מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

פרימו לוי פרסם ב-1966 קובץ סיפורים מפתיע (אך חכם, מוקפד ומלהיב, אם להקדים כבר את המאוחר) של מדע בדיוני. לוי כבר התפרסם בעקבות שני הממוארים שלו על שהותו וחזרתו מאושוויץ, "אם זה אדם" (כך טוען שיש לקרוא לממואר המפורסם פרופ' מנחם פרי, שמוציא את ספרי לוי מחדש בשנים האחרונות) ו"ההפוגה" – הראשון אחד המסמכים החשובים של המאה העשרים. והנה, לפתע, סיפורי מדע בדיוני?! כך תהו לא מעט קוראים. מה לאושוויץ ולסיפורים – אמנם, כאמור, מבריקים – על רופא שממציא כמוסות ריח אוצְרות זיכרון מדויק? על משורר שנעזר במכשיר המייצר שירה מותאמת לאירוע, בעקבות הכנסת פקודות הנוגעות לסוגה ולסגנון התקופה וכד' המבוקשת (זה ממש נושא חם בימינו, כידוע; חם מדי, לטעמי; מבטא לא פחות את הצורך האנושי בנושא שיחה והסחת-דעת מאשר איום אמיתי; אבל אין זה מענייני)? על מעין מדפסת תלת ממד (אני בכוונה משתמש בביטוי עכשווי) שאולי תוכל לשכפל גם בעלי חיים ואפילו אנשים? על מד יופי שמעניק ערך מספרי מדויק ליופיים של בני אדם (וולבק בזמננו, באחת ממסותיו, יטען בסאטיריות שאפשר לספרר בני אדם בקלות, ולהעניק לאנשים מעין מספרי תעודת זהות שיבטאו את גופניותם)? על מעין משקפי מציאות מדומה שמעבירים אותך חד וחלק לחוויות מסעירות וממכרות?

מה הקשר בין זה לאושוויץ? תוהה הקורא ומדורבן הפרשן. מובן בהחלט הקשר בין אחד הסיפורים המבריקים פה, "פרפר מלאכי", לבין הנאצים, כי מדובר בו על מדענים נאציים שעורכים ניסויים בבני אדם על מנת לחקור אפשרות לבריאת "אדם עליון". אבל מה עם שאר הסיפורים, החלק הארי (במלרע!) שלהם?

ואכן, פרופ' מנחם פרי הוסיף מסה בת 60 עמודים לספר, רבת ברק, ידע ועניין, ובו הוא מבאר את הקשר האמיץ שקיים לדידו בין סיפורי אושוויץ של לוי לסיפורים הנוכחיים. ופרשנותו וירטואוזית ואינה זו המובנת מאליה, כביכול, שאולי חלק מהקוראים של הביקורת כבר רוקמים על סמך התמצות שניתן כאן. אבל, לדידי, הפרשנות של פרי הינה דרש מובהק והוא, במקרה הזה, דרשן מסחרר. כלומר, הוא יצר סיפור מרתק על סיפורים, אך לא הצגת עומק שקיים בסיפורים עצמם. רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, כתב בקטע ידוע בפירושו לתורה שהוא מעדיף את "עומק פשוטו של מקרא" (שימו לב לאוקסימורון לכאורה: "עומק פשוטו"!). ומספר שאף טען כך בפני סבו הגדול, הפרשנדתא האולטימטיבי, "והודה לי, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים, לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

והפשט הוא שסיפורים אלה של לוי בהחלט קשורים למלחמת העולם השנייה. אך הרבה יותר מאשר לאושוויץ הם קשורים למאורע דרמטי אחר: הטלת פצצות האטום על יפן. כי יותר מאשר הרצח התעשייתי הנאצי (שהשתמש בעקרונות המהפכה התעשייתית והפורדיזם והטיילוריזם הוותיקים יחסית לצורכי רצח המוני) המחישה פצצת האטום את הסכנה בהתפתחויות מדעיות לא מרוסנות. והפצצה, בניגוד לאושוויץ, מופיעה במפורש בספר כמה פעמים. כמו האמירה המדברת בעד עצמה הזו, על ממציא פזיז, "פרומתאוס קטן ומזיק: גאון וחסר-אחריות, יהיר וטיפש. הוא איש תקופתנו, כפי שאמרתי קודם: למעשה, הוא הסמל שלה. תמיד חשבתי שיהיה מסוגל, בעת הצורך, לבנות פצצת אטום ולהפיל אותה על מילנו 'כדי לראות מה זה יעשה'". אבל ההקשר האטומיסטי של הספר בא לידי ביטוי גם בדמות קבועה המופיעה בחלק ניכר מהסיפורים. זוהי דמותו של ממציא אמריקאי בשם סימפסון, שמביא לידיעת המספר (בן דמותו של לוי) ידיעות על המצאות חדשות שהומצאו בחברה האמריקאית שלו. מעבר למתח, לפחד, לבוז ולקנאה הוותיקים (עוד פרויד בתחילת המאה ביטא אותם) שחשו (וחשים!) אינטלקטואלים אירופאיים במאה העשרים (ואפילו היום) ביחס לאמריקה ("נו, אתה אינטלקטואל איטלקי: אני מכיר היטב אנשים כמוך", סונט סימפסון במספר), הרי שהדמות של סימפסון והתאגיד שלו מעידים שהרקע ההיסטורי שלנגדו יש לקרוא את קובץ הסיפורים האלה הוא ההוכחה שהעניקה פצצת האטום לכך שהתקדמות המדעים (תחת הקפיטליזם האמריקאי) יכולה להיות מסוכנת באופן אנוש לאנושות.

תחת כובע הפרשן הפשטן (במובן החיובי) כדאי לערוך טיפולוגיה של הפחדים שהניעו את לוי ליצירת הסיפורים. כי יש כאן פחדים מסוגים שונים. כאלה שקרובים לאינטואיציות של בודריאר, הרבה יותר מאוחר, בכל הנוגע לשכפול המציאות ולסימולציה. כאלה שנוגעים לתהיות על מותר האדם. כאלה שנוגעים לכימות של העולם והסרת הקסם ממנו. כאלה שנוגעים להגירה למציאות וירטואלית. כאלה שנוגעים לשיעבוד קיצוני של הטבע בידי האדם ועוד.

מה שהופך את סיפורי המד"ב האלה לטובים ולמעניינים היא – בצד כושר ההמצאה – הרצינות שלהם. התהייה האכפתית שלהם על המצב האנושי וסכנותיו. אך מלבד זאת, הם כתובים היטב, כסיפורים "רגילים". הנה שתי אבחנות ספרותיות "רגילות", מקוריות ומלהיבות על אותו סימפסון. הוא אדם "חריף ותמים בעת ובעונה אחת". ואכן, טכנופילים רבים כאלה! ובאחד הרגעים "הוא נראה לא כמי ששרוע על כיסא-נוח מול הים האדריאטי, אלא כמי שיושב על מיטת פקיר" – איזה דימוי-ניגודי מוצלח!