מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה מ-1923 הוא יצירת מופת. ומה שנדיר אף יותר: יצירת מופת קומית. אֶטורֶה שמיץ, "איטאלו סבֶבו" הוא שם העט שלו, נולד למשפחה יהודית בורגנית בטרייסטה ב-1861, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית (עובדה חשובה בגין הקשר של הרומן לתרבות הגרמנית של התקופה, ובראש ובראשונה לפסיכואנליזה).

הרומן כתוב כווידוי שנמסר על ידי זנוֹ קוֹזיני, בורגני טרייסטיאני מזדקן, לפסיכואנליטיקאי שלו. 46 שנה אחר כך יעשה פיליפ רות שימוש דומה באמצעי הזה ב"פורטנוי", אבל ב-1923 היה סבבו מראשוני הסופרים שהגיבו לתיאוריה החדשה העולה מוינה. יחסו של סבבו (ובהמשך של גיבורו) לפסיכואנליזה עוין. בראש ובראשונה משום העובדה הפשוטה שהפסיכואנליזה מבטיחה ריפוי וזנו לא נרפא.

דרך אחת להבין את ההישג הגדול של סבבו ברומן הזה היא לומר שסבבו מציג את הנוירוזה כקומדיה, או כותב את הקומדיה של הנוירוזה. אילו אחד המטופלים המפורסמים של פרויד, נגיד "איש הזאבים", היה בעל כישרון ספרותי, ולא רק זאת אלא גם בעל חוש קומי מפותח, אולי אף הוא היה כותב רומן כזה. הקומדיה של הנוירוזה נוכחת בכל פרקי הספר. אם זה בפרק הפותח המתאר את ניסיונות הגמילה מעישון האומללים של זנו (שמעשן ללא הרף "סיגריות אחרונות"), אם זה בפרק המתאר כיצד בבית ובו ארבע בנות מצא את עצמו זנו מתחתן דווקא עם זו שהכי פחות מצאה חן בעיניו, אם זה בפרק המתאר את יחסיו מלאי אי ההבנות עם הפילגש שלו ואם זה בפרק שמתאר את פעילותו המסחרית הכושלת. הנוירוזה של זנו, אליה הוא מתייחס כ"מחלתו" או "מחלתו המדומה", היא בעלת שלוחות רבות: ההתמכרות לעישון היא חלק ממנה, המיניות האובססיבית שלו היא חלק אחר, חוסר יכולתו להשלים עם המציאות היא חלק נוסף (למשל, להשלים עם כך שגיסתו היפה אינה אוהבת אותו ולעולם לא תאהב), ההתנודדות בין ביטחון עצמי מופרז לחוסר ביטחון הוא עוד חלק, חוסר החלטיות (הוא עבר בלימודיו מהפקולטה למשפטים לפקולטה לכימיה ואז שוב למשפטים, שגם בהם לא עסק לבסוף) גם הוא מאפיין שלה והבטלה שספק נכפתה עליו וספק נבחרה על ידו (נכסיו מנוהלים על ידי אחר) גם היא קשורה לנוירוזה הזו. יש יסוד איטלקי-רך בספר. בראש ובראשונה הדבר מתבטא בהפיכת הנוירוזה לקומדיה (קפקא ותומס מאן כתבו על נושאים קרובים כאלה ביתר קדרות וחומרה). אבל הרכות "האיטלקית" מתבטאת גם בדרכים נוספות. אצל סבבו שותפים עסקיים מרמים אותך בחיבה, גברים בוגדים בנשותיהם אבל עם ייסורי אשמה, פילגשים מצודדות אינן רוצות כסף ממאהביהן כי אם אהבה, מתאבדים כביכול בעצם לא מתכוונים למות אלא רק לעורר כלפיהם חמלה וביזנסמנים תאבי בצע הם שלומיאלים גמורים בעסקים.

דרך אחרת להבין את הגדולה של סבבו היא לציין עד כמה חיה הפרוזה שלו וזו משום שהוא מציג רגשות ויחסים אנושיים במורכבות אדירה. הוא מצליח כך לדחוס לתוך השק של הפרוזה שלו את הכלב הפרוע והמשתולל של החיים. כאן מסייעת לו מאד הנוירוזה של זנו. הנוירוזה הופכת את שטח הפנים של הנפש, של "התודעה", של הגיבור לעשיר מאד. זנו אומר לאחת מהאחיות שהוא מחזר אחריהן שהוא אינו "משוגע" אלא רק מעט "תמהוני". ואכן התמהונות הזו מבטיחה עושר נפשי. התמהונות גם מסייעת לקומדיה בהמתיקה את החוויה הקיומית. זנו נחלץ בעזרת העושר הזה מהעמדה הפסימיסטית ביחס לחיים (עמדה שהוא נוטה לקבל אותה לאורך הרומן). בקטע מפתח בעיניי ברומן (ולכן אביאו כמעט במלואו) מכריז זנו באוזני גיסו על תפיסת העולם שלו, שהיא בעיניי הבסיס המטפיזי של הרומן הגדול הזה כולו: "- החיים אינם יפים או לא יפים, החיים הם מקוריים! כשהרהרתי בכך, היה נדמה לי שאמרתי דבר חשוב. לאחר שהוגדרו כך, נראו לי החיים דבר כה חדש שעצרתי להתבונן בהם, כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה, עם כל הגופים הגזיים, הנוזליים והמוצקים שלהם. אילו סיפרתי זאת למישהו שלא הורגל בדבר והחסר אפוא את השכל הישר שלנו, הרי שנשימתו הייתה נקטעת לנוכח המבנה העצום הזה, החסר כל ייעוד. האיש הזה ודאי היה שואל אותי: 'אבל איך בכלל יכולתם לסבול את החיים?' ולאחר שהיה מתעניין בכל פרט ופרט, למן אותם גרמי שמיים, התלויים שם למעלה לראותם אבל לא לגעת בהם, ועד למסתורין האופפים את המוות, היה בוודאי קורא בהתפעלות: 'מקורי מאד!'". ה"מקוריות" של החיים מקלה לשאת אותם וסבבו מצליח לבטא את ה"מקוריות" הזו באופן ממצה.

בטרייסטה התיידד סבבו עם ג'יימס ג'ויס, ששהה במקום ולימד את סבבו אנגלית. יש הטוענים שסבבו הוא מקור ההשראה לדמותו של ליאופלד בלום ב"יוליסס". כך או כך, הרומן הזה, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת (ובאותו תרגום בו ראה אור לראשונה בעברית ב-1988), הוא אחת היצירות הגדולות של העידן המודרניסטי ולבטח מהמהנות שבהן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המספרת של הרומן היא גילי, בת שלושים ותשע הנמצאת בזוגיות אך אינה רוצה ילדים. התפרשות הרומן מבארת מדוע: משפחות הן דבר מה מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצדה, טוענת שוֶרָה, אמה שלה, נטשה אותה בילדותה שלה, כשגורשה ורה בראשית שנות החמישים, ביוגוסלביה של טיטו, לאחד מה"גולאגים" אליהם שלח טיטו את החשודים בקירבה לברית המועצות של סטאלין (נינה חשה נטושה למרות שהגלות לכאורה נכפתה על ורה).

מבין הדמויות המרכזיות ברומן (גילי, נינה, רפאל ו-ורה) ורה היא המרכזית מכולן. בזמן ההווה של הרומן, 2008, חוגגים לה בני משפחתה המעריצים תשעים. ורה היא אשת ברזל אהובה על קרוביה ואהודה בקיבוץ הצפוני בו היא גרה אשר שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". היא גם סייעה לרפאל רבות בגידולה של גילי והפכה להיות אשת סודה של נכדתה במשברי האהבה שלה בצעירותה. רפאל גם הוא כרוך אחריה, כי לא רק חתנה הוא אלא גם בנה המאומץ. ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת בתמצות כאן), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו ב"טיהורים" של טיטו אחרי המלחמה. בקיבוץ, כשהיא כבר בת ארבעים וחמש, נישאה לטוביה, אביו האלמן של רפאל, נישאה למורת רוחה של בתה המתבגרת, נינה, שהפכה לאהובתו של רפאל ואחר כך לטֶלֶ-אהובתו, כלומר אהובתו מרחוק.

החל מאמצע הרומן בקירוב, כשקיבלנו את הנתונים על העבר, אם כי לא את כולם (העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לצאת למסע לגוֹלִי אוֹטוֹק, אי העונשין לחופי קרואטיה בו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע על מנת לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה, נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי, רק אולי, לנסות ליישר גם את היחסים בין גילי לנינה ובין גילי לבין חייה.

דמותה של ורה מבוססת חלקית על דמות שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, שהייתה חברתו הקרובה של הסופר (כפי שנכתב בסוף הספר ובכריכה האחורית). גרוסמן כך מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבול בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית/ביוגרפית של השנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת המחוזות הם מחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

עמדתי ביחס לרומן חצויה. מצד אחד, הרי לפנינו בבירור מלודרמה על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת לא תכזיב (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?"; רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תיכף אתחיל לאהוב גיבנות"; ובל נשכח את אהבת מילוש וורה גם כן). יש כאן את חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, נינה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה המוכה בחוסר אהבה הופכת להיות אם מכה באי אהבה). בניגוד למה שאפשר לחשוב, אלה הנרתעים מטלנובליות אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להיפך, הם חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש על מנת להרגיש משהו. הם נרעשים, הבה נדגים, גם מיחסים משובשים בין בת לאם בגין איפוק של האם שנחווה על ידי הבת כריחוק, או, עוד דוגמה, מאהבה שהנצה ונגדעה ואז מהרהרים לפרקים, אך במשך כל החיים, בהחמצה מבלי שממשיכים לאהוב עשרות שנים אישה נעדרת. גרוסמן, כך נדמה לי, מודע לחולשה הזו שלו למלודרמטיות ושם בפיו של רפאל, שהיה בעברו בימאי סרטים, את המלים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם בהחלט צד שני. ראשית, חום אנושי אמתי עולה מהיצירה הזו. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אך היא גם, במובן מצומצם יותר, מעלה ספרותית. גרוסמן סקרן לגבי דמויותיו, לא מסב פניו מחולשותיהן, אבל רגיש ואכפתי כלפיהן. הסקרנות והאמפטיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור, לספר סיפור. וכמו שמבלי לתמוך בביבי אפשר להתפעל מזה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה, אפשר גם להתפעל מזה שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזו יוצרת לעתים כושר המצאה מרשים ביותר (כאן, למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהושת על ורה בגולי אוטוק; איני יודע אם חלק זה הוא המצאה גמורה או מבוסס על דברים שהיו אך ברי שאפילו רק פיתוחו הספרותי מרשים). שלישית, התחושה העולה מהיצירה היא שכל מילה נבררה בקפידה ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של העברית לצורכי ברירתו. כך שגילי נעה בסיפור שלה מהסלנג הכי עדכני לעברית האנינה ביותר (אם כי שנינותה, המהנה בדרך כלל, עליצה באופן מאולץ לעתים) ושיבושי הלשון של ורה, שיבושיה המדויקים אפשר לומר, מהנים מאד. רביעית, השיא של הרומן הוא אכן מלודרמטי אך חזק מאד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן (בדומה, למיטב זכרוני, לשיא של "סוס אחד נכנס לבר") יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. הוא מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טראגית אטומית.

ולבסוף , לעניין המלודרמה. לנו, נרתעי המלודרמה, יש כמה ספקות עצמיים. אחד מהם הוא זה: מה לעשות שההיסטוריה עצמה מלודרמטית לעתים? נכון, סופר אינו חייב לבחור דווקא בפרקים המלודרמטיים של ההיסטוריה, אבל לא היינו רוצים שכל הסופרים יעשו זאת, נכון? אלה פרקים חשובים מדי.