מבקר חופשי

פורסם במגזין מוצ"ש של מקור ראשון

שלוש תופעות מרגיזות:

1. "פרסומת וחזרנו", אומרים בתחנה אהודה עלי 88FM. בלשון יחיד. ואחר כך מגיעה שורה של פרסומות. ברבים. למה השקר? הרי מייד ניווכח בו? נכון, לא נעים לקטוע שירים יפים בפרסומות. הכנסת פוליטיקה לרומן, טען פעם הסופר הצרפתי סטנדאל, היא כמו ירייה בעיצומו של קונצרט. פרסומות בעיצומה של מוזיקה הן געיות בעיצומה של זמרה. כשאומרים "פרסומת" ומתכוונים לפרסומות, מכניסים את רוח הפרסומת להגשה עצמה. לכזֵב ולומר "פרסומת", כשמתכוונים לפרסומות, פירושו לבטא מנטאליות של סוחרים.

2. קריינית חדשות אחת החליפה קריינית חדשות אחרת בערוץ 10. ההחלפה הפכה לחדשות בעצמה. ולא בכדי. כי גם החדשות עצמן הפכו למופע. בנויות כמו סדרת דרמה או קרקס נודד. מפחידים קצת את הקהל, מנצים דמעה בעיניו, אחר כך אתנחתא קומית ואז דרמה קוסמית מהולה באתנחתא קומית בשידורי התחזית (דני, תהיה סערה? יהיה שרב?). "אל תלכו לשום מקום, יש הרבה חדשות היום", הכריז פעם שדר חדשות, בסגנון מנחה מופע בקרקס. אח, ערוץ 10, כמה תלו בו תקוות כשעלה לאוויר, התשובה האינטליגנטית לערוץ 2 וכו'. והנה, גיא פינס משמאל והישרדות מימין. את לונדון וקירשנבאום, תוכנית הטלוויזיה האינטליגנטית בארץ, דחק הערוץ לשעה שש. גיא פינס משמאל והישרדות מימין ובתווך, אנו אמורים להאמין, אי של רצינות, החדשות. חדשות אני שומע ברדיו או קורא באתרי האינטרנט. צפייה בחדשות בערוצים המסחריים פירושה היחשפות למופע זול מוסווה כיצירה עילית. צפייה בחדשות הפכה להיות ציפייה לפענוח אישיותה "המסתורית" של יונית לוי. מעניין, מעניין, קראתי באמת שהיא ועידו רוזנבלום נצפו בשם ופה, מעניין כיצד זה משפיע על סיקור נאום נתניהו או עליית מחירי הדלק. רק ב"מבט" "המיושנת" אפשר לצפות בחדשות בלי לחוש שעושים עליך מניפולציות, לצפות בחדשות כשהן, כלומר החדשות, במרכז. בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה חל שינוי בעשורים האחרונים. המטפל, טוענות תיאוריות חדשות, צריך להביא לטיפול את אישיותו. אל לו להיות, כמו בזמן פרויד, מעין "לוח חלק" עליו משליך המטופל את רגשותיו ומחשבותיו. הטיפול הוא מפגש בין שני סובייקטים. זה רעיון יפה. אבל כשלא משתמשים בו במידה, הוא גם פתח לביטוי הנרקיסיזם של המטפל. על חשבון המטופל. בחדשות שלי, בכל אופן, אני מעדיף "לוחות חלקים", מגישים שאישיותם לא חוצצת או מצלה על הדיווחים עצמם.

3. יש גל של זמרות "איכותיות" בעשור האחרון שאחת הבולטות שלהן היא קרן אן, שקשה לי להאזין להן בשלווה. מדובר ביוצרות מוכשרות, ללא ספק. אבל הן שרות במין קול רפה, של עלמה במצוקה, שטורחת להבהיר שיש באמתחתה נוירוזות בשפע וזעם, היא הרי פמיניסטית, אבל, עם זאת, טורחת להבהיר שמאחורי כל זה ממתינה מתיקות גדולה. בקיצור, קולן משדר פתיינות מצועפת ומתוחכמת. הפתיינות המתוחכמת היא חלק מהעניין. היא מכוונת. השירים עצמם הם רק חלק מאימאג' אותו הן מוכרות. הבחורה הענוגה, הזועמת, המתוקה, המוכשרת. כשאנחנו מאזינים להן אנחנו לא מתפעלים רק מהשירים עצמם. אנחנו מפותים. הפילוסוף עמנואל קאנט טען שהאמנות משפיעה עלינו בלי קשר לטובת הנאה כזו או אחרת שאנחנו יכולים לשאוב ממנה. ההבדל בין "היפה" לבין "הנעים", טען קאנט, הוא ש"הנעים" נוגע ישירות לאינטרסים שלנו, הוא לא מחלץ אותנו מעולם התשוקות היומיומי. פיצה זה "נעים". אבל פיצה אינה "יפה". "היפה" הוא משהו שאין לנו אינטרס ישיר בו. הזמרות היפות שאני מדבר עליהן – ובדרך כלל הן יפות, זה חלק מהעניין – "נעימות" במובן הקנטיאני. בכל הגל הזה, שיש לו וואריאציות שונות (פרובוקטיביות יותר ופחות; אבל דווקא הפרובוקטיביות יותר, כמו לילי אלן, ישרות יותר בעיניי), לא מצאתי שיר מרטיט כמו "בגיל 17" של ג'ניס איאן: "למדתי את האמת בגיל 17/ אהבה נועדה למלכות יופי בלבד/ לנערות-תיכון עם חיוכים צחי-עור/ שמתחתנות בגיל צעיר ואז פורשות להן לגמלאות/ ימי האהבה שלא הכרתי/ שעשועי הנעורים של לילות ששי/ הורעפו על יפות ממני/ בגיל 17 את האמת למדתי". זמרת מעידן אחר, לא "נעימה" ולא יפה, רק כזו שכתבה שיר מרטיט ויפה. שיר לא "נעים", לא במובן הקנטיאני ולא במובן הרגיל.

פורסם במגזין "מוצש" של מקור ראשון

שבוע הספר! חג הספר העברי! או חודש הספר? או שנת-מבצע הספר? מה זה משנה, העיקר שחוגגים! בשעת כתיבת טור זה הדוכנים בכיכר רבין בת"א, אליה חזר המאורע אחר גלות לא מוצלחת בפארק הירקון, כבר מוכנים, ובשעת פרסום טור זה הם יתגדשו בעשרות אלפי ספרים ובכמות דומה של קונים. הנה כי כן, למרות הקינות על שקיעה תרבותית, מדי שנה הולכים ומתרבים הכותרים ואלה עוסקים בטווח נושאים רחב כל כך! לפני כמה שנים, בכנס אקדמי, סיפרה לפי תומה מרצה, שחוקרת את הספרות של העשורים הראשונים למדינה, שבשני העשורים הללו ראו אור כמה מאות כותרים בפרוזה. בשנה? שאלתי. לא, בשני העשורים, השיבה. והנה היום רואים אור מעל חמשת אלפים כותרים כל שנה! ההיצע, הכמות, המגוון, השפע! איזה יופי!

ואולי לא כל כך יופי. ישנם שני דיונים שניתן לנהל על ספרים היום: דיון על איכות ודיון על כמות. אני רוצה דווקא לדבר על כמות. אבל מה אפשר להגיד נגד שפע? מה אפשר להגיד נגד פלורליזם? הרבה ומגוון זה טוב, לא?!

לא תמיד. אכילה, למשל. אכילה היא דבר טוב ואדם שאוהב מאד לאכול, כמוני, יודע זאת. על בשרו, כמו שאומרים. אבל אכילה מופרזת היא רעה. אוביסיות, המגפה האמריקנית של השמנת יתר, היא תופעה מובהקת של חברת שפע וצריכה. יש כל כך הרבה, אותו העין חומדת והכרס לא מעכלת. חמדנות, צברנות וגרגרנות אינן מוגבלות רק לאוכל, גאדג'טים, מכוניות. אלה תופעות שקיימות גם ביחס לתרבות. להספיק, להספיק, ספרים, דיסקים, סרטים, עוד, עוד. כמו באוכל, היחס לתרבות יכול להפוך כפייתי, צברני. ההנאה נמוגה בפני הצורך לרכוש, להתעדכן, לעכל בחופזה ולעבור הלאה.

ב-ס-ד-ר, תאמרו, אתה מתייחס לתופעה שולית יחסית וגם היא לא נוראה. שאלה יהיו הצרות שלנו, אנשים שמתמכרים לתרבות. אתם צודקים, זו לא בעיה חמורה. הבעיה היותר משמעותית בריבוי היא אחרת. יש עוד תחום בו הריבוי הוא בעיה. באהבה. לאהוב הרבה נשים, לאהוב הרבה גברים, זה דבר והיפוכו. אהבה תובעת בלעדיות. זה שאת אוהבת אותי ועוד עשרים זה לא מספק אותי. מגוון תרבותי אדיר, ולו יהי וכולו משובח (כאמור אינני מתייחס כאן לשאלת האיכות), הוא תופעה משמחת אבל גם מעט מעציבה. כמו בתחום היחסים בין גברים לנשים, השפע מקשה על ההתאהבות. הספר שנבחר מעורר תהיות על הספר שלא נבחר. החוויה הייחודית מעוררת שאלות האם היא באמת כה ייחודית. משהו מתחושת הקדושה ביחס לתרבות אובד כאשר המפגש הוא עם פרודת תרבות מתוך אוקיינוס. קדושה מבוססת על הבחנה בין חול לקודש. בין מקום, זמן או אדם ייחודיים לבין כאלה שאינם. אם כל העדה כולם קדושים, כמו שתבעו קורח ועדתו, אז איש לא קדוש.

ויש עוד נקודה. ריבוי ושפע, עליהם לא יכולה תודעה אחת להשתלט, יוצרים תרבויות-נישה. באמזון, חנות הספרים המקוונת, ממליצה לך החנות מה לקנות באם בחרת ספר מסוים, לפי הקניות של אחרים שבחרו באותו ספר והמשיכו לאחרים. כך נוצרות קהילייה של אנשים בעלי טעם דומה ובצדן אינספור קהיליות-נישה אחרות. בקלישאת הצייטגייסט זה נחשב דבר טוב, הקהילות-קהילות הללו. וזו אכן תופעה בעלת צדדים יפים. אבל היא מונעת מיותר ויותר אנשים להפתיע את עצמם, להיתקל בדבר-מה מחוץ לגבולות קהילת-הטעם שלהם. יותר חשוב: נוצרת כך התפרדות גוברת והולכת של החברה. כשאין "מרכז" משותף, כשאין "קאנון" מוסכם, אותו מושג מושמץ כל כך בעשורים האחרונים, הולכת ונמוגה גם החברה עצמה.

וויכוח נסוב בשנים האחרונות על הפיכת כיכר רבין בת"א לחניון, שייבנה תחתיה. המתנגדים להצעה מדברים על חשיבות "המרחב הציבורי" ללכידות החברתית, כמשקל נגד לתהליכי אטומיזציה. בספרים שעל הדוכנים שעל כיכר – "המרחב הציבורי" כבר מצטמק. "המרכז", כפי שכתב ייטס בשירו המפורסם, "לא מתפקד".

הערת שוליים

נהניתי מסרטו החדש של יוסף סידר. פחות מבניית הדמויות והבחירה הפיקנטית בנושא (תככים במחלקה לתלמוד באוניברסיטה ויחסים מתוחים בין אב לבן המלמדים בה), ויותר מבניית העלילה ובעיקר התרתה המתוחכמת וממשחקו רב-ההבעה ומועט-המילים של שלמה בראבא.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

כאמור בקומוניזם, כך גם בסיגריות: מי שלא עישן עד גיל 30 הוא מנוול, מי שממשיך לעשן אחרי הוא אידיוט. אני שייך לסוג האחרון. אם כי, להגנתי אומר, פעם הייתי שייך לראשון. התחלתי לעשן בצבא, בזמן שירותי בפלוגת הסדר. רק אחד מבני פלוגתי עישן זה כבר. מעניין שבקרב הכיפות הסרוגות רווח פחות העישון משבקרב החרדים. יש יסוד פוריטני בהימנעות מעישון, ובעוד שבתחומים אחרים אנשי הכיפות הסרוגות דווקא פחות פוריטנים מהחרדים, הנה בעישון דווקא מתבלטת הפוריטניות. הוצבנו במחסום בצומת תפוח ואני, קצת מהשעמום, התחלתי לשנורר סיגריות. אני זוכר היטב את הקצין ממוצא רוסי, המסודר והמעומלן, שהיה ניצב בטרמפיאדה בצומת ולבקשותיי לסיגריה היה נעתר ובחיוך דק, מקדים לבדיחה, היה אומר רק: "לבריאות". עישנתי 15 שנה בלהט ובדבקות. אני אוהב את הריח, הטעם, העיסוק שנמצא כך בנס לידיים ובהחלט גם את הפוזה. נכון, מתוך 20 הסיגריות שבקופסה רק חמש אפקטיביות. השאר הן עברות שאדם דש בעקביו, אם להשתמש בביטוי חז"לי הולם (הולם לפחות את סוף העבירה דנן). השאר הן עברות בלי תשוקה וחשק, שעליהן עתיד אדם לתת את הדין: עברה באה לידך ותחמיצנה?! אבל בשום פנים לא הצלחתי לעשן חמש ביום. הכל או כלום.

כשהפסקתי, לפני כשנה וחצי, עשיתי זאת משום שהרגשתי את הכובד בריאות ומחשש מקפיצת הזקנה, לא מסלידה מחוויית העישון עצמה. לא האמנתי שאוכל להפסיק אי פעם, והנה – הפסקתי. נעזרתי בכדור בשם צ'מפקס, הניתן במרשם, ועליו אני ממליץ בחום. הכדור יוצר דחייה מעישון, פשוטו כמשמעו. ההפסקה הייתה כל כך קלה שנדמיתי לעצמי כאותם רשעים עליהם אומרים חז"ל שלעתיד יבוא יבכו מרה עת יַראום את היצר הרע והנה הוא כחוט השערה, מכשול כה קל, והם לא יבינו היאך לא יכלו לכלוא את רוחם ולהתאפק מלחטוא. ועם זאת, אולי העישון אינו חוט השערה ככלות הכל, אלא הר, כפי שנראה, לפי חז"ל, יצר הרע לעתיד לבוא לצדיקים. כי לפני כחצי שנה שבתי לעשן. הדבר היה כך: שבתי משהות של חודש בארה"ב והדייר ששהה בדירתי השאיר בה חפיסת סיגריות. וכעת, צא ולמד ערמומיותו של מנוול זה, יצר הרע. הלז התחפש לחסיד ולחש באוזניי לא לזורקה אלא למצוא מעשן ולתיתה לו, כביכול מעשה צדקה. והלילות לילות ג'ט-לג, והקופסה מנצנצת בחושך בסלון כאורותיהם המנצנצים של בתי הקלון במדינות הים. הקיצור: חטאתי. אותה סיגריה שעישנתי אחרי שנה ללא עישון – לא אשכחנה. ריחפתי בעולמות עליונים, בהתפשטות הגשמיות. מעולם, בגין שתיית אלכוהול או עישון דבר אחר, לא חשתי שלווה כזו. ענייני אהבה והיעדרה, ייסורי אגו ולבטי קריירה, כעשן כלו. די היה לי בעצמי. כלומר, בעצמי ובסיגריה. גם הסיגריה השנייה הייתה חזקה. אבל פחות. וכן הלאה. כעבור יומיים חזרתי להיות מעשן מן המניין. מעשן בפשטות, בלי התפשטות הגשמיות. כל ימיי מאז אני מתכנן להפסיק, אלא שבינתיים אני לוקח לריאות.

לאחרונה, הוצעה בממשלה תוכנית להגבלה נוספת על האפשרות לעישון במקומות שונים. המצור מתגבר. אחת התגובות המעניינות לתוכנית הייתה מאמר של נתן זך ובו מנה המשורר המעשן משוררים עבריים רבים שעישנו. יש, חשבתי, קשר מעניין בין יוצרים חשובים ועישון. לאחרונה, למשל, ראו אור מחדש כתביו של הסופר העברי הגאוני, גנסין, שבספריו "מקטר" הגיבור "פפירוסה אחר פפירוסה". מה הקשר בין שירה או יצירה לעישון? אנשים שנמנעים מעישון הם אנשים פרקטיים, הדואגים לשימור עצמם. המשורר אינו אדם פרקטי. הוא מייצר דברים שלעתים יש להם דורש ולרוב אין. בהתאם הוא גם מעשן. הרי במילא יצר השימור העצמי המהולל אינו מנתבו. אני, כאמור, סבור שאידיוטי לעשן אחרי גיל 30. אבל בחברה פרקטית לעילא, בה אנשים מייצרים רק דברים שצריכים, כמו אפליקציות לאייפון, אני מציע לתת מקום בשוליים גם למעשנים. כמו אותה פיסה לא מטויחת שמשאירים בכותלי הבית זכר לחורבן, כך יזכירו לנו המעשנים שלהיות פרקטי ולדבוק בשימור עצמנו אינן תכליות לעצמן, כל עוד המציאות שסביבנו ובתוכנו אינה גאולה עדיין.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

עיקרון הפרומו

לטעמי, נאומו של נתניהו בקונגרס בשבוע שעבר לא היה נאום טוב ככל שהדבר נוגע לאינטרסים האמיתיים ארוכי הטווח של ישראל. אבל זה לא העניין שברצוני להעיר עליו. נתניהו יישם היטב את מה שמאכילה אותנו הטלוויזיה המסחרית במשך שנים: הפרומו מאפיל על התוכנית עצמה. בניית המתח לקראת הנאום בקונגרס הייתה גדולה בכמה מספרים על התוצאה עצמה, נאום שלא חידש ולא הפתיע.

העם עם הגולן

לא מזמן סרתי לסעוד במסעדה בשם "שטייטל" בתל אביב מתוך כוונה לאכול אוכל יהודי-מזרח-אירופאי. במסעדה הושמע בווליום גבוה דיסק של איל גולן בהופעה. שמח בעיירה. וכך, בזמן שאני אוכל כבד קצוץ וקרעפלך, אותם הגישה מלצרית יוצאת חבר-המדינות, יצא לי לשמוע חלק גדול מהרפרטואר של אחד הזמרים המושמעים והנקנים ביותר בישראל העכשווית. אגב, שמתי לב שאני מתייחס הרבה לאוכל ברשימות שלי כך שיכול חלילה להתקבל הרושם, המוצדק, שאני מקדיש לאכילה תשומת לב, זמן, חיך וכסף רבה יותר משממליצה מידת המתינות. בכל אופן, ישבתי והאזנתי ואפילו הזמנתי מוסקה לא רעה, שהשתרבבה באופן מפתיע לתפריט, במעין הצהרה עמומה על מיזוג גלויות. המוזיקה של גולן, בחלקה הלא מבוטל, היא בהחלט לא "זבל שלא ברא השטן", כלשונו של יורם גאון רב-הזכויות, שלמרבה הצער בחר בצורת ניסוח לא מעודנת במיוחד, ההולמת טוב מדי את התופעה שבחר לבקר בצדק. השיר "בלעדייך", למשל, שכתבו לגולן זאב נחמה ותמיר קליסקי מ"אתניקס", הוא שיר יפיפה. אך הצטברות השירים שהאזנתי להם במסעדה, העלתה אצלי תהיה אחרת, שלא נוגעת לאיכות השירים (ואולי בגלל שהיה זה דיסק הופעה לא נחשפתי לשירים ירודים במיוחד?). והשאלה היא פשוטה: מי הוא בעצם איל גולן? האם איל גולן הוא רומנטיקן חסר תקנה, ששר שירים רומנטיים, חלקם על אנשים קשי יום, כלומר כאלה שיש להם "רק חלום לקנות לך יהלום", אבל יודעים ש"אם אין לחם אין אהבה"? ואולי איל גולן הוא מי שמחדש שירים המכונים "שירי ארץ ישראל", מי שמחדש (באופן נהדר) שיר מעודן כמו "חלומות" של רחל שפירא ויאיר קלינגר? או שגולן הוא הסלבריטאי הפרפר שמעודד נשים לפנות אליו באופן ישיר: "אם החיוך שלך שווה מיליון דולר, הדביקי בול שלחי אותו אלי בדואר, אם את רוצה לכבוש אותי ולהפתיע, את יכולה לבוא אלי בלי להודיע" (מילים: יוסי גיספן, לחן: שמואל אלבז)? ואולי איל גולן הוא זמר של שירי חפלות, שבא רק לעשות שמח? לבלבול ביחס לזהותו של הסובייקט איל גולן מוסיפה הפרסונה הציבורית שלו מחוץ לשירים, פרסונה שחצנית ללא גבול ונשוא, "מצליחנית"-באופן-אטום. אז זהו גולן "האמיתי", או זה מהטקסטים הרומנטיים הרגישים? כמובן, האקלקטיות של השירים העוברים בסך נובעת מכך שאיל גולן הוא אמן-מבצע, הוא כמעט ולא כותב ומלחין את השירים, ולכן נוטל אותם ממקורות בעלי מזג שונה. אבל גם ריטה, למשל, שבשום אופן אינה "טובה" לטעמי מגולן, כמעט לא כותבת ולא מלחינה (ואולי בכלל לא?), ובכל זאת האישיות המוזיקלית-הציבורית שלה מובחנת ומוצקה, לטוב ולרע. כמובן, זמרים שרים לעתים שירים בעלי תכנים ואופי מגוונים, אבל אצל גולן התחושה היא שהוא יכול ומוכן לשיר הכול: רשימת מכולת, שיר "הרעות", דו"ח יתרת עובר-ושב ו"שריפה, אחים שרפה". כמובן, לשיר נהדר הכול. באמצע דיסק ההופעה התחיל לפתע גולן לשיר שירים בצורה שכינינו אי-אז, בבית הספר, "מחרוזת שירים". בית משיר אחד מתחלף בבית או פזמון משיר אחר. אדם שמכבד את השירים שהוא שר, קל וחומר מי שכתב אותם בדם לבו, היה וודאי מתקשה לרסק אותם כך, לשיר אותם ב"מחרוזת". אבל גולן אינו מושקע בשירים וקטיעתם לכלל מחרוזת אינה פוגעת בשום ציפור-נפש של אמן או בשום ישות אורגנית שהיא השיר הבודד. אצל גולן הכל הולך. הוא סוג של צ'ולנט מוזיקלי, אם לחזור ל"שטייטל". "בלעדייך", "מיליון דולר", "חלומות", "יפיופה", "מזמור לגלעד", כולם מטויחים יחדיו בטיח קולו הנהדר. זה מי שהינו אחד הזמרים המצליחים בישראל העכשווית: קול נהדר שאישיות נעדרת ממנו.