מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

יגון

"סליחה", אומרת לי הקופאית בסופרמרקט השכונתי, “שכחת משהו". היא מחייכת אלי בטוב לב סלחני. “השירים שלי?", היא מזכירה. "כמובן, כמובן”. אני נוטל ממנה את צרור הדפים ומבטיח חוות דעת כבר בקנייה הבאה של הגבינה והלחם. בשובי הביתה, במייל מחכה לי פנייה מסופר שסיים לכתוב אפוס בן 1500 עמודים על החברה הישראלית. כלומר, הוא לא בטוח אם הוא סיים ולכן רוצה שאעיף מבט. אתה יכול לקרוא את החלק הראשון בלבד, הוא עושה הנחה. בעמוד 700 מבינים פחות או יותר מה הכיוון. אני פונה לפייסבוק ועולה מולי אדם שאיני מכיר, או נדמה לי שאיני מכיר, כי לו דווקא נדמה שאני כן מכיר אותו, ומבקש לשלוח לי קטעי תיפוף מאולתרים שלו שהוא צילם. "זה יגזול ממך רק כמה דקות", הוא אומר. “אבל אני לא מבין כלום במוזיקה!”, אני אומר לו. “לא משנה, אין מה להבין", הוא מסביר באורך רוח, “רק תאמר מה דעתך". הפסיכולוג שלי מקשיב בסבלנות לדברים. “אתה מבין איזה מקצוע נורא זה לפעמים?", אני אומר לו. “כולם הרי רעבים לתשומת לב והנה, בדרך נס, מופיע מישהו שמבטיח לתת אותה ואף אכן נותן מדי פעם. אבל גם אני רעב לתשומת לב, לא פחות מכל אחד אחר, ובתקופות מסוימות – רעב במיוחד". הפסיכולוג מהנהן. הוא מבין. לקראת סוף הפגישה הוא אומר פתאום, כמו בעל כורחו: "הרי זה בדיוק אותה הבעיה גם במקצוע שלי! יום שלם אתה מקשיב לאנשים ואמפתי אליהם, אבל בסוף היום – ". נכון, לא חשבתי על זה", אני מודה וחש אשמה. הפסיכולוג שלי מעודד מתגובתי. הוא בדיוק כתב על הנושא מאמר לכתב העת "שיחות", האם ארצה להציץ בו?

תהיות

בשנה האחרונה בקירוב אני חש ברעב לידע, בעיקר לידע פילוסופי, שכדוגמתו לא כרסם בי בעצמה כזו, מאז שנותיי בישיבות ובשנים הראשונות לחזרתי בשאלה. אבל שתי מחשבות, מעט מופשטות וקשורות ביניהן, משתקות אותי לפעמים, כשאני מבקש לגשת ולהשלים במידת האפשר את השכלתי בפילוסופיה. הראשונה: מהי בעצם תכלית רכישת ההשכלה הפילוסופית? האם היא מכוונת לגופה של ידיעה, או לצורכי התהדרות חברתית? הדיון הסוציולוגי ב"תרבות גבוהה", מבית מדרשו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, טוען טענה מהסוג הזה, כלומר שתפקידן המרכזי של ההגות והתרבות הוא סוציולוגי, מכוון ליצירת בידול חברתי. המפעל של בורדייה הוא אנטי-אינטלקטואלי במהותו (כך כינה את מפעלו פרדריק ג'יימסון, מבקר הספרות האמריקאי החשוב). אבל נוכחות הטענה הזו באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, מה גם שוודאי וקיים בה יותר משמץ של אמת להרגשתי, מחייבת כיום עבודת פילוס אינטלקטואלית מקדימה לעצם העיסוק באינטלקט. המחשבה השנייה: האם באמת העולם הזה הוא מקום מורכב שתובע פענוח? הפילוסופיה, באופן מסורתי, מניחה כך. "משל המערה" של אפלטון הוא הסיפור המכונן שלה: העולם, כפי שהוא נתפס באופן מיידי, מתעתע, עולם צללים. "מאמר על המתודה" של דקארט, יצירת המופת שחנכה את הפילוסופיה המודרנית, יוצא אף הוא מנקודת הנחה שאיננו יכולים לקבל כמובן מאליו שום דבר ממוסכמות "השכל הישר" ונתוני החושים. ההבחנה של הגל (ואוסיף, לבל אחטא בהתהדרות הריקה המוזכרת, שהיכרותי עם הגל מוגבלת מאד) בין השכל הרגיל, היומיומי, “Verstand”, לבין התבונה הפילוסופית האמיתית, “Vernunft”, בנויה על אותה מתכונת. אבל האם העולם כה מורכב? או, כמו שעולה לעתים חשד, הוא פשוט עד אימה?
אבל מניין בעצם נובעת התחושה שהעולם "פשוט"? יש לי לכך שתי השערות: התחושה שההתקדמות במדע ובהגות ביחס להבנת האדם הגיעה לשלב מתקדם כזה, שרוב הדברים החשובים כבר נאמרו. האדם פחות מסתורי לעצמו ולכן חש שהכל ידוע ו"פשוט". ההשערה השנייה: היחלשות הקולקטיביות בחברות שלנו מחזירה את בני האדם לחיק בדידותם. ואדם כשהוא לעצמו יכול להכיר את עצמו טוב יותר, או לחשוב שהוא מכיר; זה קל יותר מאשר לפענח את סודות הדיאלקטיקה בין היחיד לחברה.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשנה כתבתי מאמר ביקורת ארוך על ספר העיון של ג'ונתן ספרן-פויר, “לאכול בעלי חיים". הספר הוא מניפסט צמחוני, שנשען על תיאור הזוועות הכרוכות בגידול בעלי חיים לאכילה בעולם שלנו. גידול בעלי חיים בעשורים האחרונים, טוען ספרן-פויר, הפך לתעשייה, תעשייה המכונה "חקלאות תעשייתית". זוהי שיטה "שבה חיות – שמוחזקות במקרים רבים ברבבותיהן, או אפילו בקבוצות של מאות אלפים – מהונדסות גנטית, תנועתן מוגבלת והן מוזנות בתפריטים לא טבעיים (שכמעט תמיד מכילים תרופות שונות)", כלשונו. ספרן-פויר מבקש לעקור מראשנו את הדימוי הפסטורלי של החוואי, המגדל חיות לצורכי אכילה ולפני כן מוציאן לרעות באחו בשלווה או מספק את כל צורכיהן הטבעיים. גידול חיות למאכל הפך לעסק אכזרי-קר, מתוכנן בקפידה למקסם רווחים תוך מינימום תשומות. רווחתם של בעלי החיים לפני שחיטתם אינה ניצבת כלל לנגד עיני המגדלים. מנחה אותם רק הדרך הזולה והיעילה ביותר לגדלם ולפטמם.
זה ספר משכנע למדי בכמה מטיעוניו ובעיקר תיאוריו. ובכל זאת הוא גם צדקני והנו חלק מפוריטניות מערבית חדשה. חבויה בו גם תפיסה אוטופית של האנושות, כמי שמסוגלת להתנהגות מוסרית עילאית. בביקורתי על הספר העליתי את התהייה האם אכן אנו, בני האדם, יכולים לשאוף להתנהגות מוסרית נקייה מרבב, מבלי לשלם על כך מחיר. העליתי את ההשערה שאכילת בעלי חיים היא סוג של שחרור תוקפנות, שאם ייאסר לחלוטין ישתחרר במקום אחר. על דרך ההומור – אך בכל בדיחה יש שמץ של אמת – משמשת כראייה ל"חוק שימור התוקפנות" שהצעתי, התנהגותם הצדקנית-תוקפנית של חלק קטן מהצמחונים כלפי אחיהם אוכלי הבשר. האם רק מחאה עניינית יש כאן? או תירוץ מושלם לבטא סלידה ושטנה ותוקפנות, במעטה אידאולוגי-מוסרי?
חלפה שנה ואני עברתי דירה. ובדירתי החדשה ישנו מטבח כמו שצריך, בשונה מדירתי הקודמת בה הייתה "נישה" מטבחית עלובה שבגינה הסתפקתי בבישולים אלמנטריים ביותר. התחלתי, לראשונה בחיי, לבשל גם דברים מורכבים יותר מפסטה ואורז בשלל ווריאציות. התחלתי לבשל גם בשר.
ואז גיליתי שני דברים על בשר, שלא הייתי ער להם קודם, עת עיקר אכילת הבשר שלי הייתה במסעדות או אצל קרובים וחברים. הדבר הראשון: בשר הוא מוצר זול יחסית. בעוד שבאכילה בחוץ מנות הבשר יקרות בדרך כלל, הרי שקניית עוף ואפילו בקר, להכנה ביתית, היא הוצאה לא גבוהה, בייחוד בהשוואה לטירוף המחירים הכללי של מוצרי הצריכה בישראל ביתנו.
אך הדבר השני שגיליתי, העיב על שמחת הגילוי הראשון: קניית בשר טרי והתעסקות אתו מעמתות אותך באופן בלתי אמצעי עם מקורו, עם היותו יצור-חי לשעבר. השיא מבחינתי התרחש בשבוע שעבר, כשהחלטתי להכין לעצמי סטייקים בבית. ביקשתי מהקצב נתחי אנטרקוט והוא המליץ דווקא על נתחי צוואר בקר חתוכים לסטייקים. פיקת הגרוגרת שלי נסוגה בחיישנות אינסטינקטיבית. אבל שמעתי בעצתו.
הכנתי את הסטייקים, תוך כדי שאני מייחל שטיגונם יוביל לטשטוש מהיר של מקורם החייתי, להתמרתם לדבר מה ניטרלי יותר.
ואז התחלתי לאכול אותם. אבל פעולת האכילה והלעיסה הולידה במוחי חיזיון כמעט פסיכוטי. וזהו החיזיון: אני לועס ומניע את פיקת הגרוגרת שלי בשעת הלעיסה. אך מה שאני לועס כרגע בגרוני היה בעצמו גרון שלעס והניע את פיקת הגרוגרת שלו. האם מעלי יימצא פעם מישהו שיניע את פיקת הגרוגרת שלו בשעה שהוא ילעס את פיקת הגרוגרת שלי?
אין לי עמדה ברורה ביחס לאכילת בשר כתוצאה מהחוויה המעט מערערת הזו. זה בעיניי, עדיין, עניין מורכב מאד, שנוגע בנושאים עמוקים ותובעי עיון כמו הסוגיה שהזכרתי, על אודות התוקפנות, או סוגיית "מותר האדם", סוגיה לא פשוטה בכלל, כפי שסבורים אולי חלק מהצמחונים, אלה הסבורים שקל ואף נחוץ להוריד את "נזר הבריאה" היומרני מראשי בני האדם ושלכך לא תהיינה תוצאות חמורות.
אין לי עמדה ברורה בעניין. אבל אני יודע, שלפחות בשבועות הקרובים אתקשה מאד באכילת בשר ואולי אוותר על האכילה מכל וכל.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"; רשימה שנייה משתיים

בשבוע שעבר כתבתי על הקיטוב המחריף בחברה הישראלית. לכבוד פורים, אך לא רק לכבודו, אציג בשורות הבאות אופק אופטימי מעט יותר. כפי שכתבתי בטור הקודם, צריך, לטעמי, לנסות לנסח אמנה משותפת לפדרציית הסקטורים הישראליים. אביא להלן שתי דוגמאות לסעיפים היפותטיים באמנה עתידית כזו, שתייסד שביל זהב שיאפשר צעידה משותפת לסקטורים השונים בחברה הישראלית.
הדוגמה הראשונה פשוטה יחסית ונוגעת לשפה. האינטרס של כמעט כל הסקטורים בחברה הישראלית כיום הוא שהאזרחים ישלטו בשפתם ושזו תהיה שפה עשירה ומרובדת. שפה שמצויה במצב לא מדולדל, ומדולדל הנו לצערי מצב העברית היום, יוצרת זהות ותחושת שייכות ומאפשרת גם תקשורת טובה ויעילה. שפה דלה ועילגת יוצרת תחושת עזובה ופרובינציאליות ויוצרת גם תקשורת לקויה. כעת, יצירתה של שפה עשירה ומרובדת לא תתאפשר ללא ההיכרות הן עם מקורות העברית והן עם פסגותיה. היכרות עם מקורות העברית מצריכה בפשטות היכרות עם "המקורות" (התנ"ך, חז"ל וכדומה), כמו שהיכרות עם פסגותיה של העברית אינה יכולה להתעלם מהישגיה הכבירים של הספרות העברית המודרנית. הדאגה לשלומה של העברית יכולה להוות כך פרויקט משותף לסקטורים השונים בישראל.
הדוגמה השנייה מורכבת יותר ונוגעת לשליטה ביהודה ושומרון וליחס לאוכלוסייה הפלשתינאית שם. לכאורה, הסוגיה הזו היא "משחק סכום אפס", הצלחת השקפת עולמו של השמאל היא חורבן חלומו של הימין ולהפך. אבל, נדמה לי, שאפשר לצמצם את המחלוקת אם יובנו לאשורם החלקים היפים והלגיטימיים בהשקפתו של כל צד בצד הקווים האדומים שלו.
ובכן, הבה נבחן את השקפת השמאל, הסולד משליטה על עם אחר. גם אם אנחנו ימניים ואנחנו סבורים שהארץ שייכת לנו ובינינו לבין הפלשתינאים נטושה בפשטות מלחמה, הרי שאנחנו יכולים להכיר ביופי מוסרי מסוים שישנו בעמדת השמאל. במישורים אחרים, פרטיים, אנחנו, גם אם אנחנו אנשי ימין, היינו בהחלט יכולים להתפעל ממי שאינו רוצה להכריע מחלוקות בינו לבין שכנו באמצעות עליונותו החומרית והפיזית, אלא נשמע לחוש צדק שמפעם בו ומוכן לוותר ולהתפשר. זה באשר ליופי שקיים בעמדת השמאל. וכעת באשר לקו האדום שלו. מה שהימין מפספס, להבנתי, הוא עד כמה המחשבה שישראל שולטת בעם אחר בניגוד לרצונו היא בלתי נסבלת בעיני השמאל. הכיבוש נתפס בעיניו ככתם מוסרי ותחושת הזהות הישראלית והשייכות למדינת ישראל נפגעות אנושות בגינו. זהו קו אדום מבחינתו.
וכעת לעמדת הימין. גם אם אנחנו אנשי שמאל הסולדים מהכיבוש, נדמה לי כי אנחנו יכולים להבין שיש דבר מה יפה בדבקותו של הימין בחבלי ארץ רוויי היסטוריה יהודית עתיקה כפי שהם אכן יהודה ושומרון (וכפי שאינו גוש דן). לטעמי לפחות, ובהחלט אינני איש ימין, יש דבר מה אנושי ומובן ברצונו של ישראלי להיות קרוב למקומות שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך ולחוש כך חלק משלשלת דורות ארוכה ולא כמי שנולד מהים. יותר מכך: אני סבור שמחויבותנו לחברה בה אנו חיים, ערך שהנו בהחלט גם ערך "שמאלי”, ובכן מחויבות זו תיפגם לאורך זמן, ובאופן אנוש, אם לא יישמר קשר כזה לעברה של הארץ. זהות לאומית, שהיא מצע הולם לתחושת סולידריות חברתית, נבנית גם על סמך היסטוריה משותפת וקשר עמוק למקום. זה באשר ליופי בעמדת הימין. וכעת לקו האדום שלו: ויתור מוחלט על שטחי יהודה ושומרון ייתפס בעיני הימין כבגידה בייעודה של מדינת ישראל עד כדי כך שישראל תאבד בעיניו את זהותה והימין את שייכותו לה. בנוסף, קיים קו אדום מעשי: פינוי התנחלויות שייעשה באופן לא מסודר וללא פיצוי הולם, כפי שנעשה בפינוי גוש קטיף.
אמנה ישראלית היפותטית תחתור, לפיכך, מחד גיסא למינימום של שליטה בחיי הפלשתינאים, תוך כדי גילויי נדיבות טריטוריאליים ופוליטיים כלפיהם, אך זאת תוך שימור מקסימום של אחיזה באזורים בעלי ערך היסטורי-רגשי לאומי. שרטוט המפות יצטרך כאן להיות יצירתי.
אבל לפני המפות, ששרטוטן לא תלוי רק בנו, הרי שכבוד לערכים היפים של הזולת והכרה בקווים האדומים שלו יתרמו כשלעצמם לצינון הלהבות.