פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
איזה ספר כייפי. סליחה, אהיה מכובד יותר. בכל זאת, פרס נובל. איזה תענוג. כדאי שתשאירו הוראות מדוקדקות לבני הבית לפני שאתם פותחים את הספר, כי בשעות הקריאה הבאות לא תהיו נוכחים בביתכם, תהיו במקום אחר ולא תוכלו לסייע להם במטלות הבית שבאחריותכם. כוח המשיכה של הרומן הזה מ-2015 גדול כל כך, העולם האחר שהוא בורא נראה מציאותי כל כך, העלילה לופתת כל כך, שגופכם אולי יהיה שעון על הכורסה בביתכם, אבל אתם תהיו הרחק הרחק משם.
תהיו באנגליה. במאה השישית לספירה. הרומאים כבר נסוגו ובאזור בו מתחוללת העלילה מצויים ביחסי שלום שני עמים, הבריטונים שהתנצרו זה לא מכבר והסקסונים שהינם עדיין עובדי אלילים. זוג זקן ואוהב, אקסל וביאטריס הבריטונים, מחליט לצאת למסע לכפר לא רחוק על מנת לפגוש את בנם. מזה זמן, מזה זמן רב מאד בעצם, הם לא ראו אותו. אבל מדוע הפירוד הזה מבנם? מה אירע בעבר? מין ערפל שכחה מוזר ירד לאחרונה על בני הזוג. ולא רק עליהם. גם כל בני כפרם לא מצליחים לזכור דברים שאירעו להם אך זה עתה. לזה אקסל שם לב.
היֶתֶר אם כן נדרך: מסע, תעלומה מסקרנת. וחץ הרומן יוצא שלוח לדרך. כמובן, כמיטב המסורת של הז'אנר הזה, המסע כולל מפגשים מפתיעים והרפתקאות מסעירות, מהם כאלה שאינם רק מפגשים לשעה אלא מצרפים בני לוויה לזוג הקשיש והחביב עד סוף הרומן. בין אלה מתבלטים לוחם סקסוני בשם ויסטאן, שיש לו משימה מעורפלת בשליחותו של מלך הסקסונים; סר גאווין, אביר קשיש מאבירי המלך ארתור (שחי לפי הרומן בדור שקדם לזמן ההווה שלו); ואדווין, נער שננשך על ידי יצור על טבעי ובני כפרו רוצים לפיכך להורגו מחשש שדמו מורעל.
כן, יצור על טבעי. כי הרומן הזה הוא ספר פנטזיה מובהק. ומהמעולים שיצא לי לקרוא. וזאת משום שהוא מכניע את התודעה שלך תחתיו, הוא משכנע אותך שהעולם שהוא בורא קיים, ולו למשך זמן הקריאה. שכדאי לך – כקורא – שהעולם הזה יהיה קיים. אתה נכנס ברצון למציאות אחרת כי אתה משתכנע שהיא מספיק עשירה ומלאת פיתולי עלילה מענגים וחריפה.
אישיגורו עושה שימוש מתוחכם בקול המפוכח של המספר, קול בן זמננו, שמתערב לעתים (נדירות) בסיפור. זאת משום שהקול הזה, בהיותו בן זמננו, מספק לנו, כביכול, קרקע יציבה. אך אותו קול מודרני עצמו מקבל כמובן מאליו את המציאויות העל-טבעיות של העולם המתואר. וכך אנחנו נמשכים אל תוך העולם המתואר בהשהייה של אי האמון. השהייה גורפת. הנה דוגמה לאמצעי הזה. באותה פסקה הנפתחת בהערת המספר הבאה: "אולי כדאי שאציין כאן כי ניווט בשטחים פתוחים היה קשה הרבה יותר בימים ההם, ולא רק בשל היעדרם של מצפנים ומפות אמינים" מסתיימת בהערה חתומת-הפנים הבאה: "משמעה של סטייה מהמסלול היה חשיפה מוגברת לסכנת תקיפה – בידי אדם, חיה או יצורים על-טבעיים".
העונג והאמינות של העולם שבורא אישיגורו נשענים על הפרטים, כמובן. הדקוּת, הירידה לפרטים והבקיאות בהם, מאוששת את אמינות הסיפור הגדול. בלעדיה הוא מגדל פורח באוויר. הנה למשל כמה פרטים כאלה: ההכרה בכך שבדו-קרב מי שמניף את חרבו מעל כתפו בהכנה לקרב מציג תנוחה שגויה, "מוקדמת מדי, שרק תתיש את שרירי הזרוע". או, למשל, הידיעה שדרושה חוכמה בייצוב הסוס שלך במיקום כזה שימנע משותפך האכזר לרכיבה לפגוע בעוברי דרך תמימים, אך בו זמנית "יאפשר לבן הלוויה אשליה של בכירות" ולא ירגיז אותו, וכן שכל התמרון הזה יעלה על דעתו של השותף "מראית עין של שיתוף-פעולה חברי בלבד". בחרתי בכוונה בשתי דוגמאות של קטעי פעולה כי ראוי לציין בייחוד את קטעי הפעולה שכתובים כאן באופן מדוקדק ולכן סוחף ומותח ומהנה כל כך.
למרות שלשאלה הזו יצא שם רע כשאלה של הדיוטות לא מתוחכמים, אני דווקא מאד בעד השאלה "על מה הספר?". אלא שהתשובה לשאלה הזו אינה בהכרח "מסר" כלשהו אלא הינה תשובה לשאלה מה המוקד של ספר, מה החוויה המרכזית שהוא מנסה להעביר את קוראו וכו'. הרומן הזה הינו דוגמה מובהקת לזהירות שבה יש לענות על השאלה הזו. כי אישיגורו, לכאורה, כתב ספר "על" נושא ברור והוא נושא הזיכרון והשכחה. עם התקדמות העלילה הולך ומתברר לנו שהשכחה של אקסל וביאטריס היא בעלת משמעות רחבה בהרבה מגורלם האישי (ועם זאת נוגעת עד הנפש בגורלם האישי). מתגלה לנו גם שיש יתרונות רבים לשכחה, למשל בסכסוכי דמים בין עמים. הזיכרון המופלג של עוולות שנעשו להם בעבר חורץ את הסכסוכים האלה להימשך עד אין קץ. אז האם "על" זה הרומן? התשובה שלילית. ט.ס. אליוט טען פעם שה"משמעות" של שיר משולה לנתח הבשר שמשליך הפורץ לכלב השמירה על מנת שיוכל לעשות את מלאכתו. כלומר, רק הסחת דעת. באופן דומה, לדעתי, אישיגורו עושה שימוש אינסטרומנטלי ב"מסר" הזה על מנת להעשיר מעט את הרומן שלו, לשוות לו יתר מכובדות. אבל אין זה מוקד הרומן, וגם הדיון של אישיגורו בסוגיות המורכבות של שכחה וזיכרון הוא אלמנטרי ולא מתוחכם (דוגמה לדיון מתוחכם בסוגיה הזו מצויה במסה של ניטשה הצעיר "כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים"). אבל הרומן הזה הוא "על" משהו אחר. הוא "על" צלילה לעולם אחר, על ההתנתקות המבורכת שמאפשרת הקריאה. על ספרות פנטזיה כאמצעי מילוט מטפיזי. ולו לכמה שעות.
מבקר חופשי 