ארכיון חודשי: דצמבר 2009

רשימת ספרי המקור המומלצים מ – 2009 והערה עקרונית מקדימה

דצמבר 26, 2009 – 9:42 PM

להלן תובא רשימת ספרי המקור המומלצים של 2009 שתמה עלינו לטובה.

הערה אחת על רשימות. אנחנו חיים בחברה ובתרבות שמחלקת את בניה ל"מצליחנים" ול"לוזרים". "הצלחה" משמעותה בעידן שלנו היא חברתית בעיקרה, כלומר היכולת לשכנע ציבור גדול של אנשים שאתה ראוי לתשומת לב (כזמר, כשף, כשחקן, כמנחה תוכנית טלוויזיה, כטייקון, כפוליטיקאי וכו'). זאת בניגוד לחברות אחרות, כמו, למשל, החברה היהודית המסורתית, בה "הצלחה" יכלה להתממש גם בהיותך אינקוגניטו, בהיותך, למשל, "צדיק נסתר".

ה"הצלחה" הפכה למדד העיקרי לפיו שופטת התרבות את ערכה של פעילות כלשהי. איננו תוהים יותר מדי מה בדיוק פלוני מציע, אלא האם הוא "מצליח" במה שיש לו להציע. אם הוא "מצליח", מרכולתו מעניינת מיניה וביה, אם אינו "מצליח", ברור מאליו שהיא פגומה. התרבות העכשווית גם צבועה: מחד גיסא היא מחלקת את בני האדם ל"מצליחנים" ו"לוזרים", ומאידך גיסא היא רודפת עד חורמה את רגש הקנאה הטבעי שעולה בקרב אלה שחשים לא "מצליחנים" מספיק, ומאשימה אותם ב"חוסר פרגון", בהיותם "אנשים קטנים".

בתוך הסגידה הזו להצלחה תופס הז'אנר של "רשימת הטובים ב – " מקום מרכזי, ולא לחינם הוא פופולרי כל כך בשנים האחרונות. אנחנו מוצפים ברשימות כאלה בשלל תחומים, ממסעדנות ועד מטפלים אלטרנטיביים. הרשימות הללו נועדו לא רק לסייע לנו להתמצא, אלא הן מאוששות את האידיאולוגיה המצליחנית של העידן הזה ומדרבנות את התחרות הכללית בחברה התחרותית ממילא שלנו. הרי פרסום כל רשימה של "עשרת הטובים ב – " משמח עשרה אנשים, ומייסר ומדרבן מאה אחרים.

למי שתופס את הספרות כהומניסטית בבסיסה – גם אם היא לעיתים נוטלת על עצמה, וחייבת ליטול על עצמה, לתאר את הלא-אנושי שבקיום האנושי – רעיון רשימת "עשרת הסופרים/הספרים  הטובים" הוא סוג של סתירה פנימית. למי שסבור, כמוני, שהספרות היא המדיום היעיל ביותר לביקורת התרבות העכשווית, מפני שהיא המדיום היעיל ביותר לתיאור עולמם הפנימי של בני האדם על שלל הניואנסים שלו, הרעיון שהספרות תשתתף בפולחן ה"הצלחה" של התרבות הכללית, לפיו הקיום האנושי מצטמצמם לשני מצבים מוחצנים וגלויים לעין לא מזוינת (בוהן מעלה – "מצליחן"; בוהן מטה – "לוזר") הוא מרתיע ביותר.

ועם זאת, אני סבור שיש חשיבות ברשימות הללו ואנסה בקצרה להסביר מדוע. ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם שהבינה שהחוכמה היא לא להיות צודק, אלא להיות צודק ולהשיג גם את הכוח הדרוש על מנת שהצדק שבוער בעצמותיך יתממש בעולם. שדה ספרותי שמאבד את ההבחנה בין ספרים טובים לספרים רעים מאבד מיכולתו ליצור כוח רוחני הנדרש על מנת לעמוד מנגד (כשנדרש) לחברה בה הוא פועל. כשאין הבחנה בין טוב לרע בספרות, הופכת הספרות כולה למין מרק תפל ומימי בסיר ענק של חדר אוכל קיבוצי במקום להיות כפית סחוג מטלטלת. שדה ספרותי שלא מצביעים בו על יצירות הראויות לתשומות לב, הוא שדה לא מניב, שיש לשער שיופשר בקרוב לנדל"ן.

ויחד עם זאת, אני מעוניין להשתמש בהבחנה תלמודית-הומניסטית על מנת להסביר את מהות הרשימה שלהלן. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, דרשה את הפסוק הידוע מתהילים "יתמו חטאים מן הארץ" באופן הבא: החטאים הם אלה שייתמו, ולא החוטאים. כלומר, יש להבחין בין המעשים, אותם יש לגנות או לשבח, לבין העושים. גם ברשימה שלהלן אני מבקש להדגיש שאלה היצירות שאליהן צריך בעיקר להתייחס, ולא הקריירה או הפרסונה של יוצריהם.              

ולרשימת הספרים הטובים של 2009:

1.      "פצע", עדי אבלס, "עם עובד" – רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת.

2.      "המחוננים", אסף ציפור, "זמורה ביתן" – קובץ סיפורים מההווה הישראלי, שדן מזוויות שונות ביתרונות ובחסרונות שיש בלהיות ממוצע ובלהיות מיוחד, ומסמן התבגרות של אחד היוצרים הישראליים הבולטים של שנות התשעים.

3.      "אלנבי", גדי טאוב, "ידיעות ספרים" – יוצר ישראלי בולט נוסף משנות התשעים, שפנה, בניגוד מסוים לרוח התקופה ההיא, לכתיבת רומן נטורליסטי רחב יריעה על שוליה הסקסיים והאומללים של תל אביב.

4.      "אמן הסיפור הקצר", מאיה ערד, "חרגול" – נציגה בולטת של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית, כותבת על נושא רווח בקרב בני דורה: תפקידם של האמן הרציני והאמנות הגבוהה בתרבות העכשווית.

5.      "כלכלת בית", עודד כרמלי, "כתר" – ספר ביכורים רענן, שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית.

6.      "הביתה", אסף ענברי, "ידיעות ספרים" – עם הפנים לעבר, כתב ענברי ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות.

7.      "הדבר היה ככה", מאיר שלו, "עם עובד" – לכאורה גם הוא עם הפנים לעבר, אבל בממזריות גם בביקורתיות כלפי ההווה, עיצב שלו סמל מרשים למעבר של ישראל מחברה אידיאולוגית ופוריטנית לחברת שפע פוסט-אידיאולוגית, והוכיח שהעובדה שאתה סופר מצליח אינה כשלעצמה הוכחה לכך שאתה סופר גרוע.      

 

.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעל ביקורת הספרות | תגובות (4)

שניים קצרים בעניין "פולישוק", מציאות "הזויה" והשלט הגנוב מאושוויץ

דצמבר 21, 2009 – 10:13 AM

1. צפיתי פעם נוספת (בוי.או.די) במקבץ פרקים של הסדרה "פולישוק", הסדרה הסאטירית על הפוליטיקה הישראלית.

בצפייה בפעם הראשונה (מקבץ הפרקים הראשונים) לא התפעלתי במיוחד: ראו את הזיעה, את מה שהיוצרים ניסו לעשות אבל היו כמטחווי קשת מלעשות זאת בפועל וביקשו, עם זאת, את הערכתנו כאילו כוונתם התממשה. במילים אחרות: ביקשו את הערכתנו על עצם הכוונה לעשות סאטירה על הפוליטיקה הישראלית.

נוסף על כך: חשבתי, ואני עדיין חושב, שסאטירה על פוליטיקאים בישראל היא שיתוף פעולה עם ייצורה של "תודעה כוזבת", שעיקרה הסטת תשומת הלב מבעלי הכוח העיקריים בחברה הישראלית, שהם בעלי ההון, לטובת מטרות-דמה, הפוליטיקאים.

בו זמנית, בזמן שהיא מסיטה את תשומת הלב מבעלי הכוח האמיתיים, מחלישה הסאטירה הלועגת לפוליטיקאים את הדמוקרטיה הישראלית באופן אקטיבי: היא מכרסמת בציבוריות הישראלית, שנופלת כפרי בשל-יותר למגמות הפרטה (הצופה אומר לעצמו: "החברה האלה של נוחי מקצוענים אחד אחד, שם לא יהיה הברדק הזה שרואים בפולישוק").

ועם זאת, בצפייה במקבץ נוסף, נהניתי למדי. אולי היה זה היין ששתיתי לפני הצפייה, ואולי הפרקים הפעם היו פשוט יותר מוצלחים. אולי. העובדה היא שצחקתי ומי שמצליח להצחיק אותי אני חש כלפיו אסירות תודה מיוחדת.

ועם זאת (צמד מילים חביב עלי), הבנתי פתאום מה סוד ה"גניוס" הפולישוקי, מה עושה את הסדרה הזו, מה ניצב בליבה. והגילוי הזה הפך את ההנאה ממנה לאמביוולנטית.

כי הסוד של הסדרה הזו הוא האלימות המילולית משולחת הרסן שבה.

כולם בסדרה מחרפים ביצירתיות את כולם, ומגדיל לעשות "קוזו" (גיא לואל), יועץ התקשורת של שר המשפטים, שבמובנים רבים הסדרה היא עליו ולא על פולישוק. החלקים בהם הצופה מתמוגג הם ברובם רפליקות ססגוניות מאד של אלימות מילולית. וההכרה בכך הופכת פתאום את ההנאה מהסדרה לאי-נוחות.

האם הספרי עלה כאן על תו מרכזי בישראליות ואולי רק על מקומו בתוכה (הרי האלימות המילולית הייתה גם אחד המאפיינים המרכזיים במניפסט השמאל הלאומי שפרסם, ושהפכה אותו למופע אימים ולא לאירוע פוליטי חשוב. הנימה המתלהמת והאלימה, הכמעט "פשיסטית", סירסה את התוכן של המסמך בעל הערך המסוים; ועם זאת, "חמץ" שלו זכורה לי כהצגה מרגשת מאד)?.

2. אני חושב שההכרזה על המציאות כ"הזויה", היא, בין השאר, חיווי לא תמים, אלא חלק מהאידיאולוגיה (במובן של המונח הזה במסורת ביקורת התרבות המרקסיסטית) של העידן שלנו. מציאות "הזויה" היא מציאות שאיננו יכולים להבינה ולכן לא לשנותה. בקיצור, למי שנמצא למעלה נוח לטעון שהמציאות היא "הזויה", נוח לו לא להתעמק יותר מדי. ואילו מי שנמצא למטה חייב להבין את המציאות, כי המציאות הזו הרי מועכת אותו.

לכן, אגב, אני גם סולד מתת-זרם בספרות הפוסטמודרנית שמתענג על האבסורדיות שבמציאות העכשווית, על היותה "הזויה" ובלתי מפוענחת. אני סבור לכן שחלק מהתפקיד של ריאליזם בעידן שלנו הוא לנסות לשפוך מעט אור על מציאות סבוכה ולכאורה בלתי ניתנת להבנה, שבה אנחנו חיים.

 

  

ועם זאת (עיין סוגריים לעיל): השלט "העבודה משחררת" נגנב מאושוויץ.

 

2א. ועם זאת, יש כמה סיבות רציונליות לכך שהמציאות העכשווית נדמית לנו "הזויה".

הראשונה, נוגעת לטשטוש ההבדל בין מציאות לבדיה, בגלל התפתחויות הטכנולוגיה ויכולות השעתוק של העשורים האחרונים. 

השנייה, נוגעת לשילוב בין מהפיכת המידע ותעשיית החדשות. כיוון שאנחנו יודעים היום כל כך הרבה, כיוון שמידע נאסף מקצווי ארץ, כיוון שלמוסד החדשות יש אינטרס בקוריוזים, הרי שהללו נמצאים ומובלטים. בכפר קטן קורה מקרה "הזוי" אחד בדור (הפרה של שצ'ופק המליטה עגל דו-ראשי). ב"כפר גלובלי" מקרה "הזוי" קורה, סטטיסטית, אחת לשעה.

השלישית, המציאות ה"הזויה" היא תחושה שנובעת מהגלובליזציה, מהתחושה המוצדקת שהמנגנונים החורצים את גורלנו (הגיאו-פוליטיים והכלכליים) מסובכים וקשים להבנה. להבין מי נגד מי במדינת הלאום המודרנית קל היה בהרבה מלהבין מי נגד מי בעידן הגלובלי. זאת ועוד, ערבול הדיסקורסים האתניים והלאומיים שהביאה לו הגלובליזציה יוצר "מיקסים" שנראים לעיתים "הזויים".

במקרה של השלט באושוויץ המקרה הוא "הזוי" בגלל שתי הסיבות האחרונות.

ראשית, הוא מבטא (כנראה) התנגשות של שני דיסקורסים, שלולי הגלובליזציה, לא היו באים לידי סמיכות: הדיסקורס המערבי-ישראלי על השואה, והדיסקורס של אחד פשישפש, עבריין פולני קטן, שמבחינתו זו מתכת ככל מתכת ולהתפרנס צריכים (העבודה מחייבת, אתם יודעים).

 יש לשער שבשנות השבעים לו היה נגנב השלט אזי אחת מהשתיים: א. או שלא היינו שומעים על כך כלל. ב. או שזה לא היה נראה לנו כל כך מוזר ו"הזוי", כי הדיסקורס שלנו לא היה "חודר" גיאוגרפית לפולין (אושוויץ היה מושג יותר מאשר מקום ו"מוזיאון"), חדירה שהיא תולדה של, בין השאר, הגלובליזציה.

   

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (4)

על "מאוחר מדי", של צבי ינאי, הוצאת "כתר"

דצמבר 19, 2009 – 8:56 PM

א

זה ספר המשך לספר "שלך, סנדרו", שזכה בפרס ספיר ב – 2008. ב"שלך, סנדרו", ספר מרגש ומעניין, אך שלא הגיע לו לזכות בפרס הספרותי החשוב בישראל (כלומר, אם הפרס הזה מעוניין להיות החשוב בישראל), סיפר צבי ינאי, איש מדע ואינטלקטואל רב פעלים ועתיר זכויות, על ילדותו המוקדמת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם טען ינאי כי התוודע לאחרונה לקיומו של אח אובד בשם רומולו, שננטש על ידי אמם ונמסר לאומנת בשנות השלושים של המאה שעברה. הספר שלפנינו הוא סיפורו של אותו רומולו.

רומולו בֶּנוֶונוּטי הוא כיום פרופסור לביולוגיה שסובל ממחלת הסרטן. רומולו יצא לטנזניה למשימת מחקר, הוא התבקש לחקור את התפשטותו של עשב רעיל המאיים על האיזון האקולוגי בשמורת טבע ענקית במדינה האפריקאית, ואחרי זמן מה נעלם לפתע. האם נטרף על ידי חיות בשמורה? האם התאבד כי הבין שימיו ספורים? סיפור חייו של רומולו, כמו גם ההשערות על שאירע לו, נפרשים לעיני הקוראים באמצעות מכתבים (מכתב של עוזר המחקר של רומולו לבתו של האחרון, מכתב של הבת לדודהּ שהוא כאמור צבי ינאי עצמו, מכתבים של סייר שטח קשוח ומיתולוגי בשמורה האפריקאית ושל המאהבת הצעירה של רומולו הממוענים גם הם לינאי), ולבסוף באמצעות יומנו של רומולו עצמו.

זהו, ראשית, ספר על ינקות ועל זקנה. רומולו מתמודד כל חייו עם העובדה שננטש בינקותו על ידי אמו. ראשיתם של החיים מקרינה על כל המשכם. ואילו בזקנתו מתמודד רומולו עם מחלת הסרטן ועורך את חשבון חייו. זהו גם ספר על יחסי אב ובת כאובים. רומולו האינטלקטואל (שהיה גם אמן בצעירותו) ניסה במשך שנים רבות, וללא הצלחה, להתקרב לבתו, שמאמה התגרש, אומברטה, בתו הלא אינטלקטואלית, המתריסה, למעשה, את אי-אינטלקטואליותה.

ינאי כותב ספרות מיינסטרים, אולם ספרות מיינסטרים מזינה, בהחלט לא ג'אנק-פוד ספרותי. הדיון שלו בזקנה וביחסי האב והבת מרגש ונבון. התיאור המפורט והרהוט של התפתחות מחלת הסרטן שמצוי כאן, יכול לקסום לסוג מסוים של קוראים (הדברים נכתבים כמעט בלי אירוניה). התובנות המדעיות המאלפות המפוזרות כאן בנדיבות מלכותית, של מי שיודע לא רק מדע אלא הוא גם בעליה של הסגולה היקרה מפנינים: היכולת להנהיר את המדע  להדיוטות, יקסמו לקוראים מסוג מסוים. קוסם למשל הקטע הבא, בו המדע הופך לפיוט מהמדרגה העליונה. מדובר בו על מין מסוים של פרפרי חורש, שהזכרים בני המין נאבקים ביניהם על השליטה ב"טריטוריה", שהנה למעשה כתמי האור החודרים מבעד לעלוות החורש: "לא אחת קורה שכתם האור שעליו נלחמים שני זכרים נעלם תוך כדי מאבקם, ואז הם נעצרים במקומם במה שאפשר לכנות מבוכה, משום שעילת מאבקם התפוגגה לעיניהם כבאבחת קסם". דוגמה נוספת לקטע יפהיפה הוא הקטע המתאר את הרגע בו החליט רומולו הצעיר שברצונו להיות צייר. הקטע הזה מפגין התענגות אמיתית ומדבקת של אינטלקטואל-אמן על העיסוק האינטלקטואלי-אמנותי.

אז למה אני קמצן במחמאות? למה "ספרות מיינסטרים"? כי א. הטקסט הזה מפגין פאתוס לא מודע לעצמו מספיק ולא מעובד מספיק. זה טקסט גברי-אריסטוקרטי, טקסט של מחוות גדולות אך מאופקות, שבמרכזו דמות עשויה עשת. רומולו, איש המדע הקר, האתיאיסט המורד, שרגשות סוערים כבושים בו תחת חזות סלעית, שמתכונן למותו הקרב. נושאים גדולים כמו בדידות, זקנה, מוות, נידונים כאן על רקע הסוואנה האפריקאית מלאת ההוד. הפאתוס הזה נעדר אירוניה. אינו מודע, למשל, לכך שיש בגבריות מלאת הפאתוס הזו, כמו גם בייצורה הספרותי, פן משחקי, פרפורמטיבי, מסכה ולא רק מהות. הפאתוס הזה, בניגוד להתכוונותו המקורית, יכול לגרות את החוש הקומי של סוג קוראים מסוים. ב. יש כאן שימוש בסמליות גסה, שמקומה לא יכירנה ביצירה מדרגה ראשונה: רומולו שננטש בצעירותו נמשך לצפייה בקוקיות, הנוטשות את צאצאיהן בקיני זרים.  ג. יש כאן שימוש בדיכוטומיות חדות מדי בתיאור ההבדלים בין הדמויות. ד. ניכרת בספר, כמדומה, השפעה של "אוסטרליץ" של זבאלד. תיאור השפעתה של הילדות המוקדמת על חייו של רומולו נחווית כשאולה מהיצירה המרשימה של זבאלד. סופר גדול הוא אחד מהשניים: מי שמסתיר גם מטובי קוראיו את גניבותיו הספרותיות או מי שחושף אותן בגלוי והופך את החקיינות לנושא יצירתו.

ב

סביב ספרו הקודם, כמו גם זה שלפנינו, יוצרה עננת עמימות לגבי מידת הנאמנות של ינאי לעובדות. בעיקר סביב קיומו או אי-קיומו של אותו אח אובד, רומולו. העמימות הזו מעצבנת. בראש ובראשונה מפני שבעניינים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כדאי מאד להבחין בין עובדות לבדיה. שנית, פשוט לא נעים לגלות שמרמים אותך. שלישית, העמימות הזו הוצגה אז כסוג של תחכום ספרותי, כביכול יצר ינאי את סיפור שובו של האח האובד כפתיון מוצלח לקורא. אבל , וזו השערה, נדמה לי שסיפורו של רומולו המומצא, אם הוא אכן מומצא, הוא, למעשה, דרכו של ינאי לכתוב אוטוביוגרפיה במסווה של ביוגרפיה. אם השערתי נכונה, החמקנות הזו מעצבנת.

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

קצרים

דצמבר 18, 2009 – 3:10 PM

1. ככל שאתה מתבגר, מתגברים בך הספקות לגבי סגולתן האמיתית של חלק מהיצירות שהפעימו אותך בצעירותך.

אני חושב שאת עיקר טעמי, ואולי גם רוב ידיעותיי הבסיסיות, בספרות ובתרבות, רכשתי בין גיל 20 לגיל 25, כשקראתי ספרים באובססיביות וצפיתי בשני סרטים ליום בממוצע, כמעט.

כשיוצא לי לקרוא בשנית ספרים שהתפעלתי מהם באותה תקופה, נדיר מאד שאני מתאכזב. הפגישה המחודשת מעניינת אותי בגין שינויי הדגשים בקריאה שלי, שממחישים לי את השתנותי, אבל איני מתפלא על התלהבותי וחוזר בי מהערכתי, בדרך כלל. אולם בסרטים המצב שונה. יצא לי לא אחת לראות סרט שהתפעלתי ממנו בעבר ולהתפלא על עצמי: מזה, מזה התפעלת?

הספקות נוגעים גם לתופעות תרבותיות רחבות יותר מאשר סרט בודד. האם, למשל, סרטי "הגל החדש", שאת הבולטים ביניהם ראיתי לפני עשור ומעלה והתמוגגתי מהם, ימוגגו אותי גם היום?

לכן שמחתי כפליים כשצפיתי (לראשונה) בסרטו של מלוויל מ – 1961, "ליאון מוראן כומר" (או בצרפתית: לאו מורא כומה), המקושר ל"גל החדש"; שמחתי בסרט ושמחתי בגלל העדות העקיפה שניתנה בו על טיבו של העידן הקולנועי ההוא.

 איזה סרט גדול! כל הרגישות האנושית, החוש הטרגי, המיניות (שבסרט הקתולי-מעמיק הזה הופכת לאחת התמות המרכזיות) המעודנת, של "הגל החדש", קיימים אם כך, קיימים באמת (בלוויית דיון מיוחד לסרט ורלוונטי היום, רלוונטי תמיד, על הערצת כוח ועל התחרמנות מכוח והשלכותיהן המוסריות – הרומן מתרחש בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת). הם לא היו רק פרי דימיונו של צעיר שרוצה מאד להתפעל מהתרבות החדשה שהחל לרכוש לעצמו.

2. הסרט "עג'מי" (שהזכיר לי מאד סרט ישראלי מצוין, שזכה, עם זאת, פחות להכרה, "וסרמיל"), הוא סרט על סקטור מקופח. המחאה החברתית שבסרט המעניין הזה חשובה מאד, כמובן.

ועם זאת, דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים, של "עג'מי", מובילה לכך שבמשך כשלושת רבעי סרט טועה הצופה לחשוב ששוטר במשטרת ישראל רוצח בדם קר ערבי. רק בהתרת הסיפור – המסופר, כאמור, בצורה מתוחכמת, לא כרונולוגית – מתברר שהדברים אינם כה פשוטים. בקיצור, באליבי אסתטי הוחדרה כאן (אני מניח שלא בכוונה) אידיאולוגיה אנטי-ישראלית קיצונית. 

גם ידידי עניינם של ערביי ישראל, ואני לא סבור שאיני כזה, יכולים למחות על העיוות הזה. גם בלי רצח בדם קר יש קיפוח ואפלייה ועזובה. יש מספיק לכולם.   

3. הסיפור הגאוני-המפיסטופלי של חנוך לוין, "החולה הנצחי והאהובה", הוא ההתקפה המעמיקה ביותר על כל יומרה לפעילות רוחנית או ליצירת אמנות, שאינן כפופות כביכול לשוק, כלומר שאינן מותנות במבטו של האחר. כל מי ששואף ליצירת אמנות אותנטית, ובטח מי ששואף לחיי קדושה, לא יכול לעקוף את ההתמודדות העמוקה עם הגאונות השטנית של לוין, כפי שהיא מתבטאת בסיפור הזה. הסעיף הזה לאקוני, אני יודע. ארחיב עליו בהזדמנות.

4. אפרופו קריאה מאוחרת (מסעיף 1. אני, מה שנקרא, פוסח כאן לרגע על שני הסעיפים). קראתי פעם שנייה את "החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק. הפעם הקודמת הייתה לפני שבע שנים. ההבדלים בין הקריאות? כעת התרשמתי מהרומן הזה אף יותר מאשר בקריאה הראשונה. הבדל נוסף, שלימד אותי הרבה:  יותר עניינו אותי כעת קורות האח המדען מאשר קורות האח המכור לסקס (למרות שעלי להדגיש שאני עדיין מתעניין בהתפתחויות האחרונות בשדה הסקס ואף עוקב אחר כתבי העת הרלוונטיים בנושא ומקווה אף להיות מוזמן לכנסים בתחום או למצער לקבל תקן קבוע במחלקה רלוונטית). הבדל נוסף: הקריאה גם פחות מטרידה, יותר מנהירה (האימרה של קפקא על הטִרדה שספרות גדולה צריכה לעורר בנו אינה בהכרח נכונה). הספר גם נתפס בעיניי כפחות פסימי מבקריאתי הראשונה.  

5. התקשרה שמרית והציעה לי להגדיל בתוספת של 6 ש"ח בלבד, כלומר להגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. הסכמתי כמובן. מאז האינטרנט איטי יותר. בהן צדק.

6. בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" מלפני כשנה הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.

זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.

וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, אהוד בנאי (!)  בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי. 

  

הערה למבקרי ספרות שהפכו לאחרונה למבקרי רוק: אפשר לומר הרבה דברים על מוזיקאים לעומת סופרים. אבל אפשר לומר גם זאת:  המוזיקאים, בניגוד לסופרים, אינם, בדרך כלל, גם אינטלקטואלים מי יודע כמה, ואינם מודעים תמיד לתמונה הרחבה ולהשלכות שיש למעשיהם.

7. לונדון וקירשנבאום – תוכנית התרבות (!) היחידה בארץ תקוצץ לטובת הטלנובלה "נשות הטייסים".

במדינה מתוקנת זה היה אייטם יחיד, המובא ללא פרשנות, ב"קצרים".

8. הספר של ניק קייב אכן לא משהו (אפרופו הערת הסיום ב – 6).

9. לעומת זאת, "ירושלים", של הפורטוגלי גונסאלו טווארש, שזכה לשבחים מופלגים באירופה, מרשים אבל חשוד. לטעמי, הרומן הזה הוא פסטיש מוזר לרומן הגרמני הגדול של בין שתי המלחמות, פסטיש מוזר של "האיש ללא תכונות", של קפקא, קצת תומס מאן ועוד (הפסטיש מצהיר על עצמו גם בשמות הגרמניים של הדמויות ברומן הפורטוגזי, המתרחש בארץ אנונימית: ארנסט, תיאודור וכו'). ויש בו גם תחושה דקה של זיוף, שנובעת לא רק מהפסטיש המוזכר. זיוף סתם.

בכל אופן, את "ירושלים"  אני לא משאיר אצלי בספרייה עם תום הקריאה, וזוהי מבחינתי העדות – "האולטימטיבית", כמו שאומרים – לכך שהרומן לא ממש עשה לי את זה (כמו שאומרים, כמו שאומרים).

 10. את "הזעקה של אוסף 49" של פינצ'ון אני קורא עכשיו. רומן מעניין ומעצבן. לעיתים מצחיק עד דמעות. לעיתים רחוקות.

בכל אופן, הייתה לי דעה קדומה נגד פינצ'ון והיא התגלתה כמוצדקת.

טוב, מוצדקת למחצה. 

 11. ברלוסקוני – אנשים הביעו תמיכה בהכאתו ברשימה שנפתחה בפייסבוק; מעניין אם נפתחה רשימה דומה כשהוכה אבי ניר, איש העשור בטלוויזיה, בעל המכתם:  "האח הגדול הוא יצירה דוקומנטרית", כשהיה לרגע נדמה – לחרדתנו כולנו העמוקה  – שאולי יש קבוצת אנרכיסטים אקטיביסטיים בישראל שהכוהו הכֹה.

12. ציטוט מגניב של טרי איגלטון, שמסביר את המחשבה הפוסטמודרנית לילדים כך: "A long time ago we fell into an obscure disaster known as Enlightment, to be rescued around 1972 by the first lucky reader of Ferdinand de Saussure".

   

 

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (16)

קטע ממואר (בדוי-למחצה) בעקבות כמה מאירועי האקטואליה: "בממלכת הישיבה ההררית"

דצמבר 14, 2009 – 12:11 PM

בספסל הקדמי בבית המדרש לומד בנו של ראש הישיבה, הגדול מבני שיעור אל"ף, והוא בתוכם, בתשע שנים. בן הרב, בעל עור הפנים הרוחני שקוף, שממנו פורץ זקן שחור, משיי אך פרוע, ובקדמת ראשו בלורית שיער שחורה וסתורה, סרבנית, יושב על הספסל כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת מתחת לירך שמאל. הוא נשוי לבת הרב המפורסם של היישוב הסמוך ומתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. בן הרב הוא עילוי אמיתי, אומרים כולם, אך כמו הלל הזקן בן הרב לא מסרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, תור של שואלים נוצר לעיתים בסמוך למקום ישיבתו. עיניו המאירות של בן הרב ממוקדות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. בן הרב מתיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, קולו כמעט נוהם אך אינו חורג מאוושה רבת עוצמה. גם בלימודי האמונה (הביטוי המחליף אט אט את הביטוי "מחשבה", אבל נאמר בהכרת ערך, בהתפנקות, מבחילה מעט. כל זה נקלט במטושטש, כמובן) נחשב בן הרב מעמיק ביותר.

הוא, תלמיד שיעור אל"ף, מציץ בבן הרב ממקומו באחד הספסלים האחוריים ומתלבט אם השאלה שמצא לשואלה ראויה להבאה בפניו. הוא מודע לכך שהוא יכול להתמודד עם השאלה בכוחות עצמו, או בעזרתם של משיבים אחרים, אבל הוא משתוקק לשוחח עם בן הרב. הדרת המלכות והענווה שמקיפה את בן הרב, שחור הזקן, מושכת אותו (וגם מעט מקוממת, במטושטש).    

 

עוד בן יש לראש הישיבה. מבוגר יותר מהאריה החרישי והעניו שיושב בספסל הקדמי בבית המדרש. הבן המבוגר יותר הוא רב של אחד היישובים הקטנים ליד שכם (לימים יעמוד בראש ישיבת ההסדר במקום, יעמוד גם לימים, כעבור שמונה עשרה שנה ליתר דיוק, בלבה של מחלוקת ציבורית בסוגיית הסרבנות), אך מגיע לישיבה להעביר שיעור פעם בשבוע. גם הוא אדם עמוק-רעיונות אך מבטו חמור יותר, פניו עגולים-גשמיים יותר, קולו גבוה יותר, ציציותיו משתלשלות פחות, אינן רשולות כציציות אחיו, שיערו מבריק, מסורק לצד, מהודק ולא סתור, לבושו מוקפד יותר משל אחיו והוא גם זהיר בכבוד עצמו, שלא כאחיו. הרב בן הרב המבוגר נועל נעליים שחורות מבריקות והולך מוטה פלג גופו העליון לפניו, יותר נחוש מאשר כפוף, ולצד גופו תיק עור שאינו מהוה וסביב פניו שיער זקן מטופח ופאות קטנות נאות, הדוקות לאחורי תְנוּכיו. משקפיו מעודנים ואינם פוצעים את העין, כמו משקפיהם הרבועים של בחורי ישיבה רבים.

 

קוצר הרוח שלו מלכותי ולא אצילי. באחד השיעורים הודף הרב בן הרב באלימות שאלה קנטרנית של בן שיעור אל"ף, שמקורב לאנשים בישיבת "קבר יוסף" שבשכם. "זו שאלה שכמית", רותח בגדלות בנו הבכור של ראש הישיבה, "שאלה של אנשים פלגניים, מפלגי מלוכה", מאדים הרב בן הרב ומעט רוטט. למרות שיצא משליטה, וכמו בכל יציאה משליטה יש במראה משהו חלוּש ומרתיע, ולמרות שברור שרקע אישי ניצב מאחורי הדברים, משהו בחרון מעלה האדים של בן הרב מזכיר לו, השומע, מחלוקות תלמודיות שמפאת פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים נסתיימו במוות של אחד מבני הפלוגתא (ובעוד שלוש עשרה שנה יבקש לראיין לעיתון את הרב בן הרב ולא יהיה בטוח בשיחה שהרב בן הרב מזהה אותו. אבל בסירוב קצר הרוח של בן הרב הבכור – אנחה ואז: "לא, אני לא רוצה…זה לא נעים לי" – הוא יזהה את ההקפדה הוותיקה על כבודו שיש בה יסוד רתחני ואטום, אבל גם הוד).

הקשיות הגובלת באכזריות של הרב, הבן הבכור של ראש הישיבה, מתבטאת גם ברעיונותיו, המקוריים ביותר, אותם הוא מביע בישירות, מביכה ומסעירה. כשהוא מלמד מתוך הספר "מידות הראי"ה" על מידת הגאווה, הרב בן הרב מסביר שהגאוותן אינו נענש אלא, פשוט, נקטף, כפי ששיבולת בשדה העומדת זקופה מעל חברותיה מפתה את ההולך לתלוש אותה. "אין כאן עניין של עונש", הוא מסביר בקשיות ובאטימות מרהיבות, "אין כאן עניין של קטנוניות, אלא כך היא דרכו של עולם שמי שמגביה את עצמו נקטף".

ובאחד מפיתולי השיעורים בן הרב מסביר לתלמידים, הרווקים ברובם, מדוע ילדים קטנים הם חמודים. "לולי זה הם היו פשוט מתים", הוא אומר בלי רגש. "החמידוּת שלהם נוצרה כדי שישימו אליהם לב ויטפלו בהם". הרב בן הרב מחקה ללא רגש את ההתמוגגות שמעוררים ילדים בקרב המבוגרים, "א קוצ'י קוצ'י קוצ'".

באותו נטורליזם ואדישות מקוריים ומהממים הוא גם מסביר למה יותר ילדים ממבוגרים מתים בתאונות דרכים. "פשוט, מי שישן ולא מתגונן מפני הפגיעה נפגע יותר ממי שמספיק בשניות האחרונות להכין את גופו וילדים, חוץ מזה שגופם שביר יותר, פשוט ישנים יותר בנסיעות".

 

ביחד עם אחיו הענוותן וגיסו יפה התואר ונטול הזקן, שלמד בישיבת הגוש, וכמובן תחת שלטונו של אביהם, מתקיימת בישיבה שושלת מלכותית שמעניקה ללומדים תחושות הדר ויציבות.

 

ראש הישיבה כסוף הזקן וגבה המצח, שלאופקו נמתחים קמטי הגות לא עמוקים אך רבי הבעה, כמו ירש מבנו הבכור את רתחנותו, אבל זו התגלגלה אצלו למין רטט של התרגשות שראש הישיבה אינו שולט בו כאשר הוא מדבר על נושאים המסעירים אותו. ואילו מבנו הצעיר יותר ירש ראש הישיבה את המבט טוב העין שבו הוא סוקר את בחורי הישיבה כאשר הוא מגיע לבית המדרש. ראש הישיבה לבוש בבגדים שחורים, כמו רב חרדי, למרות שאין לפקפק בו לכאורה, בו, אחד מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה קוק. ראש הישיבה מעביר שיעור כללי פעם בשבוע אבל ניכר שהשיעור נועד להרחיק לזות שפתיים שאין הוא תלמיד חכם גדול. השיעור אכן בסיסי והוא, בחור הישיבה הטרי, מבקש לראות בדרך הישרה ונעדרת הברק של השיעור הוראה מכוונת להתרחק מדרכים שאינן ישרות בלימוד ובמידות.

 

כמו שמן הזית והזעתר שעל השולחן בארוחות, נוצקו לישיבה יסודות ארציים שמחשלים את קיומה, מדגישים את יסוד המלכות ומבססים את חצר המלוכה שבה. אחד היסודות התומכים הראשיים הוא גבר מזוקן בפראות מסוימת, בעל פנים חרושות, מצולקות כמעט וסמוקות, בריא בשר אך מוצק, הנשען דרך אדנות על מקל הליכה מעץ משוח, בגין פציעה במלחמת יום הכיפורים. הוא יד ימינו של ראש הישיבה הנשלחת לעולם המעשה. אגדות נקשרות לראשו כמי שמשיג תקציבים הן לישיבה והן ליישוב הארץ וכן אגדות בדבר נסיבות פציעתו וקשריו עם אריק שרון. בפעמים המעטות בהם דיבר בעל המקל לפני התלמידים, מתוך אי רצון לדיבורים של איש מעשה, אי רצון מודגש קלות, ומתוך הכרה, מודגשת גם היא אך לא מזויפת, בבכירותם של תלמידי החכמים על אנשי המעשה, הוא מזכיר, תוך גמגום קל אך תוכן ממשי שמפצה עליו, תוך הישענות על מקלו שמוסיפה לו דווקא און וחיות, "דינֶרים" בארצות הברית שנועדו לאיסוף תרומות כמו גם שיחות עם מנהיגי המדינה. (הוא, המאזין, עדיין אינו יודע עד כמה ההדר הגשמי הנרמז בדבריו של יד ימינו הצולע של ראש הישיבה, המקופל בייחוד במילה "דינרים", מלהיב אותו במסתרים).

 

הוא מרגיש את עצמו, במעורפל, ראוי להיקשר לשושלת הישיבה המלכותית כיון שאביו למד עם ראש הישיבה עוד ב"מרכז" ואולי גם ב"כרם", ישיבת "כרם ביבנה". אבל הוא מחליט לא להתוודע עדיין אל ראש הישיבה ונהנה מכך שהוא בן מלך שמתחזה לבן עניים ואינו מגלה את זהותו. הוא רוצה להצטיין בלי קשר לייחוסו ואז, כשיוכר כמצוין בכוחותיו-הוא, יחשוף אותו, את הייחוס, ויתאחד עם המשפחה המלכותית.

 

אומרים גם שלראש הישיבה יש בת צעירה.

 

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (5)

על "אמן הסיפור הקצר", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול"

דצמבר 12, 2009 – 1:04 PM

א

אדם טהר-זהב הוא סופר ידוע למדי, בשנות הארבעים לחייו, הכותב סיפורים קצרים. הז'אנר שרוי במשבר והרומן של ערד מלווה את משבר אמצע החיים של אדם שנולד מהמשבר המקצועי שלו. הקומדיה המרירה מתוקה הזו מלווה את גיבורה, בין היתר, לסדנת הכתיבה שהוא מעביר, למפגש עם ד"ר מצודדת לספרות שקטלה את יצירתו בעיתון, למפגש עם האקסית שלו שהפכה מאז פרידתם לסופרת מוכשרת של רבי מכר. בתוך העלילה הזו, ובאופן שאינו משבש מדי את הקריאה, משבצת ערד כמה מסיפוריו הקצרים של אדם.  

זו לא הפעם הראשונה שערד מגלה משיכה ואף כישרון לתיאור גברים יהירים, כועסים, מוכשרים ופתטיים, ובקצרה פוצים, המושכים בעט. גם ב"תמונות משפחה", ספרה הקודם, תוארה דמות כזו. כנראה הבחירה של הסופרת בגיבור סופר הולמת את האידיאולוגיה הספרותית המבוטאת כאן בפי אדם עצמו לפיה אנשים שכותבים על עצמם הם גרפומנים…

ערד היא מהסופרים העכשוויים הנדירים שמזכירים לך שיש דבר כזה כישרון. הקריאה ברובה מהנה, לפרקים מרשימה, לעיתים נדירות סובלת מנפילות (הספרות שכתבה האקסית של אדם אכן גרועה, ולא כפי שאדם מתפתה לבסוף לחשוב). אך יש כאן גם כמה רגעים  מזהירים. לדוגמה, סיפורו הידוע ביותר של אדם, "מש"קית ת"ש" שמו, הוא סיפור עם "סוף פתוח", כפי שאינן נלאות מלהדגיש המורות לספרות שמלמדות אותו. כמה מאות עמודים אחרי שמובא הדיון על "הסוף הפתוח" הזה, כשמסתיים הרומן של ערד גופו, עולה בקורא הדיון הזה כשהוא מנסה להבין מה טיבו של סיום הרומן. הסיפורים הקצרים המגוונים המשולבים ברומן מעידים על – לא אומר "וירטואוזיות", מילה הסובלת מזילות – כישרון גדול, ולפחות סיפור אחד, "אומסק" שמו, על אודות ישראלית הנוסעת לסיביר על מנת לאמץ ילד, הוא מופת לסיפור קצר. לא אומר "יצירת מופת", כי הביטוי מחייב מדי.

הסיפור הקצר "אומסק" לא רק בנוי לתלפיות אלא גם מרגש. עם זאת, הכישרון האוּמנותי, לא האמנותי, הוא זה הבולט במיוחד אצל ערד. למשל, ביצירת ציפיות אצל הקורא להמשך העלילה ואז במשחק מעודן עם הציפיות הללו. נדמה, לעיתים, שהתכנים של הרומן, חלקם מרגשים ונבונים מאד, הם רק תירוץ למשחקים קוגניטיביים עם הקורא או להשתעשעות עצמית בתחבולות ספרותיות. ערד, לפרקים, מזכירה לי את אותם חוקרי ספרות רוסיים, הפורמליסטים הם כונו, שטענו שטולסטוי חזר בתשובה בערוב ימיו אך ורק במטרה לכתוב יצירות ספרות מפרספקטיבה רעננה.

החולשה היחסית של ערד במישור התוכני ניכרת בתמה שניצבת במוצהר בלב הרומן: מצבו העכשווי של הסיפור הקצר. את הפרשנות למצב הזה מפקידה ערד בידיה של מיטל, חוקרת הספרות המבריקה. מיטל פרסמה מאמר ביקורת על מצבו של הסיפור הקצר. מאמר הביקורת הזה אינו מרשים. גם הניסיון של מיטל להסביר בעל פה לאדם, הלהוט אחריה, את התיאוריה שלה אינו משכנע (ראו בצד הסבר אלטרנטיבי).

בכתיבה של ערד לאורך חצי העשור האחרון יש קו נוסטלגי עמוק. הנוסטלגיה הזו לישראל של פעם, ישראל של הערוץ הראשון והמעמד הבינוני, היא גם רציונליזציה לכך שערד אינה מכירה את ישראל החדשה. ערד מודעת לאנכרוניזם שלה, והמודעות הזו מחלצת אותה בדרך כלל ממבוכות. לא תמיד. טהר-זהב מכונה "סופר מדור-הביניים". זה ביטוי שהתאים לגרשון שקד בשנות השבעים ואינו רלוונטי לסצינה הספרותית העכשווית. הכינוי הזה מסגיר חולשה תוכנית, תמטית (דיון ב"תמה" הפך לעדות לפלבאיות אינטלקטואלית אצל הפורמליסטים הרוסיים שהזכרתי), אחרת שיש כאן: הניתוח ש(לא) נעשה כאן לרפובליקה הספרותית הישראלית. נדמה שאופייה המתון, הבורגני, הא.ב.יהושע-י, של ערד מונע ממנה לשאול שאלות תהומיות יותר מהסוגייה, המקצועית בעיקרה, על עתידו של הסיפור הקצר. היותה של הסוגייה המרכזית לא-קיומית במיוחד אחראית להיעדר תחושת הדחיפות שהייתה קיימת בטיפול של ערד בעולם האקדמיה ב"שבע מידות רעות". ערד משעשעת מאד, למשל, כשהיא מתארת סופר-לא-סופר שכתב רב מכר היסטרי (מין שילוב של רון לשם ואשכול נבו), שאדם בז לו ומקנא בו. אבל לדיון עקרוני ברפובליקה הספרותית הישראלית התאים יותר "הרוצחים", של דרור בורשטיין, באופיו האפוקליפטי והגרוטסקי. 

אבל שלא תהיה טעות. מניית חלק מהפגמים לעיל היא בבחינת "את אשר יעריך – יקניט". בתום העשור הראשון למאה ה – 21 אפשר להתחיל לסכם ולומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו. 

ב

ההסבר המלומד של מיטל לשקיעתו של הסיפור הקצר אינו מבאר מדוע דווקא בעשורים האחרונים מוחשת השקיעה הזו. בקצרה אומר כי להבנתי הסיבה לירידת קרנו של הסיפור הקצר קשורה, ראשית, באופייה הקונקרטי של פעולת הקריאה כיום. כיוון שעצם הכניסה למצב של קריאה הפכה כיום לפעולה מאומצת, הרבה יותר "משתלם" לקורא, לאחר שכבר שילם את דמי הכניסה, לקבל תמורה גדולה יותר עבור מאמציו הראשונים. הסבר נוסף להעדפת הרומן נעוץ בהעצמת פונקציית ההימלטות מההווה, פונקציית ה – "second life" נקרא לה, שתמיד נלוותה לקריאה אולם קיבלה בכירות בעשורים האחרונים, מסיבות מאלפות. הרומן מאפשר הימלטות, ואילו הסיפור הקצר לא. זו גם, אגב, בעייתה של השירה.     

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

על "טיניטוס", של עמנואל פינטו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

דצמבר 5, 2009 – 7:32 PM

פרוזה היא אמנות שקליטתה נמתחת על פני הזמן. בניגוד לציור, למשל, שכל פרטיו ניתנים לקליטה בבת אחת. זו הסיבה שדיעה של קורא ביחס לספר יכולה לעבור שינויים מופלגים במשך הקריאה. זה המקרה שקרה לי עם "טיניטוס". השליש הראשון של הספר נדמה לי קלישאתי, כלומר קלישאתי כמו שכתיבה ליטרטית ומעודנת יכולה להיות, לא קלישאתי כמו להיט ספרותי קליל, דליל וחליל. השליש השני התגלה כמקורי ומרתק. ואילו השליש השלישי כמשומש ומייגע מעט אך גם כמרגש ומוזר, במובן הטוב של המילה. הפערים הללו בין חלקיו של הרומן מעידים, לטעמי, על שגיאת עריכה. עריכה מתערבת הייתה מאירה את עיני הסופר למה שמקורי ביצירתו ושולחת אותו לקלף מהיצירה את מה שמייגע ומוכר לעייפה, להסיר את הפסולת על מנת שיתגלה הפסל.  

החלק הראשון של הרומן מספר בגוף ראשון את סיפורו של פיני, שחי כיום בצרפת אך בעבר השתתף במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה איבד חבר, נאלץ לירות בילד נושא אר.פי.ג'י. ואף היה עד לתוצאות הטבח בסברה ושתילה. פיני אינו מצליח לזכור את פרטי המלחמה ההיא וסובל גם מטיניטוס (צפצוף שאדם שומע אך אין לו מקור חיצוני), ומטופל אצל מטפלת ישראלית החיה אף היא בפריז. נשמע מוכר לחלקכם? הדמיון לסרט "ואלס עם באשיר" עצום, כמובן. אבל הדמיון הזה אינו מעיד על פלאגיאט, אלא על שימוש של הספר והסרט (המוערך יתר על המידה) כאחד בקלישאות רווחות. קלישאה ראשונה היא קלישאת מוראות המלחמה. העובדה שזו קלישאה "נכונה" אינה סותרת את קלישאיותה. קלישאה שנייה היא קלישאת האדם הקטן והמלחמה הגדולה. קלישאה שלישית היא קלישאת הגברים בוכים בלילה, קלישאת הגבריות המוצקה שנסדקת בגין אותן מוראות המלחמה. קלישאה רביעית היא קלישאת שובו של המודחק. והקלישאה הגדולה מכולן היא קלישאת הטיפול הפסיכולוגי כמי שתפקידו לחשוף אירוע ספציפי הנסתר מתודעתו של המטופל וכך להביא לו גואל, בדומה לסצינה במשפחת סימפסון בה בארט מכריז בטיפול "אני שונא את אבא ואמא" ומחלים באחת. לטעמי החלק הזה פשוט מיותר וגיבור הרומן לא היה צריך להיות פיני אלא גיבורו של החלק הבא.

אבל לפני שאדון בחלק המוצלח אדלג לרגע לחלק השלישי. בחלק הזה מסופר בגוף שלישי על יחסי אמו של פיני ובנה החייל. האם כותבת לבנה מכתבים פיוטיים ומטורפים ומסתגרת במרפסת דירתה עד שובו. יש נגיעה ביופי, כאב וטירוף בחלק הזה, אבל הוא סובל מגודש של מלל ורפלקסיה ומדלילות של פעולה, מאינטנסיביות של רגשות ומחשבות מעניינות-למחצה שאינן מגובות בהתרחשות עלילתית. וגם, עלי להודות, סובל החלק הזה מדמיון מוזר ליצירות, מעודנות אמנם, שעסקו ביחסי ילדים ואמהות, כמו "קול צעדינו" לרונית מטלון, למשל.

החלק האמצעי הוא המוצלח, כאמור. גיבור החלק הזה, המסופר אף הוא בגוף שלישי, הוא הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה. הסופר הגדול והפרובוקטיבי הזה התקרב בשנותיו האחרונות לפלשתינים ולעניין הפלשתיני. כשהוא כבר זקן וחולה, מיהר ז'אנה לביירות ב – 1982 ושהה בה בעת הטבח שערכו הפלנגות בסברה ושתילה וכתב בעקבותיו מאמר רב תהודה "ארבע שעות בשתילה". פינטו ממצה מהדמות והסיטאוציה הייחודיות חלק ניכר מהפוטנציאל הדרמטי שלהן. ז'נה של פינטו הוא דמות מורכבת ומסובכת. משיכתו לסבל הפלשתיני אינה נובעת רק ממניעים הומניסטיים, אלא מצרכים אסתטיים ואף קרייריסטים, צרכיו של סופר למצוא נושא גדול לכתיבתו: "לא לחינם הגיע עד לכאן, הוא מן הדברים האלה ייצור מיתולוגיה". יסודותיהן התיאולוגיים והפסיכולוגיים של המשיכה לפלשתינים והטינה כלפי הישראלים עמוקים: "מדוע הוא בא? זה כבר סיפור אחר, אפל יותר. נגיד רק שהוא נמשך אליהם, משום שהם היחידים שהעזו להתנצח עם אלו המכנים את עצמם 'יחידי סגולה' (…) הוא דבק באלה שנלחמו ב'נבחרים', ומשום שהובסו והוגלו והמשיכו ללחום הוא שב ובחר בהם". גם ההומוסקסואליות של ז'נה, המשותפת לו ולפיני, נושאת תפקיד משלה במשיכתו לסכסוך שלנו. היכולת הדמונית של האמן, של ז'נה, טוען הספר, היא זו שהסיטה את תשומת הלב העולמית ממבצעי הרצח בפועל, כלומר הפלנגות, אל הישראלים.

אינני יודע עד כמה נטל הסופר מכתביו של ז'אן ז'אנה עצמו בחלק הזה, כלומר מה מידת אחריותו לכך שהחלק הזה מעניין. אבל החלק הזה הוא זה שמציל את הרומן בשן ועין.  

 

ב

ישנה חשיבות חוץ-ספרותית בכך שאחד מגיבוריו של רומן ישראלי הוא סופר צרפתי הומוסקסואל המקורב לעניין הפלשתיני. בשנים האחרונות ישנה תחושה שהמיינסטרים הישראלי הולך ונאטם לראיית העולם של האחר, או לתפיסות מורכבות בכלל, ולפיכך התוודעות לדמותו המורכבת של ז'אנה, ידיד הפלשתינים, הנה מרעננת. להבנתי, ההיאטמות הרעיונית של המיינסטרים אינה נובעת רק מלאומנות ו"פאשיזם", אלא היא תוצר לוואי של האתוס של הקפיטליזם המאוחר. על פי האתוס הזה עליך להיות "אסרטיבי" (כלומר, לא להביע ספק ובטח לא ספק עצמי), עליך למתג את עצמך (ברנדינג שתובע ממך לחדד את עמדתך ולהופכה לקליטה) ועליך, כמובן, להשיג "רייטינג" (כלומר לקלוע לדעת רבים ככל האפשר, גם במחיר השטחת עמדותיך).

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות - מעריב | לכתוב תגובה