ארכיון קטגוריה: עובר ושב

המלצה ליומית

מאד מאד אהבתי את "ערך סנטימנטלי", של הבימאי הנורווגי יואכים טרייר, שראיתי אתמול (בתל אביב הוא מוקרן בסינמטק).

הוא מרגש ולא קיטשי; הוא מכיל מהלכי עלילה נבונים ואפילו פיקחיים אבל לא מתחכמים; הוא מחווה לברגמן ולבני דורו אבל הוא לא פסטישי; הוא אמנותי אבל הוא לא "ארטי"; יש לו לב, אבל ללב אין פה שצועק "יש לי לב!", ויש לסרט גם מוח; הוא מעודכן לכמה מערכי זמננו השולטים, אבל לא מתחנף ולא ווקיסטי; הוא עוסק בטראומה אבל אינו קורבני; הוא כולל רגעים של הומור אבל תופס את בני האדם והחיים ברצינות, מנחמת כשלעצמה; הוא מוחה כנגד תרבות הטלוויזיה והקולנוע העכשווית, כנגד נטפליקס ואמריקה – אבל בצורה מעודנת והוגנת ולא מתגוננת, ולכן משכנעת.

זה סרט שמעז להיות פשוט, בלי מודעות יתר לכך והכרזה: "אני פשוט!".

זה סרט שמעז להיות פשוט מבלי להיות פשטני.

הוא הולם איזו רוח נורווגית אנטי-סנסציונית בתרבות העכשווית (קנאוסגורד, כמובן; אבל גם סדרה מומלצת בנטפליקס בשם "פורני", על החיים של אמא לשתי בנות מתבגרות באוסלו – סדרת דרמה בלי סמים, בלי מאפיה, בלי פושעים, בלי אונליפאנס, הייתם מאמינים?!). דבר מה שבא בסרט לידי ביטוי בוויתור על – ושל – הכוכבת האמריקאית על התפקיד בסרט של הבימאי (הדמות הראשית) והחלפתה בשחקנית התיאטרון הנורווגית, בתו (רנאטה ריינסב ההורסת), כמו גם בהחלטה, בסופו של דבר, לצלם את הסרט (שבתוך הסרט) בנורווגית, ולא באנגלית.

אחד הסרטים הטובים ביותר (הם בודדים, נער יספרם) שראיתי בשנים האחרונות.

התרבות המערבית

בפעם הראשונה בחיי אני קורא את "הקומדיה האלוהית" מכריכה אל כריכה (אני לייט בלומר). אומרים שהסוף טוב, אבל אל תספיילרו!

התרגום והפרשנות של ראובן כהן ("מאגנס") נראים לי משובחים.

זו, הנה כאן, ממש כאן, התרבות המערבית! – הנה, הנה, אתונה וירושלים יחדיו! – זו בעיניי המחשבה הכללית המעניינת ביותר ביחס לטקסט הזה. זאת משום שהחומרים שמהם מעצב דאנטה את דמויותיו ומושגיו לקוחים במובהק מהמיתולוגיה היוונית וההיסטוריה (!) של יוון ורומא וכן מהברית הישנה והחדשה.

כמובן, כל זה מתמצה בורגיליוס הרומי שמנחה את דאנטה במסעו, מנחה אותו גם בכתיבת אפוס (ז'אנר הומרי שוירגיליוס בעצמו חיקה במודע), אבל אפוס נוצרי! דאנטה לקח את חלק הירידה אל המתים שבאודיסיאה ובאיניאס והרחיב אותו ליצירה שלמה…נוצרית. במקום אחד או שניים אפילו "נפלט" לדנטה "זאוס", כשכוונתו לאל היהודי-נוצרי.

המיזוג הזה בין רומא ויון לירושלים נוכח שוב ושוב. בליבה של התופת מצויים הבוגדים יהודה איש קריות וברוטוס שהרג את יוליוס קיסר, למשל.

והנה כאן, תבליטים שדאנטה צופה בהם ומייצגים ענווה: דוד המכרכר לפני ארון הקודש, בצד מריה אם האלוהים וטרינוס הקיסר הרומי, המייצגים כולם ענווה.

בקיצור, אנחנו לא נדחפים כקבצנים לתרבות המערב. יש לנו מקום בגולדן רינג, בספירה העליונה.

מה אני שח! בקוסמולוגיה של דאנטה ירושלים היא מרכז העולם! כן, כן.

המיישן, כי להרדימך, אחי

מהמונוגרפיה הנהדרת והמקיפה של פרופ' נורית גוברין (שהגיעה לגיל תשעים לאחרונה!) על גרשון שופמן.
"מאופק אל אופק" שמה והיא נמצאת בשלמותה בפרוייקט בן יהודה!

חלק א

חלק ב

הרצאה על "באביב" של קנאוסגורד

נצר של צמח מטפס גדל אט אט ולבסוף, במילימטר האחרון, דחף את הספר "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס מספרייתו של קארל אובה קנאוסגורד והחריד לרגע את הסופר הנורווגי.

אם תרצו, משל נפלא על הספרות הבוטנית של קנאוסגורד עצמו, הדרוכה לאור ולתהליכים מינרליים ואינפיניטיסימליים (ומדיחה מכנה ספרות רעשנית).

ארצה על "באביב" של קנאוסגורד ("מודן", מנורווגית: דנה כספי) בחמישי הזה, 16.7, ב19.30, בבת ציון 10 בתל אביב.

הכניסה חופשית.

אמנם נורווגיה הודחה הלילה, אבל קנאוסגורד נותר.

אשמח לראותכם!

קצר על סגנון קלוקל מסוים

אקרא לסגנון הספרותי הרע הזה, "צרפתי".

ולא בכדי.

להג בשפה "גבוהה"; חיבה למילים "חזקות", "גדולות"; משפטים מפותלים; חיבה לאוקסימורונים מכוונים ומטפורות "נועזות"; אזכורים תרבותיים תכופים ("גבוהים" מהמיתולוגיה וכדומה עד – ב"שובבות" – אזכורים מהתרבות הפופולרית); הפאתוס של הכישלון, המינוריות, המלנכוליה…הפומפוזיות של הצניעות המובלטת…; מעט בשר, הרבה רוטב.

היעדר פשטות.

וכובד, כובד, שלא עולה מהנושא, אלא ממודעות והערכה עצמיות מופרזות.

ואנשים סבורים בטעות שזוהי זוהי הספרות.

ריאליות וקדושה

הבחירות הבאות אכן מכריעות.

כאיש מרכז, אני משוכנע שאסור שהגוש: ביבי – ימין קיצוני וכהניסטי – חרדים יחזור – *כגוש!* – לשלטון.

והסיבה היא השרדותית.

השרדותה של מדינת ישראל, של הציוויליזציה היהודית-עברית שהוקמה כאן באינספור קורבנות וכמיהת דורות (כולל חלל היום ממש!).

הסיבה היא השרדותית כי המאפיין הבולט של הגוש המוזכר הוא בעיניי היעדר ריאליזם, היעדרה של תפיסת המציאות כהווייתה. וזו – הכרה במציאות – היא ההגדרה של שפיות.

החרדים מציעים קיום אובדני, לא מציאותי, שבו אתה לא מגן על חייך ולא מפרנס את עצמך ומקווה לטוב. כל הביקורת ההשכלתית (ואז הציונית) של המאה ה-19 על היהדות החרדית מקבלת רלוונטיות מבהילה: חוסר רציונליות עמוק של הקיום הזה של כסלון וקבציאל (העיירות הבטלניות בסאטירה של מנדלי מוכר ספרים).

הבן גבירים והסמוטירצי'ם דוחפים אותנו לקיום של "עם לבדד ישכון". קיום לאו בר קיימא. כמו שלימדו אותנו הכישלונות הצורבים של הריבונות היהודית בעבר והשואה לא מזמן (כשהעם היהודי בודד ללא חבר ורע בעולם). כל החוכמה ההשרדותית – אכן בצד טיפוח כוח מגן! – היא לדעת "לרקוד" באופן דיפלומטי בין האומות. איבדנו את הגמישות, שכחנו לרקוד. ומי שלא יודע לעשות זאת, יעלו עשבים בלחייו ובן דוד לא יבוא – כמו שכיהו חז"ל ברבי עקיבא, שתמך בבר כוכבא, לוחם אמיץ אבל אוויל מדיני שהמיט על עמנו חורבן נורא.

הביביסטים, בעקבות ביבי, הם אלופי העולם בהבניות נרטיביות ש"משחקות" עם המציאות. אבל הבעייה היא שהן ממסכות כך את המציאות. וכשהמציאות לא שועה לנרטיב שלך – כשיחיא סינוואר לא משתכנע שצריך "לנהל את הסכסוך", או שמצבה של ישראל מזהיר – אתה בצרות צרורות. כי טמנת ראשך בחול. באורח שאין אופייני ממנו מסרב נתניהו גם לחקור את המציאות, להקים ועדת חקירה ממלכתית. גם כאן הוא מעוניין שה"נרטיב" יחליף את המציאות וחקרה. אבל למציאות יש הרגל ארור להרים ראש ולא לשעות לנרטיב. ומי שלא שועה למציאות – מרה אחריתו.

"קצת מציאות, בן אדם!", הטיח (בראיון) הסופר מישל וולבק בבני דורו הסופרים בצרפת שהתרחקו מהריאליזם ועסקו בהבניות מילוליות של מגדלים לשוניים ופיוטיים פורחים באוויר.

"קצת מציאות, אחיי הישראלים!", אני אומר בהשאלה. אנחנו חייבים ממשלה שמתנהגת בצורה רציונלית, שמנהלת אותנו לא על סמך משאלות לב, חזונות יוקדים, בטלנות קבציאלית או נכלוליות פוסטמודרנית נרטיבית.

אנחנו זקוקים ל"ריאליות וקדושה", כמו שגרס ברנר הצעיר במכתב מפורסם בו נזף בחברו, א"נ גנסין, על כך שהוא מתרחק בכתיבתו מהמציאות העכשווית וניתוחה.

*

ולהקדים את התגובות: בהחלט גם השמאל שגה בחלומות לא מציאותיים בעבר. בהחלט גם הוא היה משיחי, פנטזמטי ולא ריאליסטי. בהחלט. אני לא מציע לחזור לחזון משיחי *אחר*. אלא ל"ריאליזם וקדושה".

ריאליזם (פוליטי) הוא קדושה – כי ריאליזם הוא שומר החיים.

המלצות לשבוע הספר 2026

המלצות לכבוד שבוע הספר 2026!

החג הישראלי היפה הזה מגיע והנה המלצותיי מתוך מה שקראתי ואהבתי במיוחד בשנה החולפת, מחולקות לקטגוריות ותוך ציון ההוצאות השונות לנוחות המשוטטים בדוכנים.

סיפורת מקור

1. "נתן ועמוס" – אסף ענברי ("ידיעות ספרים")

דרך הארת דמותם של עמוס עוז ונתן אלתרמן ענברי חוזר לעבר, כדרכו, אך מגלה שם את הסוגייה שמעסיקה אותנו בהווה. כתיבה אנרגטית ומחוטבת.

2. "אי" – ערן שגיא ("יצירה עברית")

ספרות וידויית סוחפת ("וידויית" מבחינה ז'אנרית) שלא לוקחת שבויים.

3. "שין" – דריה שועלי ("כנרת זמורה דביר")

רומן סוחף על רומן מחוץ לנישואין.

4. "סיום מדומה" – נועה סוזנה מורג ("כתר")

רומן עדכני חריף על "תלישות" ישראלית בעולם מחובר.

5. "פרידה" – מתן יאיר ("פרדס")

שטף עז של פרוזה כמו-וידויית (מבחינה ז'אנרית)

6. "חבר קרוב" – שי אספריל ("עם עובד")

מותחן פסיכולוגי סוחף.

סיפורת תרגום

1. "מארש רדצקי" – יוסף רוט ("עם עובד")

אפוס יפהפה על שקיעת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

2. "גברים בלי נשים" – ארנסט המינגוויי ("סימן קריאה"/"הקיבוץ המאוחד")

קובץ סיפורים קלסיים בן מאה שכוחו במותניו וליחו לא נס.

3. "באביב" – קארל אובה קנאוסגורד ("מודן")

קנאוסגורד ממשיך לכתוב על חייו והפעם בשיכרון דיוניסי מיוחד.

4. "חיים אחרים משלי" – עמנואל קארר ("בבל")

ספר מצוין במיוחד של הסופר התיעודי הצרפתי (כמו ענברי וקנאוסגורד, יש סיבה לכך שאני כולל אותו ב"סיפורת" ולא ב"ממואר" או ב"ספרות תיעודית").

5. "איש אחד" – קייאיצ'ירו היראנו ("כתר")

מותחן פסיכולוגי יפני משובח.

6. "קריאת הינשוף" – פטרישה הייסמית ("אחוזת בית")

התכה אופיינית להייסמית בין נוירוזה לפשיעה ברומן הפשע הפסיכולוגי המפורסם המרתק הזה.

ממואר

1. "הילד הוא אבי האיש" – דן מירון ("נוודים")

ממואר על ראשית ההתוודעות לשירה ולמשוררים של אחד מגדולי המבקרים שלנו.

2. "מותה ומותה של אמא שלי" – מרית בן ישראל ("אלטנוילנד")

ממואר מעניין מאד של בת על אמה וסבתה ונשים נוספות במשפחתה, הכתוב בחלקו כקומדיה מורבידית.

3. "האיצחקיה" – יצחק בן-נר ("יצירה עברית")

אוטוביוגרפיה מצוינת של אחד מהסופרים הישראלים המשובחים.

ספרות תיעודית

1. "לחפש בן אדם" – מתי פרידמן ("כנרת זמורה דביר")

סיפורה של חנה סנש והצנחנים הארצישראליים מסופר מחדש בכוח ובאמינות.

אפוס עתיק

1. "עלילות גילגמש" ("כרמל")

תרגום חדש וגמיש לאחד הסיפורים האנושיים הכתובים העתיקים ביותר.

עיון

1. "אני דברים כאלה מחבב" – רמי לבני ("פרדס")

תזה מעניינת מאד על הישראליות של הרוק הישראלי במסה תרבותית כתובה היטב.

2. "הספרים החיצוניים" – ("כרמל")

הדפסה מחודשת נצרכת לחלק מהותי מארון הספרים היהודי ששנים לא היה ניתן להשיגו.

*

דימוי מלווה מכריכת ספרי שיצא ב"הקיבוץ המאוחד" ("מעצב: ינאי סגל)

שופמן על פרסים

"הדבר מגיע לידי כך שהסופר *מתירא* להוציא ספר – שמא יותן הפרס לא *לו*!"

שופמן, באי הסנטימנטליות ובציניות הבוטה המרעננת שלו, על פרסים ספרותיים וסופרים מפרסמים. והדברים כמו נכתבו היום (אלא שבמקום "פרס ביאליק", "פרס ספיר").

אין תחליף, לצערי, לפרסים. אבל צריך להתייחס אליהם באירוניה. עד כמה שאפשר.

לרשימה המלאה של שופמן

מקלט תל אביבי בשנות הארבעים

אחרי עלייתו של שופמן לארץ, ב-1938, הוא מקדיש כמה וכמה סיפורים קצרצרים לשהות במקלטים תל אביביים בזמן מלחמת העולם השנייה. והדברים כמו נכתבו על אירועי השנה האחרונה בתל אביב.

הנה סיפור על בניין שאין בו ממ"דים.

שיחת רדיו

יאיר אסולין הזמין אותי בנדיבותו לשיחה ב"כאן תרבות" על חיכוכי שבת בשכונה אחת בתל אביב, האנטישמיות החדשה, איי.אי וספרות ועוד.