מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשכותבים ביקורת שלילית על ספר, כדאי להבחין בין ספרים לא טובים מזיקים לספרים לא טובים לא מזיקים. במקרה הראשון, הספר הלא טוב מעודד תפיסת עולם לא מוסרית בעיני המבקר. במקרה השני, הספר הלא טוב אינו מפגין אינטליגנציה בעיני המבקר. הרבה פעמים ישנה הצלבה בין סוגי הספרים הלא טובים. לדוגמה, ספר לא טוב יכול לקדם את התפיסה ש"כל מי שרוצה – מצליח", תפיסה מטעה ולא מוסרית, בגלל שהיא עיוורת לפערים חברתיים שאינם ניתנים לטשטוש ולהתגברות אינדיבידואלית עליהם, ובגלל שהיא מוליכה שולל אנשים שיקבלו אותה כתכנית חיים ויגלו שרומו כשכבר מאוחר מדי. בו זמנית, זו גם תפיסה לא אינטליגנטית, לא רק לא מוסרית. ועדיין, נכון לדעתי לשמר את ההבחנה הזו. וכמובן, לזכור גם, שספר לא טוב לא מזיק הוא מקרה חמור פחות מספר לא טוב מזיק, לזכור שפגיעה באתיקה חמורה לאין שיעור מפגיעה באינטליגנציה.

"העץ של בני טורג'ה" הוא ספר לא טוב לא מזיק. הסופר הצרפתי המפורסם, פיליפ קלודל (1962), כתב ספר תרבותי, רציני, "חשוב" – ובנלי לגמרי. הנושא הוא המוות. הספר כתוב כמונולוג של במאי קולנוע צרפתי, שאינו רחוק מהסופר עצמו, שהגיע לגיל חמישים. הוא מאבד את חברו הטוב ביותר, מפיק סרטיו, אז'ן, שמת צעיר יחסית מסרטן. אמו שלו סנילית ומאושפזת בבית אבות סיעודי. הבמאי גרוש אך מקיים קשר טוב עם גרושתו. הוא מתחיל בקשר עם צעירה מצודדת אך לא יכול להשתחרר מאימת ההזדקנות והמוות שפורשת את חופתה השחורה על יחסיהם. הוא, למעשה, שרוי בדיכאון ובתחושת חוסר טעם.

הנושא, איך לא, חשוב. הגיבור מצטט את מונטיין: "לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות". וזה אכן רומן פילוסופי. אבל זו פילוסופיה, כאמור, בנלית. צריך להיות סופר מוכשר יותר על מנת לעסוק בנושא כזה באופן מעניין. להצטייד בראייה המיקרוסקופית של פחד המוות שמתגלה ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי. להפיק תובנות חדות וחריפות יותר כפי שמתגלה בעמודי הפתיחה של "מוות במשפחה" של קארל-אובה קנאוסגורד. הרהורים מהסוג הבא אינם מספיקים: "אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום-יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".

מלבד היעדר החידוש בטיפול בנושא, אותה בנליות, ניתן להבחין בשלוש סיבות נוספות לכך שהטיפול של קלודל בנושא הגדול שלו קלוקל. האחת נוגעת לתחושה הדקה שלא פחות משקלודל רוצה לעסוק במוות הוא רוצה להיראות כמי שעוסק בנושא חשוב כמו המוות. בצד התעניינות אותנטית ודחף אותנטי מוחש גם רצון להרשים. הרצון להרשים ניכר גם בהתייחסויות לציטוטים ממקורות תרבותיים שונים, שנועדו ליצור רושם מכובד, כמו גם ל"אירוח" זול ברומן של סלבריטאים כמילן קונדרה ומישל פיקולי שמופיעים בתפקיד עצמם כדמויות משנה (את קונדרה פוגש המפיק בבית קפה במקרה ואת פיקולי שוקל הבמאי ללהק לסרטו). החיים המזויפים, החיים-לנוכח-עיני-האחר, אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס, יליד אותה שנה כמו קלודל, לא נידונים כאן וכאמור התחושה היא שהם באים כאן לידי ביטוי.

סיבה שנייה לכך שהטיפול של קלודל במוות הוא לא מוצלח היא הרגשנות שלו. "אני מתיישב על קבר שכנו של אז'ן, ז'ורז' לוארטי (1876-1928). מתחת לתאריכי הלידה והמוות רשום שהיה משורר. ניסיתי למצוא אוסף שירים שלו, רציתי לקרוא כמה מהם לאז'ן כדי שיוכל להכיר אותו, אבל לא הצלחתי לדלות אף לא אחד, לא אצל סוחרי הספרים המשומשים וגם לא באינטרנט. בכלל, לא מצאתי שום מידע על ז'ורז' לוארטי. כאילו מעולם לא היה קיים. אנחנו חדלים לחיות, אבל אנחנו גם חדלים למות, כמה וכמה פעמים". בנפרד מהבנליות והרצון להצטייר כרגיש שמצויים גם הם בציטוט, קיימת כאן הרגשנות כשלעצמה כגישה מעוותת מציאות, כבריחה מהמציאות, כעיגול פינות שלה ("כדי שיוכל להכיר אותו").

סיבה נוספת לכך שהטיפול בנושא בעייתי הוא ההשתעשעות של קלודל ברעיונות ניו-אייג'יים ביחס למוות. כאן הבעיה היא שהרעיונות האלה פשוט שגויים. למשל, הרעיון שאנחנו אחראיים למחלותינו: "האם אנו תמיד הקורבנות של עצמנו, או האשמים במפלתנו אנו?". ב"סוף דבר" מציג רופא למאיר הגיבור השקפת עולם כזאת, אבל בעדינות וברגישות המופלאות של הרומן השבתאי מתקוממים הן הסופר והן הגיבור נגד ההשקפה הזו, שיש בה מהאשמת הקורבן, מהרצון הנאיבי להאמין ששליטתנו בגורלנו מוחלטת, מחוסר יכולת לקבל את הטראגיות של המציאות.
כאן, אגב, הספר הלא טוב של קלודל גובל בסוג המזיק, אם כי הוא אינו חוצה את הגבול. הוא אינו חוצה את הגבול כי קלודל בספר הזה הוא סופר שוחר טוב, אוהב אדם, אמפטי, אכפתי. אין סיבה לגרור אותו אל עמוד הקלון. יש אנשים שיתרשמו יותר ממני מהנושא והטיפול של קלודל בו והם לא יינזקו. הספר לא טוב, אבל הוא לא לא מוסרי.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המשנה של הרומן ("קלריסה") מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן שלפנינו אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר שהסופר התכוון לחזור וללטשה, לולי היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. אז האם שווה בכל זאת לקרוא בספר? לא אוכל להכריע בשביל הקוראים (או הלא-קוראים) לעתיד, ככלות הכל לא שילמתי עבור העותק שבידי, רק להצביע על כך שבמחצית הראשונה של הרומן מתגלה צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק הבחנה ובעל חוש למצבי נפש מעניינים ואף פיקנטיים, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

"קלריסה" היא ביוגרפיה של דמות בדויה של אישה אוסטרית שנולדה כבת לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה-19. אמה מתה בלידתה. הטקסט שבידינו מתמקד בכמה פרשיות בחייה: בחייה בפנימייה קתולית לנערות בה למדה עד בגרותה; בעבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; בהתאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; בשנות המלחמה, בהן, בתחילתן, נוכחה שהיא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודות החוזקה של צוויג בכלל וגם כאן בפרט, כאמור, הן הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ו/או מעניינים. כך, למשל, דמות משנה מרתקת היא מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות. צוויג מציג את מריון כמי שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה – בטקט ובכישרון וגם בסיוע חינניות טבעית – את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה. אבל מריון ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן, בדרך כלל חלה הצטננות, כמעט לא מורגשת אך קיימת, כלפיה לאחר זמן מה. השרטוט הפסיכולוגי הזה מעניין מאד. מאלף לא פחות הוא התיאור של הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (ויש לזכור שצוויג הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההיפך מזה. גם דמותו של אביה של קלריסה, אביה הנוקשה, המגושם-רגשית, אך טוב הלב ביסודו, מעניינת. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), צוברת נוכחות אט אט.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אך לא מעניין. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע בעל כורחם שבין שני האוהבים, והן דרך החייל המשתמט שהוזכר, שלא יכול לשאת את אימי המלחמה. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את אימי המלחמה.

במובן מסוים אחד מלחמת העולם הראשונה הייתה נוראה יותר מהשנייה. היה בה דבר מה מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות לחלוטין שנאבקו לחיים או למוות. לא היה בה טוב מול רע. אי לכך יבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול בהרבה מאלה שיצאו אחרי מלחמת העולם השנייה (אזכיר רק את "במערב אין כל חדש", "הקץ לנשק", מסע אל קצה הלילה"). מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב"קלריסה", אלא גם בנובלה של צוויג שיצאה זה לא כבר ב"תשע נשמות" ונקראת "עיני האח הנצחי". הנובלה, שראתה אור ב-1922 (באותה שנה בה הרמן הסה, עמית של צוויג, הוציא לאור את "סידהרתא"), מתרחשת בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדת קדמונית, אגדת קדושים, מספרת על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו (מכאן שמה של הנובלה). החזרה בתשובה שלו מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג. מה גם, כאמור, שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה זה עתה. זו נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה אך לא מרעישה ומחדשת. למעט סופה, שיש בו עניין (אומר רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

ספריו הרבים יחסית של צוויג שרואים אור לאחרונה (לפני שלוש שנים ראה אור "הנערה מן הדואר", למשל) אינם מעידים בהכרח על "רנסאנס" של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית שאף מזכירה במשהו את ההערכה שבה זכו בני דורו ושפתו כקפקא, מאן או מוסיל. ונדמה שבצדק). הם מעידים אולי על פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו בחלוף שבעים שנה ממותו. בכל מקרה, צוויג הוא סופר אנושי וטוב ולעתים קרובות גם מצוין ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.