מבקר חופשי

פורסם "במעריב" בדצמבר 2010

קודם כל שורה תחתונה: זה רומן מהנה. הוא שנון, הוא פקחי, הוא קצבי, הוא יצרי, הוא רגיש, הוא רגיש לשפה. בז'אנר הרווקה והעיר הגדולה, או: אליזבט בנט על גלולות, הוא מתבלט לטובה.

בעברית ישנו כינוי בוטה, חציו אנגלית חציו ערבית, אך שקשה למצוא לו תחליף ולכן אולי יסולח לי: סופיסטיכוסית. כזוהי הגיבורה האינטלקטואלית, המספרת לנו על חיי המין והרגש שלה מילדות לבגרות.

איך כותבים רומן על סקס? אני לא מתכוון איך מתארים יחסי מין בספרות, אלא איך כותבים רומן שהנושא המרכזי שלו הוא הסקס? איך מתבנתים, אם מתבנתים, את התשוקה לסיפור? "אנטי אדיפוס", של ההוגים הצרפתיים דלז וגואטרי, אם הבנתי אותם נכון (וזה לא היה קל, דלז!), האשימו את התיאוריה הפרוידיאנית בדיוק בזה: בניסיון לתבנת את התשוקה, להכניס את התשוקה לתוך סיפור, הסיפור המשפחתי האדיפאלי.

הרומן הזה הוא לא רק על סקס. הוא על סקס ועל פגיעה מינית ועל אובדניות וכאבי אהבה וחיפוש אחריה. זו אוטוביוגרפיה (בדויה) רגשית ומינית כאחת. אבל הרכיב המיני מרכזי ברומן ואני רוצה רגע להתעכב עליו, כי הוא מסביר לטעמי את הנקודה החלשה שלו. החולשה נובעת מהדרך בה הגיבורה (והסופרת מאחורי גבה) ממשמעת את הסקס, מתבנתת אותו. ליתר דיוק מאי הביטחון שמתגלה כאן לגבי המישמוע הזה. ניכר לטעמי היסוס, הגיבורה אינה חולשת בגאון על הפרשנות לסיפור חייה, אך מתראה ככזו. מצד אחד מספרת הגיבורה ש"הייתי יצרית מאד מאז שאני זוכרת את עצמי". מצד שני פורשת הגיבורה סיפור של פגיעה מינית מצד קרוב משפחה, אונס בגיל ההתבגרות וכן סיפור על קיום יחסי מין בגיל צעיר מאד עם בחור מבוגר ממנה בעשור. זו, כך נאמר לנו, הסיבה למיניות הבוטה שלה. "הצורך שלי לשליטה במציאות קיומי העלוב, התלוש והזמני, הפך עד מהרה למפלצת רעבתנית אשר תבעה ממני לפטם את קיבתה ללא תחתית בתפריט משעמם שהורכב ממנה אחת בלבד: אובדן השליטה העצמית של האחר. ככל ששליטתו בעצמו היתה מפותחת יותר מלכתחילה (בשל גיל מבוגר יותר, סמכות חברתית או מתוקף היררכיה, אישיות מאופקת, צירוף נסיבות המקשות אובדן שליטה) כך שמחתי יותר בתבוסתו שהיתה נצחוני". ויש גם פרשנות שלישית (קשורה אמנם לקודמת). הגיבורה נתנה ליסוד הגברי במיניותה את הבכורה: "למרות כמיהתי למגע אמת, רוח הפאלוס שהשתלטה עלי הפכה אותי לכל כך צינית […] שום תחת אנושי לא זר לי, כך הרגשתי". המשפטים האחרונים נכתבו כהסבר לכך שבהיותה בגיל עשרים סירבה הגיבורה להצעת נישואין. אבל לא צריך את כל האפארט הפסיכולוגיסטי בשביל להבין בחורה בת 20 שמסרבת להצעת נישואין, ועוד הצעה אידיוטית. כמו שלטעמי לא צריך תמיד להסביר ולתרץ יצריות, ולמה מישהי או מישהו "לא בשל" לקשר. אם להיות ציני, או ריאליסט, לרגע: ההוויה קובעת את התודעה. כשאת בת עשרים, וכוחך במותנייך, את לא ממהרת להיקשר. כשאת בת שלושים, ושעונך מתקתק בין מותנייך, "שעון שהצמידו לו שֵד" כתב מאיר אריאל על אותו מקום, את מגלה את קסמי האהבה והמחויבות והפשרה. אין כאן יותר מדי מה להסביר. אבל הצורך להסביר ולצדק את המיניות לא נובע רק מהעולם החוץ ספרותי. הצורך הזה נובע מכך שרומן צריך נרטיב ותבנית, ורומן שחיי המין עומדים במרכזו מצריך ארגון של המיניות בתבנית סיפורית.

אבל השורה התחתונה קופצת בראש: זה רומן מהנה. הנה דוגמה להתבוננות פקחית, שנונה ואכזרית בקבוצת העצמה פמיניסטית שהגיבורה משתתפת בה: "כל נקבובית בעורן של הקומרדיות זעקה תיעוב כלפי גברים, ובכל זאת הן נראו נעריות להפליא ודומות זו לזו להביך, כחושות וגרומות, אינן תופסות מקום משמעותי במרחב, מטשטשות את מתאר גופן בנעליים גסות ובמכנסיים רפויים ובבדים כהים, ואף מקצת העסיסיות שבהן קראו מלחמת חורמה על קימוריהן, מתמסרות לאותה תרבות ללא תחת". והנה דוגמה לרגישות לשפה. הגיבורה מחפשת שם לשימושה בצ'ט ומוצאת לבסוף את השם שלומית: "מדדתי ראשית את מיכל, שנקרא כמו כלי קיבול המפלל להתמלא, ואחר כך את נעה, על שם בת צלופחד, שצלילו לוחש כניעות, היענות ועונתי שתסופק, ואז אווה ויהודית ודיאנה וקליאו. הטה לבסוף את הכף אוסקר ויילד, שפותה על ידי שלומית לבגוד במאהבת הווירטואוזית שהיא השפה האנגלית".

ב

כמה מילים על חוויית הקריאה של גבר בספר הזה (שלא נעדר אמפטיה לגברים). טראגיקומי, למשל, לקרוא על מערכת היחסים האמוציונאלית הסוערת שמנהלת הגיבורה במשך תקופה בצ'ט עם גבר. הנקודה היא ההתלהבות שמגלה הגיבורה מהדיאלוג הווירטואלי עצמו ואכזבתה "שכל שיחה חברתית שפיתחתי בצ'ט הובילה במהירות לציפיות נוטפות זימה". קומי לעילא, ולא בכוונה, היא החלטת הגיבורה לנקום בגברים על ידי פיתויים המיני ולאחר המשגל נטישתם. בחלק מהמקרים, יש לשער, זו נקמה מתוקה במיוחד לננקמים. ולסיום: הרומן מציג את המיניות הגברית כמיניות מנותקת רגשית. נדמה לי שיותר נכון לומר שגברים מתאהבים במי שהם שוכבים איתה, אבל, לעתים, ההתאהבות הנה למשך המשגל בלבד.

שני אחים צרפתיים, המספר, ג'רמי, בן השמונה עשרה, ואחיו, כריסטי, בן השש עשרה, מאבדים את הוריהם העשירים בתאונת מטוס ומייד אחריה מתבשרים על ידי אגד נזירים טיבטים, החודרים בנימוס תקיף לאחוזת המשפחה, שכריסטי, נער חולמני ויפה, הוא המנהיג הרוחני, או שמא האל, העתיד להציל, אחרי שיילד מתוכו את רוחניותו בסיועם, את טיבט והעולם כולו. עוד בספר, אריאן, אהובתו האפלטונית-למחצה של ג'רמי ותשוקת גילוי עריות הומוסקסואלית בין ג'רמי לאחיו (ועל כך מייד).

האם העובדה שהספר הזה, ספרותית, לא כתוב טוב, פוסלת את בשורתו הרוחנית? הוא לא כתוב טוב כיוון שהעברית בו סינתטית, גם כשהיא צבעונית היא לא נושמת. לעיתים, בסמיכות לעילגות מסוימת, זו עברית מתהדרת במשלב מוגבה מעט אך מופשט ו"סיכומי", ולכן משלב החונק את האפשרות לחוש את תנועת הנפש: "כל כך היססתי לבקש שתבוא, ועכשיו שנעתרה, אני מוצף ברגשות חדשים אליה. אני יודע שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולהירגע בעיצומה של תקופה מבעיתה ומערערת". ולעיתים, העברית לקוחה מהמקור העברי המשפיע ביותר על חלק מהכותבים הישראליים הצעירים: תרגומי סדרות מאנגלית ("'אנחנו צריכים לדבר', היא אמרה בתקיפות"). לעתים, העברית הזו מגלה חוסר רגישות לאטימולוגיה של הביטויים ("הכתה בי ההבנה שכבר כמעט חודש אנחנו חיים במעין פלנטה אחרת שאת חוקיה איש מלבדנו אינו מכיר"). והנה מקבץ מילים המופיעות בעמוד אחד ושהימצאותם יחד בסמיכות כזו צריכה לפסול כל יצירת פרוזה: "הנפש", "הזמן", "החושים", "סוערות", "מלהיט", "העתיק את נשימתי", "המעמקים", "הכי נסתרים", "הכי", "להתמזג", "נצחית", "האחת והיחידה". האם העובדה שזו, ספרותית, יצירה משעממת, זהו חטאה הספרותי העיקרי, ומשעממת בראש ובראשונה כיוון שכמאתיים מארבע מאות עמודיה מוקדשים לחזרה אינסופית על ביטויי אהבה של ג'רמי כלפי אחיו, בעוד כמאה אחרים מוקדשים לסירובו של האח למטמורפוזה שעובר האח, בעוד ברור לקורא שהסירוב הזה, בסוג כזה של ספר, הוא סירוב-לשעה שמייד ייפתר, האח יכיר הרי בטעותו, ותפקידו העיקרי של הסירוב הוא להוסיף את אותם מאה עמודים לנפח הספר, ובכן האם השעמום פוגם בבשורתו? אני חושב שכן. לא צריך להיות מנחם בן כדי לסבור שיופיו וחסכוניותו של התנ"ך תורמים לאוטוריטה של בשורתו המוסרית, ואילו יצירה שכתובה בארכנות ובטרחנות לא יכולה להיות חשובה רוחנית. אם כי רגישות לשפה בטקסט "רוחני" (כזו שקיימת במובהק, למשל, ב"לילי", של שלמה קאלו) אינה כשלעצמה ערובה לחשיבותו.

למען הסר ספק, הרעיונות הבודהיסטיים הפזורים פה ושם בספר, רעיונות על איון האני, עקרון אי-ההצמדות לעולם, החתירה להקלת סבל הקיום, הם מהרעיונות המופלאים ביותר שיצרה רוח האדם, ועוד בשלב מוקדם כל כך (לפני כאלפיים ושש מאות שנה). בקץ הימין, כשהאנושות תישפט על מעלליה, רעיונות אלה יתייצבו זקופים לשירות הסנגוריה. הבודהיזם אינו הבעיה.

ברומן הזה ישנו עירוב מרתיע ביותר של רגשות אהבת-אח תמימים ברגשות מגלי-עריות מוכחשים למחצה, ועירוב מרתיע לא פחות של רוחניות ותשוקת עריות. זה רומן בעייתי מאד, בתארו נסיקה רוחנית, הגבוהה ביותר שניתן לתאר, על רקע של עמק בכא פסיכולוגי, מציאות נפשית מתוסבכת ולא בריאה. למרות האופי השבתאי-פרנקיסטי של הטקסט, שיכול להיראות מסקרן על פניו, אני מדגיש שוב שהטקסט ארוך ומתיש, ממש כמו עבודה עצמית רוחנית, אם כי אולי משעמם יותר. הבעיה שלי עם גילוי העריות בטקסט אינה ייצוג הסטייה כשלעצמו, אלא העובדה שהטקסט אינו מתייחס לכך שזו סטייה. אם חושבים על כך שבמובן מסוים כל הכישרון הספרותי הווירטואוזי של נבוקוב ב"לוליטה", נולד על מנת "לפצות" על הבאתה של הסטייה הפדופילית בציבור, אגביותה של הבאת הסטייה כאן מעוררת אי נוחות. מה שמדהים כאן במיוחד הוא שמה שמטריד את המספר, ג'רמי, הוא הרגשות ההומוסקסואליים כשלעצמם, ופחות גילוי עריות. נדמה כי בתת המודע של הטקסט הזה, ההומוסקסואליות עצמה היא כבר גילוי עריות (הרצון להתמזג עם הדומה לך).

בכל אופן, כשחושבים על שתי התמות העיקריות ברומן: רגשות אהבה ותשוקה של אח לאחיו והפיכתו של בן-תמותה לגואל אלוהי של האנושות, לא ניתן להימלט מהתחושה שיש קשר תת-קרקעי ביניהן. על מנת להכשיר את רגשות התשוקה הלא לגיטימיים והחריגים, יש להפוך את מושאם לחריג המוחלט: כלפי אח שהנו אל ודאי שמותר להרגיש רגשות חריגים.

ב

מה שמעיב בדרך כלל על יצירות "רוחניות" מהסוג שלפנינו הנם התשוקה המגלומאנית, המוקסמות העצמית הנרקיסיסטית ו"הרצון לעוצמה" שמתגלים בהם. בכל יצירה שעניינה לידתו או התגלותו של משיח כזה או אחר, קשה להשתחרר מהרושם ש"המדיום הוא המסר": כלומר לא הטפותיו הספציפיות של המשיח עניינו את היוצר, אלא עצם קיומו של אחד חריג ומיוחד הניצב הרחק מעל בני תמותה רגילים. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", טען ט.ס. אליוט, והיצירות מהסוג הזה אינן יכולות לשאת את המחשבה של זניחות הקיום האנושי האישי, וצריכות להפוך אותו למופלא.