פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בעקבות זכייתו של פטריק מודיאנו בנובל ב-2014, ובעקבות קריאת ארבעה רומנים קצרים שלו (הוא כתב כשלושים), כתבתי בדפים אלה שניכר כי את מודיאנו מדריכות כמה אובססיות ספרותיות. בספרות שלו חוזר וצץ ניסיון התחקות אחרי אנשים צעירים שנעלמו אי אז בעיר הגדולה. האובססיה היא לנעורים, להיעלמות, לזיכרון, לשכחה ולפריז עצמה, שבה נעלמים.
הנובלה "הרקדנית", שראתה אור במקור הצרפתי ב-2023 (מודיאנו הינו יליד 1945), נענית לסממנים ולכפייתיות הספרותית המןזכרים. המספר, בן דמותו של מודיאנו, מנסה להיזכר, ממרחק הזמן, במערכת יחסים שטיבה לא ממש ברור לחלוטין (גם לו עצמו), שניהל לפני עשרות שנים עם בחורה ואם צעירה שמכונה "הרקדנית". הוא היה כותב בתחילת דרכו והיא שאפה להיות רקדנית. כך נפתחת הנובלה, בניסיון היזכרות על פי תצלום: "חומת שיער? לא. שיערה ערמוני ועיניה שחורות. רק אותה אפשר לזהןת בצילומים. פניהם של השאר, למעט אלה של פייר, הטשטשו עם השנים. על כל פנים, בזמנים הללו הצטלמו הרבה פחות מאשר היום".
פייר הנו בנה הקטן של הרקדנית, שהמספר משמש לפעמים כבייביסיטר שלו. לא ברור (או, לפחות, לי לא היה ברור) אם הוא מאהב של האם או רק חבר אפלטוני (הוא והרקדנית ומכרה נוספת הולכים לישון ביחד באחד הרגעים בנובלה, אבל לא ברור כמה זמן נשארו ערים לפני ומה עשו בעירנותם). מה שניכר שמחבר ביניהם הוא רקע מסובך וצנוע כלכלית ושאיפות אמנותיות, עמומות יותר במקרה שלו.
בביקורת שכתבתי אז על יצירות מודיאנו ציינתי לעצמי (ולקוראים) שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי. בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי ובגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות לא מעוררת התפעלות במיוחד. ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים, בדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. הנוסטלגיה והנוסטלגיה לנעורים נוכחת גם כאן: "מזה כמה ימים שבות אליי פיסות-פיסות של תמונות מימים רחוקים בחיי. עד כה, הן היו מכוסות במעטה עבה של קרח. בכל זאת הייתה לי לעיתים תחושה עמומה שזה לא יימשך לנצח. לא מן הנמנע שיום אחד יימס הקרח והתמונות יעלו ויצופו כמו שזה שטובע בסֵן יצוף בסופו של דבר כעבור זמן. ומדוע זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ואינה מניחה לי להעלות זיכרונות? עיר זרה". ואני תוהה אם הנוסטלגיה הזו היא חומר מספיק לנובלה, ואיני מדבר עוד על נובלה גדולה. כי מלבדה אין כאן עוד הרבה: קצת תיאור של שיעורי הריקוד עם מורה ממוצא רוסי בשם קניאזף (אולי דמות אמיתית ואפילו ידועה; אינני בקיא מספיק). קצת על הטרדות שהוטרדה הרקדנית בידי צמד אחים בחזרתה לביתה בפרוורים, לפני שעקרה לעיר עצמה. חוזר ושב כאן תו פסיכולוגי מעניין: הריקוד (והאמנות בכלל) מעניק מסגרת מארגנת לחיים ומאפשר הישרדות, לטעמה של הרקדנית ואף לטעמו של המספר, המגשש כאמור דרכו בעולם הכתיבה. תו מעניין נוסף של הריקוד, ובו זמנית קלישאי מעט, מצוין כאן: הריקוד בשיאו מאפשר שחרור מכוח הכבידה, כמו בחלומות שבהם הגוף מרחף בחלל. למעשה אנחנו לא קוראים ממש סיפור, אלא שרידי סיפור, ניסיון שיחזור של חיים, היזכרות בחיים, שגם בזמן אמת נפלו בהם "חורים" גדולים: "היא [הרקדנית, ואז, בעבר הסיפורי] ציינה את פרטי הסיפור במקוטע ובאי-סדר, כאילו היו לה חורים בזיכרון. למשל, היא לא הזכירה במילה את הוריה, וגם עניינים אחרים. ניחשתי שזה יהיה חסר טעם לשאול אותה. היא לא תענה. העבר שלה נראה לה כל כך רחוק וכל שנותר ממנו היו רסיסים שצפו בחלל ללא כיוון". גם מהילד, פייר, מנסה המספר להציל דברים, אך לשווא: "שוחחנו כמה פעמים, פייר ואני, בימי חמישי כשחזרנו מהקולנוע. ניסיתי להבין איך היו חייו לפני שהגיע לגאר-ד'אוסטרליץ. אך זיכרונותיו של הילד היו מקוטעים כמו זיכרונותיי שלי מנעוריי". שימו לב לחורי-הזיכרון בחזקה שנייה! לא רק המספר סובל מחררת, גם מושאי הסיפור סובלים ממנה: "כשהייתי מהרהר ברסיסי הזיכרון: הרקדנית, סטודיו וואקר, פולה הוברסן והדירה שלה, אובין ומעיל השֶברון שלו. כל אלה דמו לרגע לזיכרונות שפייר הצליח להעלות, מרגע מסוים., ממקום מסוים, מכמה מילים ששמע. ואותם לא יצליח להרכיב מחדש כמו שעלה בידו להרכיב את הפאזלים שלו".
בקריאה נדיבה ניתן לקרוא בנובלה כנובלה אווירתית יותר מאשר עלילתית. תיאור של הלך נפש מהורהר. המלנכוליה המתוקה של הזיכרון, השכחה, האובדן, המציאה, הנעורים, הזיקנה. הסנטימנטליות המוּבנית במשפטים כגון אלה, לקראת סוף הנובלה: "מה עלה בגורלם של הרקדנית ושל פייר, ושל כל אלה שדרכי הצטלבה בדרכם בתקופה ההיא. זו שאלה שאני ממשיך לשאול את עצמי כמעט חמישים שנה ושנותרה עד כה ללא מענה. ופתאום, ב-8 בינואר 2023, התחוור לי שאין לכך כל חשיבות. לא הרקדנית ולא פייר שייכים לעבר, אלא הם שייכים להווה נצחי".
בקריאה נדיבה פחות, הרי שזה קיטש מעודן. אבל, אולי, בעיקר, כמותית, לסיפור – זה פשוט לא מספיק.
מבקר חופשי 