מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבור המספר של נותומב, צעיר פאריסאי בן שלושים, חווה אהבה נכזבת שבעקבותיה "עקרתי את לבי" ו"החלטתי לקטול את תחושותי". נטול רגש הוא מסתובב בעולם ומשתעמם. רק רגשות חסרי תקדים בוקעים את אטימותו החדשה. וכך הוא מגלה שהדרך הכמעט יחידה בה הוא מצליח להרגיש שוב משהו הינה כאשר הוא רוצח בני אדם. "אין דבר בתולי יותר מאשר להרוג. התחושה הזאת אינה דומה לכל תחושה אחרת. אתה רוטט מהנאה במקומות שקשה לאתרם. הלהיטות הזאת אחר הזר והשונה משחררת אותך". הרצח מעניק לגיבור הן תחושת חידוש, הן תחושת כוח והן תחושה כלשהי נקודה. לנותומב חשוב להדגיש את הניואנס הזה. הגיבור שלה, בניגוד לרוצחים אחרים מהספרות והקולנוע, אינו רוצח מתוך סערת יצרים ושטניות, אלא מתוך היעדר רגשות. גם המוזיקה המלווה בדמיונו את מעשיו שונה מזו שליוותה רוצחים בדורות קודמים: "כל אחד רוצח בהתאם למוסיקה שלה הוא מאזין: בהתפוז המכאני הרצח מצטרף להתלהבות האדירה מהתשיעית, לאותה שמחה מעיקה כמעט; ואילו אני הרגתי ביעילות המפנטת של רדיוהד". הגיבור רוצח בדם קר. והוא הופך לרוצח שכיר. הסיפור מסתבך ומגיע לשיאו הדרמטי כאשר הרוצח השכיר נקרא לרצוח שר בממשלה ואת משפחתו. הרצח כולל רצח של ילדה.
על אף קלות הדעת לכאורה שמאפיינת את יחסו של גיבורה של נותומב ונותמב עצמה בנובלה הזו לרצח, הרי שיש בגרוטסקה שלה גם רובד רציני. חשוב להבחין בין האלימות שמבטאת נותומב לאלימות מהסוג שמבטא למשל טרנטינו בסרטיו (לפחות באלה שעוד אזרתי עוז לצפות בהם). אצל טרנטינו זוהי אלימות של ילד, אלימות של מי שמתייחס להרג בני אדם כמו להשמדת דמויות במשחק מחשב, אלימות של מי שאינו יודע מה הוא עושה. נותומב, לעומת זאת, מודעת לכך שחוסרו של משהו בסיסי מאפשר את האלימות. זו אלימות מתוך דכדוך ומצוקה קיומית ולא מתוך ריקנות ושטחיות. זו אלימות שמודעת לכך שהיא נובעת מניתוק רגשי ולא אלימות של מי שלא היה לו רגש מלכתחילה. ועם זאת, הדרך הנכונה לקרוא את נותומב וליהנות ממנה היא לא לקוראה כרומן פסיכולוגי ריאליסטי, אלא כבדיחה שחורה והזיה בהקיץ על תוקפנות משחררת. היסוד הקומי בולט למשל במשפטים מעין אלה: "שלוות רוחי שבה אלי אחרי שגיליתי כי לא היתה בי כל תכונה אופיינית לרוצח סדרתי. לא תכננתי באריכות את הרציחות שלי על אלף ואחד פרטיהן החולניים, הרגתי בשרירותיות גמורה כדי לענות על צורך היגייני: נזקקתי לרצח היומי שלי כפי שאחרים נזקקים לקוביית השוקולד המריר שלהם. מנת-יתר היתה עלולה לגרום לי בחילה בדיוק כמו לאוהבי שוקולד".
נותומב היא סופרת מעניינת מאד. היא מעין האורלי קסטל-בלום של הצרפתים. ספרה "חרפות וגידופים", למשל, הוא יצירה סאטירית מעולה. ספרים אחרים שלה, כדוגמת "חומצה גופריתנית", מעניינים אם כי פחות מהוקצעים. בכל ספריה היא עוסקת בתוקפנות או בתוקפנות-עצמית באופן מעניין. ביחס ל"יומן הסנונית": אני מתלבט אם להמליץ על הספר. הספר מעט דל וצנום, לא רק כמותית. ישנה בקריאתו תחושה, שהייתה נוכחת גם ב"חומצה גופריתנית", שלנותומב לא היה ברור עד תום מה ברצונה לומר. כלומר, התמצות המושגי של הרומן, אותו ניסיתי להעלות בתחילת הביקורת, אותו דבר שהסופרת רצתה "לומר", עושה עם הנובלה חסד מסוים, כי יש בה יסודות סותרים וירייה לכמה כיוונים שאינם בהכרח עולים במטרה אחת. גם הסיום כאן מעט חלש, לא אמין ולא מנומק (לא מנומק, למשל, העניין שמגלים שוכריו של הרוצח ביומן של הנערה שרצח והעניק לספר את שמו).
אבל בכללותו הטקסט עובד ויש בו יסוד קתרטי מובהק. היסוד הקתרטי נובע מהתוקפנות שהוא מאפשר לשחרר בקריאתו. המערב עבר מהפכה מינית במחצית השנייה של המאה העשרים. אבל הוא לא עבר במקביל "מהפיכה תוקפנית". כלומר, הוא עבר "מהפיכה" כזו במחצית הראשונה של המאה העשרים, בדמות שתי מלחמות עולם קטלניות, אבל אלה רק החריפו במחצית השנייה את הסלידה מפני תוקפנות לאומנית בפרט ואת ערעור הלגיטימיות של התוקפנות בכלל. הגלובליזציה ובצדה האורבניזציה והדמוגרפיה שגורמות לכך שאנו חיים בחברות צפופות יותר ויותר; עולם העבודה שתובע מאיתנו יותר ויותר שיתופי פעולה ופחות ופחות מאפשר עצמאות ואינדיבידואליות; שלא לדבר על תופעות חדשות יותר כמו הרשתות החברתיות שאוסרות על ביטויי עוינות – כל אלה סוגרות על האפשרות לשחרור רגשי תוקפנות מתונים ממש כמו שהחיים במסדר קתולי אוסרים על ביטויי מיניות. ובאירופה המערבית, נדמה, המגמות הללו חזקות במיוחד: לא רק שאירופה חוללה את שתי מלחמות העולם ולפיכך הסלידה ממיליטריזם גדולה שם במיוחד, היא גם הראשונה שעברה למסגרת פוסט-לאומית במסגרת השוק האירופאי המשותף ואחר כך האיחוד האירופאי. זהו, אולי, סוד ההצלחה של נותומב. לתת ביטוי לקיטור כלוא.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת כי ספרי "הארי פוטר" הצליחו כיוון שלא רק הילדים קראו אותם אלא גם הוריהם. גם אני ניסיתי לקרוא בספרי "הארי פוטר" מתוקף תפקידי (כמבקר, לא כהורה), אבל הם הפילו עלי שיממון גמור. כלומר, ברור היה לי שמדובר במספרת בחסד, אבל אלה היו, איך לומר זאת, ספרי ילדים או נוער. אם פעם ספרי ז'אנר למיניהם (מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ובלש, ספרות ילדים) נקראו בידי מבוגרים משכילים בבושה מסוימת, היום, כך נדמה, הבושה היא מנת חלקם של אותם מבוגרים (כמוני) שאוהבים ספרות רצינית ורצוי ריאליסטית. האקלים התרבותי-ספרותי העכשווי מאשים, כמדומה, אותנו ברציניות-יתר, היעדר דמיון, השתעבדות למציאות, היעדר התחברות לאני הילדי שלנו. נו, אולי כאלה אנחנו, אם כי אני לא בטוח שזו הסיבה להעדפותינו. ואולי אציל את כבודנו, המבוגרים חמורי הסבר כביכול, בטיעון הבא: אתם יודעים למה ספרות ילדים משעממת אותנו? כי אין בה סקס, זה למה.
"כיסא פנוי" הוא הרומן הראשון של רולינג למבוגרים. ובדפים הראשונים אמרתי לעצמי שאם יש משהו משעמם יותר מספרות ילדים, הרי זו ספרות שמתאמצת להיות ספרות מבוגרים. כלומר, ספרות שמזיעה על מנת להיראות סאטירית עד צינית, בקיאה בהוויות העולם וסקסית, כפי שנדמה היה לי שרולינג מתאמצת לכתוב. אבל עד מהרה חלף וגז הרושם הזה והתגלה רומן מצוין. אם אינני טועה, המודל הנישא שעמד לנגד עיניה של רולינג הוא יצירת המופת של ג'ורג' אליוט (מרי אן אוואנס) מ-1872, "מידלמארץ'", הרומן האנגלי היפה ביותר, כפי שטען פעם הסופר והמבקר מרטין איימיס ואני נוטה להסכים עמו. הדמיון נובע מכך שהן אליוט והן רולינג בוחרות לעסוק בפרובינציה האנגלית (לכך שותפה גם ג'יין אוסטן, עוד מודל נישא), אבל בוחרות להציג את המתחים הפוליטיים של אנגליה כולה, כולל המטרופולין לונדון, מבעד לפריזמה של הפרובינציה (בכך שותפה רולינג לאליוט, אך לא לאוסטן). אמנם שטח הפנים הגבשושי של "מידלמארץ'" הופך אותה ליצירה דחוסה בהרבה מ"כיסא פנוי", אכן ליצירת מופת, אבל "כיסא פנוי" הוא רומן מצוין שיצא מתחת שמלתה הוויקטוריאנית של אליוט.
הפרובינציה כאן היא העיירה הבדויה פַּגְפוֹרד. זו עיירה מנומנמת של המעמד הבינוני. לשטח השיפוט של העיירה הוצמד בעשורים שאחר מלחמת העולם השנייה שיכון מכוער ועני, שְכונה המכונה "השדות". חלק מתושביה הסנובים של פגפורד מעוניינים להעיף את "השדות" לתחום שיפוטה של העיר הסמוכה, כך שהילדים המופרעים של השכונה לא יהרסו להם את בתי הספר ושהוריהם המסוממים לא ייהנו משירותיה של תחנת אספקת תחליף סם שבבעלות המועצה המקומית פגפורד. העלילה הבסיסית של הרומן היא מערכת הבחירות שנערכת בפגפורד בעקבות פטירתו הפתאומית של חבר מועצה אהוב, מי שגדל בעבר ב"שדות" בעצמו ושהתנגד לגדר ההפרדה החוקית-ווירטואלית שמבקשים כמה מעמיתיו, הסנובים, להקים בינם לבין שכניהם. מערכת הבחירות מתלהטת כאשר מופיעות בזה אחר זה באתר האינטרנט השאנן של המועצה המקומית השמצות שערורייתיות על המועמדים השונים לכיסא שהתפנה.
הריאליזם המשובח כאן מתבטא בשלל הדמויות המלאות של המועמדים וחברי המועצה ובני משפחותיהם (ביניהם: פטריארך בריטי שמן ושמרן, רופאה סיקית נטולת הומור שמתנגדת לסנוביות הבריטית, מורה קפדן ואובססיבי-כפייתי שכמו לקוח מקליפ של "פינק פלויד"). הקומדיה כאן נובעת מקטנות האתרים והאירועים. הסאטירה – מהאופן הסרקסטי בו מתארת רולינג את חברי המועצה והמועמדים השונים, כולם, כולל הנאורים מבחינה פוליטית, כלומר אלה שמתנגדים לגדר ההפרדה, מתוארים בכישרון רב ללעג סאטירי. משעשע במיוחד תיאורו הסאטירי של עורך דין רווק המפחד ממחויבות רומנטית כמו ממגפה ובימבו ארסית ולא מסופקת מינית, שמתאהבת בסולן של להקת רוק הנערצת על בתה. ואילו הסאטירה החברתית הרצינית שמקופלת כאן נובעת כמובן מכך שפגפורד הקטנה מבטאת את המתחים המעמדיים (ומעט פחות: הגזעיים) של בריטניה הגדולה. ולבסוף, הטרגדיה נובעת מכך שרולינג ממחישה, באופן חכם ולא טריוויאלי, כיצד הוויכוחים הפרובינציאליים שהרומן מתאר בלגלוג גובים בסוף חיי אדם.
מה שמחבר בכל זאת בין רולינג סופרת הילדים והנוער לרולינג סופרת המבוגרים הינה העובדה שהאירועים המרכזיים בעלילה נובעים ממתחים בין כמה מחברי המועצה והמועמדים לה לבין ילדיהם המתבגרים. הנערים חשים רגשות קשים כלפי הוריהם ולעתים בוגדים בהורים אלה באכזריות. חיי הילדים המתבגרים מתוארים באופן אמין ומושך. ואכן מפרספקטיבה מבוגרת.
יש כמה יסודות טלנובליים שמעיבים מעט על ההישג של רולינג (אב מכה, ילד מאומץ, אונס). אבל הם זניחים בחשבון אחרון. הארי פוטר למד בבית ספר לקוסמים. אבל כל הקסמים שהוא למד שם לא ישוו לקסם של כתיבת רומן אמין שהוא גם חכם, משעשע, רגיש, פוליטי ומותח. בבית ספר לעשיית קסם מהסוג הזה למדה כנראה רולינג עצמה.