פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"
עונת השנה הזו ותודעת משמעותה בלוח השנה היהודי מרטיטות מיתרים בנפש, סליחה על קלישאת הדימוי. אולי נימלט מעט מהקלישאה אם נתאר לנו מיתרים דוממים בחדר נעול שבנפש, מיתרים מאובקים, מתוחים בציפיית שווא תמידית לרוח שתנענעם ושתמיד מתמהמהת. רק עונת השנה הזו פורצת למקום כלאם ומשיבה רוח מרטיטה עליהם. ואולי עדיין נותרנו בקלישאתנו ("מיתרים סמויים") ונינצל מעט אם ננסה לדייק יותר. אנחנו כבר לא צעירים, ומיתרים כמוסים בנפש לא רוטטים אצלנו כל יום. לפעמים מצליח לנו ולפעמים לא. כך שאנו משתמשים בעונת השנה הזו ובתודעת משמעותה בלוח השנה היהודי להזיז משהו בפנים, להנעיד את המיתרים המאובקים. אנחנו כמו פורצים בכוח לחדר הנעול ואז מאפשרים לרוח הסתווית לפעול על מיתרינו, כביכול בספונטניות.
עליונותו הברורה של ראש השנה היהודי על מקבילו האזרחי נובעת מכך שבראש השנה היהודי הטבע עצמו ממחיש את השתנות העתים. המלנכוליה המתוקה של ראש השנה נובעת מכך שאין כאן רק שינוי שרירותי של מספר או אותיות, מתשע"א לתשע"ב, אלא העולם סביבנו ממחיש את תחלופת הזמן בהשתנותו מקיץ לסתיו. בעוד שהאחד בינואר הוא עיצומו של חורף (בארצות הצפון) או אותה עונה שאינה קיץ (בישראל), ומאחוריו ומלפניו אותה עונה בדיוק. ואילו באלול, רוח סתיו עוברת ברחובותינו, רוחות שינוי. אמנם לעתים זו רוח הססנית ולעתים כמעט מדומה, אך דווקא בהססנותה, בהיותה רק נרמזת, דווקא בהיותה לא ממש ממשית, היא מפעילה את הגוף והנפש לתור אחריה, לרחרח אחריה, כמו עומדים הגוף והנפש על קצות האצבעות ומנסים, כמעט בכוח, לצפות בסתיו שאולי יופיע על חמור לבן בראש אחד ההרים.
כיוון שנולדתי בשלהי חודש אב, נלוותה לעונת השנה הזו ולמשמעותה בלוח השנה היהודי דחיפות פרטית: המונה שלך דופק, חבר. משלהי אב לראש השנה – חודש וקצת של חשבון נפש. השאלות צפו ועלו משגרת החיים, כבועות גז בכוס סודה תוססת: מי אני? מה הפכתי להיות? מי רציתי שאהיה? מי אנסה להיות? האם יש מספיק זמן לכך? ומה זה העולם הזה בכלל? הוא אמיתי? הוא משל? ומה הנמשל? ואם הוא אמיתי הרי הוא משל נורא, משל על מציאות ללא נמשל, על פשט ללא סוד. ומה זו אהבה? זה רציני הדבר הזה? זה חומר שניתן לבנות עליו, בטון מזוין, או פטה מורגנה, שכל אימת שמתקרבים אליה היא נמוגה? עם כל סלידתי מכל מה שריח אבק מיסטיקה ניו-אייג'ית נודף ממנו, הרי שבין שלהי אב לראש השנה הייתי עסוק בחישובי מספרים. כשהייתי בן 24 הייתי מוטרד מכך שהגעתי למחצית גילו של אבי בשעת מותו. וכשהייתי בן 33 מכך שאני בן גילו של אבי בשעת נישואיו. והיום, כשאני בן 38, חישבתי ומצאתי שחלפו 19 שנה מאז שהתחלתי את תהליך החזרה בשאלה. כלומר, מחצית חיי הייתי דתי ומחציתה האחרת לא. כך חשבון הנפש מושפע מחשבון פשוט.
הממ…הולך ומסתבר, אם כך, שהטור הזה הוא מה שנקרא טור אישי. פעם בשנה אולי ייסלח לי על כתיבת טור שבאופן מובהק שייך לסוג הזה.
חשבון הנפש השנתי שלי עודו בעיצומו, אבל ישנה איזו מסקנת ביניים מתגבשת. חשבון נפש מחייב רצינות, אבל רצינות אמיתית יודעת שרוח השטות מציבה אתגר רציני. והנה זו גם מסקנת חשבון הנפש שלי: מותר לי קצת להשתטות.
לבי נוקפני בחודשים האחרונים: אתה בן 38 ובמקום לקחת משכנתא ולרכוש נדל"ן, כמו אדם מבוגר, אתה חי קצת כמו מתבגר. אמנם אתה עובד בימים כמו נמלה, אבל בלילות אתה די צרצר, או לפחות הולך לשמוע להקת צרצרים ושותה בירה תוך כדי. כל זאת במקום לכרוע תחת הנטל, כמו שצריך, כמו שעושים אנשים בגילך.
אך חשבון הנפש החמור שהימים האלה עודדו אותי לחשבן משיב כנגד הטענות הללו: נכון, מרשי מתנהג קצת כאילו הוא בגיל ההתבגרות. אבל למרשי, יש לזכור, לא היה בדיוק גיל התבגרות משלו. החיים הביאו לכך שבגיל ההתבגרות המקורי היה מרשי חמור סבר ומחשבה. החיים הביאו לכך שבלילות נעוריו לא יצא מרשי לבלות כדרך הנערים, אלא ישב מרשי שקוד על דפי גמרא. על כך, אגב, מרשי לא מצטער. הוא אהב ללמוד גמרא והלימוד הועיל לו רבות. הוא אף טוען שיש קרבה גדולה בין הפלפול התלמודי לסוג הכישרון הנדרש ממבקר ספרות. אבל אין זה מענייני. בקיצור, רבותיי, מותר לפעמים להיות נער, לא רק בגיל 38 אלא גם בגיל 68. מותר, לפעמים. ולפעמים גם חובה.