מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא ספר ילדים. לא בלמ"ד רבתי. המאפיין הבולט ביותר בסאטירה הזו של אריך קסטנר, שהיה ידוע כבר כסופר ילדים כשפירסם ב-1931 את הרומן הזה, הוא העיסוק הנרחב של הרומן בסקס. ואולי לא של הרומן, אלא פשוט של הברלינאים ברפובליקת ויימאר. בין היתר יש כאן: מועדון היכרויות לצורכי סקס; אישה שמביאה למיטתה מאהבים באישור ועידוד בעלה; שלישייה שמארגן שכנו של פביאן, הגיבור; זונות רחוב; רשת ג'יגולוז לנשות החברה הגבוהה; פיק-אפ בארים עם תאים לסקס ובהם תמורת סיגריות ודרינקים נשים מוכרות את עצמן בבוטות ("'אני מגולחת בכל הגוף', הודיעה הרזה ולא התנגדה להוכיח זאת"). לא לילדים, הזהרתי.

ב"אחרית דבר" שביקש קסטנר להוסיף לספר (ולבסוף פורסמה בנפרד בכתב עת, אך הובאה במהדורה העברית), הוא מודע בהחלט לנקודה הזו. "הספר הזה איננו מיועד לבוגרי החינוך הכנסייתי. המחבר מתייחס שוב ושוב להבדל האנטומי בין המין הגברי למין הנשי". הוא מדגיש שוב ושוב, עם זאת, שהוא "איש המוסר". כך גם קראו לספר בזמן שראה אור: "פביאן: סיפורו של מוראליסט" (הכותרת "אל האבדון" היא התרגום העברי להצעתו של קסטנר, הצעה שדחה המו"ל שלו אז; אילנה המרמן מסבירה את כל זה באחרית הדבר). אציע מייד פרשנות לכך שהייצוג הנרחב של המיניות נובע אכן מעמדה מורליסטית.

הרומן סב סביב דמותו של פביאן, דוקטור לספרות בראשית שנות השלושים לחייו, שעובד בברלין כפרסומאי. אך כיוון שמדובר בעולם של תעסוקה לא יציבה הוא מפוטר סמוך לתחילת הרומן. לפביאן יש חבר בשם לַבּוּדֶה והם משוטטים בברלין הלילית, בין בארים, מועדונים, אטלייה של ציירת לסבית ועוד ומהרהרים על עתידה של גרמניה ואירופה, עתיד שאינו נראה מבטיח.

בצד הזימה, נוכח העוני והיעדר התקווה הכלכלית שאפיינו את התקופה. פביאן ולבודה הם בעלי תואר שלישי בספרות, אבל "עוד אין לנו משרה קבועה ולא הכנסה קבועה ולא מטרה קבועה ואפילו לא חבֵרה קבועה". לבודה בא ממשפחה עשירה, אך רקובה, ומצבו הכלכלי שפיר, אבל פביאן, שמפוטר, כאמור, חי מהיד לפה. ואפילו אז, מצבו שפיר ביחס לקבצנים ולעניים שמופיעים ברומן.

הקשר בין הזימה לעוני ברור. העוני מביא אנשים ונשים למכור את עצמם בעבור פת לחם. העוני מביא גם אנשים לרווקות ממושכת: "המשפחה גוססת. ולנו יש רק שתי דרכים לגלות אחריות. או שגבר לוקח עליו אחריות לעתידה של אישה, וכשהוא מאבד כעבור שבוע את מקום העבודה שלו, מתברר לו שנהג בחוסר אחריות. או שהוא מעז, מתוך חוש אחריות, לא לדפוק את העתיד של עוד בנאדם". אך הזימה קשורה ביסוד אחר מרכזי כאן: היעדר נאמנות. בעולם שמתאר קסטנר אי אפשר כמעט לסמוך על איש ("כמעט", כי נאמנות יש לפביאן מצד לבודה ומצד אמו). האהבה המתבטאת בנאמנות אינה קיימת ובמקומה עולה הזימה. חברתו של לבודה בוגדת בו ואילו פביאן, כשדימה לעצמו סוף סוף שמצא אהבה, הרי שאהובתו מתמסרת למפיק גס שמבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע.

זהו רומן פוליטי מובהק. "פוליטי" במובן הרחב. קסטנר מבקש במודע לספר סיפור של תקופה, לבקר תקופה, להזהיר תקופה. כבר בפתח הרומן הדבר ניכר, כאשר לפני שאנו למדים מיהו פביאן בכלל, אנחנו מתוודעים לחדשות העגומות שהוא קורא בעיתון בבית הקפה. רשימת אירועים, אמיתיים לפחות בחלקם, שמעידים על אי יציבות, התפוררות, שחיתות, היטפשות-מדעת ברפובליקת ויימאר.

אולם פביאן עצמו, בניגוד לחברו לַבּוּדֶה, רוב הזמן אינו מאמין ביעילותה של פעילות פוליטית לתיקון מה שהוא מכנה "שקיעת אירופה". הוא לא ניהיליסט, החוש המוסרי שלו פועם בעוז, אבל הוא מיואש מהאפשרות לשינוי. כשפביאן ולבודה נקלעים לדו קרב אקדחים בין קומוניסט לנאצי מצהיר פביאן שיש לו אהדה לקומוניסטים אבל "גם אם תגיעו לשלטון יישבו האידאלים של האנושות במסתרים וימשיכו לבכות. זה שבנאדם הוא עני עוד לא מבטיח שהוא איש נבון וטוב".

בצד הזימה והעוני, אם כי במידה פחותה, מאפיינת את העולם הויימארי כפי שהוא מיוצג ברומן, התיאטרליות. פביאן ולבודה, בשיטוטיהם הליליים, מבלים בקברטים ובהם מועלים מופעים גרוטסקיים. אך גם הם עצמם מעלים מופע, כשהם נוסעים בתחבורה הציבורית, ומזהים בקול רם באוזני הנוסעים המתפלצים מבני ציבור מפורסמים באופן שגוי ומעליב (האוניברסיטה: "זה מוסד לילדים מפגרים!"). אני מניח שהתיאטרליות נתפסה כתגובה הולמת לתקופה אבסורדית מוקצנת והיא גם מדגישה את הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מה שנתבעים האנשים להחצין (אהבה בהיעדר אהבה; כניעות כשרוצים למחות).  

זהו, אם כן, רומן "חשוב". עדות ישירה להתפרקות החברה הגרמנית טרום עליית הנאצים. אבל זהו רומן מהנה מאד לקריאה, למרות נושאו הקודר. יש בו אמנם כמה חלקים זולים (הקריירה הקולנועית המפתיעה של חברתו של פביאן, הסיום המלודרמטי וכו'), אבל ככלל הסרקזם וההומור השחור והשנינות של פביאן (לאישה שטוענת "הנישואים הם לא צורת ביטוי שמתאימה לי. כי אני יותר מדי אוהבת גברים. כל גבר שאני רואה ושמוצא חן בעיניי, אני מדמה לי אותו בתור בעלי", משיב פביאן: "בתכונות הכי בולטות ואופייניות שלו, אני מקווה") הופכות אותו לדמות מעוררת אהדה ומשעשעת, ואת הביקורת החברתית שלו ללא-טרחנית ומוצקה יותר. ואילו החוש הקומי הגרוטסקי של קסטנר בבריאת הדמויות והסצנות נשכני, חריף ומצחיק.

הרומן תורגם בעבר לעברית (בידי אפרים ברוידא, בהוצאת "שטיבל", וכבר ב-1933!). אבל המרמן תרגמה מהנוסח הלא מצונזר שביקש קסטנר לפרסם וראה אור בגרמנית רק ב-2013. וכפי שהיא מדגימה, הנוסח הלא מצונזר הזה אכן נראה חזק יותר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הרוסי המכריס הזה ראה אור ב-2015 וזכה שם בכמה פרסים מרכזיים. הוא תורגם כבר ליותר מעשרים שפות ועובד לסדרת טלוויזיה רוסית. הסופרת, גוּזֶל יָכינָה, נולדה ב-1977 בקאזאן שבמזרח החלק האירופאי של רוסיה. בקאזאן חיה אוכלוסייה טטארית-מוסלמית גדולה והסופרת,  כמו הגיבורה שלה, ממוצא זה.

מדובר ביצירה אפית, שדרך סיפורה של הגיבורה, זוּלֵיכָה, מספרת על אחד האירועים הטראגיים של תקופת השלטון הסובייטי. השלטונות הקומוניסטיים הגלו בשנות השלושים של המאה ה-20 מיליוני איכרים אמידים יחסית, שכונו "קוּלאקים", בגלל שהם תפסו את בני המעמד הזה כמעמד קפיטליסטי, אנטי-פרולטרי. בפתח הרומן, זוליכה בת השלושים גרה בכפר מוסלמי-טטארי ליד קאזאן. בעלה, מוּרטאזה, מנהל את משקו בתבונה. הוא גם בעל עריץ. חותנתה של זוליכה מתנהגת איתה אף ביתר עריצות מאשר בעלה. יחידת פרשים בולשביקית מגיעה לכוף את הקולקטיביזציה על הכפר. מורטזה מתנגד ונהרג. זוליכה מוגלית עם כפריים נוספים לקאזאן ומשם נשלחת ברכבת עמוסה במאות אנשים לסיביר. במסע הארוך מזרחה היא מגלה שהיא בהיריון. במסע הארוך גם מתים רוב רובם של הנוסעים, ממחלות ברכבת או מטביעה בנהר כשהם מועלים על ספינה. עלילת הרומן נפרשת עד אחרי מלחמת העולם השנייה ומתארת את היישוב שמקימים הגולים במרכז השממה הסיבירית, ליד נהר היניסיי הענק, יישוב שבתוכו חיים זוליכה ובנה.

המושג "ריאליזם" הוא מושג מתעתע. האם מדובר כאן ב"ריאליזם"? לא פחות משהוא ריאליסטי הרומן מלודרמטי. "מלודרמה" היא ריאליזם שעורכים בו מניפולציות ליצירת אפקט רגשי. למשל, על ידי הקצנות של סיטואציות. כאן, לדוגמה, התעמרותה של החותנת בכלתה. או על ידי בזיקת ססגוניות לטקסט. כאן, למשל, על ידי יצירת דמות של רופא נשים ממוצא גרמני, המוגלה גם הוא, רופא שסובל ממחלת נפש אך הוא טוב לב עד מאד. או על ידי צירופי מקרים לא סבירים. כאן, למשל, בדיוק באותו רגע שמפקד מחנה הגולים, איגנטוב, הנמשך אל זוליכה, מפתיע אותה ומבקש לממש את אהבתם ביער, מתגלה בזירה דוב. ואם זה לא מספיק: הופעת הדוב גורמת לבנה הפעוט יוסוף לעמוד על רגליו, לאחר סירוב ארוך מצדו ללכת. פלובר במכתב מפורסם כתב שעל הסופר לֹשרוֹת ברומן כמו אלוהים בעולם: נוכח בכל אך בלתי נראה. במלודרמה, בניגוד לריאליזם, אתה חש בנוכחותו של הסופר, המזיז את חייליו מפה לשם, משם לפה, על מנת ליצור אפקט חזק יותר על הקורא.

כך שלא מדובר כאן ביצירה גדולה, לא מדובר ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, רומן שקצת דומה לו (אֵם ובן בתוך תהפוכות ההיסטוריה הנוראות של המאה ה-20) ואולי המחברת הושפעה ממנו. אבל הרומן מרשים ומושך לקריאה מבחינות אחרות. חלק מרכזי ברומן, ומבחינתי המושך ביותר לקריאה, הוא תיאור מרחב הפרא הסיבירי ואיך בתוכו בונים הגולים מאפס יישוב שניתן לחיות בו. החלק הזה הזכיר לי חוויות קריאה מכוננות מהנעורים, על בני אדם במלחמה באיתני טבע ובמרחבי טבע שוממים. כאן: המלחמה בקור הנורא ("לפעמים הטייגה כולה הייתה מוכת סערה, שייללה במשך כמה ימים, שרה, צעקה בארובת האח, שלג התעופף על האדמה בזרם סמיך. במזג אוויר גרוע שכזה אי אפשר היה ללכת ליער – אפילו אל ערמות העצים הם הלכו קשורים זה אל זה"), המלחמה להשיג מזון בעזרת ציד ודיג ("הוא למד ללכת בשקט, לחדד את אוזניו, לירות בדייקנות. הוא כבר הבחין בעקבות על פני השלג, כאילו קרא הודעות שהשאירו החיות. סימנים ארוכים ומרווחים הם שפנים, עבים ונמשכים – של תחשים, קלים ורצופים – של סנאים"), המלחמה במחלות. היותו של המקום שכוח אל מודגשת אף יותר בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהשמועות על המלחמה הנוראה מגיעות אל הישימון הסיבירי כמו חדשות מכוכב אחר. יכינה שולטת בפרטים, היא מכוננת עולם מוחשי, חושני ואמין כשהיא מתארת את כל העלילה האפית הזו: את המסע האינסופי של הגולים, את הישימון הפראי שהם נזרקו לתוכו, את המאבק לשרוד, את היכולת האנושית "לגור ולהסתדר, ולרהט גם לוע של אריה, אם אין מקום אחר", כמאמר המשורר (יהודה עמיחי).

מעבר לקו העלילה הגדול, ישנם כאן מקטעים קטנים של פרוזה משובחת, קצבית, לופתת במילים מגששות-נצמדות מציאות גבשושית בעלת שטח פנים עשיר, מקטעי פרוזה שנתונים כאן בלבוש מרנין לפרקים בעבריותו השורשית של המתרגמת חמוטל בר-יוסף.

באמצעות דמותו של איגנטוב, המפקד המאמין בקומוניזם אבל שלבו לא נותר ערל לסבלם של הגולים ולנבזותם של פקידי ממשל עמיתים, ביקשה יכינה למקד את המסר הפוליטי שלה: הקומוניזם נשען גם על אנשים עם כוונות טובות, אך תוצאותיו היו אכזריות. אבל המסר הפוליטי הזה אינו טרי או מעניין ב-2020. יכינה השתמשה בזיכרונותיה של סבתה כשכתבה את הרומן. פריט המידע הזה, המופיע בגב הכריכה, הוא זה שנראה לי בעל משמעות מיוחדת בעידננו, עידן הקורונה. בעבר, הנטייה של סופרים ישראליים ולא ישראליים לחזור ולגרור את מאורעות המחצית הראשונה של המאה העשרים על מנת לכתוב בתחילת המאה ה-21 מלודרמות עבות כרס, נראתה לי אחת הרעות החולות של הספרות בזמננו. העולם של שלהי המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 הרי כה שונה מזה של המחצית הראשונה של המאה העשרים; זהו עולם של שפע ומחלות של חברת שפע ולא עולם של רעב ומלחמות ומגפות ואידיאולוגיות לוהטות. אבל ב-2020 נראה פתאום העולם של הסבים והסבתות שלנו לא כל כך רחוק. נכון, למרבה השמחה אנחנו לא שם ונקווה שלא נגיע לשם. אבל אתה שומע יותר ויותר אנשים שפונים לדורות ההם על מנת להתנחם: אם הם עברו את מה שעברו, גם אנחנו נעבור את המצוקות שלנו, שבכל זאת קלות לאין שיעור. במובן זה, "זוליכה פוקחת עיניים" הוא גם טקסט רלוונטי: בנחמה שיש בו על דרך ההשוואה.