מבקר חופשי

"למי אכפת מחלומות" הוא הרומן השני של יוסף בר יוסף, המחזאי חתן פרס ישראל. במרכז הרומן משולש רומנטי. קודקודיו: יואל, אופטומטריסט, יפה תואר ובן למשפחה אמידה, שניסה ללא הצלחה להיכנס לתעשיית הסרטים וכעת הוא שרוי בחובות והאופטיקה שלו ממושכנת. מאיר, יתום מאם ונטוש מאב מילדותו, בחור מגושם אך אמביציוזי, שנפגש ביואל כשהאחרון כיהן כמורה נערץ בבית הספר לאופטיקאים. צילה, אמנית, אהובתו לשעבר של יואל, שניסתה להתאבד כשנטש אותה לטובת אהובה ייצוגית יותר.

היופי הגדול של הרומן הזה, המצוי עד שני שלישיו בערך, הוא יופיו של ניסוי כימי: בר יוסף מציב את שלושת היסודות הכימיים, יואל, מאיר וצילה, בסמיכות מספקת ואז, כביכול מבלי להתערב, צופה בריאקציות הכימיות שמתחוללת בין היסודות לעיניו ולנגד עיני הקורא. אף אחד מהאלמנטים הכימיים לא נשאר כפי שהיה. היופי הוא, בקיצור, יופיו של ההכרח. מאיר, המעריץ כאמור את יואל, שמע שיואל זרק את צילה, שהייתה "לא משהו-משהו", לטובת אישה חדשה, "חתיכה-חתיכה, משהו". מאיר מתאהב כך בצילה עוד לפני שפגש אותה, כי צילה היא דרך לגעת ביואל, הקו-מאהב שלו (כפי שניסח זאת הסופר הספרדי העכשווי חוויאר מריאס, ביצירת המופת שלו, "מחר בקרב חשוב עלי", שעוסקת באובססיביות ביחסים בין הגברים במשולש אהבים) אבל יש בהתאהבות הזו גם רכיב מתריס. ואילו צילה נעתרת למאיר, שמציג את עצמו לפניה כאופטומטריסט, כלומר, כסוג של יואל, גם אם סוג ב'. בהמשך, מאיר נחלץ להציל את האופטיקה של יואל והופך לשותפו. ואילו יואל, מצדו, פתאום מוצא את עצמו נמשך לצילה בשנית.

הדיאלקטיקה של האדון והעבד עומדת בלב "למי אכפת מחלומות". היתרון הגדול של העבד על פני האדון הוא השתוקקותו. כך אומר יואל לאמו: "הוא ישב שם באופטיקה וסיפר לי את התוכניות שלו, והביט סביב סביב בעיניים המשוגעות שלו, ואני קינאתי בו". אולי, תוהה יואל, גם תשוקתו המחודשת לצילה נובעת בעצם מכוחו של מאיר: "אולי הוא, מאיר, הוא הסיבה לכוח הזה שהוא מרגיש בה, גופו הגרום שקורן מן הגוף שלה". נדמה כי בר יוסף מציג כאן במודע השקפת עולם הנוגדת את זו של מחזאי ישראלי אחר, חנוך לוין. לפי ההשקפה האנטי-לוינית, של בר יוסף, הגבולות בין האדונים לעבדים אינם קשיחים כל כך.

ההשוואה ללוין נוגעת גם באופי המחזאי של הרומן. העולם של בר יוסף אינו ארכיטיפי כמו אצל חנוך לוין, אבל קשה לומר שהוא ריאליסטי. הכתיבה תמציתית לעילא, ולעיתים כמעט תמציתית מדי, תמציתיות שנדמה שקשורה להיותו של הסופר מחזאי. הדיבור של הגיבורים רצוץ במכוון, לעתים עילג, ואף על פי שניתנת לכך לעתים הנמקה ריאליסטית, נדמה שהרציצות מיועדת גם היא להבליט את התמצית. דוגמה לרציצות התמציתית: לודמילה, עובדת זרה מרומניה שהפכה לאמו המאמצת של מאיר ואחר כך לאהובתו, אומרת לו: "אתה המזל שלי, מה אני הייתי עושה בלי אתה, לבד כל הזמן, כמו מתה?". התמציתיות הזו באה לידי ביטוי במשפטים חזקים המבטאים אמיתות קיומיות. כך מהרהרת, למשל, אמו של יואל: "מה באמת הקשר בין התינוק הרך וחסר הישע שהיניקה, או הילד שרץ ונפל והיא הרימה, ובין הגבר המגודל הזה שבקושי היא מסוגלת להקיף את כתפיו, ושלא באמת צריך אותה אלא כשהוא צריך כסף, ושוב, לא לשכוח, היא כמובן לא מדברת על יואל אלא על בן מגודל בכלל". העולם שמוצג בפנינו ברומן מוכר ולא מוכר, אפל ותפל יותר בו זמנית, ובהזרה הזו של המציאות ניתן לראות תו היכר מובהק לכך שלפנינו יצירת אמנות. גם בכך שבר יוסף חוזר ברומן הזה לעסוק במשולש רומנטי, עיסוק שעמד בלב הרומן הראשון שלו, "לא בבית הזה", שראה אור לפני שנתיים, ניתן לראות עדות לפיקסציה של אמן לנושא שלו.

ועם זאת, בשליש האחרון של הרומן יש צניחה קלה מרמתו הגבוהה, מחומרתו. כאילו החליט הכימאי המתבונן בריאקציות המתחוללות בחומרים שבמעבדתו להתערב בניסוי, ואולי אפילו לזייף מעט את תוצאותיו. "הוא מוצא את עצמו מעריץ את מאיר", כותב בר יוסף על יואל, "הוא מרגיש לא פעם ששם, אצל מאיר, הם זורמים, כן, הם, החיים האמיתיים". זה כבר מגמתי, יותר מדי "טלינג" ופחות מדי "שואינג". הרומן הופך בשליש האחרון לסיפור מעניין, כתוב היטב, אך לא לסיפור שאי אפשר היה לכותבו אחרת, כפי שהיה לאורך שני שלישיו הראשונים.  

באמצע הקריאה בקובץ הביכורים של התסריטאי אסף ציפור (התסריטאי המחונן של "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"בטיפול"), חשבתי שהקריאה הרהוטה באופן יוצא דופן ומעורר הערכה בסיפורים הללו מסמנת גם את מגבלתם. יש בסיפורים, הרהרתי, איכות מרפרפת, איכות מדפדפת, שמונעת מהם להינעץ בנשמה עד הסוף, חסר בהם איזשהו סיבוב אחרון של הסכין בתוך קרבי הקורא. הנושאים שבוחר ציפור, הצלחה וכישלון, רדיפה אחר כסף לעומת חיים אותנטיים ומשפחתיות, אמרתי לעצמי בעיצומה של הקריאה, הם מצוינים. הטיפול בהם הוא ריאליסטי ורבגוני ולא סאטירי קודר, עובדה שפגמה בתקפות הביקורת שהושמעה ב"בורגנים" (למרות שה"כן, אה" מככב גם כאן, הוא אינו מופיע תמיד באותו מובן אדיש ונואש מדיאלוג אנושי כהופעתו ב"הבורגנים"). הנושאים נוגעים בלב ליבם של הדברים אבל איכשהו לא נוגעים אל הלב עד הסוף.

ואולי היעדר החדירה לרקמות פנימיות נובע מאופיים "התסריטאי" של הסיפורים? הרי היצירה הזו לכאורה היא יצירה מאוחרת ששייכת לשנות התשעים, לדור מובחן מאד של כותבים, דורם של אתגר קרת וקסטל-בלום, גדי טאוב ועוזי וייל, דור שלהבדיל מהדור שקדם להם או הצעיר מהם, הושפע מאד מהטלוויזיה והקולנוע ולא מהספרות, דור שביכר סיפורים קצרים על פני סוגת הרומן בגלל החשד כלפי המילים והפקפוק באמירות גדולות שנפחן מצדיק רומן. ניקח לדוגמה את הסיפור הפותח את הקובץ: "מוני ומוני". מפגש בין בחור ממוצע ובעל עכבות לבחור מצליחן וחסר מוסר. הממוצע מקנא במצליחן וסולד ממנו בו זמנית. אבל ההתרה של הסיפור הזה, חילופי התפקידים בין השניים – שמזכירה את ההתרה ברומן בעל השם הישיר, "הצלחה", של הסופר הבריטי המבריק, מרטין איימיס, שכמו ציפור עסוק מאד בשאלות של הצלחה וכישלון – היא פזיזה, שקופה במסריה וסימטרית מדי. זו התרה תסריטאית, יותר מאשר ספרותית, התרה במדיום שבין חצי שעה לשעה צריך לספר סיפור ולהתיר אותו עד גמירא. ולפעמים ההתרה היא לא התרה של דרמת טלוויזיה אלא התרה מערכונית, התרה באמצעות פואנטה, אם כי עמומה. כמו במונולוג של האישה שלא רוצה לשמוע על פוליטיקה, רוצה לחיות חיים נורמאליים, ובו בזמן שהיא נושאת את המונולוג האסקפיסטי שלה, בנה הקטן מרביץ לחבריו למשחק בגינה.

אבל כשהמשכתי בקריאה הלכה והצטברה התרשמותי מהספר עד לכדי הכרה שהקובץ הזה הוא יצירה משמעותית ומחלחלת. ככל שמתקדמים בקריאה הולך ונחשף הנושא האמיתי והמרתק של הקובץ: היתרונות והחסרונות שבלהיות רגיל ולהיות מיוחד.

המיוחד מול הרגיל מופיע כאן בשלל ואריאציות. למשל, בעימות בין העיתונאי בן המעמד הבינוני לבין הטייקון שרוצה לקנות אותו על מנת להשתיק את ביקורותיו הארסיות. במשפט כמעט פיצ'ג'ראלדי מתאר ציפור כך את רגשות העיתונאי כלפי הטייקון ובתו הסקסית: "הם נדמו לפתע למאיר כמו אלים קדומים ואבודים, יפים ומורמים, והוא חש מולם גס בכיעורו ובפשטותו". כמו סקוט פיצ'ג'ראלד, עם כי לא באותה אינטנסיביות שאין דומה לה, עסוק ציפור ביכולת של בן המעמד הבינוני, "הרגיל", להציב עמדה מוסרית אותנטית מול יוצאי הדופן, המחוננים-פיננסית במקרה הזה. ואריאציה אחרת על סוגיית יוצא הדופן מול הרגיל, היא הסיפור על קבוצת הנערים הנפגשים מדי שבוע למשחק לוח עתיר המצאות. בני החבורה העומדת ערב פירוק יודעים כי מיוחדותם היא גם סוג של תימהונות. התוצאה היא סיפור בלוזי עדכני על קץ הנעורים.        

אבל מעל לשאר הסיפורים תורם למשקלו הרוחני של הספר הסיפור הארוך בקובץ, שאולי נכון לכנותו נובלה, זה שעל שמו קרוי הקובץ כולו: "המחוננים". המחוננים הם קבוצת חברים, כבני ארבעים, שהכירו זה את זה בילדותם בכיתת מחוננים. המחוננים מסתבר מקוללים: הן בגין הדחייה החברתית והשנאה שהם זוכים לה מהרגילים, והן, וזו הנקודה המשמעותית, בגין הנרקיסיזם הבלתי נמנע שהגדרתם כמחוננים כלאה אותם בתוכו. הנובלה הזו מציגה ביקורת מעניינת על התחרותיות שעומדת בבסיסה של החלוקה ל"מחוננים" ולכאלה שאינם, ובכלל על האדרת ה"מצוינות" בקפיטליזם העכשווי. ציפור רואה בתופעות הללו פתולוגיות תרבותיות, אולם פתולוגיות פתייניות כל כך שספק רב אם אפשר להירפא מהן.

ברמיזה מבריקה ומעוררת מחשבה משווה ציפור בנובלה את ישראל במרחב המזרח תיכוני לילד מחונן שמעורר שנאה כלפיו ובהיתממות נרקיסיסטית חושב שהשנאה אינה מוצדקת, כי מה זו אשמתו שהוא מיוחד (במטאפורת המחונן ניתן גם להסביר את העיסוק הנרקיסיסטי המרתיע של הישראלים בעצמם). בסיפורים אחרים בקובץ, אף נרמז בסב-טקסט שאולי דווקא ה"יורדים" הם הישראלים המייצגים ביותר: אלה שלא מסתפקים במה שיש ורוצים להתקדם עוד ועוד, אלה שחושבים שהם מחוננים ומגיע להם יותר. אם כך, העיסוק ברגיל לעומת החריג לטובה, לא רק מעניק מפתח לקובץ כולו אלא אף מפתח למציאות הישראלית בכללותה.