מבקר חופשי

המלצות לכבוד שבוע הספר 2026!

החג הישראלי היפה הזה מגיע והנה המלצותיי מתוך מה שקראתי ואהבתי במיוחד בשנה החולפת, מחולקות לקטגוריות ותוך ציון ההוצאות השונות לנוחות המשוטטים בדוכנים.

סיפורת מקור

1. "נתן ועמוס" – אסף ענברי ("ידיעות ספרים")

דרך הארת דמותם של עמוס עוז ונתן אלתרמן ענברי חוזר לעבר, כדרכו, אך מגלה שם את הסוגייה שמעסיקה אותנו בהווה. כתיבה אנרגטית ומחוטבת.

2. "אי" – ערן שגיא ("יצירה עברית")

ספרות וידויית סוחפת ("וידויית" מבחינה ז'אנרית) שלא לוקחת שבויים.

3. "שין" – דריה שועלי ("כנרת זמורה דביר")

רומן סוחף על רומן מחוץ לנישואין.

4. "סיום מדומה" – נועה סוזנה מורג ("כתר")

רומן עדכני חריף על "תלישות" ישראלית בעולם מחובר.

5. "פרידה" – מתן יאיר ("פרדס")

שטף עז של פרוזה כמו-וידויית (מבחינה ז'אנרית)

6. "חבר קרוב" – שי אספריל ("עם עובד")

מותחן פסיכולוגי סוחף.

סיפורת תרגום

1. "מארש רדצקי" – יוסף רוט ("עם עובד")

אפוס יפהפה על שקיעת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

2. "גברים בלי נשים" – ארנסט המינגוויי ("סימן קריאה"/"הקיבוץ המאוחד")

קובץ סיפורים קלסיים בן מאה שכוחו במותניו וליחו לא נס.

3. "באביב" – קארל אובה קנאוסגורד ("מודן")

קנאוסגורד ממשיך לכתוב על חייו והפעם בשיכרון דיוניסי מיוחד.

4. "חיים אחרים משלי" – עמנואל קארר ("בבל")

ספר מצוין במיוחד של הסופר התיעודי הצרפתי (כמו ענברי וקנאוסגורד, יש סיבה לכך שאני כולל אותו ב"סיפורת" ולא ב"ממואר" או ב"ספרות תיעודית").

5. "איש אחד" – קייאיצ'ירו היראנו ("כתר")

מותחן פסיכולוגי יפני משובח.

6. "קריאת הינשוף" – פטרישה הייסמית ("אחוזת בית")

התכה אופיינית להייסמית בין נוירוזה לפשיעה ברומן הפשע הפסיכולוגי המפורסם המרתק הזה.

ממואר

1. "הילד הוא אבי האיש" – דן מירון ("נוודים")

ממואר על ראשית ההתוודעות לשירה ולמשוררים של אחד מגדולי המבקרים שלנו.

2. "מותה ומותה של אמא שלי" – מרית בן ישראל ("אלטנוילנד")

ממואר מעניין מאד של בת על אמה וסבתה ונשים נוספות במשפחתה, הכתוב בחלקו כקומדיה מורבידית.

3. "האיצחקיה" – יצחק בן-נר ("יצירה עברית")

אוטוביוגרפיה מצוינת של אחד מהסופרים הישראלים המשובחים.

ספרות תיעודית

1. "לחפש בן אדם" – מתי פרידמן ("כנרת זמורה דביר")

סיפורה של חנה סנש והצנחנים הארצישראליים מסופר מחדש בכוח ובאמינות.

אפוס עתיק

1. "עלילות גילגמש" ("כרמל")

תרגום חדש וגמיש לאחד הסיפורים האנושיים הכתובים העתיקים ביותר.

עיון

1. "אני דברים כאלה מחבב" – רמי לבני ("פרדס")

תזה מעניינת מאד על הישראליות של הרוק הישראלי במסה תרבותית כתובה היטב.

2. "הספרים החיצוניים" – ("כרמל")

הדפסה מחודשת נצרכת לחלק מהותי מארון הספרים היהודי ששנים לא היה ניתן להשיגו.

*

דימוי מלווה מכריכת ספרי שיצא ב"הקיבוץ המאוחד" ("מעצב: ינאי סגל)

אחרי עלייתו של שופמן לארץ, ב-1938, הוא מקדיש כמה וכמה סיפורים קצרצרים לשהות במקלטים תל אביביים בזמן מלחמת העולם השנייה. והדברים כמו נכתבו על אירועי השנה האחרונה בתל אביב.

הנה סיפור על בניין שאין בו ממ"דים.

"אדם בארץ" היא נובלה נהדרת של גרשון שופמן על חיפוש שורשים ואדמה ונדל"ן ועל רווק מושבע, "תלוש", שמסתגל אט אט לנישואיו ולאבהותו.

הנובלה, שנכתבה בשנות ה20, מודעת למלוא האירוניה – ועושה בה שימוש – של כתיבה בעברית בשנות העשרים על חיפוש שורשים ואדמה ב… במגורים של תלוש עברי המתחתן עם לא יהודיה וחי בפרובינציה האוסטרית.

הנה כאן, קטע חריף על הגיבור שעוד לא הסתגל למצבו הנשוי ומתקשר למקום עבודתה שלפנים של אשתו בצעירותה ומחפש אותה…לאן היא באמת נעלמה?

2.

נדמה לי שאין תחליף ללמידת היסטוריה מתוך הספרות היפה שנכתבה בתקופה בה אתה חפץ להבין. מורכבות הבניין הספרותי ורגישותו העילאית כשהוא במיטבו מלמדים אותך על רגשי ופלגי עומק שרחשו בתקופה הנידונה, לעיתים אגב אורחו של הסיפור ולא במכוון דווקא.

הנה סיפור אירוני קצרצר של גרשון שופמן משנות העשרים, סיפור בן כמאה שנה. שופמן חי שנים ארוכות בפרובינציה האוסטרית, רחוק מיהודים, עד שחולץ בעור שיניו ב-1938 ועלה לארץ.

בסיפור האירוני מזדהה הדובר עם האנטישמים בעקבות רמאות של סוחרי בגדים יהודיים. אבל מה שהטריד אותי בסיפור (והנו נקודה שעולה דווקא בשוליו) ומחריד אותי בשנים האחרונות, הינה ההבנה שלהשמדה של שנות הארבעים קדמו שנים ארוכות של הסתה לאו דווקא רצחנית, קדמה התגבשות של דעת קהל אנטי יהודית "בוינה, בורשה, ברומניה, אפילו באמריקה", "כל העולם הוא נגדנו".

הפוסט הזה מבקש להיות קריאת השכמה: התגבשות האנטישמיות הכלל עולמית היא מסוכנת ביותר! שנאה במערכה הראשונה יכולה להפוך לרצח בשלישית! ויש לנו מה לעשות. קודם כל לנהוג בחוכמה ובמקרים מסוימים פשוט במוסריות. יש לנו מה לעשות. וקודם כל לבחור מנהיגים חכמים, מסורים לעמם, רציונליים, מוטרדים עמוקות מהמציאות – כפי שצריך להיות מוטרד!

3.

האדמה, ובפרט האדמה "מגדרה עד חדרה", מתכסה והולכת. מתמעטים השטחים הפתוחים, הפנויים, המעורטלים. אבל יש צורך נפשי לנו כבני אדם, לנו כיהודים-ישראלים, במגע בלתי אמצעי עם האדמה. לא האדמה הפרטית של מאן דהוא ולא האדמה הכבושה בידי אדם בכבישים ודרוכה ברגלי אדם במדרכות.

טיילנו היום בגבעת הכורכר בנס ציונה. מקום יפה כל כך, פיסת טבע קטנה ונהדרת שמפסגתה הצנועה נשקפים הרי יהודה מצד אחד והים מצד שני. הבנתי שהמקום לא מוכרז כשמורת טבע רשמית כי יש עליו מחלוקות נדל"ניות. הלוואי והללו תיפתרנה ובידי הציבור תישאר שכיית החמדה הזו.

בשיר של ביאליק שנכתב ב-1894 ופורסם ב-1897 ("בשדה") מופיעה התמונה העזה ויוצאת הדופן הבאה: ההתרפקות על הטבע, כמו גם הכמיהה הציונית לארץ ישראל, ההידפקות של היהודי הנודד על דלתות האדמה או ארץ-מולדת, היא כמיהה נואשת של עולל לשַד!

אֶת־פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,

אֶשְׁאֲלָה אֶת־פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל־חֵיקָהּ:

הַגִּידִי לִי, אִמִּי־אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –

מַדּוּעַ לֹא־תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?

4.

לאחר סיבוב ארוך, ארוך במיוחד, של צפייה בפרקים ראשונים של סדרות בשקל תשעים או סדרות שלא היו לטעמנו ("האגדות", "טעויות מרות", "סוכן הלילה", "ולדימיר", בין היתר; כולל התחלה של סרטים בטלוויזיה, וכאן עלי להזהיר את הציבור הקדוש מפני "פרא" עם שרליז ת'רון – שהינו סרט אימה סדיסטי ממש, שרדידות, ובעצם היעדר, הרובד הפסיכולוגי בו הופך אותו לסנאפי ממש), גילינו באתר "כאן" את סדרת המתח "האמת" ואני גא להגיד שהסדרה הישראלית הזו, מ-2024, מצוינת ועולה על מתחרותיה הלועזיות בעת הזו (הסכנו בזמן האחרון רק עם "המדיסון" עם מישל פייפר; הסדרה לא רעה למרות שפייפר עצמה משחקת לא טוב) .

תחת השפעה מבורכת של נואר סקנדינבי ("The Killing", אולי סדרת המתח המותחת ביותר שראיתי בחיים; ההשפעה ניכרת גם בשיר הפתיחה, עיבוד נהדר ל"ילדה קטנה" של גבי שושן, בביצוע מעולה ומותאם לתכנים של הסדרה של אולגה חייט) מתוארת כאן פרשת חקירת רצח נערות בראש העין.

מור דימרי וגולן אזולאי משחקים מצוין והם לא היחידים (רוני נתנאל, למשל, משחקת מצוין גם ורועי ניק ויוסי מרשק ועוד). הדרמה ועיצוב הדמויות, מעבר לסיפור המתח ותוך כדי אריגתם בו, מושקעים.

יוצרי הסדרה הם דפנה לוין, דרור משעני, עידית אברהמי ואורית זמיר; לוין וזמיר הן הכותבות ולוין ביימה.

נדמה לי שהסדרה פוספסה בזמן אמת כי היא יצאה בסמוך לשבעה באוקטובר.

אך היא מומלצת!

הייתי אתמול בהופעה אינטימית ומרגשת של מיכה שטרית ונזכרתי שלפני עידנים כתבתי עליו טור ב"מקור ראשון". פשפשתי במעבה המחשב שלי והנה אני שולה את הטור ממרץ 2005 (!). הניסוחים קצת טירוניים, אבל יש להם חן מסוים, אם יורשה לי.

"*כל מה שאתה צריך זו לא אהבה*

אם ארקדי דוכין הוא מקרטני מיכה שטרית אינו לנון. יש משהו במלודיות המתקתקה של דוכין, בתחושת העזיבוּת המתחנחנת בשיריו, שמזכיר את מקרטני. אבל שטרית גברי מדי, עצֵי מדי, מונוליטי מדי מכדי להשלים את האגף השני באנלוגיה המפתה ולדמות ללנון המתוחכם, הנשי והמגוון. כששטרית עושה רוקנרול, לחניו הם בסיסיים וחמים, כבדים כמו קילו מסמרים ונוצות. שטרית יורה את לחניו בחץ וקשת, לא בטילי שיוט מתפתלים וחמקניים. ופוגע.

אבל המילים – זה משהו אחר. הצרחה-זעקה של דוכין באלבום הראשון של הנטשות (הטוב מכולם) והטון העייף של שטרית המכריז באירוניה ש"יש זמן", הם סינקדוכה (חלק המייצג את השלם) לדרכים השונות שילכו בהן. דוכין חזק בחלק הלא מתומלל ושטרית במלים. לעתים השירים של שטרית גולשים לכמעט דיבור והלחן כמעט נמוג (אפילו בשיר הנפלא "נמנע ממך"); מה שבלתי נסלח אצל זמרים אחרים אצל שטרית נמחל. ואולי בגלל זה אני מרגיש קרוב לשטרית ולעירן צור יותר מיוצרים בני גילם כמו סחרוף, דוכין או אשדות. הם באים ממילים.

שטרית מטפס על גבם של יוצרים נחותים ממנו, ששרים שירי אהבה למלכות היופי שלהן, ומנפץ ללא רחמים את האשליה הרומנטית. הוא אוהב אותה? היא אותו? אוקיי, זה נחמד, אבל האמת היא שהוא פוחד להיות לבד (מתוך: "שינויים בהרגלי הצריחה" – 1991. וכן להלן). הוא אוהב אותה? זה הרי רק בגלל שהוא אוהב את עצמו ופותר כך את בדידותו, אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? עצב וגשם לא משנים דבר – אבל גם לא אהבה! והיי! אל תתפשטי לי, הערב קר, לא חבל? את כל הצער הרי לא ניתן לשטוף בדמעות ובקו הזינוק הארוטי אפשר גם להתבלבל וליפול.

שלוש דרכים נותרו למי שעומד מול חורבת האשליה הרומנטית. האחת: ערפול של התודעה. כך שבדקה אחת שפויה מצליחים לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות גדולות ויין. המשפט הלולאתי הזה סותר-לא סותר את עצמו. השנייה: תזוזה, אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה; תזוזה שנעוצה ביסודו של הרוקנרול. השלישית: תקוה מעורפלת לחסד אלוהי-אמהי: עדיין מוצא חן בעיני האל, שעדיין לא מוותר עלינו, ובעיני אמי גם כן.

*הפיק של השיגעון*

נראה שמארבע הדמויות שיצר שטרית ב"רדיו בלה בלה" (1994) הכי קרובה אליו היא הדמות הדכאונית של פרדי. שדרי רדיו פיראטיים, כמו דינוזאורים, חיים על זמן שאול; עד שתבוא המשטרה או תקופת הקרח. אבל הרפלקסיה של שטרית חודרת גם מבעד לדיכאון והוא יודע שלפעמים אפשר להתאהב ב"פוזה המלנכולית" ("שברי את הטלביזיה" המופלא), להתמכר לדיכאון ("נרקומנים"). שטרית בבלה-בלה מעלה עולם בלהות פוסטמודרני, שקרוב ברוחו לעולם של אורלי קסטל-בלום ומאיר אריאל ב"רישומי פחם". הצפת מידע מטמטמת את החושים ויוצרת אובדן היררכיות ואפטיה. בוקר טוב עולם, ירו היום במישהו, אלף קילו קוק מאתיים קילו מנגו, תשעים ושניים הרוגים בהתנגשות הג'מבו. "עוד יום" ב"מהפכת המידע" של שנות התשעים.

*רדיו לוקאלי*

וכאשר גם טיפול לא עוזר ("פעם פרויד פעם יונג". מתוך: "מסמרים ונוצות" 1997) כשאתה מרגיש אב"מ ("איש בודד מאד"; קרוב לודאי אחד מעשרת שירי הרוק הטובים ביותר בעברית) אתה מוצא נחמה ומקלט "באביב".

התלכיד המקסים שיוצר שטרית בין "הקלמנטינות", ה"חולצה הלבנה" וה"אביב" ("באביב") נוגע באיזה עצב ישראלי, תרתי משמע, שבספרות היטיב לגעת בו יעקב שבתאי (גברוש מ"סוף דבר") ובפזמונאות נעמי שמר ("בקיץ הזה תלבשי לבן"). שטרית מזכיר לי את הסיפור החסידי על הרבי שלא יכול היה לעשות את הנס שעשו קודמיו אבל לפחות יכול היה לספר את הסיפור. הקלמנטינות והחולצות הלבנות נעלמו מהארץ, אבל יש מי שזוכר…

הפיכחון של "מסמרים ונוצות", מקרב אותו למה שכיניתי בהזדמנות אחרת "לוקאל פטריוטיזם". מין תחושת שייכות לא-אידיאולוגית לארץ. אתה רוצה להיות כמו ברומא, כמו בפאריז, אבל אהובתך רוצה לנסוע בלעדיך לטבריה… על הציר שבין ניו יורק לטבריה, בין הסושי לקלמנטינה, בין ה"עור והניטים" ל"חולצה הלבנה", בין שלמה אבן גבירול ליעקב שבתאי – חי הלוקאל-פטריוט. "פעם יכולתי לבלוע כדור ארץ שלם", עכשיו נסתפק בתל אביב ובטבריה.

מקסימום ניסע לסנטיאגו דה קובה, אבל לא לניו יורק, למרות שלורקה ( שלמלותיו הולחן "סנטיאגו" מ – 2000) היה גם "משורר בניו יורק"! "לך לך בארצך, אולי תמצא את עצמך" (מתוך "חם, חם" באלבום החדש). בארצך – לא מארצך.

גם האהבה "במסמרים ונוצות" מפוכחת אך חזקה. לא אהבה של עוגות אלא של לחם: "אני לא אוהב אותך, רק רוצה אותך… ואני לא מוכן שתצאי מהבית" (מתוך "סנטיאגו דה קובה").

*נכון פוליטית*

כששטרית "פוליטי" זה קונקרטי ואף פעם לא מופשט. סגרו את המפעל, אז בואי נלך הביתה. אם את רוצה להיות "תנועה פוליטית, של אנשים עם מזומן ונשמה מרקסיסטית" ("מריקואנה", מתוך "סנטיאגו") – אז לא תודה.

*שלהי קיץ*

באלבום החדש מגיע שטרית לשיפולי הזקנה. אבל שלהי קייטא קשים מקייטא והאהבה המבוגרת של שטרית יצרית וכמעט אשמאית. בשיר שטוף הזיעה, "חם, חם", כמו זקן קונדסי ומלא חיים ממליץ שטרית: "אהובתי, המשיכי הלאה… לכי ומצאי לך עלם חמודות". כמו קוהלת הזקן שפתאום מוצא את עצמו לתדהמתו מחבר מחדש את שיר השירים, כך שטרית "שולח קנוקנות לאחוז במותנייך, בצל אילנות מצפה לבואך". וגם הלוקאל פטריוטיות שלו מבוססת מספיק כדי להזדהות עם לוקאל פטריוטיות א-פוליטית כמו של סלמאן מצאלחה שכותב בשיר באלבום: "בבית דירות ושמו מולדת, יהודים שלא שמעתי את קולם, ערבים שלא ידעתי את פשרם".

*הזמר גדול מסכום חלקיו*

נדמה לי שרון מייברג אמר פעם שהוא אוהב את שלום חנוך דווקא בגלל המעידות שלו. גם שטרית לא תמיד פוגע; יש פוגעים ממנו אבל אין פוגע כמוהו. ולו בגלל "לא הולך לאיבוד" ("שלהי קיץ"), "משעמם" ("סנטיאגו"), "איש בודד מאד" ("מסמרים ונוצות") ו"שם" ("בלה בלה") אעשה פראפרזה על מבקר רוק ישראלי קלאסי ואומר: "ואני אוהב אותו"."

("מקור ראשון", 2005).

ברנר משתף את הקוראים בפתח "שכול וכשלון" בהתלבטותו אם לפרסם את היצירה בימים כל כך דרמטיים, ימים גדולים, מהממים (הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הלאומיות הדרמטיות, בדמות הצהרת בלפור וכדומה).

מה לסיפור פרטי על אדם כאוב נפש ולזמנים כאלה, מה למה שיש בו ריח של "ממואר", כפי שכותב ברנר (שמעמיד פנים שהסיפור הוא עיבוד של טקסט יומני שהגיע אליו), ולזמנים נהדרים כזמננו, הוא תוהה, או תוהה לכאורה. כי כמו שהוא מציין מייד, החיים הפרטיים אף פעם לא פוסקים, גם בימים כלליים, "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים".

ומי שחושב שהם אמורים לפסוק אצלו ואצל האחרים, אינו רק איש המוסר הנעלה (אם כי יש אמת מסוימת בתביעה להעניק סדר עדיפויות שונה בעת מלחמה, בחזית ובעורף), כי אם, ייתכן, גם איש שזקוק לסאון ההמון על מנת להשקיט את השקט הפנימי המפחיד המהדהד בתוכו בימי שגרה.

"הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס־לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל־הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל־כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין “בזמנו” ו"שלא בזמנו" כל־כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון."