מתפקדת, מנסה להבין אותה במבט לאחור. ולמרות שרשרת הטרגדיות שהיא מגוללת, היא אינה גולשת לרגשנות. הנה עוד יתרון של הכתיבה הדוקומנטרית: בספר בדוי הייתי מתרעם על צירוף אסונות מלודרמטי כל כך, שיוּצר במכוון על ידי הסופר כדי לסחוט את חמלתנו. בחיים עצמם, למרבה הצער, דברים כאלה אכן קורים לעתים.

מלבד ה"פריצות לשידור" הלא מייגעות של דה ויגאן במרוצת הטקסט, המשתפות אותנו בלבטיה על הכתיבה (האם הכתיבה תיטיב עמה, או שתכניס אותה לטלטלה רגשית, כפי שחושש בן זוגה? האם, כאמור, תוביל הכתיבה להבנה טובה יותר של האם, או שאין זה אפשרי? והאם הכתיבה היא גם מימוש של שאיפותיה המוחמצות של לוסיל, שמסתבר לבתה שניסתה להיות סופרת?), ומלבד ההימנעות מרגשנות, שאינה נעשית בצורה מכאנית על ידי כתיבה "יבשה" ו"לאקונית", נדמה לי שהייחוד של "אל מול הלילה" הוא בעמימות הלא מפוענחת האופפת את משפחתה של לוסיל. זו, קודם כל וכמוזכר, משפחה מרובת ילדים עד מאד (תשעה!). דבר מה נדיר בחברה הצרפתית. שנית, וקשור לכך, אמה של לוסיל, סבתה של המחברת, הייתה קתולית אדוקה (ורק הבן המאומץ, שכאמור מת כנראה מעינוג עמי שיצא משליטה, פסע בעקבותיה באדיקות הזו!), ואילו אביה של לוסיל היה כנראה נהנתן חסר עכבות. זו משפחה שגילתה גדלות רוח מרובה, הן באימוץ של ילד ממשפחה הרוסה והן בגידול בכוחות עצמה עד מעבר לבגרות של ילד מונגולואיד, ומצד שני, התנהגותם של ההורים בכלל והאב בפרט מעוררת ספקות תהומיים. ובכלל מעוררת עניין השאלה מה פשר שורת האסונות שפקדו את המשפחה? האם אלה, בחלקם, בפשטות "גנים" של אומללות? או שמשהו באמביוולנטיות של ההורים סייע לכך? או שכמו שאין דבר מצליח יותר מאשר ההצלחה (הראשונית) כך אין דבר שמעודד אסונות יותר מאשר האסון (הראשוני)?