מבקר חופשי

הייתי אתמול בהופעה אינטימית ומרגשת של מיכה שטרית ונזכרתי שלפני עידנים כתבתי עליו טור ב"מקור ראשון". פשפשתי במעבה המחשב שלי והנה אני שולה את הטור ממרץ 2005 (!). הניסוחים קצת טירוניים, אבל יש להם חן מסוים, אם יורשה לי.

"*כל מה שאתה צריך זו לא אהבה*

אם ארקדי דוכין הוא מקרטני מיכה שטרית אינו לנון. יש משהו במלודיות המתקתקה של דוכין, בתחושת העזיבוּת המתחנחנת בשיריו, שמזכיר את מקרטני. אבל שטרית גברי מדי, עצֵי מדי, מונוליטי מדי מכדי להשלים את האגף השני באנלוגיה המפתה ולדמות ללנון המתוחכם, הנשי והמגוון. כששטרית עושה רוקנרול, לחניו הם בסיסיים וחמים, כבדים כמו קילו מסמרים ונוצות. שטרית יורה את לחניו בחץ וקשת, לא בטילי שיוט מתפתלים וחמקניים. ופוגע.

אבל המילים – זה משהו אחר. הצרחה-זעקה של דוכין באלבום הראשון של הנטשות (הטוב מכולם) והטון העייף של שטרית המכריז באירוניה ש"יש זמן", הם סינקדוכה (חלק המייצג את השלם) לדרכים השונות שילכו בהן. דוכין חזק בחלק הלא מתומלל ושטרית במלים. לעתים השירים של שטרית גולשים לכמעט דיבור והלחן כמעט נמוג (אפילו בשיר הנפלא "נמנע ממך"); מה שבלתי נסלח אצל זמרים אחרים אצל שטרית נמחל. ואולי בגלל זה אני מרגיש קרוב לשטרית ולעירן צור יותר מיוצרים בני גילם כמו סחרוף, דוכין או אשדות. הם באים ממילים.

שטרית מטפס על גבם של יוצרים נחותים ממנו, ששרים שירי אהבה למלכות היופי שלהן, ומנפץ ללא רחמים את האשליה הרומנטית. הוא אוהב אותה? היא אותו? אוקיי, זה נחמד, אבל האמת היא שהוא פוחד להיות לבד (מתוך: "שינויים בהרגלי הצריחה" – 1991. וכן להלן). הוא אוהב אותה? זה הרי רק בגלל שהוא אוהב את עצמו ופותר כך את בדידותו, אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? עצב וגשם לא משנים דבר – אבל גם לא אהבה! והיי! אל תתפשטי לי, הערב קר, לא חבל? את כל הצער הרי לא ניתן לשטוף בדמעות ובקו הזינוק הארוטי אפשר גם להתבלבל וליפול.

שלוש דרכים נותרו למי שעומד מול חורבת האשליה הרומנטית. האחת: ערפול של התודעה. כך שבדקה אחת שפויה מצליחים לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות גדולות ויין. המשפט הלולאתי הזה סותר-לא סותר את עצמו. השנייה: תזוזה, אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה; תזוזה שנעוצה ביסודו של הרוקנרול. השלישית: תקוה מעורפלת לחסד אלוהי-אמהי: עדיין מוצא חן בעיני האל, שעדיין לא מוותר עלינו, ובעיני אמי גם כן.

*הפיק של השיגעון*

נראה שמארבע הדמויות שיצר שטרית ב"רדיו בלה בלה" (1994) הכי קרובה אליו היא הדמות הדכאונית של פרדי. שדרי רדיו פיראטיים, כמו דינוזאורים, חיים על זמן שאול; עד שתבוא המשטרה או תקופת הקרח. אבל הרפלקסיה של שטרית חודרת גם מבעד לדיכאון והוא יודע שלפעמים אפשר להתאהב ב"פוזה המלנכולית" ("שברי את הטלביזיה" המופלא), להתמכר לדיכאון ("נרקומנים"). שטרית בבלה-בלה מעלה עולם בלהות פוסטמודרני, שקרוב ברוחו לעולם של אורלי קסטל-בלום ומאיר אריאל ב"רישומי פחם". הצפת מידע מטמטמת את החושים ויוצרת אובדן היררכיות ואפטיה. בוקר טוב עולם, ירו היום במישהו, אלף קילו קוק מאתיים קילו מנגו, תשעים ושניים הרוגים בהתנגשות הג'מבו. "עוד יום" ב"מהפכת המידע" של שנות התשעים.

*רדיו לוקאלי*

וכאשר גם טיפול לא עוזר ("פעם פרויד פעם יונג". מתוך: "מסמרים ונוצות" 1997) כשאתה מרגיש אב"מ ("איש בודד מאד"; קרוב לודאי אחד מעשרת שירי הרוק הטובים ביותר בעברית) אתה מוצא נחמה ומקלט "באביב".

התלכיד המקסים שיוצר שטרית בין "הקלמנטינות", ה"חולצה הלבנה" וה"אביב" ("באביב") נוגע באיזה עצב ישראלי, תרתי משמע, שבספרות היטיב לגעת בו יעקב שבתאי (גברוש מ"סוף דבר") ובפזמונאות נעמי שמר ("בקיץ הזה תלבשי לבן"). שטרית מזכיר לי את הסיפור החסידי על הרבי שלא יכול היה לעשות את הנס שעשו קודמיו אבל לפחות יכול היה לספר את הסיפור. הקלמנטינות והחולצות הלבנות נעלמו מהארץ, אבל יש מי שזוכר…

הפיכחון של "מסמרים ונוצות", מקרב אותו למה שכיניתי בהזדמנות אחרת "לוקאל פטריוטיזם". מין תחושת שייכות לא-אידיאולוגית לארץ. אתה רוצה להיות כמו ברומא, כמו בפאריז, אבל אהובתך רוצה לנסוע בלעדיך לטבריה… על הציר שבין ניו יורק לטבריה, בין הסושי לקלמנטינה, בין ה"עור והניטים" ל"חולצה הלבנה", בין שלמה אבן גבירול ליעקב שבתאי – חי הלוקאל-פטריוט. "פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם", עכשיו נסתפק בתל אביב ובטבריה.

מקסימום ניסע לסנטיאגו דה קובה, אבל לא לניו יורק, למרות שלורקה ( שלמלותיו הולחן "סנטיאגו" מ – 2000) היה גם "משורר בניו יורק"! "לך לך בארצך, אולי תמצא את עצמך" (מתוך "חם, חם" באלבום החדש). בארצך – לא מארצך.

גם האהבה "במסמרים ונוצות" מפוכחת אך חזקה. לא אהבה של עוגות אלא של לחם: "אני לא אוהב אותך, רק רוצה אותך… ואני לא מוכן שתצאי מהבית" (מתוך "סנטיאגו דה קובה").

*נכון פוליטית*

כששטרית "פוליטי" זה קונקרטי ואף פעם לא מופשט. סגרו את המפעל, אז בואי נלך הביתה. אם את רוצה להיות "תנועה פוליטית, של אנשים עם מזומן ונשמה מרקסיסטית" ("מריקואנה", מתוך "סנטיאגו") – אז לא תודה.

*שלהי קיץ*

באלבום החדש מגיע שטרית לשיפולי הזקנה. אבל שלהי קייטא קשים מקייטא והאהבה המבוגרת של שטרית יצרית וכמעט אשמאית. בשיר שטוף הזיעה, "חם, חם", כמו זקן קונדסי ומלא חיים ממליץ שטרית: "אהובתי, המשיכי הלאה… לכי ומצאי לך עלם חמודות". כמו קוהלת הזקן שפתאום מוצא את עצמו לתדהמתו מחבר מחדש את שיר השירים, כך שטרית "שולח קנוקנות לאחוז במותנייך, בצל אילנות מצפה לבואך". וגם הלוקאל פטריוטיות שלו מבוססת מספיק כדי להזדהות עם לוקאל פטריוטיות א-פוליטית כמו של סלמאן מצאלחה שכותב בשיר באלבום: "בבית דירות ושמו מולדת, יהודים שלא שמעתי את קולם, ערבים שלא ידעתי את פשרם".

*הזמר גדול מסכום חלקיו*

נדמה לי שרון מייברג אמר פעם שהוא אוהב את שלום חנוך דווקא בגלל המעידות שלו. גם שטרית לא תמיד פוגע; יש פוגעים ממנו אבל אין פוגע כמוהו. ולו בגלל "לא הולך לאיבוד" ("שלהי קיץ"), "משעמם" ("סנטיאגו"), "איש בודד מאד" ("מסמרים ונוצות") ו"שם" ("בלה בלה") אעשה פראפרזה על מבקר רוק ישראלי קלאסי ואומר: "ואני אוהב אותו"."

("מקור ראשון", 2005).

ברנר משתף את הקוראים בפתח "שכול וכשלון" בהתלבטותו אם לפרסם את היצירה בימים כל כך דרמטיים, ימים גדולים, מהממים (הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הלאומיות הדרמטיות, בדמות הצהרת בלפור וכדומה).

מה לסיפור פרטי על אדם כאוב נפש ולזמנים כאלה, מה למה שיש בו ריח של "ממואר", כפי שכותב ברנר (שמעמיד פנים שהסיפור הוא עיבוד של טקסט יומני שהגיע אליו), ולזמנים נהדרים כזמננו, הוא תוהה, או תוהה לכאורה. כי כמו שהוא מציין מייד, החיים הפרטיים אף פעם לא פוסקים, גם בימים כלליים, "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים".

ומי שחושב שהם אמורים לפסוק אצלו ואצל האחרים, אינו רק איש המוסר הנעלה (אם כי יש אמת מסוימת בתביעה להעניק סדר עדיפויות שונה בעת מלחמה, בחזית ובעורף), כי אם, ייתכן, גם איש שזקוק לסאון ההמון על מנת להשקיט את השקט הפנימי המפחיד המהדהד בתוכו בימי שגרה.

"הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס־לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל־הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל־כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין “בזמנו” ו"שלא בזמנו" כל־כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון."

התארחתי בפודקאסט של "השילוח", "הטוב האפשרי", בעקבות מאמרי בכתב העת שעסק בפופ האמוני (וביחס לדת בכלל, של אדם חילוני). ראיינה אותי ליאת קושיצקי המעולה.

קישור לשיחה המלאה

ולמאמר המלא

1. בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.

ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!

2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).

קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.

כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).

כמה הערות:

א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.

ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.

ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.

הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.

As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.

This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.

הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.

הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.

לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.

אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.

הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.