"ברור שגווין היה בעד הלֵיְיבּוֹר [מפלגת העבודה הבריטית], גווין היה סופר באנגליה בשלהי המאה העשרים. לא היה דבר אחר שאיש כזה יכול היה להיות. ריצ'רד גם היה לייבור, כמובן.
לעיתים קרובות נדמה היה לו, כשהסתובב בחוגים שבהם הסתובב וקרא את מה שקרא, שכולם באנגליה הם לייבור, חוץ מהממשלה."
מרטין איימיס ז"ל, המבקר והסופר הבריטי האהוב עלי מאד, בשנינה מתוך ספרו המצוין "המידע" (1995), על שני סופרים, האחד סופר רב מכר והשני סופר רב נכר, אם להשתמש בחידוד של אבידן (השתמשתי בציטוט שמצאתי ברשת ותרגמתי בעזרת AI באופן לא מקצועי, כי הספר אינו תחת ידי).
אנחנו צופים בהנאה בסדרה נורווגית המשודרת ב"נטפליקס" בשם "פורני". הסדרה קרויה כך על שם שם החיבה של גיבורתה, ששמה המלא הוא פרנילה מידלטון.
פורני היא למעשה, אם כי לא להלכה, אם חד הורית (הגרוש שלה הוא סופר נרקיסיסטי שלא תורם דבר לגידול הבנות – וכן, שמו של קנאוסגורד מוזכר!), שמגדלת שתי בנות חמודות, מעצבנות ותלותיות למדי, אחת בתחילת גיל ההתבגרות ואחת בסופו (הלא נראה באופק, עם זאת!). פורני עובדת בשירות הרווחה הנורווגי, בסיוע לילדים במשפחות לא מתפקדות.
עבודתה של פורני מסייעת לסדרה לשמר את המלודרמה הקיצונית לתחום עבודתה, וכך לשמור על ריאליסטיות, כך שעיקר הסדרה – ועל כך תפארתה – הוא בהיעדר הסנסציוניות היחסית שלה: לבטי גידול ילדים וטיפול בהורים מזדקנים, לבטי דייטים של גיל העמידה ועוד. גם עבודתה של פורני בשירות הממשלה מדגישה משהו מאיכותה הממתנת והמיטיבה של הסוציאל-דמוקרטיה הנורווגית. יש ברגישות ובמתינות של הסדרה דבר מה מרענן על רקע הנורמות האלימות/קיצוניות/ציניות שהורגלנו אליהן בסדרות בתרבות הכללית. היו בסדרה גם רמזים אנטי ווקיסטיים מכל מיני סוגים. וגם על כך שמחתי (והדבר רלוונטי להמשך).
והנה, במעבה אחת העונות המתקדמות, חברה של פורני, עורכת דין לזכויות אדם, משתתפת בדיבייט נגד ובעד ישראל. את מירב השורות בדיבייט מעניק התסריט לחברה הזו ולא לתומך ישראל שניצב מולה. בצד אמירה מקוממת כמו: "אפשר להתווכח על זכותה של ישראל להתקיים" (רגע, למה אפשר להתווכח?!), טוענת החברה של פורני שהמצב בישראל הוא מצב של אפרטהייד והפרת זכויות ממושכת ההופכת את ישראל למדינה פושעת (איני זוכר את לשון התרגום בדיוק). היא לא נכנסת לדקויות של קווי 67' או לא.
כאמור, הסדרה גם נותנת איזה פתחון פה קלוש לתומך ישראל אבל ברור ש"המחבר המובלע" של הסדרה בעד החברה של הגיבורה (אם כי נטען, משום מה, כי רוב הקהל המצומצם בחנות הספרים בה התנהל הדיון היה תומך ישראל!).
וזה היה מבאס. למרות שידוע שנורווגיה היא מהקיצוניות ששבמדינות אירופה המבקרות את ישראל וכו'. זה היה מבאס שבעתיים בגלל שהסדרה הזו, כאמור, מתונה ומאוזנת באופן כללי – וטובה בגלל מתינותה זו. והנה, ביחס לישראל – היא נוטה בבירור לכיוון אחד ופסק הדין מרשיע.
*
עכשיו, אני רוצה לומר בעקבות זה דבר מה שנראה לי קריטי באשר ליחס לאנטישמיות (ולהבדיל: לביקורת על ישראל) שאני נוכח בו בשנים האחרונות. אני מדבר על איזה מין פטליזם בסגנון: "אין מה לעשות, בידוע שעשו שונא ליעקב, תמיד הייתה אנטישמיות ותמיד תהיה". זו נראית לי גישה מסוכנת ביותר ומלבד זאת פשוט אנטי ציונית.
וחשוב לי להסביר את העמדה ממני אני כותב זאת: אכן, יש גל גדול של אנטישמיות בשנים האחרונות, הגדול ביותר מאז השואה. אכן, חלק גדול מהתגובות נגד ישראל אינן קשורות או אינן קשובות למציאות בפועל. כל זה נכון. אכן, נכון גם שחלק מהביקורת על ישראל אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית – לפעמים מוצדקת ולפעמים לא.
כל זה *אינו* הנושא שלי בפוסט זה. הנושא שלי הוא הקלות בה אנחנו מרימים ידיים ואומרים, בפטליזם, שאין מה לעשות.
הפטליזם הזה, אומר בכנות, מפחיד אותי. והוא גם הניגוד של המעשה הציוני המקורי, ששאף להפוך את היהודים לסובייקט בהיסטוריה, ליוזמים, לפועלים, לעומדים על נפשם ומצילים אותה.
*
המצב קשה. יש אנטישמיות ממארת. אבל אין זה היתר לעת חיבוק ידיים.
להיפך, זה הזמן לפעול ולחשוב איך נחלצים מהמצב הזה. ואם לא מ"המצב" בכללותו, הרי מחלק מהשלכותיו. וזו עוד נקודה. בנוסף לפטליזם ("תמיד תהיה אנטישמיות!"), ניכר בציבור הישראלי אורח חשיבה בינארי שלפיו או שתמיד תהיה אנטישמיות ואצל רוב הלא יהודים, לעומת חזון ימות המשיח בו אין אנטישמיות. אבל המצב אינו אפס או אחת. יש דרכים *לצמצם* את האנטישמיות. בין אם מדובר בפעולות שאנחנו צריכים לעשות בתוך החברה שלנו (ובטיפול בנציגים פורעי חוק ומוסר שבה) ובין אם מדובר בפעולות כלפי חוץ.
העיקר, עת רְחוק מחבק ידייים. עת רְחוק מחשיבה של הכל או כלום.
לפני כמה חודשים ראה אור הרומן "יום השישי" ("כנרת, זמורה") של אריאל שנבל. קראתי אותו השבוע.
הרומן מעמיד במרכזו אישה צעירה יחסית, נשואה ללא ילדים, דתייה-לאומית מפתח תקווה, שאיבדה את בעלה בקרבות בשבועות המלחמה שאחרי השבעה באוקטובר.
בידי הצעירה מצוי מעין קמע המיוחס לרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, חכם ומקובל בן המאה ה-18), שמאפשר למשתמש בו לחזור בזמן למשך יום אחד, ודווקא ביום שישי (מכאן שם הספר). האם לא תוכל הגיבורה לשוב אל ה6.10.2023, להתריע על כוונות חמאס ולחסוך לישראל אובדן נורא, ובין היתר גם את אובדנו של בן זוגה?
היחס שלי לספר בתחילה היה יחס חשדני. ה"קונץ" עליו הוא מבוסס נראה לי אכן כ"קונץ", סנסציוני וילדותי.
אך במחצית הראשונה של הספר הצליח הסיפור לגרוף אותי איתו. הסיטואציה של מישהו שיודע מה עומד לקרות במקרה ההיסטורי הספציפי הזה היא אכן בעלת פוטנציאל דרמטי יוצא דופן. מי מאיתנו לא חשב לרגע איך קרה לנו השבעה באוקטובר? איך אף אחד לא ראה? ואיך היחידים שאכן ראו משהו זכו לאי אמון ולהתעלמות? גיבורת "יום השישי", המתרוצצת באותו יום שקדם לאסון ומנסה לעורר את המערכת לאסון הממשמש ובא – גורמת לספר להיקרא בעניין רב, למרות הסוף הידוע לקורא.
באמצע הספר חל מפנה, שעל אף שאני מניח ששנבל הוא לא הראשון שהשתמש בשכמותו בז'אנר המד"בי-פנטסטי בו הוא כותב, הרי שהוא מבריק, וכמובן לא אחשוף אותו.
אבל כתוצאה מהמפנה הזה עולה מרמת העל, רמת ה"מֶטה", של ההיגיון הפנימי של הספר, תובנה מטרידה. היא מטרידה כי היא קרובה מעט ברוחה, בלי להתכוון לכך במודע, להבלים שדיברו על "הנס" שאירע לנו בשבעה באוקטובר. להבלים אלה היו כמה גרסאות, שאחת מהן הייתה שלולי מתקפת חמאס (ומתקפת חיזבאללה שהתמהמהה), לא היינו מתעוררים להבין את המקום בו אנו חיים ונערכים לתרחישים חמורים אף יותר. זו בעיניי הדגמה למחשבת הבל: כי אין דרך הגונה בעולם לתאר אובדן חיים נורא של אלפים, במיתות שונות ומשונות, שנגרם על ידי מרצחי חמאס – כ"נס". זו מין מחשבה תיאודיצאית שמתאימה לרעיו של איוב. והנה, כשמביטים ממעוף הציפור על התפתחות העלילה שמתאר שנבל בספרו, הרי שהיא מביאה למחשבה דומה לכך: עדיף השבעה באוקטובר על האלטרנטיבות.
אך על אף ההשתמעות של צידוק הדין הזה בדיסטופיה שמתאר שנבל במורד הספר, הרי שלא רק שהמתח בו הספר כתוב נשמר לכל אורכו (דבר מה ראוי להערכה תמיד), הרי שבחלק השני, הדיסטופי, מתגלם כוחה של הספרות לעורר רגש עז על ידי המחשתה של מציאות דמיונית. במילים אחרות: היכולת לדמיין, ה"פנטזיה" שבחלק הזה, מפחידה במוחשיותה, ובעקבות זה מעוררת את האהבה והדאגה לישראל, ממחישה את שבריריותה ולפיכך את חובתנו לדאוג לקיומה – וכל זה בסיפור מותח וקולח.
מאד מאד אהבתי את "ערך סנטימנטלי", של הבימאי הנורווגי יואכים טרייר, שראיתי אתמול (בתל אביב הוא מוקרן בסינמטק).
הוא מרגש ולא קיטשי; הוא מכיל מהלכי עלילה נבונים ואפילו פיקחיים אבל לא מתחכמים; הוא מחווה לברגמן ולבני דורו אבל הוא לא פסטישי; הוא אמנותי אבל הוא לא "ארטי"; יש לו לב, אבל ללב אין פה שצועק "יש לי לב!", ויש לסרט גם מוח; הוא מעודכן לכמה מערכי זמננו השולטים, אבל לא מתחנף ולא ווקיסטי; הוא עוסק בטראומה אבל אינו קורבני; הוא כולל רגעים של הומור אבל תופס את בני האדם והחיים ברצינות, מנחמת כשלעצמה; הוא מוחה כנגד תרבות הטלוויזיה והקולנוע העכשווית, כנגד נטפליקס ואמריקה – אבל בצורה מעודנת והוגנת ולא מתגוננת, ולכן משכנעת.
זה סרט שמעז להיות פשוט, בלי מודעות יתר לכך והכרזה: "אני פשוט!".
זה סרט שמעז להיות פשוט מבלי להיות פשטני.
הוא הולם איזו רוח נורווגית אנטי-סנסציונית בתרבות העכשווית (קנאוסגורד, כמובן; אבל גם סדרה מומלצת בנטפליקס בשם "פורני", על החיים של אמא לשתי בנות מתבגרות באוסלו – סדרת דרמה בלי סמים, בלי מאפיה, בלי פושעים, בלי אונליפאנס, הייתם מאמינים?!). דבר מה שבא בסרט לידי ביטוי בוויתור על – ושל – הכוכבת האמריקאית על התפקיד בסרט של הבימאי (הדמות הראשית) והחלפתה בשחקנית התיאטרון הנורווגית, בתו (רנאטה ריינסב ההורסת), כמו גם בהחלטה, בסופו של דבר, לצלם את הסרט (שבתוך הסרט) בנורווגית, ולא באנגלית.
אחד הסרטים הטובים ביותר (הם בודדים, נער יספרם) שראיתי בשנים האחרונות.
בפעם הראשונה בחיי אני קורא את "הקומדיה האלוהית" מכריכה אל כריכה (אני לייט בלומר). אומרים שהסוף טוב, אבל אל תספיילרו!
התרגום והפרשנות של ראובן כהן ("מאגנס") נראים לי משובחים.
זו, הנה כאן, ממש כאן, התרבות המערבית! – הנה, הנה, אתונה וירושלים יחדיו! – זו בעיניי המחשבה הכללית המעניינת ביותר ביחס לטקסט הזה. זאת משום שהחומרים שמהם מעצב דאנטה את דמויותיו ומושגיו לקוחים במובהק מהמיתולוגיה היוונית וההיסטוריה (!) של יוון ורומא וכן מהברית הישנה והחדשה.
כמובן, כל זה מתמצה בורגיליוס הרומי שמנחה את דאנטה במסעו, מנחה אותו גם בכתיבת אפוס (ז'אנר הומרי שוירגיליוס בעצמו חיקה במודע), אבל אפוס נוצרי! דאנטה לקח את חלק הירידה אל המתים שבאודיסיאה ובאיניאס והרחיב אותו ליצירה שלמה…נוצרית. במקום אחד או שניים אפילו "נפלט" לדנטה "זאוס", כשכוונתו לאל היהודי-נוצרי.
המיזוג הזה בין רומא ויון לירושלים נוכח שוב ושוב. בליבה של התופת מצויים הבוגדים יהודה איש קריות וברוטוס שהרג את יוליוס קיסר, למשל.
והנה כאן, תבליטים שדאנטה צופה בהם ומייצגים ענווה: דוד המכרכר לפני ארון הקודש, בצד מריה אם האלוהים וטרינוס הקיסר הרומי, המייצגים כולם ענווה.
בקיצור, אנחנו לא נדחפים כקבצנים לתרבות המערב. יש לנו מקום בגולדן רינג, בספירה העליונה.
מה אני שח! בקוסמולוגיה של דאנטה ירושלים היא מרכז העולם! כן, כן.
מהמונוגרפיה הנהדרת והמקיפה של פרופ' נורית גוברין (שהגיעה לגיל תשעים לאחרונה!) על גרשון שופמן. "מאופק אל אופק" שמה והיא נמצאת בשלמותה בפרוייקט בן יהודה!
נצר של צמח מטפס גדל אט אט ולבסוף, במילימטר האחרון, דחף את הספר "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס מספרייתו של קארל אובה קנאוסגורד והחריד לרגע את הסופר הנורווגי.
אם תרצו, משל נפלא על הספרות הבוטנית של קנאוסגורד עצמו, הדרוכה לאור ולתהליכים מינרליים ואינפיניטיסימליים (ומדיחה מכנה ספרות רעשנית).
ארצה על "באביב" של קנאוסגורד ("מודן", מנורווגית: דנה כספי) בחמישי הזה, 16.7, ב19.30, בבת ציון 10 בתל אביב.
השרדותה של מדינת ישראל, של הציוויליזציה היהודית-עברית שהוקמה כאן באינספור קורבנות וכמיהת דורות (כולל חלל היום ממש!).
הסיבה היא השרדותית כי המאפיין הבולט של הגוש המוזכר הוא בעיניי היעדר ריאליזם, היעדרה של תפיסת המציאות כהווייתה. וזו – הכרה במציאות – היא ההגדרה של שפיות.
החרדים מציעים קיום אובדני, לא מציאותי, שבו אתה לא מגן על חייך ולא מפרנס את עצמך ומקווה לטוב. כל הביקורת ההשכלתית (ואז הציונית) של המאה ה-19 על היהדות החרדית מקבלת רלוונטיות מבהילה: חוסר רציונליות עמוק של הקיום הזה של כסלון וקבציאל (העיירות הבטלניות בסאטירה של מנדלי מוכר ספרים).
הבן גבירים והסמוטירצי'ם דוחפים אותנו לקיום של "עם לבדד ישכון". קיום לאו בר קיימא. כמו שלימדו אותנו הכישלונות הצורבים של הריבונות היהודית בעבר והשואה לא מזמן (כשהעם היהודי בודד ללא חבר ורע בעולם). כל החוכמה ההשרדותית – אכן בצד טיפוח כוח מגן! – היא לדעת "לרקוד" באופן דיפלומטי בין האומות. איבדנו את הגמישות, שכחנו לרקוד. ומי שלא יודע לעשות זאת, יעלו עשבים בלחייו ובן דוד לא יבוא – כמו שכיהו חז"ל ברבי עקיבא, שתמך בבר כוכבא, לוחם אמיץ אבל אוויל מדיני שהמיט על עמנו חורבן נורא.
הביביסטים, בעקבות ביבי, הם אלופי העולם בהבניות נרטיביות ש"משחקות" עם המציאות. אבל הבעייה היא שהן ממסכות כך את המציאות. וכשהמציאות לא שועה לנרטיב שלך – כשיחיא סינוואר לא משתכנע שצריך "לנהל את הסכסוך", או שמצבה של ישראל מזהיר – אתה בצרות צרורות. כי טמנת ראשך בחול. באורח שאין אופייני ממנו מסרב נתניהו גם לחקור את המציאות, להקים ועדת חקירה ממלכתית. גם כאן הוא מעוניין שה"נרטיב" יחליף את המציאות וחקרה. אבל למציאות יש הרגל ארור להרים ראש ולא לשעות לנרטיב. ומי שלא שועה למציאות – מרה אחריתו.
"קצת מציאות, בן אדם!", הטיח (בראיון) הסופר מישל וולבק בבני דורו הסופרים בצרפת שהתרחקו מהריאליזם ועסקו בהבניות מילוליות של מגדלים לשוניים ופיוטיים פורחים באוויר.
"קצת מציאות, אחיי הישראלים!", אני אומר בהשאלה. אנחנו חייבים ממשלה שמתנהגת בצורה רציונלית, שמנהלת אותנו לא על סמך משאלות לב, חזונות יוקדים, בטלנות קבציאלית או נכלוליות פוסטמודרנית נרטיבית.
אנחנו זקוקים ל"ריאליות וקדושה", כמו שגרס ברנר הצעיר במכתב מפורסם בו נזף בחברו, א"נ גנסין, על כך שהוא מתרחק בכתיבתו מהמציאות העכשווית וניתוחה.
*
ולהקדים את התגובות: בהחלט גם השמאל שגה בחלומות לא מציאותיים בעבר. בהחלט גם הוא היה משיחי, פנטזמטי ולא ריאליסטי. בהחלט. אני לא מציע לחזור לחזון משיחי *אחר*. אלא ל"ריאליזם וקדושה".
ריאליזם (פוליטי) הוא קדושה – כי ריאליזם הוא שומר החיים.
מבקר חופשי 