ארכיון חודשי: יוני 2019

על "כמה, כמה מלחמה", של מֶרְסֵה רוּדוּרֵדָה, בהוצאת "כרמל" (מקטלנית: אופיר פוירשטיין, 140 עמ')

יוני 27, 2019 – 8:35 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פילוסופים ומיסטיקנים בתרבויות שונות הרהרו באפשרות לתפוס את החיים כמו חלום. כמו חלום, החיים אכן נראים מציאותיים מאד, אך שמא כמו חלום, ניתן להתעורר מהם אל המציאות האמיתית. כך גם סבר הפילוסוף הצרפתי הגדול בן המאה ה-17 בלז פסקל. "אילו חלמנו לילה לילה אותו החלום, היה פועל עלינו לא פחות מן המושאים שאנו רואים יום יום. ואילו היה איזה בעל-מלאכה בטוח שלילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, יחלום שהוא מלך, סבורני שהיה מאושר כמעט לא פחות מאיזה מלך שהיה לילה לילה, במשך שתים עשרה שעות רצופות, חולם שהוא בעל מלאכה". אבל כפי שנרמז כבר בציטוט הזה, פסקל החריף הוסיף הסתייגות אחת, הבדל אחד מכריע בין החלומות למציאות, סיבה אחת לכך שהחלומות, בסופו של דבר, פחות מציאותיים מהמציאות עצמה: "אבל לפי שהחלומות שונים כולם זה מזה, ואף אותו החלום עצמו לובש צורות שונות, לפיכך מה שאנו רואים בהם פועל עלינו הרבה פחות ממה שאנו רואים בהקיץ, בשל הרציפות".

ובשל היעדר הרציפות, בשל דמיונו לחלומות המשתנים ללא הרף, "פועל עלינו הרבה פחות" גם הרומן של מרסה רוּדוּרֵדָה (1908-1983), מי שנחשבת לגדולת הסופרים הקטלאנים במאה ה-20. הרומן הוא הרומן האחרון שכתב רודורדה והוא ראה אור ב-1980. מספרו וגיבורו הוא נער מברצלונה בשם אדרִיה גינארט. אותו אדריה, שהתייתם מאביו, בורח מתוך שיעמום ויצר הרפתקנות מבית אמו ומצטרף למלחמה. המלחמה היא, ככל הנראה, מלחמת האזרחים האיומה בספרד בשנות השלושים. אבל אנחנו לא מתוודעים למלחמה עצמה כי מהר מאד אדריה בורח גם מהמלחמה, משוטט לו בקטלוניה ופוגש שלל דמויות שונות ומשונות. כמעט בכל פרק מתחלפת דמות. הוא פוגש בנערה שאהובה סירב להתחתן איתה כי חזר גידם מהמלחמה. הוא פוגש בנערה אחרת שאינה אוהבת שמאוהבים בה ומֵצרים מקנאה לה את צעדיה. הוא פוגש נזיר והוא פוגש גבר מתבודד בביתו והוא פוגש זוג שבו האישה טוענת שבעלה מכה אותה והבעל טוען שהיא הוזה חזיונות והוא פוגש נער שמן באופן חריג ביותר והוא פוגש והוא פוגש. יש ז'אנר ספרותי כזה, נכון, ז'נאר שאף צמח בחצי האי האיברי, והז'אנר הוא הפיקרסקה, הסיפור על הנווד בן בלי בית ושם שפוגש בדרכו טיפוסים מעניינים. אבל התחושה העולה בקריאה כאן היא שהז'אנר הוא התירוץ של רודורדה. לפרקים אתה חש בקריאה כיצד ישבה הסופרת אל שולחן עבודתה וחשבה: ובכן, מה הלאה? מה תהיה ההרפתקה הבאה? מה יהיה חומר המילוי הבא לרומן שלי? וכשאתה חש כך, הרומן בצרות. הסיפורים והאנשים שהגיבור פוגש אינם מספיק מפותחים ומעניינים; הסיפורים השונים אינם מצטברים וגם דמות הגיבור לא מובהרת והולכת (ובינינו, ולהבדיל אלף הבדלות בכל זאת, אפילו על חלק מההרפתקאות והמפגשים של דון קיחוטה הפיקרסקי בכבודו ובעצמו הייתי מוותר). חלק מהסיפורים של רודורדה קשורים למלחמה. הגיבור שלה נתקל בקברי אחים, נתקל בכפרים הרוסים, מותקף בידי מטוסים וכולי. אבל הכל כללי כל כך וכל כך לא ספציפי. זה שמלחמה היא דבר רע אני יודע. אבל מדוע פרצה המלחמה בספרד? האם ניתן היה למנוע אותה? מה חשו הלוחמים בקרב? את כל זה לא תמצא כאן. נורת אזהרה נדלקה אצלי כבר בהקדמה (שהדליקה נורות אזהרה רבות; קודם כל על עצם העובדה שהסופרת חשה צורך להסביר את הספר שלה עצמה באמצעות הקדמה כזו) כשרודורדה ציטטה בה את קרל גוסטב יונג. יש בארכיטיפים היונגיאנים של "הלא מודע הקולקטיבי" דבר מה אנטי ספרותי, במובן זה שספרות (אני מדבר על הז'אנר של הרומן) היא במיטבה כשהיא ספציפית, אפילו אידיוסינקרטית במובן מסוים. לא "קולקטיבית" כי אם "אינדיבידואלית".

Tell a dream – Lose a reader, האמרה הזו של הנרי ג'יימס נכונה שבעתיים במקרה הזה. לא רק שהרומן עצמו נחווה כשורת חלומות עמוסה שחלקיה לא מתחברים זה לזה (פסקל שהזכרתי מציין בעצמו שבשעה שאנו עורכים מסעות, בגלל תחלופת התפאורה התדירה, אנחנו אומרים לעתים לעצמנו "נדמה לי שאני חולם"), מוסיפה רודורדה גם כמה חלומות, חלומות ממש, לתוך הטקסט שלה, חלומות שחולמים כמה מדמויותיה, למרבה הבלבול והעומס.

כמה מיצירותיה של רודורדה תורגמו לעברית. מהן קראתי עד כה רק את "כיכר היהלום" שזכור לי כרומן מרשים, אמנם מעט נטליה גינצבורגאי באופיו. גם כאן ראוי לציין את רהיטות הטקסט ונוכחותם של כמה קטעי תיאור יפים מאד. אבל חוויית המכלול אינה משמעותית. באותה הקדמה לספרה כותבת הסופרת כי "מה שדוחק באדריה שלי לעזוב את הבית הוא שאיפתו לחירות". ואכן גם הרומן עצמו כתוב מתוך "חירות", ללא מחויבות למציאות ספציפית וללא אחראיות כלפי התפתחות עלילתית.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "גשם חייב לרדת", של קארל אובה קנאוסגורד, בהוצאת "מודן" (מנורווגית: דנה כספי, 594 עמ')

יוני 19, 2019 – 10:10 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בעבר הצעתי נוסחה קצרה להגדרת ייחודו של קנאוסגורד, נוסחה שמסבירה מדוע לא כל אחד יכול לכתוב את קורות חייו ולהציען לציבור במידת הצלחה דומה. זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית ביותר = קנאוסגורד. זו הנוסחה. הנפש הקנאוסגורדית חיה באינטנסיביות לא מצויה, היא נעה ונדה מעלה ומטה ולצדדים בתזזיתיות ומצבי רוחה מושפעים גם משינויים זניחים ודקים לכאורה של מזג אוויר או עיצוב פנים מסוים או ריהוט ביתי מסודר בסדר מסוים. זהו חלק מההסבר לפירוט הקנאוסגורדי. הוא לא מייגע, כי הפרטים המתוארים משפיעים ישירות על הנפש, הם, למעשה, חלק מחלקי הנפש! האינטנסיביות הרגשית הזו היא גם ההסבר לאי הרתיעה של קנאוסגורד מסימני קריאה וקריאות צער או שמחה ("הו!"ים ו"אוי!"-ים או "הוי!"-ים ממלאים את כרכי האוטוביוגרפיה). האינטנסיביות הזו מדבקת, או, לפחות, מדביקה את הקורא לכיסא. החיים לפי קנאוסגורד רוויי התפעמות ורגש – החיים היומיומיים! יש כאן תפיסת עולם כמו-פגאנית של היקסמות מהיקום, כמו אדם קדמון שמשתטח על פניו אל מול השמש או הירח. קנאוסגורד מוקסם מההתחככות של "האני" ביקום (וזה, אגב, ההסבר המטפיזי בעיניי לכך שהוא לא אונן עד גיל תשע עשרה, הימנעות מוזרה שהעסיקה אותו בכרך הרביעי וגם מעט בזה הנוכחי: קנאוסגורד לא רוצה להתחכך ב"אני", להתחכך בעצמו, אלא ש"האני" יתחכך בעולם). ולאינטנסיביות יש להוסיף, כמוזכר, את הזיכרון המפלצתי. וזה לא משנה אם קנאוסגורד ממציא, כלומר מוסיף פרטים שהוא לא זוכר אלא מייצר ומשווה להם מראית עין של זיכרון. זה לא משנה, כי מראית העין מוצלחת. הנפש הפועמת, המתכווצת ומתרחבת כמו לב, אינה נמצאת אצל קנאוסגורד בחלל ריק, אלא במציאות רוויית פרטים, שגם משפיעים, כאמור, מצידם על פעימותיה הנמרצות של הנפש הלבבית.

אבל החלק החמישי בסדרה מוסיף התבהרות מסוימת ביחס לפרויקט בכללותו. קנאוסגורד מתמקד בו בארבע עשרה השנים שגר בברגן, מ-1988 עד 2002, כלומר מגיל 20 עד 34 שלו. בשנים אלה למד בחוג יוקרתי לכתיבה יוצרת, אחר כך בחוג לספרות, השתתף בהרכבי כמה להקות רוק, הייתה לו חברה אחת לפרק זמן של כמה שנים ואחר שנפרד ממנה פגש את אשתו (הראשונה, יסתבר לימים), טונייה, וחי איתה בעיר כמה שנים. כמויות האלכוהול שהגיר לתוכו באותן שנים כמעט משתוות לכמויות הגשם היורד ללא הפוגות בעיר המערב נורווגית הזו. אבל המוקד העיקרי של הרומן הוא ניסיונותיו להפוך לסופר. ניסיונות אלה כשלו שוב ושוב עד שלבסוף התקבל הרומן הראשון שלו והתפרסם ב-1998. קנאוסגורד הוא אדם שזקוק נואשות לאהבה, אך, כפי שטוענת טונייה באכזבה ובכעס, הוא זקוק להתכנסות בכתיבת רומנים אולי אף יותר. במובן מסוים, הכרך הזה הוא הכרך השגרתי ביותר בפרויקט של קנאוסגורד. הוא מציג תמה מוכרת, "דיוקן האמן כאיש צעיר", מאבקו של האמן לגיבוש ופרסום אמנותו. במקביל, הפירוט הקנאוסגורדי גם הוא מעט שגרתי יותר בכרך הזה ומבטא פחות את העיקרון המטפיזי של חיכוך הסובייקט באובייקט ונדמה, לעתים, כמו ריאליזם "בלזקי" מן השורה. מסייעת לכך העובדה שהכרך מתאר קיום אורבני וכך נמנע מקנאוסגורד לתאר בהרחבה את הטבע, תיאורים רבי עוצמה שהמחישו את החיכוך המוזכר בכרכים הקודמים. השגרתיות המסוימת של הכרך הזה שופכת אור לאחור על הכרכים האחרים של "המאבק שלי": בעצם כמעט כולם, מסתבר כעת, הם תיאורי מאבקיו השונים: המאבק להיות בעל ואב בכרך השני, המאבק לשרוד את הילדות בכרך השלישי, המאבק להגשמה מינית בכרך הרביעי וכעת המאבק להכרה ספרותית.

הנפש הקנאוסגורדית הסוערת באה פה לידי ביטוי בחיתוך עצמי של פניו, חיתוך שהוא עושה לעצמו כשנדמה לו שטונייה פוזלת לכיוון אחיו, אינגבה (על חיתוך דומה סופר לנו בכרך השני, בפגישה הראשונה עם מי שתהיה אשתו השנייה, לינדה). קנאוסגורד הוא גם שיכור גרוע, שנוטה לאלימות ולהתנהגויות אנטי-סוציאליות בשכרותו. זה החלק ה"וידויי" שיש פה, אם כי קנאוסגורד לא מתרגש מדי מזה, כפי שראוי היה שיתרגש (כל מי שפגש בחייו שיכורים גרועים יודע עד כמה זה דוחה). במחצית השנייה של הכרך העבה כאן אנחנו גם שבים לפטירתו של האב, שהוצגה בחלק הראשון, ומקבלים תמונה מלאה יותר וחיה לא פחות של מותו של האב בגיל חמישים וארבע משתייה מופרזת, בעצם מהתאבדות באמצעות אלכוהול.

שני הפרויקטים הספרותיים המעניינים ביותר של שני העשורים האחרונים הם בעיניי זה של וולבק וזה של קנאוסגורד. את שניהם ניתן להסביר במושגים השופנהאואריים המרכזיים של "הרצון" ו"הדימוי". הרצון לחיים, טען שופנהאואר, הוא הכוח המרכזי ביקום. אבל, אצל בני האדם, יש אפשרות להינתק מהעולם, להינתק מהרצון לחיים הרודני הזה. ההינתקות הזו מהתשוקות מאפיינת קדושים אך גם אמנים, שהופכים את העולם מושא להתבוננות, ל"דימוי". בעוד אצל וולבק יש תשוקה עזה להינתקות נזירית מהעולם ("נגד העולם, נגד החיים", היא כותרת אחד מספריו המסאיים), יש בו תחושה עזה של גועל מהקיום (ויש בו גם, ייאמר אגב אורחא, כי גם זה בהיפוך לקנאוסגורד, תשוקה לאבדן האינדיבידואליות וכן להפשטה ופישוט של הקיום לעקרונותיו המעטים המכוננים),  קנאוסגורד מוקסם מהקיום ומציג את "הרצון" לנגד עינינו במלאות אדירה, מציג לנו את סבך הייסורים והעונג של נפש משתוקקת ורגישה (ולכן, כאמור, קנאוסגורד אינו בוחל במילות קריאה המבטאות עונג וסבל כמו "אוי" ו"הוי" וכן בהצבת סימני קריאה תדירים!). קנאוסגורד מציג לעינינו באופן בוהק מה פירושו של דבר להיות אדם בעולם: אדם כואב, אדם כמה, אדם מתאכזב, אדם מאושר – אדם בתוך העולם, אדם רווי בעולם עד הנחיריים.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (8)

קצר על "התיאטרון של מיקי שבת" של פיליפ רות

יוני 13, 2019 – 7:59 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של " ידיעות אחרונות"

 

(במסגרת פרויקט שנערך ב"7 לילות" על ספרים שהיום לא היו יוצאים לאור בגלל רוח התקופה שלנו)

חוץ מיצירות המרקיז דה-סאד, אני לא זוכר ספר קאנוני מטונף יותר מאשר "התיאטרון של מיקי שבת". כשהרומן ראה אור ב-1995 כתב מרטין איימיס בביקורת עליו (ביקורת מסויגת, אגב) שזה מסוג הרומנים בהם אתה מדלג בלהט כדי למצוא סוף סוף את העמודים הנקיים. אבל גיבורו לא רק שהוא אובססיבי למין (כדי לסבר את האוזן בכמה דוגמאות: מיקי שבת הנשוי ואהובתו הנשואה לאחר משתינים זה על זה כחלק ממשחק מיני; הוא מאונן על קבר אהובתו זו מגעגועים לגופה ומגלה שהוא לא הראשון לעשות זאת) אלא עושה שלל מעשים שלא ייעשו: שבת מתחיל עם סטודנטית שלו, הוא מתחרמן בבית מארחו הנדיב מבגדיה התחתונים של בתו הסטודנטית ואז גם מתחיל עם אשתו, הוא מציע לנגמלת משתייה במוסד גמילה שיבריח לה אלכוהול אם תשכב איתו, הוא כותב לאשתו מכתב תשובה מתריס בשם אביה המת לאחר שאשתו האשימה את האב בפגיעה מינית בה. ברומן, משווה דמות אחרת את הפמיניזם לפשיזם ולקומוניזם ("פאשיזם. קומוניזם. פמיניזם. הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן") ואילו שבת עצמו, כשאשתו חוזרת מפגישה להעצמה נשית בה העלו על נס את לורנה בוביט (שכרתה את איברו של בעלה שנתיים לפני פרסום הרומן) מזכיר לה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה,  "זה הרבה דם, רוזאנה".

רות פרסם את הרומן כשהיה בן ששים ושתיים. גיבורו האשמאי הזונֶה הוא בן ששים וארבע. הוא ידע שהרומן הזה דווקאי. הוא ידע ששבת הוא "משוגע זקן ומעורר רחמים שיצא מן האופנה", כפי שאומר לו אותו חבר מארח, חבר לשעבר לעתיד. הוא ידע שבמחלקות לספרות מלמדים היום בעצם מגדר, כפי שגילה שבת עצמו כשחיטט בחדרה של אותה דבורה תלמידת הקולג' בחיפוש אחר תמונות עירום ומצא, לדאבון לבו (אם זה האיבר), רק סיכומים בספרות ("הכיתה מתחה ביקורת על השיר בשל היעדר נקודת המבט הנשית. יש לשים לב לשימוש התת-הכרתי בשמות גוף שיש בהם העדפה למין אחד – הפחד שלו, התהילה שלו, מצבות הזיכרון (הפאליות) שלו". רות ידע מה הוא עושה.

והרומן הזה אכן הפך לקנוני. הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי", רות עצמו בערוב ימיו ציין שהוא אוהב אותו במיוחד (ואף אמר בראיון שלסופרים אסור להתבייש, לו היה אחוז בושה לעולם לא היה מפרסם רומן כזה) כמו שגם כמה ממספידיו ציינו את הרומן הזה לשבח (ביניהם, ג'ונתן ספרן פויר).

הרומן הזה "עבר" איכשהו את הצנזורה. ראשית, מפני שהוא מצחיק מאד. אך בעיקר בגלל שהאובססיה המינית והמרדנות הטרנסגרסיבית של גיבורו הן מטפיזיות. מיקי שבת הוא גם פילוסוף בעצם; הוא סבור שהעולם הוא כאוטי וחסר משמעות ומלא כאב, והדבר היחיד, איכשהו, שיכול להצדיק את הקיום זה המין. אבל גם העובדה שהסופר שכתב אותו היה כבר סופר מבוסס ומוערך כמו גם שהגיבור שלו הוא גיבור זקן ומובס סייעו לרומן "לעבור" איכשהו. סופר מתחיל, גיבור צעיר יותר, ייתכן שלא היו עוברים אפילו ב-1995. לבטח לא היום.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

כמה המלצות ל"שבוע הספר"

יוני 7, 2019 – 7:26 AM

מספרים על תומס מאן שנשאל מה דעתו על המינגוויי וענה שהוא עדיין קורא בטאקיטוס, ההיסטוריון הרומי המבריק, בן המאה השנייה לספירה, ולא הגיע עוד להמינגוויי. אכן, רבים הספרים הישנים הטובים ואין מה לרוץ לקנות בהכרח ספרים חדשים. אבל שבוע הספר, בכל זאת, מה גם שהרשימה שלהלן מכילה קלאסיקות שראו אור בהוצאה מחודשת. אז הנה כמה ספרים מעניינים שראו אור (או הוצאו לאור מחדש או ראו אור בתרגום חדש) בשנה האחרונה:

"תודעתו של זנו", של איטאלו סבבו ("מִפרשֹים") – קלאסיקה איטלקית מראשית המאה ה-20, הקומדיה של הנוירוזה.

"אדולף", של בנז'מן קונסטאן ("כרמל") – נובלה פסיכולוגית קלאסית על אהבה שלא עלתה יפה.

"מעבר", של רייצ'ל קאסק ("מודן") – החלק השני בטרילוגיה (העומד בפני עצמו) של הסופרת הקנדית בת זמננו. אוטו-פיקשן בלי ה"אוטו", כלומר כשהעצמי הוא רק המאזין לסיפורי אחרים.

"לֶס", של אנדרו שון גריר ("פן/ידיעות ספרים") – למרות שזכה ב"פוליצר" ב-2018 הרי שזה ספר מצחיק מאד.

"ממה עשוי התפוח", שיחות עם עמוס עוז שערכה שירה חדד ("כתר") – ישנם שם כמה ניסוחים מעניינים מאד על הספרות ועל החיים.

"גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו (בהוצאת "כינרת זמורה ביתן") – מסות ביקורת מענגות ומאלפות.

"גשם חייב לרדת", קארל-אובה קנאוסגורד ("מודן") – החלק החמישי באפוס האוטוביוגרפי של קנאוסגורד עוסק בשנותיו בעיר ברגן, בשנות העשרים שלו, כשניסה להיות סופר.

 

בסיפורת המקור אני ממליץ על "אנשים כמונו" של נעה ידלין ("כינרת זמורה ביתן"), "האחרות" של שהרה בלאו ("כינרת זמורה ביתן") ו"שלוש" של דרור משעני ("אחוזת בית").

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות קצרצרות | תגובות (3)

הרצאות ב"משכנות"

יוני 3, 2019 – 7:48 AM

"בספרדית אין מילה ל'סטרס'", אומרת המספרת באחד מסיפוריה של לוסיה ברלין בתוך הקובץ "המדריך לעוזרות בית". ההזרקה של קונטקסט לטינו-אמריקאי חם לתוך הספרות האמריקאית הצוננת הוא אחד מהיסודות שהופכות את הקובץ הזה בכללותו – קובץ לא אחיד ברמתו – לקובץ סיפורים מעניין מאד. זה קובץ סיפורים חם, כן, מתוחכם ונמנע מרחמים עצמיים.

היום ארצה עליו בפתח סדרת ההרצאות שלי על ספרים טובים שראו אור לאחרונה ב"משכנות שאננים". אפשר עוד להצטרף.

 

קישור כאן

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | תגובות (1)